מוגש לרגל יום הגאולה, ההולדת והילולא של אדמו”ר האמצעי א דרכי אוקראינה המובילות א
דרכי אוקראינה המובילות אל ז’לובין המו רבבות חסידים ואנשי מעשה, שהגיעו בהמוניהם אל החתונה הגדולה והמיוחדת בין בתו של כ”ק אדמו”ר האמצעי לבין נכדו של הצדיק רבי לוי–יצחק מבארדיטשוב. חתונה היסטורית זו כונתה בפי ישישי החסידים מאז עד היום “החתונה הגדולה בז’לובין”.
מוגש לרגל יום הגאולה, ההולדת והילולא של אדמו”ר האמצעי
א
דרכי אוקראינה המובילות אל ז’לובין המו רבבות חסידים ואנשי מעשה, שהגיעו בהמוניהם אל החתונה הגדולה והמיוחדת בין בתו של כ”ק אדמו”ר האמצעי לבין נכדו של הצדיק רבי לוי–יצחק מבארדיטשוב. חתונה היסטורית זו כונתה בפי ישישי החסידים מאז עד היום “החתונה הגדולה בז’לובין”.
ואכן, היתה זו החתונה בה”א הידיעה - ולא בכדי. שני הסבים הצדיקים, קדושי–עליון נשגבים, הבטיחו את השתתפותם האישית בשמחת החתונה שהיתה עתידה להתקיים בצהרי–יום של אחד מימי שישי בשנת תקס”ד.
הכל ידעו היטב כי השתתפותם של שני הצדיקים בחתונה ושהייתם יחד בימים שלפני כן ולאחריה, יהיו מקור רוחני כביר לדליית חביות של קדושה, טהרה וחסידות שישפיעו טללי תחיה עוד שנים רבות לאחר מכן. היו שהסתפקו גם בפחות באמרם “לו רק נחזה בזיו–פניהם הטהורות של שני הצדיקים כשהם מפזזים שלובי זרוע בשמחת חתן וכלה - דיינו!”
הציפיות בז’לובין עצמה נסקו מעלה. ככל שקרב יום החתונה, ההכנות הקדחתניות הלכו והתעצמו. בית–המדרש הגדול של ז’לובין סודר מחדש לקראת האירוע הגדול, מורק וצוחצח ועטה הוד–חג. אף הרחבה הגדולה הסמוכה לבית–הכנסת - שם אמורה להיערך החופה והקידושין - נוקתה מכל סיג. כבר שבועות ארוכים לפני החתונה, עמלו עקרות–הבית של ז’לובין לבשל ולתקן את סעודות החתונה כמו גם סעודות השבת שלאחר מכן, עבור רבבות החסידים הצפויים להגיע.
ב
כבר ימים ספורים קודם יום החתונה, הגיעו לז’לובין הכלה ובני–משפחתה, ובראשם רבינו הזקן ואתו עמו בנו אדמו”ר האמצעי, בתו הכלה ושאר בני המשפחה. לעומתם, הצדיק רבי לוי יצחק ובני–משפחת החתן התמהמהו עוד מעט והגיעו לז’לובין רק בערב החתונה, ומיד שמו פעמיהם אל מקום אכסנייתם - ביתו של החסיד הגביר המפורסם רבי פנחס רייזעס משקלוב, שלבד מהיותו גביר בעמיו, היה גם חסיד אמיתי, תלמיד–חכם ובעל צדקה מופלג, שתורה וחסד מונחים על שולחנו.
עם בואם של המחותנים, הורה אדמו”ר הזקן לבנו רבי דובער ללכת להקביל את פני מחותנו הצדיק באכסנייתו שבבית הגביר כיאה לכבודו של המחותן.
חוורו פניו של רבי דובער מפחד.
“אבל אבא”, נענה בלב הולם, “הרי ידוע תדע את התרעומת שיש לו בלבו עלי על כך שאני מרבה ומרחיב באמירת דא”ח וחסידות בשופי וברוב עם. מפחד אני לגשת אליו לבדי”.
“לך נא בני, לך ואל תירא”, השיב אדמו”ר הזקן ונעימת דבריו נוסכת רוגע ביטחון.
בציות של קבלת עול, לבש רבי דובער את מעילו העליון, נטל את מטהו ויצא להקביל את פני המחותן הקדוש באכסנייתו.
בחיל ובמורא נכנס אל הקודש פנימה, וכפי שחשש, כך היה. ברגע שראהו הצדיק, כווצו פניו בפליאה ובאי–שביעות רצון. מבלי לפתוח בברכת שלום ובדברי נימוסין, פתח בדברים שאפשר לשמוע בהם הקפדתו. הצדיק לא דיבר היישר אל אורחו, אלא כמי שמדבר אל קהל סובביו: “וכי אפשר לגלות חכמה גדולה ונפלאה זו בפני כל אדם? הרי אסור לדבר ברזי ספירות אלה לפני אדם שלא ראה את פניו של מורנו הבעל–שם–טוב הקדוש”. כאן הצביע רבי לוי יצחק לעבר מחותנו והמשיך, “מה עוד שהוא דורשם בגלוי בקרב המון העם!”
מיהר רבי דובער לסגת מהחדר בשתיקה, חזר דואג ומוטרד אל אביו. “אבא, קפידתו של הצדיק נותרה בעינה. פוחד אני”…
הבין אדמו”ר הזקן כי חשוב לסיים קפידה זו עוד בטרם תחל שמחת החתונה עצמה, והזדרז לצאת עם בנו אל אכסנייתו של רבי לוי–יצחק כדי ליישר הדורים.
שני גדולי הדור, החברים–תלמידים לשעבר מבית מדרשו של הרב המגיד ממעזריטש, נפגשו זה עם זה באהבה ובמאור–פנים, נתנו שלום והתיישבו לשוחח בקודשם.
“מדוע כה גדולה קפידת כבודו על בני בער’ל?” שאל אדמו”ר הזקן.
נתהרהר רבי לוי–יצחק וכעבור רגע קט נענה: “יידע רבנו כי אין זה איסור שלי, אלא הוראה מהרבי [המגיד ממעזריטש] שלא לומר דברי דא”ח וחסידות ברבים אלא אם כן ראה האומר את פניו של הבעל–שם–טוב הקדוש, והכיצד זה בנך אומר דברי דא”ח עמוקים בעתיק ואריך? הלוא מופלא הוא הדבר!”
שקע אדמו”ר הזקן בשרעפיו ואחר כך אמר: “אין בני בער’ל אומר אלא את אשר שמע מפי, ואני הרי ראיתי את מורנו הבעל–שם–טוב”.
נחרשו פניו של רבי לוי יצחק תלמים עמוקים של מחשבה.
“האם במחזה או במוחש?” לא הירפה הסנגור הגדול.
“בהקיץ!”
בבת אחת התבהרו פניו של הצדיק ופניו הזכות זרחו. “אם כן, יואיל בנו המחותן לומר לפנינו דברי–אלוקים–חיים. הבה נשמע את אשר בפיו”.
נחרד רבי דובער במקומו. עד כה ירד בגודל–רוחו לעומקם של רזי השיחה הקדושה בין שני הצדיקים ושמח בלבו כי יושרו ההדורים, אך עתה, הנה זה מטיל עליו הצדיק לפתע את המשימה הקשה מכל - לומר חסידות לפני שניהם. לבו רתת באימה.
הוא ידע כי בעיה גדולה לפניו. רבינו האמצעי, בעת אמירת דא”ח, היו המוחין שבו שופעים שפע רב כמעיינות חכמה נובעים, בלתי פוסקים, מחשבה רודפת מחשבה וחידוש רודף חידוש. לצורך אלה זקוק הוא לשקט מוחלט ולמנוחת הדעת - וכיצד יאמר דא”ח לפני רבי לוי–יצחק, בידעו שכאשר צדיק זה שומע דברי חסידות נעלים, הרי הוא יוצא מגדריו ומתפעל התפעלות עצומה כשהוא קורא בקול ומוחא כפיים בכליון הנפש.
אזר רבי דובער אומץ–לב ופנה אל הצדיק מברדיטשוב: “הלוא יידע כבוד המחותן כי זקוק אני לשקט בזמן אמירת דא”ח”. נענע הצדיק בראשו כמבין ומקבל, ונשען בנחת אל מסעד מושבו כמזומן ומוכן לקבל גילויי שמים.
החל אפוא רבי דובער לומר דרושי חסידות עמוקים, בעוד שני הצדיקים יושבים מולו ומקשיבים קשב רב לכל היוצא מפיו.
העמיק רבי דובער בדבריו, התנתק מהסובב וטיפס במעלות טהורות ונשגבות - והדברים טמירים, קדושים ומאירים כנתינתם מסיני.
נפשו של הצדיק מברדיטשוב יצאה בגודל התשוקה, הוא שמע בדברי רבי דובער סודות רזין–דרזין, דברים המאירים ממקורם, וברוח–קודשו ראה ששורשם בלוחות ראשונים, בדרגה שלפני שבירתם.
יקדה רוחו של הברדיטשובר בקדושה, ולא יכול עוד להתאפק, קם ממקומו נטל טלית שהייתה מונחת בסמוך, ועטף במהירות את פניו של רבי דובער.
“אהה, חלילה לך שאופנים ושרפים יתקנאו בך חלילה. שמור והיזהר מעינא בישא! - -
“מחותן”, פנה בתמיהה רבתי אל מחותנו אדמו”ר הזקן, “הלוא אף התנא הגדול רבי שמעון בר–יוחאי טרם הגיע לשורש כה נעלה ונשגב - הכיצד זה אצל בנו?”…
הפליג אדמו”ר הזקן בהרהורים. ניכר היה בו כי רוחו הקדושה נתונה בעולמות אחרים, אך כעבור זמן–מה השיב: “כשנולד בני זה, היה בדעתי לקראו בשם המנונא, על שמו של רב המנונא סבא שהיה בבחינת ‘נוני ימא’ ששורשו מעלמא דאתכסיא. שם זה התאים ביותר לדרגת נשמת בני, אך על–פי פקודת הרבי ממעזריטש שהופיע בחלומי, קראתיו על שמו - דובער. הלכך, יידע מר כי בני הגיע לטמירין ועילאין שכאלו, מפני ששורש נשמתו אצל רב המנונא סבא”.
ג
בין כך ובין כך עשתה השמועה כנפיים בין קהל החסידים על אודות הפגישה המשולשת בין המחותנים. רבים–רבים הגיעו אל מקום האכסניה כדי לחזות בזיו פניהם.
בינתיים הסתיימה השיחה הקדושה בין הצדיקים והם עמדו להיפרד זה מזה בידידות. אך כאשר ביקשו לצאת את החדר מבעד לפתח, התעוררה בעיה.
נסוג רבי לוי–יצחק ממקומו בכבוד מפני רבי דובער. “דא”ח שמעתי מפיו”, אמר בענווה, וביקשו לצאת ראשון. נסוג רבי דובער במורא מפניו אביו הגדול ואילו אביו כיבד את רבי לוי יצחק לצאת ראשון, שהיה מבוגר ממנו. כבוד והדר חלקו זה לזה - ופתרון אין.
“מחותן”, פנה רבי לוי יצחק אל רבי שניאור זלמן, “כשאי–אפשר לצאת דרך הפתח, הרי אפשר לצאת גם דרך הכותל שאינו אלא ‘העלם’ בלבד”, אמר והתכוון לחולל נס לצאת דרך הקיר…
“לא כל מה שיכולים, יש לעשות”, השיב לו רבינו הזקן.
נאלצו אפוא החסידים לסתור את קירות הפתח, וכשנפרצו מזוזות הסף יצאו שלושת הצדיקים כאחד.
למדו קהל החסידים לקח, מהו כבוד טהור של תורה וחסידות - - -