אמנם מכל חסיד נדרש ביטול, אך ביתר שאת משלוחים שפועלים ומחוללים גדולות ונצורות, ש
אמנם מכל חסיד נדרש ביטול, אך ביתר שאת משלוחים שפועלים ומחוללים גדולות ונצורות, שבידיהם ניתנו כוחות אדירים של ‘שלוחו של אדם כמותו’. הם, (בעצם, אנו) צריכים זהירות מיוחדת כדי לזכור שהכול אינו אלא כוחו של המשלח, וכוח זה נמשך רק כאשר יש ביטול מוחלט של השליח אל המשלח, ציות מוחלט להוראות, בכל הפרטים ופרטי
אמנם מכל חסיד נדרש ביטול, אך ביתר שאת משלוחים שפועלים ומחוללים גדולות ונצורות, שבידיהם ניתנו כוחות אדירים של ‘שלוחו של אדם כמותו’. הם, (בעצם, אנו) צריכים זהירות מיוחדת כדי לזכור שהכול אינו אלא כוחו של המשלח, וכוח זה נמשך רק כאשר יש ביטול מוחלט של השליח אל המשלח, ציות מוחלט להוראות, בכל הפרטים ופרטי הפרטים >> מוגש לרגל י’ שבט, ‘ראש השנה להתקשרות’
מאת הרב יעקב שמולביץ ע”ה
מנהל בית חב”ד בית שאן
הקדמת המערכת: מאמר זה נכתב על ידי הרה”ח הרב יעקב שמולביץ ע”ה, שבמשך שנים פרסם בשבועוננו מדור קבוע על חיי השלוחים. מאמר זה נשלח על ידו בעבר אך לא פורסם. לרגל ח’ שבט, יום היארצייט השלישי שלו, אנו מפרסמים זאת לראשונה. יהיו הדברים נר לזכרו.
אחד הערכים המדוברים ביותר בדרכי החסידות, הוא ערך ה”ביטול”. המשפיעים לדורותיהם חזרו והדגישו את החובה של כל חסיד להיות בביטול.
הרבי מלך המשיח מביא באחת ההתוועדויות, את הסיפור על חסיד ברוסיה שיצא מהתוועדות ממושכת. לפתע עבר שם שוטר רוסי וקרא לעברו: “מי הולך שם?” (קטו אידיאוט) החסיד ענה מיד: “ביטול אידיאוט” (‘ביטול’ הולך).
הפסוק “לי יאורי ואני עשיתיני” שנאמר על פרעה מלך מצרים, מהווה את הצד הנגדי לערך הביטול. במדרשי חז”ל מוסבר שפרעה טען שהוא עשה את עצמו, הוא אלוקה והוא אדון העולם, לי יאורי ואני עשיתיני.
אמנם מכל חסיד נדרש ביטול, אך ביתר שאת משלוחים שפועלים ומחוללים גדולות ונצורות, שבידיהם ניתנו כוחות אדירים של ‘שלוחו של אדם כמותו’. הם, (בעצם, אנו השלוחים) צריכים זהירות מיוחדת כדי לזכור שהכול אינו אלא כוחו של משלח, וכוח זה נמשך רק כאשר יש ביטול מוחלט של השליח אל המשלח, ציות מוחלט להוראות, בכל הפרטים ופרטי הפרטים.
כדי להמחיש את תחושת הביטול הנדרשת מהשלוחים, אצטט בקצרה, סיפור חסידי שסיפר בכינוס השלוחים העולמי, שליח הרבי במדינת קליפורניה, הרב שלמה קונין.
אינסטלטור חרדי חסידי משכונת וויליאמסבורג, הוזמן לעשות עבודה בבית של הרבי ברחוב פרזידנט. האינסטלטור ביקש לשמוע דברי תורה (“עפעס א ווארט”) מהרבי, והרבי הואיל לומר לו ביאור בתפילת ‘נשמת כל חי’. מצד אחד כתוב שם “אילו פינו מלא שירה כים” וכו’, “אין אנו מספיקים להודות” מצד שני כתוב שם “על כן .. ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו וישבחו” וכו’. לא מובן אם כן, האם אנחנו יכולים להודות או לא?
הסביר הרבי (בתוספת משל ארוך ואין כאן מקומו) שזה תלוי בתחושת האדם. אם האדם חושב שהוא יצליח בכוחות עצמו - פינו, ולשוננו, ושפתותינו - אז באמת “אין אנו יכולים”. אבל כאשר הוא יבין שזה “לשון ששמת בפינו” “אברים שפילגת בנו” הכל מכוח ה’, רק אז יקויים בו “הן הם” יכולים להודות ולברך את ה’.
ממשיך הרב קונין ומסביר את המסקנה הנוגעת לשלוחים: הגיעו לכינוס העולמי מאות ואלפי שלוחים, כל אחד מביא באמתחתו סיפורי הצלחה רבים שקרו אצלו במשך השנה החולפת. לפני כל הסיפורים צריך להבהיר, כי מי שחושב שהוא הוא המצליח הגדול ברוב חכמתו וכישוריו, הוא זה שחולל את ההצלחות, מוטב לו שלא יספר כלום. רק מי שמבין שכל ההצלחות הם בכוח הרבי (אברים שפילגת בנו…רוח ונשמה שנפחת באפנו וכו’), זה הסיפור האמיתי, הנפלאות שהרבי פועל דרך ועל ידי השלוחים.
ענוות השליח שקירבה
עמרם ויוכבד, (שמות מושאלים) הם זוג קיבוצניקים מצפון הארץ, עזבו את הקיבוץ וגרו תקופה מסוימת בהרצליה. גרמה ההשגחה הפרטית, והם הגיעו מספר פעמים לבית חב”ד, שם שוחחו עם שליח הרבי ורב הקהילה הרב ישראל הלפרין. השיחות היו עמוקות וממושכות, אבל לבסוף הודיעו בני הזוג לרב היקר, שהם לא השתכנעו, והם ממשיכים באורח החיים שלהם. הרב אמר להם בכנות את המשפט הבא: “אם לא השתכנעתם, האשמה היא בי. כנראה שלא אמרתי את הדברים מספיק מתוך הלב. כי בגמרא נאמר ‘דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב’”.
דווקא המשפט האחרון נכנס להם ללב. הם התרשמו מאוד מהתגובה הצנועה והנעימה, והמשפט הזה השפיע מאוד על כל מהלך חייהם.
התחנה הבאה של הזוג הצעיר, היתה ראש פינה.
גם בתחנה הזו, נמצא כי יש חשיבות רבה למידת הענווה וה”ביטול” של שלוחי הרבי. בשלב מסוים קיבל הרב ברקוביץ צלצול מידיד משותף, שביקש להעביר לזוג סט מצות לליל הסדר. הידיד עדכן שהוא כבר ביקש להביא להם, אבל הם לא רצו לקחת… “אולי אתה תצליח”, איחל האיש.
הרב ברקוביץ עשה “אתכפיא” לא קטנה; לא הכי נעים להביא דברים לאנשים שאומרים שהם לא רוצים בכך. אבל שליח הוא שליח, והרב ברקוביץ עשה את צעדיו אל הבית. בני הזוג בדיוק עסקו בטיפוח הגינה, והם אמרו לו באדישות ‘אתה יכול להניח את זה על החלון’.
במבט לאחור, התברר אחר כך שמשם התחיל הקשר של אותה משפחה עם בית חב”ד ראש פינה, קשר שהלך והתחזק והעמיק. מאז אות מפגש מהיר, הכירו לראשונה את שלוחי הרבי, הרב שלמה ברקוביץ ורעייתו, ולאט לאט למדו והתקרבו ליהדות, לקהילה ולחסידות. היום הם נחשבים לעמודי התווך של קהילת חב”ד בראש פינה.
אחרי הדרך הארוכה (תרתי משמע) סיפרו פעם בני הזוג לרב ברקוביץ, שהמשפט שהכי השפיע עליהם לחפש מחדש את דרכם ביהדות, זה המשפט שאמר להם הרב ישראל הלפרין בסיום הפגישה: ‘אם לא השתכנעתם - אני הוא האשם’. בשלב מסויים הם אף צלצלו לרב הלפרין, הזכירו לו נשכחות מלפני כעשר שנים, ואמרו לו ‘תודה שבזכותך חזרנו בתשובה’…