כאשר הרבי קרא להנהיג “רגע של שתיקה” בבתי הספר העממיים בארצות הברית, הכוונה הייתה

כאשר הרבי קרא להנהיג “רגע של שתיקה” בבתי הספר העממיים בארצות הברית, הכוונה הייתה כמובן לעורר את התלמידים למחשבה אודות בורא עולם. אבל כמו במצוות רבות – מעבר לרווח הרוחני, יש גם רווחים גשמיים נוספים, צדדיים • איזי קלמן, מומחה לחינוך בני נוער בארצות הברית, זיהה כמה יתרונות חינוכיים מרתקים ביוזמת “רגע של שתיקה” של הרבי, ופרסם מאמר חם ואוהד בבלוג הפופולארי “פסיכולוגיה היום”

 מר איזי קלמןאני אוהב פתרונות פשוטים. למרות שאנו נוטים לחשוב כי הפתרונות הם קשים, אך זה לא נכון בדרך כלל. כי מה שקשה, זה הבעיות ולא הפתרונות. כאשר יש לנו בעיות ואנחנו עובדים קשה כדי לפתור אותן, וכל מה שאנחנו עושים לא עובד, אזי נראה שהפתרון חייב להיות משהו קשה מאוד. אבל בדרך כלל, כאשר אנו מוצאים פתרון שעובד, זה הופך להיות משהו מאוד פשוט.

לפני מספר שנים הרציתי במנהטן במסגרת סמינר לימודים בנושא “כיצד לשלוט בקלות על כעסים”. אחד מהקהל בלט במיוחד מול עיניי. היה לו זקן אפור וארוך, לבש חולצה לבנה וחליפה שחורה, ודגם של מגבעת שחורה, שביחד מהווה התלבושת האחידה הלא-רשמית של חסידי ליובאוויטש, או אם תרצו: חסידי חב”ד. יש לי היכרות קרובה עם חסידי ליובאוויטש, מכמה סיבות: למדתי בישיבת ליובאוויטש בברונקס מכיתה א’ ועד ח’; כמה מאחי אשתי נהיו חסידי חב”ד. זאת ועוד: בית כנסת חב”ד נפתח ליד ביתי לפני כמה שנים, ושם אני מתפלל.

הופתעתי לראות חסיד ליובאוויטש משתתף בסמינר סקולרי, היות והם מאמינים שכל התשובות לשאלות של החיים מופיעים בכתבי החסידות שלהם.

הפתעתי התעצמה כאשר אותו אדם ביקש בסיום הקורס להישאר ולשוחח אתי. הוא הציג את עצמו בשם אברהם פרנק, וביקש עצות נוספות כיצד ליישם בעבודתו את מה שלימדתי בסמינר. החלפנו מספרי טלפון ושמרנו מאז על קשר רופף.

לפני כמה שנים התקשר יום אחד ושיתף אותי במשימה שהוא לקח על עצמו, על חשבון זמנו וכספו הפרטיים. הוא החל לקדם תכנית לבתי ספר בשם ‘רגע של שתיקה’ (זה כל כך פשוט שאיני בטוח ששייך לקרוא לזה ‘תכנית’). הוא מנסה לשכנע את הנהלות בתי הספר ליישם דקה או שתיים של שתיקה בכל בוקר. זה לא רעיון חדש. ישנם למעשה מספר מדינות בארה”ב שקבעו רגע של שתיקה בבתי הספר (כאשר היא מוצגת כפעילות חילונית, תכנית זו נחשבת חוקית על ידי בית המשפט העליון). אבל לגרסה של מר פרנק יש מפנה מסוים. התלמידים מתבקשים לדון עם ההורים באיזה רעיון יתבוננו במהלך רגע של שתיקה המתקיים בבית הספר.

אתייחס לזה בהמשך שכן זה יכול לעשות את כל ההבדל.

מר פרנק אמר לי שהתוצאות עד כה, מדהימות. בתחילה הייתי סקפטי, אולם כאשר הבטתי בתריסרי מכתבים מילדים, עדויות מוסרטות בוידאו ממורים, מנהלים והורים, לא יכולתי שלא להתרשם ולהסתקרן.

מר פרנק הסביר שהוא מקדם את התכנית בגלל שהרבי מליובאוויטש, ביטא רצון לראות את “רגע של שתיקה” פועל בכל בתי הספר. פרנק לקח על עצמו להפוך את משאלת הרבי למציאות.

כאשר אדם כמו הרבי מליובאוויטש מציע הצעה לטובת החברה, זה חכם לשקול את הענין, ללא קשר אם מאמינים בדת או לא. בנוסף להיותו תלמיד חכם עצום, הרב שניאורסאהן הוא גם גאון אמיתי ואיש חכם מאוד – וחכמה היא פתרון לבעיות חיים. בשנת תשנ”ה העניק הקונגרס האמריקאי לרבי מדליית זהב לכבוד תרומתו לחינוך, וקבע את יום הולדתו כ”יום החינוך והשיתוף” של U.S.A.

חמש מעלות ל”רגע של שתיקה”

גם אני שקלתי את נושא “רגע של שתיקה”, ובמשך השנה האחרונה אני מתייחס אליו בעלון החודשי “מבריונים לידידים”. כתוצאה מכך, בתי ספר רבים בעולם אימצו את ה”רגע של שתיקה” והם מרוצים מהתגובות.

מדוע “רגע של שתיקה” פועל? אשתדל להציע כמה הסברים.

1. רגע של שתיקה זו חוויה עוצמתית. אם פעם השתתפת בטקס אזכרה כשדממה שוררת לרגע או שניים, אפשר לדעת איך ההרגשה. דומה שהזמן עובר לאט יותר, שעה שכל הקהל מאוחד בטקס ציבורי מתוך שקט מחשבתי.

2. רגע של שתיקה מקדמת שליטה עצמית. לא קל להיות בשקט ולא לזוז למשך רגע או שניים; ככל שהילד צעיר יותר, זה קשה יותר. לכן, כשילדים מתאמנים בשתיקה בכל יום לרגע או שניים, הם משיגים שליטה עצמית שתעמוד להם בכל פעם שתידרש. ההתפתחות של היכולת להישאר בשקט, מגובה בידיעה שכולם עושים את זה. אפילו ילדים עם שליטה גרועה יסכימו לנסות כשהם רואים שכולם בסביבה עושים את זה.

3. כשמתחילים את היום עם “רגע של שתיקה”, זה קובע את מצב הרוח לכל שאר היום.

4. רגע של שתיקה משמש כמדיטציה לילדים. היתרונות של מדיטציה כבר הוכחו מדעית באופן ברור.

5. הנקודה החמישית קשורה עם הפקטור שהרבי מליובאוויטש הוסיף: להורות לילדים לשוחח עם הוריהם על נושא ההתבוננות. זה אולי החלק הקריטי ביותר להצלחת התכנית.

האפקטיביות של “רגע של שתיקה” במדינות שמקיימות אותה, ניתנת לוויכוח. בסיור במדינת טקסס סיפרו לי שבתי הספר מקיימים את התכנית בגלל שזה חובה, אך לא לוקחים זאת ברצינות. בצורה כזו, ברור שאין לזה אפקט.

על מי מוטלת האחריות?

אנשים רבים היום, בפרט אלה שרוצים לראות פחות בריונות, כואבים על כך שבבתי ספר העממיים כבר לא מלמדים עקרונות. בתי ספר הפכו למקומות בלתי מוסריים שמנסים רק להכין תלמידים להתקבל לקולג’, ללא החדרת תוכן לחייהם. ועוד פרט הגורם למפח נפש, במיוחד בין מומחים לאלימות – הקשר בין הורים לילדיהם נחלש. ייתכן שאחת הסיבות להתרופפות הקשר היא החלפת אינטראקציה בין אישית דרך המדיה האלקטרונית, תהליך שקפץ בצעד ענק לאחר שהטלביזיה הוכנסה לבתים פרטיים.

הגורם השני הוא החשיבות שההורים נותנים לבית הספר. רוב ההורים מתייחסים לדרישות בית הספר בחשיבות יתר, גם יותר מדרישותיהם הם עצמם. הם מוודאים שהילדים ילכו ללימודים יום יום, יעשו שיעורי בית ופרויקטים בערבים ובסופי שבוע. אולם כמה הורים היו מעזים לומר לילדיהם: “תשכחו מהשיעורים, אני צריך שתעזור עם הכביסה”? או: “היום אתה לא הולך ללימודים כי אנחנו יוצאים לקניות ביחד.” בנוסף, בתי ספר רבים נותנים לילדים שיעורים למשך החופש הגדול, כדי שהורים וילדיהם לעולם לא יהיו חופשיים מחובותיהם לבית הספר.

גורם שלישי להחלשת הקשר בין הורים לילדים הוא כניסה סיטונאית של נשים לשוק העבודה. כדי לשרוד כלכלית בעולם המודרני, רוב הנשים חייבות לעבוד שבוע שלם (חלקן מעדיפות לעבוד מחוץ לבית מלנהל את משק ביתן). כך בתי הספר החלו לשלוט, לאט אבל בטוח, על חיי הילדים. ילדים רבים אוכלים ארוחת צהריים ואפילו ארוחת בוקר בבית ספר. מוסדות לימוד רבים הפכו לשירות בייביסיטר, שכן הורים מביאים את הילדים מוקדם בבוקר ומחזירים אותם הביתה הרבה אחרי תום הלימודים.

החוקים סביב העיקרון של “אף ילד לא יישאר מאחור” מצמצמים בצורה אפקטיבית את אחריות ההורים להצלחות האקדמיות של ילדיהם, ומניחים אותה על שכמי בתי הספר. הם מצפים שבית הספר יהיה אחראי לילדים מסביב לשעון, ושבית הספר יקח אחריות על בריונות התלמידים לא רק בשעת הלימודים, אלא גם לאחר הלימודים.

הפועל יוצא מגישה זו היא, שככל שבית הספר יותר דומיננטי בחיי התלמידים, כך התלמידים פחות מחשיבים את הוריהם.

יתר על כן, הורים רבים מתנגדים ללימוד “ערכים”. מי הוא זה ואיזה הוא שיחליט אלו ערכים בית הספר יחדיר לילדים? כדי לא להתווכח עם ציבור ההורים על אלו ערכים יש ללמד, עדיף כלל לא להקנות ערכים אלא מידע בלבד.

והתוצאה? תלמידים רבים מוצאים את עצמם בחלל רוחני ומוסרי. החיים בבית סובבים סביב שיעורי בית וגדג’טים אלקטרונים; בתי ספר הפכו ל”בתי חרושת” שמכינים את התלמידים לקראת מבחן הכניסה לאוניברסיטה, וההורים הפכו למשרתים ולעבדים ומצופה מהם לעבוד קשה כדי לשלם חשבונות, להסיע את הילדים, לספק להם חברים למשחק, לוודא שמכינים שיעורי בית, ועוד.

מניעת קונפליקטים בין הורים להנהלה

כאן אנו נדהמים מהגאונות של הרבי מליובאוויטש. עם גרסתו של “רגע של שתיקה”, בתי הספר מחזירים להורים את תפקידם הברור כסמכות המוסרית והרוחנית של ילדיהם. דומה שבית הספר אומר לילדים: אכן אתם מבלים כאן אתנו את רוב היום, וגם עובדים בשבילנו בבית, אולם למי פונים כדי לקבל תוכן וכיוון לחיים? להורים!

זה אמנם תהליך שנמשך רק דקות ספורות, אבל הילדים חייבים לשוחח קודם עם ההורים על נושא ההתבוננות ברגע של שתיקה המתקיים בבית ספר. בכך מלמדים את הילדים שיעריכו את הוריהם כסמכויות מוראלית-רוחנית.

אבל זה לא רק זה: חשבו מה זה עושה להערכתם העצמית של ההורים כאשר בית הספר מכיר בהם רשמית כסמכויות אלה! יתר על כן, יש סיכוי גבוה שעם כל הלחץ של העבודה והקצב המטורף של החיים, הורים רבים כלל לא מקדישים זמן לחשוב מה חשוב בחיים. כדי לסייע לילדים לחפש נושאים להתבוננות ב”רגע של שתיקה”, הם עצמם צריכים לעצור מהמרוץ של החיים ולהתחיל לחשוב על זה! ובגלל שלהורים איכפת מילדיהם יותר מכל אחד אחר, הם על פי רוב לוקחים את תפקידם ב”רגע של שתיקה” ברצינות גמורה.

הפעילות הפשוטה הזו מונעת קונפליקטים בין הורים לבתי הספר בנושא של ערכים – שכן כאן הנהלות בתי הספר סומכות על ההורים לקבוע אותם, כפי שזה אכן אמור להיות.

ייתכן שילד בודד או שניים יחשוב ברגע של שתיקה על משהו שלילי, אולם מוכח שהרוב הגדול חושב מחשבות חיוביות, ואף פועל על פיהם. הסיכוי להתנהגות לא נאותה הינו אפסי כאשר תלמידים פותחים את היום בהתבוננות שקטה בצוותא, כל אחד בדרכו הוא, כיצד לשפר את חייהם ואת העולם כולו. אין זה פלא שהרגע של שתיקה הוא עוצמתי ואהוב בצורה גורפת על ידי הורים, אנשי צוות ותלמידים בבתי ספר שמבצעים אותו בכל הרצינות ובכובד ראש.

על כן, אני ממליץ מאוד על רגע של שתיקה. דומני שזו השיטה האפקטיבית ביותר לשפר בתי ספר והחברה בכללותה, וללא הוצאות כספיות. פרק זמן המועט שמשקיעים בו, מחזיר את ההשקעה אלף פעמים. בהשקעה מינימאלית של רגע או שניים, ללא מאמץ, האווירה משתנה ללא הכר. תלמידים ואנשי צוות שמחים יותר, האלימות מצטמצמת, הצוות מבזבז פחות זמן בהטלת משמעת, וההישגים הלימודיים עולים. ואחרון חביב: הורים מתחילים, לראשונה, להעריך את בתי הספר.