עיגולים ונקודות

הרבי שליט”א מלך המשיח קבע את הכלל שאמנם אצל חסידים אין מספידים, אבל בהחלט מספרים סיפורים אודותיו, כדי שילמדו ממנו איך להתנהג >> זכרונות ושביבי סיפורים מר’ זמרוני ציק ע”ה

עיגולים ונקודות

מסופר על כ”ק אדמו”ר הריי”צ שעבר ליד ביתו של כפרי אחד שבחצרו היו לוחות רבים של קליעה למטרה. וראה זה פלא - החצים היו נעוצים בדיוק בנקודה שבמרכז הלוח, כשכל העיגולים סביבותיהם. עצר הרבי לראות את הפלא הגדול ולא נח ולא שקט עד שביקש לראות בעיניו את האיכר המפליא כל כך לקלוע בדיוק למטרה, בלי לסטות ממנה ולו במשהו. משהגיע האיכר שאלו הרבי: הכיצד מפליא אתה כל כך לקלוע תמיד בדיוק מוחלט למרכז הלוח. גם אני מומחה בקליעה למטרה, ואולם לפעמים אני מחטיא בכמה מילימטרים. הכיצד אתה מצליח שלא לטעות ולקלוע תמיד בדיוק אל נקודת המרכז?! צחק האיכר וענה בתמימות: ההבדל בינינו הוא פשוט - אתם בוודאי מציירים תחילה את הלוח עם נקודות המרכז והעיגולים סביבו, ואחר כך מנסים לקלוע למטרה. אני להיפך: תחילה אני קולע את המטרה, ורק כשיש לי את הנקודה, כאשר החץ נמצא כבר בנקודת המרכז, רק אז אני מצייר את כל העיגולים מסביב. כך אינני טועה אף פעם. החץ קולע תמיד בנקודה בלי לסטות ימינה ושמאלה אף זיז כלשהו.

אם ה”עיגולים” באים לפני ה”נקודה” אפשר תמיד לסטות ולטעות ולנטות מן האמת. אבל כשישנה הנקודה, והיא תקועה במקום בכל התוקף, וכל ה”עיגולים” אינם אלא מסביב לה, אזי אי אפשר לטעות ואי אפשר לסטות. לאן שלא הולכים והיכן שלא מסתובבים לא זזים אף פעם מהנקודה.

הרבי שליט”א מלך המשיח קבע את הכלל שאמנם אצל חסידים אין מספידים, אבל בהחלט מספרים סיפורים אודותיו, כדי שילמדו ממנו איך להתנהג.

ההתחלה של ר’ זמרוני

הכרתי את הרה”ח ר’ זמרוני זליג ב”ר חיים במשך שנים רבות. לא תמיד הסכמתי עם כל מה שאמר ועשה, אבל תמיד התפעלתי מזה שהוא דבק כל הזמן בנקודה - ברבי שליט”א מלך המשיח. כל מה שעשה, הן בגשמיות והן ברוחניות, הכל היה רק למטרה זו ושום דבר בעולם לא יכול היה להזיז אותו מזה. הוא היה מוכן לוותר על הכל הן בגשמיות והן ברוחניות, ואף להפסיד את החברים הקרובים ביותר שלו, כמו גם את התומכים הגדולים ביותר בו, ובלבד שלא לסטות ממה שלדעתו הרבי רוצה.

אצלו התקיים פירושו של הרבי את דברי המשנה “כל ימי חייך להביא לימות המשיח”. ש”כל ימי חייך” צריכים להיות מלאים וחדורים אך ורק בנקודה אחת - מה אני עושה ומה אוכל לעשות עוד יותר בשביל “להביא לימות המשיח”.

היכרותי עמו התחילה כשלמדתי בישיבת תומכי תמימים בכפר חב”ד, באלול תשל”ד. עוד קודם לכן ניהל פעילות נפלאה, כששימש מדריך בישיבת נחלים וסחף אחריו כמה וכמה נערים שיקומו בכל בוקר מוקדם וירוצו לטבול במקווה קר וקפוא, ויספיקו גם ללמוד קצת חסידות לפני התפילה. הוא גם עודד את החבר’ה לצאת בעצמם למבצע תפילין כבר בשלבי התקרבותם הראשוניים, מה שהביא לכך שהם הפכו מיד להיות חסידים מסורים.

במשך שנות חייו הוא הביא לרבי יהודים וחסידים רבים. בבית חב”ד של ר’ זמרוני בבת ים - בית חב”ד הראשון בארץ הקודש - היה נהוג, שכל יהודי שנכנס או שפוגשים אותו, מעודדים אותו לכתוב לרבי ובכך מקשרים אותו ישירות עם הרבי. כך זה היה כל השנים, ובמיוחד בשנים האחרונות כאשר יהודים רבים כתבו לרבי דרך אגרות הקודש וקיבלו החלטות טובות תוך התקשרות לרבי.

בבית חב”ד שלו גם היה נהוג - במיוחד על ידי מי שלימד שם כל השנים, הרה”ח ר’ אהרן הלפרין - לאסוף יהודים מהרחוב, לבקשם להיכנס לכמה דקות לבית חב”ד לתפילה, ללמוד איתם או לקשר אותם אל הרבי. חלק גדול מאותם שנאספו אז מהרחוב, הם כיום שלוחים בערים רבות, מנהלי בתי חב”ד שיש להם בעצמם מאות מקורבים.

הולך וגדל

כשלמדתי בכפר חב”ד, הקים ר’ זמרוני בבת ים את בית חב”ד הראשון בארץ ישראל. היה זה מרתף קטן ברחוב רוטשילד שירדו אליו במדרגות מהרחוב וכמדומני הי’ פחות מד’ אמות על ד’ אמות. אנו, התמימים מכפר חב”ד, היינו מגיעים לשם לקבל “תחמושת” - דפים שהתחילו להוציא לאור באותם ימים בשחור–לבן, בלי גרפיקה ובלי כל מיני פעלולים, אלא חומר קריאה ליהודים עמם נפגשים בעת המבצעים של הרבי שליט”א. כך, עם התפילין והתחמושת היינו יוצאים ל”מצבה” למבצע תפילין. גם “טנק” בזעיר אנפין כבר הי’ שם (עוד לפני הטנקים הגדולים של ר’ דוד נחשון), בדמות מכונית שהייתה מסתובבת עם רמקול בכל ערב שבת להכריז כי “כל אשה ובת מדליקה נרות שבת” ומודיעה על זמני ההדלקה ועל המבצעים הנוספים.

עברו כמה חודשים, ודמי השכירות עבור אותו מרתף קטן בית חב”ד, לא שולמו. הדוחק שרר אז בארץ ישראל ובפרט אצל חסידים והאמצעים הכספיים לא אפשרו לשלם. בעל הבית הסיק את המסקנה, ביטל את חוזה השכירות והוציא את בית חב”ד מהמקום. ומה הייתה תגובתו של ר’ זמרוני? הרי עשינו לכאורה את הדבר הנכון. פתחנו בית חב”ד כהוראת הרבי שליט”א ואיך ייתכן שהקב”ה מאפשר שיוציאו אותנו משם? - אין זאת אלא שכל ירידה היא רק לצורך עליה. כנראה רוצים לומר לנו מלמעלה שלא מתאים שבית חב”ד יהיה במקום כה קטן ושולי. בית חב”ד צריך להיות הרבה יותר גדול וחשוב. מיד שכרו דירה שלמה שתשמש כבית חב”ד ראוי לשמו.

עברו עוד כמה חודשים, וגם לא היה מה לשלם עבור הדירה השכורה. בעל הדירה הלך בעקבות קודמו ופינה את בית חב”ד מהמקום, ואז שכר ר’ זמרוני קומה שלמה ב”מגדל נחום” ופתח את ישיבת “הדר התמימים” לבחורים שבאו מהרחוב והפכו שם לחסידים ושלוחים ורבנים.

אמונה עיקשת

כשהתחיל הרבי שליט”א להרעיש אודות בשורת הגאולה, ובפרט החל מ”השיחה הידועה” בכ”ח ניסן, ארגן ר’ זמרוני את כינוס החירום במוצאי שבת בכפר חב”ד, שממנו יצא פסק הדין של רבני חב”ד כי הרבי הוא הוא המלך המשיח ועליו להתגלות תיכף ומיד. פסקי דין אלו הביאו בהמשך למסירת פסק הדין לרבי שליט”א ולהכרזת ולשירת “יחי אדוננו” בשבת תזריע–מצורע ו’ אייר על ידי ר’ דוד נחשון בעידוד הרבי שליט”א.

כשהיה נראה כי הגורמים הרשמיים עדיין לא מפרסמים מספיק את הענין שהוא תמצית חיינו, יסד ר’ זמרוני את “האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה” והחל להוציא עיתון בשם “הגאולה”. רבים זוכרים איך הרבי שליט”א נסע אז לאוהל כשהוא מחזיק בידו באופן בולט את עיתון “הגאולה” עם הכותרת הזועקת בצבע אדום “יש נביא בישראל”.

בג’ תמוז תשנ”ד, כשרבים היו מבולבלים איך לקבל את המצב החדש, יצא ר’ זמרוני בהכרזה ברורה כי הרבי מלך המשיח חי וקיים גם בגופו הגשמי, ואין זאת אלא שהוא העלה את רף האמונה אצל אלפי יהודים למקום יותר גבוה, כאשר כעת אין להתחשב כלל במראה העיניים ויש להאמין ללא סייג בדבריו הקדושים של הרבי. בהמשך נערכו בבת ים התוועדויות בהן דיברו עד כמה צריכה האמונה להיות חזקה ולהמשיך להפיצה בגאון ללא התפעלות מאף אחד. ר’ זמרוני הבין כי לא די בעיתון שיוצא מדי פעם בפעם, אלא זקוקים לתזכורת ולעוצמה כל הזמן, ואז הפך עיתון “הגאולה” ל”שיחת הגאולה” - גיליון שבועי. הוא אמר לי כמה פעמים כי הוא יודע שהרמה המקצועית אינה כה גבוהה כפי שצריך להיות, אולם אי אפשר לוותר על המסר שחייב להגיע לכל אחד בלי גמגומים. היו תקופות שבהן לא שהה בבית; הוא ישן במשרד על מזרון וטעם פה ושם משהו כדי להחזיק את הנשמה בגוף, אבל לא היה מצב ששיחת הגאולה לא תצא בזמן. כל המשימות שלקח על עצמו דאג שיבוצעו בשלמות. רבים אחרים למדו ממנו להשמיע את המסר הברור של האמונה במלוא התוקף ולהתמסר לכך ללא הרף וללא לאות.

הדבר שהרשים אותי ביותר באישיותו היה דווקא בשעה לא–פשוטה ביחסים בינינו. הייתה תקופה כאשר יצאו נגדו בחריפות גם מתוכנו. ישבתי אצלו במשרד עם ידיד יקר נוסף, וניסינו לשכנע אותו בנושא מסוים. הבהרנו לו שעם כל ההערכה אליו, לא נוכל להיות עמו בדבר שלדעתנו אין זה רצונו של הרבי. הידיד הנוסף ניסה לפרוט על רגשותיו: מה נאמר כאשר כל העולם הדתי והחרדי והחסידותי ואפילו אלו שנלחמים בעד הפצת האמונה בכך שהרבי הוא מלך המשיח, יהיה נגדו. ר’ זמרוני ענה לנו בנועם, אבל בתוקף: הדבר היחיד שיוכל לשכנע אותי הוא אם אגיע למסקנה שאכן אין זה רצונו של הרבי. אבל אם זהו רצונו של הרבי, גם אם כולם ממש יהיו נגדנו ויוקיעו אותנו ונישאר בודדים במערכה - אנו הולכים אך ורק עם הרבי!

הרבי לימד אותנו שאף פעם אין מצב של בכיות ואנחות. כל ירידה צריכה להביא לעליה גדולה. ככל שנדמה שהירידה גדולה יותר, זה צריך להביא לעליה גדולה עוד הרבה יותר. בשמיני עצרת תשל”ח, כשהרבי עבר אירוע בריאותי והמזכיר ר’ בנימין קליין אמר תהילים מתוך בכיות - שלח אותו הרבי לרקוד ובכך העביר מסר לכולם: מי שאכפת לו מהבריאות שלי, שישמח עוד יותר בעצמו ויילך לשמח כמה שיותר יהודים. רק כך, ללכת רק קדימה ורק בשמחה, בלי דמעות ובלי אנחות, זו הדרך שתביא את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלמה.

בטוחני שאם ישאלו את ר’ זמרוני מה הוא רוצה שיעשו כדי שנראה בגלוי גם אצלו את “הקיצו ורננו” - הוא יבקש לפעול יותר בחיות ובשמחה לקבלת פני הרבי שליט”א משיח צדקנו. ובמיוחד במה שהתחיל להתעסק במרץ ממש לאחרונה, לפרסם ולהכריז ולהביא כמה שיותר יהודים ל”משיח בכיכר” בחג הגאולה י”ב תמוז.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!