מרכז ‘ישיחנה’ שהוקם לאחרונה, הוא אחד המפעלים החינוכיים החשובים והנחוצים ביותר שה

מרכז ‘ישיחנה’ שהוקם לאחרונה, הוא אחד המפעלים החינוכיים החשובים והנחוצים ביותר שהוקמו בשנים האחרונות, והוא מעניק שירות, יעוץ והכוונה לאנשי חינוך, כמו גם לתלמידים בגיל ההתבגרות * המטרה המרכזית היא הבעת רגשות והחצנתם, ובניית התדמית העצמית של ילדים ונערים *  שיחה מעצימה

עשרות קב”סים (קציני ביקור סדיר), אנשי השלטון המקומי, מנהלי מוסדות וצוות חינוכי מהמגזר החרדי התכנסו לפני כארבע שנים לכנס ייחודי מסוגו בבני–ברק יחד עם מנכ”לית משרד החינוך דאז הגברת דלית שטאובר. הכנס הרים על נס את המלחמה בנשירה בקרב הנוער החרדי. הנתון המדהים והמבהיל שעמד בבסיס הכנס היה, שאחד מכל חמישה תלמידים במגזר החרדי נושר במהלך לימודיו בישיבה קטנה.

סוד גלוי בקרב אנשי חינוך בגילאים הללו הוא, שמספר התלמידים הנכנסים אל הישיבות הגדולות הוא פחות בעשרים–שלושים אחוזים ממספר המסיימים כיתות ח’. “עשרים אחוז זה להיות עדין”, אומר לנו משגיח באחד הישיבות הגדולות בארץ ישראל בכאב. “האמת היא שהמצב הרבה יותר חמור, מכיוון שלהיכלי הישיבות הגדולות מגיעים מספר רב של תלמידי חו”ל בעיקר מצרפת וארצות הברית”.

בזהירות נאמר, כי אין משמעות הדבר שכל אותם נושרים עוזבים את דרך התורה והמצוות. אולם, עובדה היא שיותר ויותר תלמידים מתקשים להשתלב במסגרת הישיבתית הנורמטיבית. אותו משגיח ששוחחנו עמו, אף מונה לכך כמה וכמה סיבות: “מלכתחילה רבים אינם נכנסים למסגרות שמתאימות להם, הם נרשמים ומתקבלים לישיבות שבהם ההורים שמחים לראות אותם. שנית, המעבר מהחממה הביתית לתנאי פנימייה הוא קשה מדי עבור אותם ילדים. קושי נוסף: אותם תלמידים לא מוצאים ‘אוזן קשבת’ ולא חשים שמבינים את מצוקתם”. 

מי שלקחו על עצמם לייצר שינוי מגמה, הם אנשי ארגון ‘ישיחנה’ שפתח את שעריו בשנה האחרונה וכבר קצר הצלחות. ארגון ‘ישיחנה’ מונה כמה אנשי צוות ומטפלים מהשורה הראשונה, והוא פועל בשיתוף פעולה עם הרבנים בתוך הישיבות. הארגון מבקש להעצים את הבחורים ואנשי הצוות בתוך המסגרות ובמקרים רבים עוד לפני המעבר לישיבה.

מי שעומד בראש הארגון הוא הרב משה קוט מירושלים, איש חינוך עם רזומה, משפיע בקהילת חב”ד בשכונת ‘התמר’ בביתר עילית, מרצה ומנחה בשיטת ‘דמיון נובע’.

ספר בבקשה על הקמת הארגון שלכם ומטרותיו.

ב’היום יום’ בתאריך כ”ה סיוון כותב הרבי: “דאגה בלב איש ישיחנה” ואמרו חז”ל שני פירושים - יסיחנה מדעתו. ישיחנה לאחרים ופירש ה’צמח צדק’: לאחרים רק בגוף אבל מאוחדים איתו עמו, שמרגישים את ענינו”.

נוכח אותו פתגם ישבנו וחשבנו: הרב רפאל ציקשווילי, הרב זאב רייניץ ואנכי, כיצד ניתן להגיע כיום למצב בו כל תמים בישיבה יחוש ש’מרגשים אותו’ ואת רחשי לבו. לאחר לבטים והתחבטויות רבות הגענו למסקנה שלצד ההתוועדויות  המסורתיות המתקיימות בישיבות, צריך לבנות את חוסנם הרגשי והנפשי של תלמידנו–ילדינו באמצעות מפגשים אותם ינחו אנשי מקצוע מתחום הרגש הבאים מתוך אנ”ש. חשבנו שיהיה חשוב לתת לתלמידים מדי פעם את האפשרות להביע את עצמם.

אנו מכוונים לבצע את מה שפירש ה’צמח צדק’ - אנו רוצים שהבחור ירגיש שיש מי שמאוחד איתו ומרגיש את ענינו.

המרכז שלנו שנקרא: ‘ישיחנה’ שם לעצמו כמטרה לקיים מפגשי העצמה לתמימים בתוך הישיבות. המרכז הוקם בברכת הרבי מלך המשיח ובעצה אחת עם אנשי חינוך ורבנים חב”דיים מהשורה הראשונה שרואים חשיבות עליונה בפעילות מסוג זה. תועלת עצומה היא כאשר הפעילות נעשית בתוך כתלי הישיבה, דבר המעצים את דיבוק החברים ומוריד את המתח החברתי הטבעי.

חשוב לציין שמתוך רגישות וחשיבות למפגשים הללו, אנחנו מעסיקים רק אנשי מקצוע, בעלי תעודה ובעלי ניסיון מוכרים בתחומם; והם חייבים להיות מתוך אנ”ש. כדי שהפעילות תהיה בבחינת ‘טופח על מנת להטפיח’ המרכז מקיים השתלמויות מיוחדות על–ידי אנשי מקצוע לצוותי הישיבות המעוניינים בכך. בדרך זו מקבלים מגידי השיעורים והמשפיעים כלים אפקטיביים איך לזהות מצוקות רגשיות אצל התלמידים לפני שהם מתפרצים ומתבטאים בחוסר חשק בלימוד (במקרה הטוב) ופניה לקבלת תשובות במקומות רעים (במקרים הפחות–טובים).

במהלך הפעילות, במקרה שמנחה הקבוצה מזהה צורך בהפניה לאיש מקצוע, הוא ימסור את המידע בצורה דיסקרטית לאנשי הצוות בישיבה ולהורי הבחור.

אנחנו פועלים כל הזמן בהדרכה רבנית צמודה, כאשר בראשות ‘ועד רבני המרכז’ עומד רב העיר קרית אתא הרב חיים שלמה דיסקין שידיו רב לו בהתעסקות בנושאים חינוכיים. בנוסף נמצא אתנו הרב רפאל ציקשווילי רב קהילת יוצאי גרוזיה בירושלים ואיש חינוך ותיק. כמו כן צועד איתנו יד ביד איתנו הרב ישעיהו הרצל, רבה של העיר נצרת עילית שעוסק רבות בשדה החינוך, וכן הרב נפתלי רוט יו”ר מרכז חינוכי חסידותי. בראשות הצוות המקצועי עומד הרב יוסף זאב רייניץ, איש חינוך וותיק, מטפל מוסמך בפסיכודרמה.

מדוע לדעתכם הורגש הצורך בהקמת ארגון שכזה?

קראתי בחוברת הנפלאה שהוציאו נשי חב”ד לאחר הכנס האחרון סיפור נפלא שמראה את יחס הרבי לצורך בשיתוף רגשות. אני מצטט מתוך הרצאתה של הגב’ ברגמן אשת חינוך:

“ילדה קטנה ושמה חסיה כהן, כותבת לרבי: ‘רבי אני אוהבת אותך’! הרבי משיב לה: ‘אני שמח שאת משתפת אותי במה שאת מרגישה כלפי’. ממשיכה הגב’ ברגמן בדברי הסבר משלה לסיפור: נבחין שהרבי לא עונה לה, אני שמח שאת אוהבת אותי, אלא מציין את שמחתו על הפתיחות והשיתוף ברגשות’.

בדור שלנו המצב הולך ומחמיר. לנו ההורים יש פחות ופחות מידע על מה שעובר על ילדינו, מה הם מרגישים, מה מתחולל בתוך ליבם. החברים היום הם לא החברים שקוראים לילדינו מהמרפסת, אלא שולחים להם הודעת טקסט. החברים הטובים ביותר של ילדינו הם המחשב והטלפון הנייד… זו הסיבה שעלינו לנקוט בפעולות אחרות, חכמות יותר, כדי לדעת מה מתחולל אצלם. איך הורה או מורה יידע אם ילדיו–תלמידיו מוגנים? דחויים? אולי נמצאים במלחמת הישרדות? לכן חשוב מאוד שהילדים ישתפו ויספרו לנו מה קורה איתם ומי החברים שלהם, והאחריות מונחת על כתפינו.

הרבי מלמד אותנו שכבר מגיל ינקות הילד צריך לגדול בהרגשה שההורים מאוד מעוניינים ושמחים לשמוע מה אתו. אנחנו צריכים תמיד להביע שמחה על ששיתפו אותנו, נדע להקשיב להם נכון מבלי לבקר אותם גם אם נשמע דברים שיצערו אותנו. רק כך נוכל לגדל ילדים שיהיה להם טבעי וברור שברגע שהם נמצאים במצוקה, הם ייגשו אלינו, יספרו וישתפו.

דעתו של הרבי כפי שהיא מובאת באגרות רבות היא שצריך לעורר את הילד לגלות ולהביע את מה שמעיק על ליבו. אנו רואים לכך דוגמה בליקוטי שיחות חלק כ”ב עמ’ 398, מכתב הממוען לאגודת נשי חב”ד: “…שאין מספיק העזרה בגשם לאימהות התלמידות, אלא מוכרחות גם פגישות עמהן… ולעוררן לשאלות וגילוי הבעיות המעיקות על ליבן שאז ניתנה האפשרות לפותרן באופן הרצוי”.

מה הזיכרון הראשון שלך?

איך הפעילות שלכם תסייע לתלמידי התמימים הלומדים בישיבות הקדושות?

הבשורה שהמרכז מביא לתמימים היא בעיקר בתחום של ‘הבעת רגשות’ או ‘גילוי ה’אני’ הפנימי’ שחשיבותו היא לאין ערוך בזיהוי מצוקות, באמון עצמי, בנתינת מרחב פנימי יציב, ובפתרון בעיות חברה סמויות או גלויות. בחלק מהסדנאות שלנו - במעגלים או בצורות אחרות של שיתוף - נגרום להם להיפתח ולספר את אשר על לבם. כיום בכל תלמוד תורה ישנם מורים מוסמכים שעברו הכשרה לתפקידם. כמו כן בכל מסגרת חינוכית יש יועץ חינוכי, פסיכולוג ואנשי מקצוע שונים. מדוע אם כן ייגרע חלקם של התמימים הנמצאים בשלב כה מכריע של בנית אישיותם, ובוודאי בדור שלנו שהוא רווי פיתויים ובלבולים?!

ידועה דעתו של הרבי בעניין השתלמות אנשי חינוך בעבודתם כפי שמובא באגרות קודש פעמים רבות. מובן ופשוט שגם אנשי החינוך שבישיבות צריכים להשתלם בעבודתם החינוכית. לכן חלק מהפעילות שלנו פונה לא רק לתלמידים עצמם, אלא גם לאנשי הצוות כדי לתת להם את הכלים הנכונים. יש לציין שכל פעילויות המרכז מסובסדות, והמוסדות נושאים בהוצאות פחותות מאשר בפניה פרטית לאיש המקצוע.

מדוע בעבר לא היה צורך בפעילות כזו?

את השאלה הזו הפניתי אל הרב דיסקין העומד בראש המכון. לדבריו זה כמו לשאול: ‘איך בעבר הסתדרו בלי מכונת כביסה’? חייבים להפנים, ענה לי הרב דיסקין, שדורנו הוא דור אחר, דור הזקוק לעידוד ותמיכה. חובה לתת לבחור מענה רגשי, ולהציע לצוותים החינוכיים בישיבות לעבור השתלמויות כדי לראות את הקשיים העוברים על התלמידים, ולדעת לבחון את יכולות התלמיד להתמודד עמם בצורה מיטבית.

כשכיהנתי כר”מ בישיבה הקטנה בבית שמש, נחשפתי לתופעה של בחורים טובים, ואפילו כישרוניים, שעזבו את הישיבה שלהם באמצע הזמן והגיעו לישיבתנו. אינני יודע כמה רווחת התופעה כיום, אבל התבוננתי בכך שבעוד כשהתלמיד נמצא בתלמוד תורה, הצוות משתדל להתאים לו תשובה לצרכיו, אם זה בשיחה עם היועץ או הפסיכולוג, או אפילו ישנן כיתות מקדמות בכמה מבתי הספר ותלמודי התורה של חב”ד או מורה לשילוב - הרי שבישיבות הציפייה מבחור היא להתאים את עצמו לנורמות המקובלות בישיבה, לאופי החברה ולרוח הישיבה. ואם הוא לא מצליח, אזי מהר מאוד הוא ימצא את עצמו בחוץ.

שמעתי פעם בהרצאה חינוכית על ניסוי שנעשה בפרעושים: החוקר שם קבוצת פרעושים על קרקע יציבה ושם מעליהם ‘תקרה’ מלאכותית. כאשר ניסה הפרעוש לנתר, הוא קיבל מכה מהתקרה. הפרעוש ניתר מספר פעמים ולאחר כמה ניסיונות נואלים, הפסיק לנתר לגובה. הוא הגיע עד לגובה התקרה מבלי לקבל מכה. כאשר החוקר הרים את התקרה ובכך אפשר לפרעוש לנתר בחופשיות, עדיין המשיך לנתר עד לאותו הגובה. הדבר המדהים ביותר הוא שהחוקרים חקרו גם את צאצאיהם של הפרעושים, וגם הם ניתרו רק עד לגובה של הוריהם.

אנחנו כבני אדם, הסביר המרצה, גרועים מהפרעושים במובן מסוים. הללו קיבלו כמה מכות עד שהפסיקו לנתר לגובה. אצלנו לפעמים מקבלים מכה אחת ומאז אנחנו מפסיקים לנסות לנתר לגובה. מהמשל הזה למדתי עד כמה אנחנו מושפעים מה’מכות’ שאנו מקבלים לעיתים בחיים מהסביבה שלנו.

תלמידי התמימים נמצאים בגיל הרגיש ביותר בחייהם, הגיל בו נבנית אישיותם. אין לנו מושג עד כמה חוויות שליליות, גם מגיל צעיר מאד, ובפרט בגיל ההתבגרות, יכולות להצר את צעדיהם בגיל מבוגר יותר.

בתור מלמד השתתפתי פעם באיזו השתלמות שהנושא היה ‘הזיכרון שלנו’. בתחילת ההרצאה שאל המרצה את כל אחד מהמשתתפים מה הזיכרון הראשון שלו? אחד המלמדים סיפר שיש לו זיכרון מגיל הגן, שכאשר המלמד רצה לאיים על ילד שדיבר בצורה לא יפה, היה מראה לו ‘צבת’ והיה אומר לו ‘אם תדבר שוב כך, אצבוט לך את הלשון עם צבת. כמובן שהמלמד לא השתמש בפועל ב’שיטה’ זו, אבל אותו מחנך העיד כי עד היום יש לו רתיעה מצבת.

הנטייה שלנו כבני אדם היא לצרוב בזיכרון מקרים כאלו על–מנת להגן על עצמנו ולהישמר ממה שעלול לפגוע בנו. החוויות שאנו חווים משפיעים מבלי מודע על התנהגותנו והבחירות שלנו בחיים. מכאן מובן עד כמה חשובים מפגשי העצמה והבעה בכדי שאלו ישחררו ויפטרו אותנו מאמונות בסיסיות (ולפעמים מוטעות) שרכשנו מגיל צעיר בעקבות מקרים לא נעימים שקרו לנו על–ידי הסביבה, ההורים או המורים, לעתים גם בשוגג.

מה חווה הבחור בתקופת המעבר מהתלמוד תורה לישיבה, ואיך נקל עליו את המעבר?

הילד הפך זה עתה מילד לנער בר מצווה שזה עצמו כבר מעבר שלא תמיד עובר בקלות. לעיתים אני שומע ילדים מבטיחים לחבריהם שגם אחרי בר המצווה הם ימשיכו לשחק בכדור ולשחק קצת במגרש השכונתי…

הקושי גדול יותר במעבר לישיבה עם פנימייה. הילד שהיה רגיל עד כה לשוב הביתה בשעות הערב המוקדמות, ולשכוח קצת מהמתח שחווה עם פלוני ולקבל עידוד מאבא או מילה טובה וחיבוק מאימא. כעת אין לו את זה ובצורה מאוד דרסטית; אין לו את זה היום וגם לא מחר וגם לא מחרתיים, אלא רק בשבת חופשה פעם בשלושה שבועות.

בנוסף, מעמדו החברתי הכללי של הילד הפך נמוך יותר, מפני שעד עתה היה מהבוגרים בתלמוד תורה - כתה ח’ -  ואולי אף הוטלו עליו תפקידים שונים והוא זכה לכיבודים, כעת הוא הפך ל’ירוק’ ומתחיל. צריך לזכור שאמנם יש בישיבה משפיע ומשגיח ומדריך, והתלמיד יכול גם להתקשר הביתה, אבל עדיין חלק מהילדים יחוו את זה בצורה קצת יותר קשה. חלק אחר - ואלו המקרים הכי מורכבים שמתפרצים בעתיד - יפגינו כלפי חוץ שהכול בסדר, אבל בתוכם תתחולל סערה.

ישנו גם קושי בעמידה בסדרי הלימוד כאשר הבחור נדרש לשבת מ–7:30 עד 9:30 בערב וללמוד עם הפסקות שהן לכל היותר שעתיים ואולי קצת יותר לאורך היום. לעיתים אפילו המסכת שלומדים באותה שנה בישיבה, היא מסכת מורכבת, מה שמעצים יותר את הקושי. הקושי הוא לא רק אצל התלמידים המוגדרים בטעות ‘חלשים’; לא פעם מדובר על תלמידים מצטיינים שכעת הם מתקשים.

הנהלות הישיבות ומורי כיתות ההכנה לישיבה מודעים לקשיים הנזכרים, והם אכן משתדלים בכיתה הגבוהה להכין את הבחור למעבר. אפשר לומר שבעשור האחרון ראשי הישיבות עושים מאמצים כבירים כדי להקל את המעבר בראשית הזמן אצל תלמידי שיעור א’, והתלמידים יכולים לשוב הביתה בתדירות גבוהה יותר בתחילת הזמן, אך לא תמיד זה מספיק.

ליבת העשייה של ‘מכון ישיחנה’ היא ההתמודדות עם הקשיים הללו בטרם הגעת הבחור לישיבה. ואכן כבר קיימנו מפגשי הכנה לישיבות בכמה ערים, אבל מאד ייתכן שגם אחרי שהבחור נכנס לישיבה, מפגשי העצמה אלו ייתנו לו אפשרות להביע את הקושי ולהפיג את המתח.

כאן אולי כדאי להציע גם להורים להטות שכם ולא לסמוך על הנהלות הישיבה לבדן שיעשו את העבודה. סיפר לי אברך מבוגר שעד היום הוא זוכר כיצד אמו נסעה אתו ביום הראשון ללימודים לישיבה וביחד עם אמו של חבר נוסף לחדר הן אבזרו את החדר, פרסו להם את הסדינים הראו להם את הארון ונתנו להם תחושה של בית.

מה הם הקשיים שאיתם מתמודד הבחור בתוך הישיבה וכיצד ניתן לסייע לו?

בחור בגיל הישיבה קטנה, בונה את עצמו, ורגיש יותר ליחס החברה כלפיו. כמובן שמפגשי העצמה כאלו של שיתוף והבעת רגשות, יסייעו לו מאד מבחינה חברתית. בשבוע שעבר, אחרי מפגש שקיימתי באחת הישיבות קטנות, שוחחתי עם הבחורים, חשתי שהם חוו משהו חדש כרגע, אפשרות להכיר יותר את החברים שלצדם. ניתן היה לראות בחוש איזה צורך גדול היה להם בכך.

שוחחתי עם תלמיד שחווה בסך הכול שתי סדנאות של פסיכודרמה - והוא אמר לי ‘אם הראש ישיבה היה יודע כמה זה נתן לנו, היה מסדר שיהיו לנו עוד הרבה מפגשים כאלה’. בחור אחר התבטא ואמר לי: ‘אחרי המפגש הרגשתי משוחרר יותר, כאילו קילפתי כמה שכבות מעלי’. כששאלתי בחור בשיעור ב’ בהזדמנות אחרת מה נתן לו המפגש? הוא ענה לי: ‘אני כבר שנתיים חי עם החברים שלי, ופתאום גיליתי שאני לא מכיר אותם ולא מכיר את מעמדי בחברה וכמה הייתי חשוב להם’.

לא אשכח את המפגש האחרון שהיה לנו השבוע, אותו הוביל הרב רייניץ. השעון הראה כבר על השעה 12:30 בלילה והבחורים מצדם לא נתנו לרב רייניץ לסיים ולעזוב. הם עמדו סביבו, שאלו, ביררו ודנו בדברים שעלו במפגש ובמה שחוו. אין ספק שהבחורים זקוקים לאוזן קשבת ולב מרגיש.

 

“ההשגחה העליונה כיוונה וייעדה אותי לחינוך”

כשאנחנו שואלים את הרב קוט מה הוביל אותו לעסוק בתחום הזה, הוא משיב ללא היסוס: “גדלתי לתוך עולם החינוך. שני הוריי עסקו ועוסקים בחינוך. למען האמת, אם היו שואלים אותי אחר חתונתי, לא רציתי אז לעסוק בחינוך. ראיתי את ההשקעה הרבה בתלמידים לצד חוסר ההצלחה או הפרגון מצד הציבור כלפי המקצוע הזה וחששתי מכך. אך יד ההשגחה העליונה כיוונה וייעדה אותי לחינוך במקומות שונים ובגילאים שונים.

“לפני 12 שנים התחלתי לעבוד כמחנך ובד בבד התחלתי ללמוד במכון להכשרת מורים. מאז סיקרן אותי מאד התחום הבנאישי. הייתי סקרן להבין למה דברים קורים ואיך ניתן להשפיע על תהליכים חינוכיים בצורה מיטבית.

חיפשתי איך אוכל להועיל לתלמידיי, וביקשתי לקבל תשובות לשאלת השאלות: למה תלמיד מתנהג כפי שמתנהג? בהשגחה פרטית מצאתי קורס להכשרת מנחים - ‘דמיון נובע’ שהתקיים במכללת ‘שלם’. שיטה זו גורסת שהפתרון לכל הבעיות קיימות בתוך כל אחד ואחד.

בסיס השיטה הזו, אותו פיתח ר’ עמית קדם, עומדת בבסיס אמרת הבעל–שם–טוב: ‘במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא’. לאחר הרפיה המאפשרת לאדם חופשיות בדמיון, הוא מתבקש לתאר את המקום בו הוא נמצא. לאחר מכן הוא מתבקש לעלות רגש אותו הוא חש ומתבקש להעלות דימוי לאותו רגש. לאחר שהדברים נאמרים, יוצר המנחה דו שיח ביו המונחה לביו הדימוי. לדוגמה: שאלתי פעם מונחה היכן הוא נמצא, והוא ענה בחורשה מטפס על עץ. הוספתי לשאול: מה אתה מרגיש שם? והוא ענה מתח וחרדה. הוספתי להתעניין במה שקורה איתו, וכך נוצר דו שיח. לבסוף עשינו עיבוד של כל החוויות, והסתבר שהאיש רוצה להתקדם בחיים, וזאת למדנו באמצעות רצונו העז לטפס גבוה, אך חושש לעשות זאת מהפחד להיכשל. הובררה לנו אפוא הבעיה והוא עצמו נתן לנו את הפתרון. הקושי לא נמצא במציאות אלא במה שהאדם מצייר לעצמו.

את השיטה הזו למדתי היטב, וברבות הימים זה סייע בידי רבות בעבודתי החינוכית. כשראיתי כמה כל אחד יכול לסייע לכל כך הרבה אנשים, החלטתי להרחיב את המעגל. ישנן בשוק היום שיטות רבות של אימון וטיפול, ממש נהרות החכמה נשפכים כמים, וחבל שיהיו כאלה שיהיו תקועים בקשיים שלהם בו בעת שיש כלים רבים שיכולים לסייע בידם. 

נשמח לקבל כמה טיפים פשוטים להורים ומורים.

אם אתה רוצה לגדל ילדים באווירה טובה, בלי מתח תמידי, תתעניין בחוויות העוברות על ילדיך כבר מגיל צעיר. אצלנו בבית לדוגמא, בסעודת שבת, לאחר שאשתי מחמיאה לכל ילד על מה שעזר בהכנות לשבת, מגיע שלב השאלה הזהה בה כל ילד מספר על חוויה שחווה בכיתה או אפילו בגן, ואז אני משתמש במה שנקרא ‘הקשבה פעילה’ - לא רק מאזין פאסיבית, אלא מעלה שאלות שיגרמו לילד לבטא את רגשותיו.

בכלל, כדאי כבר בגיל צעיר לעודד את הילדים להביע את עצמם רגשית. לפעמים הילד בא במצב רוח ירוד, חשוב מאוד שהוריו ישימו לב לאיתותים שהוא משגר. אותו הדבר ניתן לעשות בכיתה. על המורה חלה החובה להבחין ולזהות את רמת היכולת של התלמיד. כאשר תלמיד מרגיש שהמורה מכיר אותו ומתאים את דרישותיו ליכולתו ונטיותיו - הוא יהיה פתוח לספר על קשייו ורגשותיו.

‘טיפ’ נוסף. יש כלי שנקרא ‘מרגישון’. אני מכיר הרבה מחנכים בגיל הרך בעיקר שמשתמשים בו. תולים על הקיר או שולפים מהמגירה לוח עם פרצופים המביעים הבעות שונות בספקטרום בין שמחה לעצב, וכאשר המורה רואה שהילד לפניו מתמודד עם מועקה או קושי, אזי הוא מבקש ממנו להצביע על פרצוף שתואם את תחושותיו באותו הרגע ואז מתפתחת שיחה על הקושי. באותה טקטיקה יכולים גם ההורים להשתמש.

דבר נוסף שאותו ניתן לעשות בכל גיל, הוא מעגל חברתי. לאחר אירוע חוויתי בכיתה או בבית, או לחלופין אירוע של אלימות או אף מצב חרום כללי, מתיישבים כולם במעגל ושואלים כל אחד בתורו לגבי רגשותיו ותחושותיו.

כמה מילים לסיום?

שמעתי מאבי מורי אימרה חזקה: כשם שיש ילד שנשבה בין אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, כך לצערנו ישנו ילד שנשבה בין יהודים שומרי תורה ומצוות. ילד חרדי, מאז שנולד הוא גדל עם הסידור והחומש ועם שמירת שבת, וזה לא מרגש אותו יותר. אנו מוכרחים ליצור חיבור רגשי וחוויה יהודית אצל תלמידנו או ילדינו.

שמעתי מהרב שלום דוב בער וולפא שתפקידנו ההורים, לגרום לילד שיהיה ילד שנשבע - כפי שכתוב בפרק א’ בתניא: ‘משביעם אותו’ - להשביע את ילדינו בכוחות ועוצמות ונזכה יחד איתם לקבל פני משיח צדקנו מיד ו”הם הכירוהו תחילה”.