“משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה”, היינו, שמד

“משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה”, היינו, שמדובר אודות “אנשי העיר” (ולא אודות האנשים הנמצאים “בשדה”), שהם יוצאין מהעיר אל השדה כדי לקבל את פניו של המלך הנמצא בשדה, ולכאורה, “כלפי לייא”: כיצד יתכן לומר (בנמשל) שהמלך נמצא בשדה, ושם ממתין הוא לאנשי העיר שיצאו מן העיר (בחודש אלול) כדי לקבל את פניו בשדה?! * משיחת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, א’ דראש חודש אלול ה’תשמ”ב. בלתי מוגה

א. ידוע מה שכתוב בכתבי האריז”ל שמה שכתוב “ובכתה גו’ ירח ימים” קאי על חודש אלול, שהוא חודש החשבון והתשובה.

והנה, כללות העבודה דחודש אלול היא הכנה לראש השנה, שאז (בראש השנה) נפעלת המשכה כללית על כל השנה כולה בנוגע לכללות העבודה ד”אני נבראתי לשמש את קוני” – כי מאחר שראש-השנה הוא יום ברוא אדם הראשון, מובן, שביום זה נכלל כבר כללות עבודת האדם, שזוהי תכלית בריאתו – “אני נבראתי לשמש את קוני”.

ומובן, שעבודת האדם בראש-השנה פועלת גם בכללות הבריאה – כמבואר בפרקי דר”א (פי”א) שכאשר נברא אדם הראשון בראש -השנה המליך את הקב”ה למלך על העולם כולו, באמרו “ה’ מלך גאות לבש גו’” (שזהו ה”שיר של יום” דראש-השנה, יום ברוא אדם הראשון), ועד שאדם הראשון אמר לכל הברואים שבעולם “בואו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה’ עושנו”.

ועל פי זה מובן גודל העילוי דחודש אלול – שאז נעשית עבודת ההכנה לקראת ראש השנה. ומובן שישנה נתינת כח מיוחדת לעבודת חודש אלול – כמובן על-פי המבואר בלקו”ת שבחודש אלול נמצא המלך בשדה כו’: 

 

ב. והנה, בנוגע להמבואר בלקו”ת שבחודש אלול נמצא המלך בשדה כו’ – מצינו פלא גדול. ובהקדים:

דברי תורה, כולל – תורה שבעל פה, ובכללותם – דברי חסידות, הם בתכלית הדיוק. ובזה גופא ידוע גודל הדיוק בלשון הזהב של אדמו”ר הזקן. ועל פי זה מובן שפרטי המשל דמלך בשדה הם בתכלית הדיוק. ולכאורה, ישנו דבר פלא בכללות משל זה, הדורש ביאור והסברה:

אדמו”ר הזקן מבאר שבחודש אלול מאירים י”ג מדות הרחמים, ואף על פי כן הם ימות החול ולא יום-טוב, מאחר שזהו בדוגמת המלך שנמצא בשדה ולא בהיכל מלכותו. וז”ל: “משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו כו’”, וכן הוא בנמשל: “כך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה, כי הנה כתיב יאר ה’ פניו אליך, שהוא ענין הארת י”ג מדות . . והארה זו היא נמשכת מבחינת א-ל, שהוא ראשית כל הי”ג מדות ומקורן וכללותן [לפי שיטה אחת (ראה לקו”ש ח”ד ע’ 1348 ואילך), ואדמו”ר הזקן מדבר כאן על-פי שיטה זו], וכמו שכתוב א-ל הוי’ ויאר לנו כו’”. 

והנה, כאשר לומדים בפשטות משל זה, מובן, שהעילוי דחודש אלול הוא – שגם כאשר יהודי נמצא “בשדה”, שזהו מעמדו ומצבו בימות החול, שאז עוסק הוא בעניני שדה (עניני העולם), הנה גם בהיותו במעמד ומצב זה מקבלו המלך בסבר פנים יפות כו’, מאחר שהמלך בא לשדה (ובנמשל – גילוי י”ג מדות הרחמים).

אמנם כד דייקת שפיר בלשונו של אדמו”ר הזקן – הרי הלשון הוא: “משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה”, היינו, שמדובר אודות “אנשי העיר” (ולא אודות האנשים הנמצאים “בשדה”), שהם יוצאין מהעיר אל השדה כדי לקבל את פניו של המלך הנמצא בשדה, ולכאורה, “כלפי לייא”: כיצד יתכן לומר (בנמשל) שהמלך נמצא בשדה, ושם ממתין הוא לאנשי העיר שיצאו מן העיר (בחודש אלול) כדי לקבל את פניו בשדה?! 

 

. . ג. והנה, אף על פי שכל אחד ואחד מישראל הוא בבחינת “אנשי העיר”, “עיר אלקינו”, אף על פי כן אומרים לו שישנם זמנים (בימות החול) שהוא צריך לצאת ממקומו [לא רק ביחס למעמדה ומצבה של הנשמה בהיותה למעלה, קודם הירידה למטה, אלא גם ביחס למעמדה ומצבה של הנשמה לאחרי ש”החזרת בי נשמתי”, שגם אז שייכת היא ל”עיר אלקינו”], וללכת אל השדה ולעסוק בעניני השדה דוקא, היינו, לאחרי עבודת התפלה ולימוד התורה בהתחלת היום, צריך הוא לצאת מבית הכנסת ובית המדרש, ולעסוק בבירור עניני העולם (שדה).

וכאשר יהודי טוען שהוא “בן עיר”, ואם-כן, מה לו ול”שדה”, מדוע שולחים אותו ל”שדה”, וכיצד יסתדר ב”שדה” וכו’ – אומרים לו שהמלך נמצא בשדה, ובהיותו בשדה “הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם”, מה שאין כן בהיותו בהיכל מלכותו שאז “אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה”, ולכן, אם רצונו להקביל את פני המלך ושהמלך יקבלו בסבר פנים יפות ויראה לו פנים שוחקות – עליו לצאת אל השדה דוקא. 

ומובן, שכאשר מדובר אודות יציאה לשדה על-פי הוראת “תורת אמת”, הרי זה באופן שעבודתו ויגיעתו (“אדם לעמל יולד”) היא בעניני השדה כפשוטם – “ארץ ממנה תוציא לחם”, חרישה וזריעה, וכיו”ב, ובכללות – התעסקות בעניני העולם, מאחר שעדיין לא הגיע הזמן ד”ועמדו זרים ורעו צאנכם”. – אמנם הכוונה הפנימית ביציאתו לשדה היא – כדי שיוכל לפגוש את המלך ולדבר עמו ולבקש ממנו את כל צרכיו, כי כאשר המלך נמצא בשדה הרי הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות וממלא את הבקשות שמבקשים ממנו, אבל ביחד עם זה מובן שכאשר היהודי נמצא בשדה, הרי הוא עוסק בעניני השדה.  

והביאור בזה בעבודה הרוחנית: 

מבואר בתניא (פל”ו) ש”תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון כו”’, “נתאוה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים”. 

זאת אומרת: גילוי האור הוא אמנם בעולמות העליונים יותר מאשר בעולם הזה התחתון, אבל תכלית הכוונה אינה בשביל ענין הגילויים, כי הגילוי שבעולמות העליונים הוא באופן ד”ירידה מאור פניו יתברך”, אלא תכלית הכוונה היא – להיות לו,יתברך דירה בתחתונים, דירה לעצמותו יתברך, ולא ענין של גילויים בלבד.  

ולכן, כאשר מדובר אודות התגלות פני המלך, “א-ל הוי’ ויאר לנו”, היינו, גילוי מהותו ועצמותו יתברך, למעלה מבחינת הגילויים – הרי זה שייך “בשדה” דוקא, כי עשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דוקא, כי “נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים”.  

 

. . ד. על פי זה מובן המשל שבלקו”ת אודות “אנשי העיר” שיוצאים מן העיר אל השדה, ודוקא שם מקבלין את פני המלך, והמלך מראה להם פנים שוחקות כו’ – כי כל אחד ואחד מישראל הוא בבחינת “אנשי העיר”, מפני היות נשמתו “חלק אלקה ממעל ממש”, ויציאתו וירידתו מן העיר אל השדה (לעסוק בעניני השדה) היא ירידה צורך עלי’, כי דוקא בשדה מקבל הוא את פני המלך והמלך מקבלו [על-דרך הענין ד”כשם שבא ליראות כך בא לראות”] בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, ואז יכול הוא לבקש מהמלך את כל צרכיו כו’ (מה שאין כן כאשר המלך נמצא בהיכל מלכותו, שאז אין נכנסים כי אם ברשות כו’) וכפי שנתבאר לעיל (ס”ה) שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דוקא.  

וזהו העילוי דבחינת “שדה” לגבי בחינת “עיר” – כי דוקא על-ידי הירידה לשדה ובירור עניני השדה (עולם הזה התחתון) עושים דירה לעצמותו יתברך.  

ועל-דרך המבואר בתו”א (הנ”ל) שאף על פי ש”לכאורה העיר הוא העיקר, שדרים בה בני אדם אך נראה מי הוא מחי’ אותם, השדה שחוץ לעיר שמביאים משם התבואה”, היינו, שחיותם של אנשי העיר נפעלת על-ידי עבודת החרישה וזריעה בשדה, כמו שכתוב “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך”, היינו, הן הדברים המוכרחים לקיום האדם – תבואה ולחם (“ארץ ממנה תוציא לחם”), והן הדברים הפועלים תענוג – פירות האילן, “כרמך”, הרי הם באים מן השדה דוקא. 

וענין זה אמור לא רק בנוגע לאנשי העיר, אלא גם בנוגע לאלו שנמצאים בארמון המלוכה, ואפילו בנוגע למלך עצמו, שגם הוא זקוק ל”שדה” – כמבואר בדרושי חסידות בפירוש הפסוק “מלך לשדה נעבד”. וכאמור לעיל – שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא בעולם הזה התחתון דוקא.בחינת “שדה”. 

ועל דרך זה מובן בנוגע לבני המלך – כל אחד ואחד מבני ישראל, כמאמר רז”ל (שבת סז, א) “כל ישראל בני מלכים הן”,  

[ובפרט על-פי מה שכתוב בתקו”ז בתחלתו “ישראל איקראון מלכים” (ומובן גם בפשטות, שהרי נשמת כל אחד ואחד מישראל היא “חלק אלקה ממעל ממש”), וגם הענין ד”מאן מלכי רבנן” שייך לכל אחד ואחד מישראל – בהיותו תלמיד של “רבנן”, ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, ויתירה מזו: “כל בניך לימודי ה”’, ואם-כן, הרי כל יהודי הוא בבחינת “מאן מלכי רבנן”] ,  

שגם הם זקוקים לענין ה”שדה” דוקא, כי דוקא על-ידי הירידה לבחינת “שדה”, נפעל עילוי נעלה ביותר אצל “אנשי העיר”, כנ”ל בארוכה.  

 

ה. והנה, דובר כמה פעמים שכל הענינים המבוארים בפנימיות התורה, משתקפים הם גם בנגלה דתורה, ועל דרך זה בעניננו – המבואר לעיל שכל אחד ואחד מישראל הוא בבחינת “אנשי העיר”, “עיר אלקינו”: 

ידוע פסק-דין הרמב”ם (הלכות גירושין ספ”ב) – בנוגע להלכה בפועל – שכל אחד ואחד מישראל “רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות”, וזאת – מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי ובחיצוניות. ועל פי זה מובן שכל אחד ואחד מישראל, באיזה מעמד ומצב שנמצא, הרי הוא שייך ל”עיר אלקינו”, “אנשי העיר” – מצד פנימיות רצונו. 

ואדרבה: פסק-דין הרמב”ם הנ”ל קאי לא רק על יהודי שנמצא ב”שדה”, אלא אפילו על יהודי שנמצא ב”מדבר” שלמטה מן השדה – כמבואר בלקו”ת (שם) אודות חילוקי הדרגות דבחינת עיר מושב ובחינת שדה ומדבר, ש”מדבר היא ארץ לא זרועה. . אשר לא ישב אדם (העליון) שם כו’” – הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה הרי הוא שייך בעצם ל”עיר אלקינו”, “אנשי העיר”.

ולכן, כשם שעל-ידי הירידה מן העיר אל השדה נפעל עילוי אצל אנשי העיר (ועד כדי כך שחיותם של אנשי העיר היא מן השדה דוקא, כנ”ל), כמו כן מובן שכאשר הירידה היא למטה יותר, לא רק לבחינת “שדה” אלא לבחינת “מדבר”, הרי העלי’ שלאחרי זה (ירידה צורך עלי’) היא באופן נעלה יותר מאשר העלי’ הבאה לאחרי הירידה לבחינת “שדה”.

וכמבואר בלקו”ת שלאחרי הירידה לבחינת “מדבר” נפעל הענין ד”ובקשתם משם את ה’ אלקיך”, “שם, כלומר עמוק מאד למטה”, שזהו בחינת “מדבר” “אשר לא ישב אדם שם”, וכמו שכתוב “אם יהי’ נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו’”, ודוקא על ידי זה נפעל הענין ד”ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך”, לכל לראש – העבודה דאתכפיא, ולאחרי זה – העבודה דאתהפכא, שעל ידי זה נפעל עילוי גדול יותר – העילוי דעבודת בעלי תשובה לגבי עבודת הצדיקים.

דהנה, “כל ישראל בחזקת כשרות”, וכמו שכתוב “ועמך כולם צדיקים”, אבל אף על פי כן, דוקא על-ידי הירידה לבחינת “מדבר” שאין תחתון למטה ממנו, נפעל עילוי גדול ביותר שאין למעלה ממנו – כפי שמבאר אדמו”ר הזקן שעשיית הדירה לעצמותו יתברך היא דוקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ודוקא שם הוא גילוי עצמותו יתברך, בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה בכל עצמותו.