והמשיך

ב’דבר מלכות’ של דברים תנש”א, הרבי מחולל מהפך פרשני נועז בהבנת הסיפור של תחילת פרשת ואתחנן, עם מסר אקטואלי נוקב וחודר שריון * נו באמת, רציתם שבחום של אוגוסט מישהו יישב ויעיין ב”עוד שיחה על משיח”, כשהיצע ימי-העיון וירחי-הכלה הממוזגים קורץ מכל פינה… * והרבי? ממשיך להתחנן, עד שנקשיב

גם לאנשים כחוסר-ערכנו מותר לומר בפה מלא, כי שיחה עם חידוש כה מדהים, מהפכני, מפתיע ויוצא-דופן, כמו ב”דבר מלכות” של דברים תנש”א, בה מתייחס הרבי לתחילת פרשת ואתחנן – אין כמוה ולא כערכה נמצא כלל. יש שיחות גאוניות, מדהימות, עם דיוקים עד לקוצו של יו”ד, עם לימוד זכות על כל דבר. אבל כזה חידוש – פשוט ההיפך הגמור ממה שידענו אלפי שנים, פשוט אין.

אלא מאי? עמך ישראל עסוקים בימים אלה בדרכים שונות להפטר מהזיעה המעיקה, מגלי החום ההביל החונקים אותם מכל עבר. הללו משלחים ילדים לקעמפ, הללו נוסעים בעצמם לקאנטרי, אלו ואלו מסתפקים בהרגעת המצפון בהשתתפות בכינוס תורני או יום עיון חינוכי או מה שתרצו, ומקיימים “ילכו מחיל אל חיל” – בהליכה מאולם ההרצאות לבר העשיר וחוזר חלילה.

בטח, “כולם זוכרים” שיש שם ביטוי יוצא דופן על “רבי אמיתי”, אבל היחס הוא כמו לאיזו גימטריא מבריקה, לא משהו שאמור לטלטל אותנו ואת העולם כולו ולא לתת לנו מנוח – בדיוק בימים שאנחנו מחפשים מנוח, על ערסל, כסא שיזוף, חדר מלון עם נוף. אההה, לנוח.

אין מה לעשות. “ואתחנן” הוא ההיפך הגמור ממנוחה. ביקשו בני יעקב לנוח בשלוה, קפצה עליהם השיחה של ואתחנן. 

*     *     *

למעלה משלושת-אלפים שנה למדנו תינוקות של בית רבן, כי משה רבינו התחנן לקב”ה להכנס לארץ – ולא נענה.

למדנו שמשה רבינו התפלל 515 תפילות – כמנין “ואתחנן” – עד שהקב”ה אמר לו “רב לך”, די, אל תמשיך יותר. ובזה הסתיים העניין.

כל אחד הבין, שמשה רבינו פשוט היה “מסורב עליה” לארץ ישראל.

מגיע הרבי בשיחה של דברים תנש”א (או ליתר דיוק, חלק השיחה שנאמר בי”א מנחם-אב), וקובע נחרצות: לא היה ולא נברא.

אין כזה דבר שתפילה של משה רבינו לא נענית! הוא לא צריך 515 תפילות בשביל זה, אפילו לא שתיים, מספיק אחת.

לאידך, לא יתכן שמשה יפסיק להתפלל אפילו לאחר שהקב”ה יצווה עליו לחדול, שהרי “כל מה שבעל-הבית אומר לך עשה חוץ מצא” – “מסתבר לומר שמשה רבינו מסר את נפשו והמשיך לבקש ולהתפלל”! [תראו באיזו פשיטות נאמר כאן כזה חידוש עצום, “מסתבר לומר…”].

הסיפור שונה לחלוטין: משה רבינו בעצמו? בטח היה יכול להכנס לארץ – אבל הוא רצה להכניס גם את דורו לארץ ישראל. כי: “להיותו רועה ישראל אמיתי, ורבי אמיתי, מלמד תורה לישראל אמיתי – אינו יוצא מהגלות בהשאירו שם את תלמידיו . . אלא שלימות הגאולה שלו מתבטאת בכך שיחד איתו נגאלים כל תלמידיו . . ובמילא מובן, שתפלת משה להיכנס לארץ ישראל כללה בתוכה, שגם בני ישראל שבדורו (דור דיעה), דור המדבר, יכנסו איתו לארץ ישראל בגאולה השלימה”.

במילים פשוטות: לא על עצמו התפלל משה רבינו, אלא על דורו. והקב”ה לא “סירב” לתפילתו של משה – אלא משה ויתר על האפשרות להכנס לארץ בלי אנשי דורו.

מדהים!

*     *     *

אך זהו רק סם המרץ, כדי להקיצנו משינת הקיץ ולעוררנו לעיין בהקשר העניינים כולו, המעלה חידוש מדהים לא פחות; בעקבותיו נצטרך גם לקום ממרבצינו ולהתחיל לעשות משהו.

הרבי בעצם פותח את הנושא בשאלה: “מהי ההוראה הנצחית מ”ואתחנן אל ה’”, תפלת משה להקב”ה להיכנס לארץ ישראל, תפלה ובקשה שלא נתקיימה אז, ובמילא הרי זה לכאורה בגדר ד”מאי דהוה הוה” [= מה שהיה היה]?”

ואחרי כל אריכות ההסבר אשר לא יתכן שתפילת משה אינה נענית (“במכל שכן מתפילתו של כל צדיק”), ועל כך שבעצם עיקר התפילה הייתה על אנשי דורו, כי בתור רבי אמיתי אינו מסוגל לעוזבם בגלות – חוזר הרבי לענות על השאלה. ציטוט:

“ומזה ישנו גם הלימוד לדורות – בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דור ודור, עד למשה שבדורנו, כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ועל דרך זה בנוגע לבחינת משה שישנה בכל אחד ואחד מישראל –  שמבלי הבט על התפלות והבקשות שהיו עד עתה, צריכים עוד פעם ושוב פעם להתפלל ולבקש מהקב”ה “עד מתי“…”. סוף ציטוט.

אם הכל מובן אצלכם, תדלגו לכתבה הבאה. אבל אם יש לכם עוד שתי דקות, הייתי רוצה לשאול:

בשביל המסקנא הזאת ש”צריכים עוד פעם להתפלל ולבקש מהקב”ה עד מתי” – זקוקים לכל האריכות? האם כדי לזעוק לה’ שיוציאנו מהגלות האיומה הנוכחית, צריך “קל וחומר” ממשה רבינו? ומדוע בדרך להוראה כה פשוטה – נדרשים כל אותם תלי-תילים של חידושים, על כך שמשה רבינו היה יכול להיענות בתפילתו, ושהוא המשיך להתפלל גם יותר מ-515 תפילות, וכל ה”וואָרט” על הקשר של רועה ישראל עם בני דורו?

*     *     *

וכל השאלות הללו נפתרות, בהקדים ה”קלאָץ קושיא”, הקושיא החזקה ביותר שלכאורה אינה מתורצת בשיחה: אז נניח שמשה רבינו התפלל עבור דורו – הרי אם תפילה של משה חייבת להיענות, מה הייתה הבעיה שהוא יפעל בתפילתו גם עבור דורו?

אסכים איתכם שהתירוץ על כך “לא נאמר במפורש בשיחה”, אם תוכיחו לי שאתם נוהגים בעיניים עצומות. האפשרות של דילוג כה תמוה על הציר המרכזי של השיחה הוא כל כך לא מתקבל על הדעת, ומוכיח שהרבי עונה גם עונה על השאלה הזו [אף אם למישהו ייראה הדבר “רק” כרמז עבה כעובי חומות העזרה].

דהיינו:

זהו זה בדיוק מה שהרבי רוצה לומר בקטע על היחס שבין משה רבינו לדורו! – הקשר הבלתי-יינתק בין רועה ישראל לדורו הוא בשני הכיוונים, וכדי שהדור של משה רבינו ייכנס לארץ, צריך הדור בעצמו להתפלל על כך. אך כידוע, הדור של משה רבינו היה באותה שעה בגדר “מתי מדבר” שכבר אינם בני תפילה.

הדור שהיה בחיים והיה יכול להתפלל – היה כבר דורו של יהושע (וכנאמר בפירוש בשיחה, שמשה רבינו המשיך להתפלל כפשוט באופן ש”לא יזיק ח”ו ליהודי אחר, יהושע בן נון, שהקב”ה כבר קבע לפני זה שהוא יכניס את בני-ישראל לארץ ישראל”!].

וכל ה”מהומות” שחולל דורו של יהושע – “אין אנו מניחים אותו” – אין כוחם יפה לגבי דורו של משה רבינו,

ואפילו לא לגבי משה רבינו עצמו. כי הם התפללו שה”פריערדיקער רבי”, משה רבינו, יכנס איתנו לארץ כאשר “והוא – יהושע – יגאלנו”… ומשה רבינו, באהבת ישראל הבלי-גבולית שלו, לא יבקש חלילה לשנות סדר זה.

בהתאם להבנה זו בשיחה, ברורה לחלוטין התשובה לשאלה מהי ההוראה לדורות מ”ואתחנן”: כאשר “משה רבינו שבדורנו” עומד ומתחנן – צריך הדור כולו להתחנן יחד איתו.

אלא שהבקשה צריכה להיות בניסוח חד-משמעי: שמשה רבינו שבדורנו – הוא יגאלנו.

*     *     *

במילים פשוטות יותר: הרבי “רומז” (לא נתעקש איתכם, אבל כוונתי היא “הרבי אומר בפירוש”) – שיש באפשרות דורנו לתקן את מה שהיה בזמן משה רבינו. אלא שעכשיו ישתרר מצב הפוך: משה שבדור יודיע מראש כי משימת ה”ואתחנן” – עוברת לדור כולו.

והדור יצטרך להתחנן בלי סוף, גם במקרה קיצוני בו נראה כאילו הוראת התורה היא “אל תוסף” – אבל “מסתבר לומר” שהדור ימסור את נפשו וימשיך להתפלל.

והמצב הזה יבוא, כאשר תישמע הטענה שמראה העיניים וקביעת ההלכה ה”יבשה” מחייבת לדבר על הרבי במושגים של אלדד ומידד (“משה… ויהושע מכניס”, למרות שאין בנמצא “יהושע מתאים”), ולאמץ מערכת מונחים של “רוחו בקרבנו” ו”געגועים לראות את הרבי” מחד, ו”תפילה לגאולה” מאידך; תוך הקפדה על חוסר קשר מפורש ביניהם [ואולי זהו הפירוש “מתי מדבר”, מדבר מלשון דיבור, דהיינו דוברים של עניין היפך ה…].

ומול זאת, יעמדו כמה שינפנפו בשיחת דברים תנש”א, ויחליטו שהם מוסרים את נפשם להיות עם משה רבינו – כמשה שבדורנו. ולהראות באצבע באמירה מפורשת “הנה מנחם משיח צדקנו”!

ואם תפילתו של משה רבינו בוודאי נענית במכל שכן מתפילת כל צדיק – על אחת כמה וכמה לאין קץ נבואתו והכרזתו של הרבי שאינה שבה ריקם – וכלשונו של הרבי בשיחה:

“ובפשטות – שיהודי מאמין באמונה שלימה, שמשיח צדקנו, “מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כו’”, ובתור “משיח ודאי” (ע”י זה ש”עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל”) – נכנס כעת ממש לבית הכנסת, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, הוא מוליך את כל בני ישראל בתוך כלל ישראל לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי”.

והדור העיקש של עקבתא דמשיחא יינעל על המטרה הזו בלי שום נסיגות – 516 פעמים, 5116 פעמים, חמישים אלף, כמה שרק יצטרכו. וגם אם יטיחו לעומתם “רב לך”, ויביאו ציטוטים מגדולי פוסקי הונגריה וכהנה ידידים טובים, ואפילו ממשנתם העכשווית של גדולי השפיצים אז, כאשר הכל היה קל וגלוי לעין – אותם לא יעניין שום דבר: ואתחנן, ואתחנן, ואתחנן, עד מתי, עד מתי, עד מתי, יחי, יחי, יחי!

אַיי הרבי אומר שם שביחד עם האמונה יהודי צריך לעשות הכל “לפי המצב בהווה” – היא הנותנת: כדי שחלילה לא ירפו כל עוד לא רואים בגלוי ובהווה את ההתגלות והגאולה, צריכים להמשיך לזעוק ולהתחנן.

– זאת מלבד העובדה שאצלנו תנש”א הוא “ההווה” ולא חלילה העבר, ועכשיו ממש נאמרות המילים החותמות את השיחה: “הדבר היחידי שעליו מחכים הוא – שיהודי יצעק עוד צעקה, עם עוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: “עד מתי”?!… ועל ידי זה הוא פועל שמשיח צדקנו נכנס עכשיו לבית הכנסת זה, ולוקח את כל בני-ישראל כאן בתוך כלל ישראל לארצנו הקדושה“…

*     *     *

אל תיתנו לתרדמה ולאדישות לבלבל אתכם. עכשיו יש כאלו שצועקים ויש כאלו שמעדיפים אחרת; אבל תראו, רק כשתגיע ההודעה על ההתגלות – איך בבת-אחת מתרוממים כולם מהכסאות, ורצים כמו פעם לתפוס מקום.

תעצמו עיניים, תדמיינו זאל ענקי מלא כסאות של אנשים יושבים ומאזינים בדממה – ופתאום רעש של מאות כסאות נדחפים אחורה, וריצה מטורפת ההופכת שולחנות וכסאות, והועד המסדר מנסה להשליט סדר, והגווארדיה הישנה פתאום שוב משלבת ידיים בדחיפות אימים, ואז “הם” כבר יראו לנו איך באמת פותחים שביל…