הרב יחיאל מיכל דברוסקין, משגיח ומשפיע בישיבת ‘תורת אמת’ בירושלים, והרב מאיר טרעג
הרב יחיאל מיכל דברוסקין, משגיח ומשפיע בישיבת ‘תורת אמת’ בירושלים, והרב מאיר טרעגער, משגיח ומשפיע בישיבת חסידי חב”ד ליובאוויטש בצפת – בראיון חינוכי מרתק
הרב יחיאל מיכל דברוסקין, משגיח ומשפיע בישיבת ‘תורת אמת’ בירושלים, והרב מאיר טרעגער, משגיח ומשפיע בישיבת חסידי חב”ד ליובאוויטש בצפת – בראיון חינוכי מרתק
פעם ביקש הנגיד ר’ יששכר דב וייס את ברכת הרבי לעסקיו המסועפים. שאלו הרבי: “ומה תיתן לי תמורת הברכה?” ר’ יששכר דב נענה מיד: “כל אשר הרבי יבקש, אני מוכן ומזומן לתת”. בקשתו של הרבי הייתה מפתיעה - “בפעם הבאה תביא אתך אלף דפי גמרא!” הרבי לא ביקש צדקה או תמורה אחרת, רצונו היה בדפי גמרא.
באינספור שיחות ומכתבים דיבר הרבי על מחויבותו של חסיד להיות מונח ושקוע בלימוד תורה. לימוד התורה אינו תוספת על חיינו, אלא מקור החיים וחלק בלתי נפרד מהם.
בקרב החסידים, נהוג להדגיש, כי לצד לימוד התורה, אסור חלילה לשכוח את נותן התורה, ויש לעסוק בלימודה מתוך ביטול ויראת רוממות.
אנחנו נמצאים בערב חג השבועות שאחד מכינויו הוא “חג מתן תורה”. שם זה אינו מופיע במקרא והוא כינוי בלבד, שכן לא נצטווינו לייחד חג לרגל מתן תורה, מאחר והתורה צריכה להיות בעינינו כחדשה בכל יום, ולא כמאורע היסטורי. יש לי יום יום חג. אף על פי כן, כשמגיעים לחג השבועות, זהו יום מצוין לערוך בו חשבון נפש אמיתי בנוגע ללימוד התורה. האם אנחנו אכן קובעים עיתים לתורה כדבעי? האם אנו מנחילים היטב את ‘אהבת התורה’ לדור הצעיר?
כדי לחדד את הדברים ולדלות עצות מעשיות שיסייעו לנו בנושא זה, אנו מארחים השבוע במדורנו שני משגיחים - האחד בישיבה קטנה והשני בגדולה. שניהם, תפקידם ומהותם להרביץ תורה ולהאהיב על התלמידים את לימוד התורה. הראשון הוא הרב יחיאל מיכל דברוסקין, משגיח ומשפיע בישיבה קטנה ‘תורת אמת’ בירושלים, והשני, הרב מאיר טרעגער, משגיח ומשפיע בישיבת חסידי חב”ד ליובאוויטש בצפת. את שניהם שאלנו על האתגרים השונים בנוגע ללימוד תורה.
איך גורמים לילד לאהוב ללמוד תורה?
הרב דברוסקין: לעניות דעתי ישנן שלוש נקודות מרכזיות. האחת נעוצה בבית ממנו הילד או הבחור הגיע. אם התלמיד רואה שאביו ואמו מתלהבים מלימוד התורה והיא חלק מהווית חייהם, ולא כדבר נוסף, היחס הזה נחקק אצלו. באחת משיחות קדשו אומר הרבי, שמיד שכשילד נולד, שרים לו ‘טובה תורה מכל סחורה’, עוד לפני שיש לו הבנה והשגה כבר הוריו משדרים לו שמחה בלימוד התורה.
כשאימא מתלהבת מלימוד תורה של הילד לפחות באותה התלהבות ושמחה שהיה לה כאשר קנתה רהיט חדש, זה מפעפע אצל הילד. כשאבא קובע עיתים לתורה ומתעניין אצל הילד מה למד ואיך למד, ואיך אווירת הלימוד בחדר או בישיבה, זה בהחלט משפיע. ‘כי הם חיינו’ בבית כזה זו לא סיסמא אלא קו מנחה.
מסופר על אדמו”ר הזקן שנשאל פעם איך יצאו הוא ואחיו למדנים ואוהבי תורה. הוא סיפר כי אמו הבחינה פעם במלמד שפניו קודרות, כששאלה לסיבת הדבר, ענה לה שבעלה - אביהם של אדמו”ר הזקן - רכש עבורה מעיל יפה ורעייתו שראתה זו, מקנאת ומתריסה כלפיו מדוע הוא איננו קונה לה גם. באותו רגע הסירה אמו של אדמו”ר הזקן את מעילהּ ומסרה למלמד שייתן לאשתו. היא אמנם אהבה את המעיל, אך חשוב היה לה שהמלמד ילמד את בניה מתוך שמחה ורוגע.
נקודה שניה וחשובה - לאחר שהילד גדל בבית שיש בו אווירה מתאימה, עלינו להתיישר לפי עצתו של הרמב”ם לתת לילד אגוזים ושקדים כדי שילמד, ובכול דור יש את האגוזים והשקדים שלו. רצוי לתת פרסים ותמריצים לתלמידים כדי לטעת בהם מוטיבציה וחשק ללמוד, אין בזה פסול כלל, ואין לקמץ בזה.
ראיתי לאחרונה מכתב ששלח הרב גרינגלס, המשפיע המפורסם מקנדה, לרבי, ובו כתב עבור אחד מאנ”ש בעירו שסיפר שלילדיו אין חשק בלימוד תורה, ושאל את הרבי מה לעשות? תשובת הרבי הייתה, שאותו חסיד ייקח על עצמו לדאוג למחסורם הגשמי של שני בחורי ישיבה. עצה זו גם רשומה בספר היום יום ט’ תמוז.
הרב מאיר טרעגער: מכיוון שאנחנו נמצאים בדור השביעי, ורצונו של הרבי הוא שיהודי ילמד תורה, אזי עלינו לחבר קודם כל את הילד לרבי. בדרך זו הילד ילמד יותר טוב, כי הוא יודע שזהו רצונו של הרבי ויחפוץ להסב לו נחת. במקרה כזה, גם אם יהיו מהמורות בדרך, הוא יידע להתגבר עליהן. זה בדיוק על דרך ‘מקיף’ ו’פנימי’, הרבי הוא הנקודה הפנימית. זו עצה מהותית מאד לדעתי.
כיוון שהרבי הוא הלב של כלל ישראל - ואת זה הרי אנחנו מחנכים את הדור הצעיר - אזי עבודתנו היא כיצד לחבר את הלב אל שאר האיברים. זה הבסיס.
דבר נוסף: מניסיוני אני יכול לומר, שהקשר בין הרב המלמד לתלמידו הנו קריטי בחינוכו של התלמיד ללימוד. כשהייתי תלמיד בצפת, הרב אייזיק לנדא היה עושה תנאי עם תלמידיו - אתוועד אתכם, בתנאי שבכל שבוע תלמיד אחר בכיתה יחזור על השיעור בגמרא. הבחורים שאוהבים את התוועדויותיו, היו מתאמצים ללמוד ולחזור על השיעורים בנוכחותו, מה שגם מגביר אצלם את הביטחון לעשות זאת גם בפורומים אחרים.
את זה ניתן לבצע כאשר יש קשר טוב בין הרב לתלמיד, ובמידה מסוימת התלמיד רוצה לרצות את רבו. זכורני שפעם הגיע מפקח שתפקידו היה לצפות בשיעור של אחד המורים. בטרם נכנס לשיעור הצפייה, הציע למורה למסור את שיעורו בתלמוד תורה אחר ולא בכיתתו הרגילה. לטענתו, בגיל הזה תלמידים נוהגים להפריע לשיעור ב’דווקא’ כדי להכשיל את המורה. נוכח עצתו, הזדעק הר”מ: מה פתאום כיתה אחרת? זו כיתתי, אני אוהב את תלמידיי והם הראשונים שיסייעו לי להצליח.
זה הסוד, לפני הכול, קשר טוב בין רב לתלמיד הוא המפתח להצלחה. אם הקשר בין הרב לתלמיד חזק רגשית, הוא יכול לעזור לו מאוד בלימודים. ועל דרך זה בילדים, בין אב לבנו; אם אבא מקשיב לבנו, מעודד אותו בלימוד, הרי שלילד תהיה מוטיבציה. כך גם ביחסים שבין רב לתלמיד.
מה הן בעצם הסיבות שמונעות מבחור או ילד לאהוב ללמוד?
הרב דברוסקין: ראשית צריך להגיד ביושר, שבכל הדורות היו קשיים, כל דור וקשייו. עם ישראל בגלות לא נח על זרי הדפנה בנושא של לימוד תורה. אמנם בדור שלנו יש את הקשיים הייחודיים של הדור.
ראיתי בספר ‘אגרת החינוך’ מכתב של הרבי למישהו ששאל מדוע הרבי בחר לאפיין את תנועת הנוער של חב”ד במאפיינים של צבא? הרבי השיב לו, שהוא התבונן מה הקשיים של בני הדור הצעיר בדורנו, וגילה שהקושי הגדול ביותר הוא ‘קבלת עול’, ולכן בחר במוטיבים של צבא שאחד מעקרונותיו המנחים הוא משמעת.
בדור שלנו יש קושי גם במשמעת כלפי הסמכות, הורים ומורים, וזה הרי מחמיר עם השנים. קושי לא פחות מכך הוא, הקושי במשמעת של הילד או הבחור מול עצמו. חוסר במשמעת עצמית ודחיית סיפוקים היא הרעה החולה של דורנו. רבים נגררים ומושפעים גם מבלי להבין ומבלי לחשוב. גם המכשירים הסלולריים המתקדמים גרמו להסחת הדעת גדולה, כיוון שבקליק אחד כל העולם נמצא אצלו ביד, וזה בהחלט מסיח דעת ומעכב מלהתמסר ללימוד.
הרב טרעגער: יש לדעתי שני סוגי קשיים. ישנם קשיים אובייקטיביים אורגניים, כמו קשיים בזיכרון, עיבוד וקלט. אפילו הפרעות של קשב וריכוז, שאלו קשיים שצריכים קודם לאבחן אותם, ואז יש להתאים טיפול פרטני.
בנוסף, ישנם קשיים רבים הנובעים מהלימוד עצמו. בלימוד גמרא לדוגמא, צריכים מיומנויות מסוימות כמו ידע איך לפסק נכון, איפה מסתיימת המשנה ואיפה מתחילה הברייתא. צריך גם הבנה של השפה הארמית. לפני שלומדים ורצים בחומר, כדאי להשקיע הרבה בנתינת כלים כדי שהילד ידע לפתוח ספר וללמוד. פעמים רבות אני פוגש בחור שלא אוהב ללמוד, ולא בגלל שאין לו יכולת, אלא מהסיבה שאף פעם לא לימדו אותו איך ללמוד. כדי שבחור ייהנה מלימוד הוא צריך לדעת כיצד ללמוד.
‘מבצעים’ מעצימים את ערך התורה
הרבי הטיל עלינו כל–כך הרבה משימות ומבצעים וכו’, איך דואגים שזה לא יפגע בחינוך ללימוד, ובאהבה ללימוד?
הרב דברוסקין: על השאלה הזו יש תשובה מהרבי. בשיחה שמודפסת בחלק י”ד של ליקוטי שיחות בהוספות, מציין הרבי את עבודתו של ‘תמים’ - עליו לעשות מבצעים, להתפלל באריכות ועוד דרישות הנדרשות ממנו; אך מה ענינו המרכזי? לימוד תורה. היציאה ל’מבצעים’ נעשית ברשות ההנהלה מחוץ לסדרים או בין הסדרים, אך לא במקומם. שעות הסדר מוקדשות ללימוד. רק בחורים שאנחנו יודעים שאינם יכולים מצד נפשם לשבת כל היום וללמוד, הם יכולים לקבל אישור מיוחד מהנהלת הישיבה לצאת מסדרי הלימוד, כאשר ההנהלה בוחנת כל מקרה לגופו של עניין.
הרב טרעגער: אני לא חושב ש’מבצעים’ סותרים לימוד תורה. להפך, כשבחור יודע שצריך למסור שיעור תניא למקורבים ב’מבצעים’, כל הלימוד שלו לפני כן, ייראה אחרת. הוא ישקוד וישקיע, וצריך לומר שגם לאחר שמסר את השיעור, הנושא שלימד חודר אצלו בפנימיות עשרות מונים.
שווה בנפשך בחור שחוזר שיחה של ‘דבר מלכות’ ורואה איך הדברים מתקבלים בעולם, כל המסרים של הרבי שאותם הוא לימד בעצמו תופסים אצלו מקום רציני יותר. אם מתייחסים ל’מבצעים’ בצורה נכונה והם לא באים במקום סדרי הלימוד, אזי זהו כלי מדהים להפנמת הלימוד ותכניו.
לחנך ללימוד תורה ‘לשמה’ - כיצד?
שייך לחנך בחור לאהוב ללמוד תורה לשמה? או בכיוון אחר: ידוע שבחב”ד שמים דגש על לימוד מתוך חיבור לנותן התורה, איך מחנכים לכך?
הרב דברוסקין: בחב”ד מתחנכים לכך כבר בגיל צעיר, אך יחד עם זאת צריכים לדבר ולעורר על כך כל הזמן. אפילו במקומות לא חב”דיים מבינים שמבלי לשים את הדגש על נותן התורה, קשה לחנך דור של לומדי תורה אמתיים. שמעתי מבחור חסיד אמשינוב שניגש לאדמו”ר שלו וקונן שאין לו חשק בלימוד תורה. האדמו”ר שלו דיבר איתו על מה שנכתב בפרק ה’ בתניא, אודות המעלה הנפלאה של יהודי הלומד תורה ומתאחד עם הקב”ה והוא ייעץ לו ללמוד את הפרק הזה.
אחד הנדבכים המרכזיים של ‘תומכי תמימים’ הוא, ש’תמים’ לומד תורה לא בשביל להיות גדול בתורה, אלא כדי להתאחד עם נותן התורה. אנחנו נמצאים לפני חג השבועות, והרבי באחת השיחות מדמה את הלימוד בתורה, לילד קטן שרץ לחבק את אביו…
הרב טרעגער: כל הבסיס התורני של חב”ד וההסתכלות על התורה, היא שונה. התורה היא לא רק חכמה. אנחנו והתורה איננו חלילה שני דברים נפרדים, אלא אנחנו והתורה זה אחד. ילד חב”די שומע כבר מגיל אפס, איך התורה, היהודי ובורא עולם הם משולש של חיבורים המתקשרים זה לזה. גם בישיבות המשפיעים מדברים על–כך רבות, זו מציאות ברורה. תעמיד בחור חב”די מול בחור שהתחנך במקום אחר, ותיכף אפשר יהיה לראות את ההבדל בניהם.
חביבות בלימוד התורה
כעת אני רוצה לגעת בבעיה שמצויה לא מעט בתקופתנו. אין זה סוד שבחב”ד יש הרבה מאוד בעלי תשובה ויהודים שהתקרבו ליהדות ולחסידות במשך השנים. דא עקא, שהם בילדותם לא למדו גמרא ומשנה, וכעת, כשילדיהם לומדים בתלמודי התורה ובבתי הספר, הם מתקשים לעקוב אחר הלימוד של הילדים, שלא לדבר על כך שהם מתקשים ללמוד איתם את החומר שלמדו ב’חיידר’. מה עושים?
הרב דברוסקין: אני לא חושב שהנושא כאן הוא יכולת לימודית. כבר נפסק בשולחן ערוך, שברגע שהילד מתחיל לדבר, תיכף מלמדים אותו: תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. תורתנו הקדושה היא ירושה לכל יהודי ויהודי, ולא משנה מה הרקע שלו, או אם בעת שנות נעוריו למד בישיבה וניצל את הזמן. קביעת עיתים לתורה זהו משהו ששייך לכל יהודי. האחד לומד ‘עין יעקב’, השני ‘בבא בתרא’, והשלישי ילמד מאמרי המשך ע”ב.
להראות לילד את החביבות של הלימוד זה ניתן לעשות גם מבלי ידיעות רחבות בלימוד. ניתן לבקש מאח גדול או אפילו לקחת בחור או אברך שילמד עם הילד. זהו חלק ממצוות חיוב לימוד תורה וממצוות “ושננתם לבניך”. כל הנושא של החינוך הוא מדרבנן, חוץ מלימוד תורה שזה דאורייתא, כפי שכתוב “ולמדתם אותם את בניכם”. קשה לך? תן למישהו אחר לעשות זאת, אך תדגיש במעשיך ובהנהגתך את החשיבות שאתה רואה בלימוד. בכלל, היום עם המדיה המתקדמת וכל ספרי העזר שיצאו לאור, כל אחד כמעט יכול להשלים פערים וללמוד.
הרב טרעגער: אני יכול לומר לך, שבכל גיל צריך להחדיר את מידת השמחה סביב הלימוד. אם הילדים רואים אבא שחוזר הביתה ובמקום לדבר פוליטיקה הוא חוזר על ‘ווארט’ יפה ששמע, ורואים שזה מחייה אותו, זה משפיע. חביבות הלימוד לא חייבת לבוא לידי ביטוי רק אצל גאון בלימוד.
אני תמיד אומר להורים תתנו ‘פידבק’ חיובי, תעודדו. בחורים בגיל של ישיבה גדולה לא יגידו לכם אף פעם שהם נהנים ממילות העידוד, אבל גם הם צריכים זאת. התגובה שלהם למחמאה יכולה להיות: ‘תעזוב אותי, אל תחפור לי’, אך זו תגובה מהשפה ולחוץ. הבחור יעשה הכול כדי להסתיר את הנאתו מהעידוד, אך בתוך תוכו הוא צריך את זה ונהנה מזה. היה בישיבה בחור שישבתי איתו לשיחה אישית, דיברנו על נושאים שונים בעבודת ה’ וביקשתי לדעת איפה הוא אוחז. היו דברים שהוא הקפיד עליהם והיו שהוצרכו חיזוק, אך כשדיברתי על שיעורי הרמב”ם היומיים, הוא היה נחרץ. לדבריו לא עובר יום מבלי שלומד את שלושת הפרקים.
בדבריו שמעתי נימה נחרצת יותר מתשובותיו לשאלות האחרות ושאלתי אותו על–כך. הוא חייך וסיפר שלמד זאת מהבית. אביו עובד קשה מאוד לפרנסתו וחוזר בשעות מאוחרות עייף ותשוש, אך לא משנה כמה עבד קשה, הוא מיד ניגש לארון הספרים מוציא את ספר הרמב”ם ולומד אותו בעמידה. כשהוא מרגיש שעיניו נסגרות, הוא מתחיל לקפוץ על מקומו. ‘אתה מבין עכשיו למה לא אפספס רמב”ם’? שאל אותי. בשבילי זו הייתה עוד הוכחה לכוחה של ה’דוגמא חיה’. מאוחר יותר כשפגשתי את אביו לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לו על–כך. הוא שמח וסיפר לי כי לו עצמו יש חיות בלימוד רמב”ם כי הוא היה נוכח ב–770 באותם ימים שהרבי הכריז על חוק שיעורים יומי בספר הרמב”ם.
אהבת התורה - אתגר משפחתי
אנחנו עומדים לפני חג השבועות, האם תוכלו לתת כמה טיפים להורים ומחנכים, איך מגדלים ילד שיהיה ‘נר להאיר’ בנושא הזה של לימוד תורה?
הרב דברוסקין: העצה הכי חשובה היא לחנך ילדים מבלי להתפעל מהסביבה. להיות ‘משפיע’ ולא ‘מקבל’. אחד מהכלים לחזק ילדים, זה לתת להם אחריות ולהפוך אותם למשפיעים עבור תלמידים צעירים מהם. נכון, לא כל ילד ולא כל בחור מתאים לזה, אך בכללות ילד יהודי צריך לדעת שהוא לא מושפע מהסביבה אלא משפיע על סביבתו. ה’מה שצריך’ גובר על ה’מה שרוצים’. כשילד מתחנך כך, קל לו להתגבר על כל הקשיים והסחות הדעת בלימוד ובכל עניין.
הרב טרעגער: העצה הראשונה והחשובה ביותר היא, להיות ‘דוגמה אישית’. אם ילד רואה את אבא שלו מפנה זמן ללמוד גם כשקשה ואין לו פנאי, המסר עובר. אם אבא מדבר בחביבות גדולה על הלימוד ועל מי שמקדיש את חייו ללימוד, הדברים חודרים לליבו של הילד. יחד עם זאת, כדי לחבב את הלימוד על הילד, עלינו לפנות זמן ולהקשיב למה שהילד למד בחדר או בישיבה.
בכמה הזדמנויות שמעתי את הרב ווילשאנסקי מספר סיפור או אומר פלפול בדיוק רב, ובהזדמנות אחרת שמעתי יחד איתו בחור או אדם אחר מספר את אותו סיפור עם טעויות רבות. הרב ווילשאנסקי לא מתרעם, הוא מקשיב לאיש כאילו שמע זאת כעת בפעם ראשונה, ורק כשמסיים האיש לדבר, הוא מתקן ומאיר בעדינות. כשהילד חוזר הביתה מהישיבה ומספר חוויות ומשתף אתכם במה שלמד, תגיבו ב’וואו’, תתלהבו יחד אתו.
גם מהדברים של ה’מקיף’, התוועדויות וכדומה, הוא יכול לבוא אחר כך ליהנות מהלימוד.
למעשה, לא רק האבא משחק תפקיד. גם האימא יכולה לתרום תרומה גדולה בנושא הזה. ביכולתה להיות אוזן קשבת. דרך סיפורים היא יכולה לחזק את חשיבות הלימוד, וניתן בהחלט גם להעצים את הילד בעיני שאר בני המשפחה, או להחמיא לו מולו או בפני צד שלישי כשהיא יודעת שזה יגיע לאוזניו. האימא יכולה להכין עוגיות מיוחדות ולתת לילד שנוסע לישיבה ולהתפאר בפני שאר הילדים, שהילד שלהם מקיים את דבר המשנה: ‘הווי גולה למקום תורה’. אני מכיר הורים שמבקשים משאר האחים כשהבחור מגיע מהישיבה, לסייע יותר במטלות הבית כדי שהאח ינוח ויצבור כוח ללמוד, וזו בהחלט אמירה שמעריכה בעקיפין את מי שלומד תורה.