האלקים

משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה’ טבת, יום “דידן–נצח” במשפט הספרים, הוא  היום שבו “פדה בשלום נפשי” שלנו, של הדור השביעי, שאז נפתחה הדרך וניתנה הרשות והכח להפיץ את מעיינות החסידות חוצה באופן המיוחד של הדור השביעי, להוריד את השכינה “למטה בארץ”   התוועדות חסידותית לכבוד יום הבהיר ה’ בטבת 

כשהחל “משפט הספרים”, המשפט של “דידן–נצח”, שהניצחון בו היה ביום הבהיר ה’ בטבת תשמ”ז, לא הבינו רבים על מה ולמה כל הרעש. ומדוע כל כך חשוב ונוגע שהספרים יגיעו למקומם האמיתי בבית אגודת חסידי חב”ד.

הדבר היה נוגע עד כדי כך, שהרבי שליט”א הפסיק מאז התחלת המשפט כמעט לגמרי לומר מאמרי חסידות (בתחילה אמר רק מאמרים בניגון שיחה (מלבד שני מאמרים בהפתעה בשנת תשמ”ט: בערב פסח ד”ה מצה זו ובערב חג השבועות ד”ה אנכי ה’ אלוקיך), ולאחר מכן הפסיק לגמרי לומר מאמרי חסידות. ובפרט כשידוע שקבלת הנשיאות על ידי הרבי הייתה באמירת מאמר חסידות ד”ה באתי לגני תשי”א), הפסיקו לנגן בהתוועדויות את ניגון רבינו הזקן בן ה”ארבע בבות”, נסע בתקופת המשפט כמעט בכל יום ל”אוהל”, ודיבר על כך במרירות עצומה ובביטויים שלא נשמעו בשום מאורעות אחרים, קשים וכואבים ככל שהיו. הרבי לא הסכים בשום אופן, והתבטא בחריפות רבה (ש”פ פנחס תשמ”ה) נגד ההצעה של מישהו לתת לצד שכנגד סכום כסף ולסגור את כל הפרשה סופית וכו’.

עד שהרבי עצמו הסביר את הדברים מה עומד מאחורי אותו משפט.

בהתוועדות זאת חנוכה תשמ”ו — שבועות ספורים אחרי התחלת המשפט בי”ט כסלו תשמ”ו —  הביא הרבי שליט”א את הסיפור, שבזמן שבתו של רבינו הזקן במאסר, באו לבקרו רבותיו מעולם האמת — רבו הרב המגיד ומורנו הבעש”ט. שאל אותם רבינו הזקן על מה ולמה הוא יושב במאסר ומה תובעים ממנו. וענו לו, שנתחזק עליו הקטרוג על שאומר דברי חסידות הרבה ובגילוי. שאל אותם: וכאשר אצא מכאן — האם אפסיק מלומר דברי חסידות? השיבו לו: כיוון שהתחלת, אל תפסיק. ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר, ותמשיך ביתר שאת וביתר עוז.

כלומר, מאסרו של רבינו הזקן למטה בגשמיות, נשתלשל מהקטרוג למעלה על ריבוי דברי החסידות שאמר ובגילוי. עד כדי כך שנתעורר אפילו אצלו ספק אולי צריך להפסיק הנהגה זו. אולם רבותיו הורו לו שאדרבה, “לכשתצא, תאמר יותר”.

ולכאורה, שאל הרבי, והרי קטרוג מסוג זה כבר היה בזמן נשיאותו של הרב המגיד, ורבינו הזקן ביטל כבר אז את הקטרוג (ואין כאן המקום להאריך בזה) — ומה נשתנה שנים רבות אחר כך, בעת נשיאותו של רבינו הזקן, ששוב נתעורר עליו הקטרוג בגלל ריבוי דברי החסידות שהשפיע בגילוי עד שנתעורר אצלו ספק שאולי יש לו למנוע מלומר דברי חסידות? הרי הוא עצמו טען שחייבים להציל את חיי בן המלך, ומדוע הייתה אצלו סברא אולי להפסיק, והוזקק להוראה מפורשת מרבותיו ש”אדרבה, לכשתצא תאמר יותר”?!

התשובה לזה, אמר הרבי שליט”א, מרומזת בלשון המשל מהאבן שבכתר המלך: במשל רבינו הזקן על הצלת חייו של בן המלך ע”י שחיקת האבן הטובה שבכתר המלך, מודגש הצורך שתיכנס לפחות “טיפה אחת” לפיו של בן המלך, וטיפה זו תציל את חייו.

ואמנם כך היה אופן הפרסום וההפצה בתקופת הבעש”ט והרב המגיד ותלמידיהם — באופן של “טיפה אחת”, באופן של נקודה בלבד ובקיצור. הם גילו את נקודת האמונה והמסירות נפש שקיימת בכל יהודי והביאו את הנקודה לידי גילוי. והתרופה אמנם הועילה רבות — מאות אלפי יהודים קיבלו חיות והתלהבות נפלאים כתוצאה מגילוי תורת החסידות. אולם רבינו הזקן לא הסתפק בכך. הוא גילה את החסידות לא באופן של “טיפה אחת”, אלא הוא יסד את חסידות חב”ד, שעניינה להבין אותם דברים עמוקים ונפלאים כל כך בחכמה בינה ודעת, בהרחבה ובהעמקה. ושינוי זה באופן גילוי תורת החסידות, גרם לקטרוג החדש על רבינו הזקן, גם לאחרי שנתבטל הקטרוג הקודם.

אולם לא עברו שנתיים ימים, ורבינו הזקן יושב שוב במאסר. והסיבה, שוב, קטרוג על תורת החסידות. — איזה קטרוג, מה פתאום קטרוג? אלא שאדמו”ר הזקן לא הסתפק גם בהפצה שהייתה עד אז. ברגע שקיבל את האות להפיץ את המעיינות חוצה, הוא הלך מיד עוד יותר קדימה. כהוראת רבותיו שאדרבה, “לכשתצא, תאמר יותר”. רבינו הזקן מסר שוב את נפשו, והחל להפיץ את החסידות “אחרי פטרבורג” במידה רחבה וגדולה הרבה יותר מלפני כן. המאמרים ש”לפני פטרבורג” היו קצרים ולוהטים, והם “שרפו את העולם”. ואילו “אחרי פטרבורג” היו מאמרים הרבה יותר ארוכים ומבוארים ומוסברים. היה זה צעד נוסף לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, שבאה על ידי הפצת החסידות — ועל כך היה קטרוג חדש, כאילו זה כבר יותר מדי. כי לכך עדיין לא ניתנה הרשות והכוח אפילו בי”ט כסלו.

וכך, אצל כל נשיא ונשיא מנשיאי חב”ד, התעורר קטרוג בשמים על אופן העבודה שלו, עד שהדבר התבטא במאסרים ובהפרעות שונות בעבודתם הקדושה למען כלל ישראל, כמו גם עניני ייסורים ומסירות נפש. כל אלה לא היו אלא ביטוי של מאבק רוחני נגד קטרוג נוסף, בגלל התקדמות גדולה יותר בהפצת תורת החסידות.

מהי ההוראה שצריכים ללמוד ממשפט הספרים?

את הרעיון הזה קישר הרבי למשפט הספרים בדורנו, שאינו אלא בגלל “טענה” שיש למעלה על הפצת היהדות והחסידות בדורנו בממדים שלא היו עד היום.

נוכח זאת, הכריז הרבי והדגיש שהתגובה שלנו לכך צריכה להיות, על פי הוראת הבעש”ט והמגיד, שהם מורים ומצווים — לא רק שלא להפסיק ח”ו, אלא דווקא להמשיך, וביתר שאת וביתר עז. אדרבה, “לכשתצא, תאמר יותר”. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהרבי המשיך ואמר באותה התוועדות, שכשם שרבינו הזקן למד הוראות בעבודת ה’ מהטענות שהיו עליו בפטרבורג, למרות שהיו אלו טענות שטותיות ושקריות — כך צריכים גם אנו ללמוד הוראה בעבודת ה’ מהטענות שהיו במשפט הספרים.

אחת הטענות במשפט הייתה ש”ליובאוויטש איז נישט אקטיב”, שאגודת חסידי חב”ד איננה גוף פעיל. ולמרות שכולם רואים את השטות שבדברים אלו, כי גם מי שלא מסכים עם ליובאוויטש, גם הוא יודע שליובאוויטש פעילה באופן חובק עולם, ופועלת והופכת את העולם כולו. אך כיוון שבהשגחה פרטית הועלתה טענה כזו, צריך ללמוד גם מזה הוראה בעבודת ה’.

וההוראה היא, שעתה מצפים מאיתנו לפעול כל כך חזק וכל כך אקטיב (פעיל), עד שכל מה שנעשה עד עכשיו ייחשב לגבי זה כ”לא אקטיב”.

וכשם שגאולת רבינו הזקן מן המאסר באה לא רק על ידי מסירות הנפש שלו, אלא גם ובעיקר על ידי החיות בתורה ועבודת ה’ שהביא ספר התניא במשך השנתיים מהדפסתו, על ידי החסידים שעסקו דווקא בחידוש של הזמן האחרון — כך דווקא ההנהגה באופן של החידוש של הזמן האחרון תביא ל”דידן נצח”.

כן, זאת ליובאוויטש!

ביום הבהיר ה’ בטבת תשמ”ז, כאשר ניתן פסק–הדין, גלוי לעיני כל העמים, בבית–המשפט הפדרלי, כי “דידן נצח” — דיבר הרבי בארוכה, מיד כאשר הגיעה הבשורה המשמחת, ש”לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים”. כלומר, שכאשר רואים עניינים של “אלקים” (מדת הדין) צריך לדעת שזו שליחות מהקב”ה בשביל להגיע להכרה והרגשה כי “עוד יוסף חי” ולכן “ותחי רוח יעקב אביהם”.

זוהי משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה’ טבת, יום “דידן–נצח” במשפט הספרים. היום של “פדה בשלום נפשי” שלנו, של הדור השביעי. אז נפתחה הדרך וניתנה הרשות והכח להפיץ את מעיינות החסידות חוצה באופן המיוחד של הדור השביעי, להוריד את השכינה “למטה בארץ”.

עם התרגום של תורת החסידות לכל השפות כפשוטם, ולכל ה”שפות” וצורות ההבנה, עד הרחוקות והנידחות ביותר. עם המבצעים והטנקים. עם השליחות לכל קצווי תבל ולכל הפינות היותר נידחות בגשמיות וברוחניות. שגם המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, הן בגשמיות והן ברוחניות, בהם עצמם ומתוכם עצמם פורצת היהדות והחסידות.

עם העובדה שהרבי ממנה “כל אחד ואחת מאנשי הדור”, אנשים נשים וטף, לשלוחים בהפצת היהדות והמעיינות (דבר מלכות חיי שרה תשנ”ב). וגם את הפשוטים ביותר שנדמה שכלל אינם ראויים לכך. ואף–על–פי–כן הוא פועל על ידם גדולות ונפלאות.

עם ההפצה גם באופנים החיצוניים והשטחיים ביותר. עד “חוצה” כפשוטו, חוצה שאין חוצה חוץ הימנו.

על כך היה כל ההעלם והסתר, עד למשפט כפשוטו, בטענה “הזאת ליובאוויטש?!” וכי זהו ההמשך לשלשלת הזהב של רבותינו נשיאינו, שעסקו בעיקר בלימוד והפצת החסידות ועבודת ה’, בהדרכה להתבוננות ואהבת ה’ ויראתו — מדוע ואיך אפשר כאילו “לזלזל בכבוד החסידות”, ולהוריד את האבן שבכתר המלך כל כך, לרמות ולעניינים כאלו ש”לא שערום אבותינו”.

וזהו הניצחון וההדגשה של “דידן–נצח” — שדווקא דרך זו היא היא המשך הדרך הסלולה והרחבה של רבותינו נשיאינו. ודווקא היא קיום הציווי וההוראה “לכשיפוצו מעיינותיך חוצה”, שעל ידי כך “קאתי מר — דא מלכא משיחא”. וכלשון הרבי במאמר הראשון  שאמר — “להמשיך את השכינה למטה בארץ”.

וכשם ש”אחרי פטרבורג” התחיל רבינו הזקן את דרך חסידות חב”ד באופן רחב וגדול ועמוק, הרבה יותר מאשר היה לפני כן — כך מיד אחרי ה’ טבת תשמ”ז מתחיל הרבי בהכרזה שזהו זמן חדש ותקופה חדשה, תקופה שבה לא נותר עוד מאומה, אלא לעמוד הכן לקראת בניין בית המקדש השלישי על ידי משיח.

בשבת הראשונה אחרי ה”דידן נצח”(ש”פ ויגש תשמ”ז), יוצא הרבי בקריאה ובהכרזה שכבר סיימו את כל העבודה, ועתה “יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד אשר  לא נותר בו אלא דבר אחד ויחיד — וחייב אדם לומר בלשון רבו, בלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר: עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא”! 

ומוסיף: “לכאורה יכול מישהו לבוא ולטעון: דיבורים כאלו הם “ווילדע רייד”, אשר בכל הזמנים והדורות שלפנינו לא נאמר, ומה מדברים לפתע דיבורים כאלו, כיצד יגיב העולם לשמע דיבורים כאלו.

“ובכן, לכל לראש צריך לדעת שאין מה להתפעל מהעולם, מה יאמרו וכו’. מכיוון שכן הוא האמת על פי תורת אמת, יש להכריז על כך באופן גלוי. ועל–דרך–זה כאשר נשמעת טענה בעולם ש”ספדו ספדיא וחנטו חנטייא” — אזי צריך לומר בפירוש את המציאות על–פי תורה, ואין מה לחשוש כיצד תהיה התגובה כו’, מכיון שהעולם מוכן לקבל את הדברים… צריך רק לאומרם בדברים היוצאים מן הלב, שאז הדברים פועלים פעולתם, ובאופן שהפעולה היא בדרכי נועם ובדרכי שלום, מבלי שיהיה צורך לבטל איזו התנגדות (ועל–אחת–כמה–וכמה שאין צורך במלחמה) כפי שראו במוחש כל אלו שעסקו בזה…”

עד כדי כך הייתה עוצמת הדברים, שהרבי הוצרך להבהיר ולהדגיש מיד שאין הכוונה ח”ו להפסיק באיזשהו נושא, והכל חייב להימשך בכל ה”שטורעם” וביתר שאת. אלא שעתה ההדגשה היא שהכל צריך להיות מלא וחדור באותה נקודה אחת ויחידה, משיח וגאולה.

על כל אחד להרתם למשימה

אי–אפשר להימלט מהקריאה הבלתי–פוסקת של הרבי מלך המשיח שליט”א אלינו, אל כל אחד ואחד מאתנו ממש, להירתם למשימה האחת והיחידה, שהיא “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. זאת, כמובן ופשוט, תוך כדי אהבת ישראל אמיתית ולימוד ועיסוק בכל הפרטים ופרטי–פרטים מן העבר, אלא שעכשיו צריכים הם כולם להיות חדורים וממולאים בענייני השעה של עכשיו — בענייני הגאולה ומלך המשיח.

“דער אויבערשטער וועט זיכער אויספירן, און דער רבי וועט זיכער אויספירן” — הקב”ה בוודאי ימלא וישלים את רצונו וכוונתו והרבי בוודאי ימלא וישלים את רצונו וכוונתו.

ברגעים אחרונים אלה של הגלות, נטה שכם ונתאחד דווקא בחידוש של הזמן האחרון. נלמד את תורת מלכנו משיחנו, ובמיוחד את השיחות של השנים תנש”א–תשנ”ב. נחיה עם משיח בעצמנו, ונפיץ את בשורת הגאולה והגואל בכל המקומות ובכל האופנים.

וזה יביא לתכלית הכל — שעינינו הבשריות תחזינה בהתגלות מלכנו משיחנו לעין כל, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש. שאז יכריז כל העולם, בשמחה ובטוב–לבב, בקול רינה ותרועה: “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד”.