אגרות הרבי בשנים ה’תשל”ו-ה’תשל”ז

הסופר והעיתונאי נח! ילין מור, ממפקדי הלח״י, נפגש פעמיים בחייו עם הרבי ־ בחלוקת כוס של ברכה במוצאי ראש השנה תשל״ד, וכמה ימים אחר כך בהתוועדות ו^, תשרי. במפגשים אלו ניהל עמו הרבי דיאלוג קצר, מפתיע ותובעני. הוא מצידו הגיש לרבי את ספרו ״לוחמי חירות ישראל״ על פעולות הלח״י בשנות המנדט הבריטי» בכרך החדש של אגרות־קודש שיצא לאור בימים אלו, נחשף מכתבו של הרבי אליו, מיד לאחר חודש החגים תשל״ד, ובו מתייחס הרבי לדו־שיח הקצר שהיה ביניהם, וקובע כי בדברים שנאמרו על רגל אחת ״יש תורה שלימה״. בהמשך המכתב מתייחס הרבי לספרו של מור, ותובע שלא יסתפק בכתיבה, אלא ימשיך בעשייה למעו ארץ ישראל » במכתב ששיגר לפני פטירתו, התברר כי דבריו הקצרים של הרבי לא שבו ריקם.

הסופר והעיתונאי נתן ילין-מור (פרידמן), היה בצעירותו ממפקדי תנועת הלח’י הנועזים, ולאחר תקופה קצרה בה כיהן כחבר הכנסת מטעם “רשימת הלוחמים”, פרש מהעשייה הציבורית, והתמקד בכתיבה עיתונאית. דעותיו היו בקצה השמאלי ביותר של הקשת הפוליטית בישראל. הוא הטיף להידוק הקשרים עם ברית- המועצות, והשתתף בכנסים לקידום הרעיון של הקמת מדינה פלסטינאית; וזאת בימים שהרעיון הזה היה נחשב טרף אפילו בעיני מפלגת העבודה.

בין השאר, כתב באופן קבוע עבור העיתון האידי בניו-יורק ״אלגעמיינער זשורנאל”. בתשרי תשל״ז ביקר באמריקה, ועורך העיתון, החסיד רי גרשון בער גיייקובסון, הציע לו לבקר אצל הרבי. הוא קיבל את ההצעה, והגיע לרבי פעמיים. פעם ראשונה במהלך התוועדות ראש- השנה, שבסיומה עבר לקבל “כוס של ברכה” ושוחח עם הרבי. בפעם השניה הגיע להתוועדות וי תשרי, אשר גם בסיומה שוחח עם הרבי והגיש לו את ספרו “לוחמי חירות ישראל - אנשים, רעיונות, עלילות”.

בפגישה הראשונה, שאל הרבי: מה עם יראת שמים?

אותו ביקור נחרט בלבו ועשה עליו רושם בל ימחה, כפי שעולה מרשמים שכתב סמוך לפטירתו, בהם תיאר את פגישותיו עם הרבי. התיאור המרתק עוסק בדקות הספורות בהן שוחח עם הרבי. בפעם הראשונה היה זה במהלך חלוקת “כוס של ברכה” בסיום התוועדות מוצאי ראש השנה:

“אינני עומד רחוק. שאגש אליו או לא? האמוציות מתחילות להתערבל בתוכי. עז רצוני לראות את פני הרבי מקרוב. לא רק כדי לקבל ברכות אלא גם כדי לברך אותו באריכות ימים ושנים. העורך גרשון יעקבסון פותר לי גם את הדילמה הזו. הוא ניגש אלי ואומר: בוא. הוא מעמיד אותי בתור והוא עצמו עומד מן הצד. כאשר אני כבר קרוב לרבי ניגש יעקבסון ומציג אותי בשמי.

“אה, דאס זענט איר?” [= אה, זה אתה?], אומר הרבי ומוזג לי מעט יין בכוסית. הוא אומר לי “לחיים” וממשיך מיד:

“זה שאינך מתיירא משום אדם הנני יודע, אך מה בנוגע ליראת שמים?”

לכזו שאלה ישירה לא הייתי מוכן.

שעכשיו אציג בפניו תשובה מלאה? בשום אופן אי-אפשר לומר שהנני כופר בעיקר. כל זמן שההשגה האנושית לא הגיעה לחקר מושלם של סוד-הבריאה חייבים להאמין בכוח עליון שברא הכל. אך המסקנות המעשיות מאמונה זו - זה כבר סיפור שונה לחלוטין…

אבל מה עונים כעת, ברגע זה? אני מוכרח למצוא תשובה בלתי מחייבת כלשהי. ובכן אני אומר: “רבי, חושבים”. הרבי: “מה יש לחשוב כל כך הרבה?” עבורו הכל ברור, אין שום ספיקות. אני מרגיש אחרת. אני מזכיר את הסיפור עם ר’ לוי יצחק מברדיטשוב, שפגע בבחור יהודי המעשן סיגריה בשבת. “אולי אינך יודע ששבת היום? אולי אינך יודע שבשבת אסור לעשן”? שואל אותו הצדיק מברדיטשוב. “אני יודע זאת היטב”, עונה מחלל השבת. אבל “הסניגור” גם במקרה זה לא איבד את מידתו, הוא הרים את ידיו לשמים ואמר: “רבונו של עולם, ראה כמה צדיקים הם בניך. אפילו המחלל שבת בפרהסיא אינו מסוגל לומר שקר בשום פנים ואופן”…

הזכרתי ברמז את הסיפור הזה לרבי. התשובה שלו הייתה מהירה ופקחית:

“כן, אני מכיר את המעשה הזה. ההבדל הוא רק בכך, שר’ לוי יצחק לימד זכות על מישהו אחר, ואתה מלמד זכות על עצמך”.

אני מבין. ה”רמז” היה ברור כשמש. הסתיימה השיחה עם הרבי? לא. הוא ממשיך ואומר לי דבר נוסף:

“תמשיך לכתוב עבור העיתון. תדע

לך: אם לא תמשיך לכתוב, יישאר מקומך בעיתון ריק”.

נרעשתי כולי. חשבתי תמיד שהרבי לא ממש מרוצה מפרסום דעותי ב״אלגעמיינער זשורנאל”. וכאן הנה הוא מעודד אותי להמשיך ולכתוב. אני שואל אותו:

“רבי, יש לך בכלל זמן לקרוא את מה שאני כותב?”

“איזו שאלה? אני קורא את כל המאמרים שלך. גם את המאמר שנדפס בגליון של ערב ראש-השנה קראתי”.

יכולתי רק להודות לו, ולהבטיח לו בהזדמנות זו שאמשיך לכתוב.

אחרי השתרך שובל ארוך של חסידים. הם הקשיבו, ומן הסתם מאוד התפלאו על כך שהרבי מקדיש לי כל כך הרבה תשומת לב. בעיניהם הייתי כעת לאישיות חשובה - בזכות הרבי. אבל לא חפצתי לגזול יותר את זמנו של הרבי. כבר היה מאוד מאוחר. בירכתי את הרבי ב״שנה טובה” ונפרדנו לשלום.

בנסעי במונית ניסיתי לעשות סדר במחשבותי ולצנן מעט את התרגשותי. זו הייתה חויה בלתי נשכחת.

בפגישה השניה, הרבי מתעניין: “מה בנוגע למה שדיברנו בפעם הראשונה?”

על פגישתו השניה עם הרבי, בסיום התוועדות ו’ תשרי, כתב ילין-מור:

… בעת ההתוועדות נזכרתי שבלונדון, לפני הרבה שנים, הכרתי את אחיו של הרבי מליובאוויטש, שהיה פרופסור ומדען. מחשבות אלה נשאו אותי לזמנים רחוקים עת הייתי מפקד הלח”י, הסתכלתי על הקהל הענק, ומול עיני צפו דמויותיהם של חברי מ”קבוצת שטרן”.

ההתוועדות הסתיימה. השעה הייתה קרובה לשתיים אחר חצות. הרבי עוד ישב על הבימה, וניגשו אליו יהודים שונים. אז הוא התחיל לנגן “כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון” - ויצא בחיוך של שמחה על פניו.

כדי שאוכל למסור לרבי את ספרי, הראו לי מקום בו אעמוד, וכשהרבי יעבור אגיש לו את הספר. לפני ניגשו לרבי מספר יהודים ושאלו שאלות.

לא שמעתי לא את שאלותיהם ולא את תשובות הרבי. זה היה רחוק ממני. אותי העמיד יעקובסון בשורה עם עוד כמה עשרות יהודים, בסמוך לכניסה לחדרו של הרבי. מכאן הרבי חייב לעבור. יעקבסון נשאר בצד והסתכל.

הרבי ירד מהבימה, הלך לרוחבו של בית-המדרש, מלווה באנשיו. הנה הוא מגיע. הרגשות מתעוררים לא פחות מאשר במוצאי ראש השנה, כאשר ראיתיו לראשונה. הרבי ניגש ישר אלי, יותר נכון: נעמד לידי:

“שלום עליכם, אתם שוב כאן”…

“הגעתי במיוחד להגיש לך את הספר שלי “לוחמי חירות ישראל”.

הרבי לקח מידי את הספר:

“בוודאי שאקרא אותו, בוודאי שאקרא אותו”.

ואז המשיך: “מה בנוגע למה שדיברנו בפעם הראשונה? ראה, אל תביא אותי לידי חטא”…

התפלאתי: “אני? את הרבי? לידי חטא? כיצד?”

הרבי: “אנו יודעים הרי שדברים בטלים מביאים לידי חטא. ובכן, אם כתוצאה משיחתי איתך לא תצא שום פעולה, זאת אומרת שדברי היו דברים בטלים, וזהו חטא”…

לא נעים. אבל להבטיח שאשנה פתאום את כל השקפת-עולמי - אינני יכול. אני אומר:

“רבי, אני כבר נוסע מחר בחזרה לביתי, אחרת הייתי מבקש להכנס לרבי ליחידות”.

הוא מגיב: “נסיעה טובה. כשתהיי עוד פעם באמריקה - אתה בוודאי תבוא עוד פעם - ונוכל להיפגש אז”. האם זה נגמר בכך? לרבי היה עוד משהו לומר לי:

“ואל תשכח לכתוב עבור העיתון, וכבר אמרתי לך שאם לא תכתוב, מקומך ישאר ריק”.

שמחתי שמילותיו האחרונות של הרבי היו כל כך חיוביות.

השעה כבר הרבה לאחר חצות הלילה. אני עייף אך מרוצה. מהחוויה. מההיכרות עם אישיות דגולה. אינני מסכים לכל דעותיו של הרבי, בפרט בעניינים פוליטיים-אקטואליים. זאת יודע גם הרבי עצמו מקריאת מאמרי. אך זה לא מפריע לי לראות אותו בראייה נכונה:

בעל אופי חזק, וביחד עם זה אוהב אדם. וקודם כל - אוהב ישראל. בעל אינטילגנציה גבוהה וידע נרחב במדעים, ויודע לרתום אותם למטרות שבעיניו הם יקרות וקדושות.

לצערי, אינני יכול למלאות את בקשתו של הרבי - בזאת רק אני אשם. ככה נבראתי, ככה חונכתי. האמונה שלי צועדת לכיוונים אחרים, ארציים יותר.

- אך אני בטוח, שהיכן שהוא, נפגשת אמונתי עם אמונתו של הרבי!

האם אבקר עוד פעם באמריקה, ואבקר את הרבי בבית מדרשו?

באגרת הקודש, הרבי קורא להמשיך בעשייה

בעקבות פגישותיהם בחודש תשרי תשל״ז, הרבי כתב למר נתן ילין מור מכתב ארוך ומרתק, וכפי שנחשף בימים אלה בכרך החדש של ״אגרות קודש״, חלק כ״ט:

ב״ה, עוש״ק פ׳ בראשית, ה׳תשל״ז ברוקלין, נ.י.

לכבוד מר נתן שי׳ ילין מור

שלום ובוכה!

זו היא הזדמנות ראשונה לאחרי שמחת החג לאשר גם בכתב קבלת ספרו ״לוחמי חרות ישראל״, בנוסף על הדברים האחדים שיכולנו להחליף, בל׳ הידוע, ״על רגל אחת״, וביחד עם זה, כמו במאמר חכמינו ז״ל ״תורה כולה על רגל אחת״, חושבני אשר בדברים שהחלפנו ג״כ יש תורה שלמה.

עדין אין הזמן מתאים לעיין בספרו כפי הדרוש, בכל זאת אתאפק לא אוכל - עם אישור הקבלה בלוית תודה, - להוסיף על כל פנים מלים אחדות, מתאים למנהג ישראל עתיק לבוא בהערה ומסקנותי׳, ואתו הסליחה אם ימצא בזה גם מעין טענה.

בודאי לדכותי׳ דמר אין צורך בביאור אשר אף שלכאורה התקופה אודותה כותב היתה דורשת מעשים נועזים יותר, ובכ[ך] הי׳ בו כדי להכריע הקו לטוב או להפכו, הן בנוגע ליחיד והן בנוגע לרבים, אבל בהתבוננות אפילו קלה מקום לומר אשר בכמה נקודות המצב בשנים האחרונות ואולי גם בחדשים האחרונים קובע במדה לא פחותה מבשנים ההן ואולי עוד יותר. שהרי אינו דומה ״חוגר למפתח״, כוונתי שכשמתחילים בענין רציני, ואפילו חיוני, אזי אם אפילו אין ההצלחה שלמה, או שאין מצליחים בקצב הדרוש, או שאין מצליחים כלל, כנהוג בבני אדם בעלי מרץ ובעלי אמונה בהאידיאל שלהם מנסים עוה״פ ועוה״פ. וכפי שמוצאים אנו בדברי ימי עמנו בני ישראל בכל דף ודף מהקורות אותו. מה שאין כן כשרואה אדם בהגשמת האידיאל שלו, עכ״פ במדה חשובה, ולאחרי זה בא מצב הדורש ממנו התאמצות, ואולי התאמצות גדולה, אשר יגדל הבנין שבנה, ועכ״פ לא יתמעט, ופשיטא שלא יתדרדר ועוד יותר מזה ח״ו, הרי סכנת האכזבה עם התוצאות שלה חמורה בהרבה ובהרבה מאשר סכנת האכזבה בהתחלת הפעולה להגשמת האידיאל.

בטח אין כל צורך בהסתייגות שאין הכתוב לעיל מחייב לומר שהאידיאלים של שנינו הם שווים במאה אחוז, אבל נוסף אשר המדובר הוא לשיטתו, תקותי חזקה אשר בנקודה הפנימית, זאת אומרת שארץ ישראל הקדושה היא נחלת עולם של עם ישראל קדוש, דעתנו אידנטית, על פי מה ששמעתי בנוגע למר וחבריו, ונתחזק רושם זה אצלי עתה עוד יותר בקראי בספרו, אף כי לא בעיון הדרוש.

הערה שלי היא: אם בימים ההם ובתקופה ההיא הי׳ מר איש המעשה ולא חס כל יגיעה והשתדלות וכו׳ שנוסף על פעילותו הוא גם אחרים יעשו כמוהו - האומנם לדעתו דווקא עתה הזמן שיסתפק בכתיבה וכו׳ וכו׳? ומוזר הדבר אשר תנועה האמורה, על כל פנים לפי ידיעותי, היא גם ברוב אלו שעמדו בראש הפעולות ומארגני הפעולות אודותם כותב בספרו.

בודאי למותר להוסיף שאין כוונתי בהאמור לומר שהענינים בהם עוסקים כל המוזכרים הנ״ל אינם חשובים ורציניים וכו׳, אבל דוקא על פי שיטתם היא שהתנהגו על פי׳ עד כדי סכנת נפש בפועל, הרי זה מצדיק התעסקות בענינים אחרים.

מובן גם כן אשר ידוע לי שמפני כמה סיבות אין בידם עתה האפשרויות פעולות מעשיות בדוגמת אלו שבתקופה ההיא, ועוד אשר כמה ממעשים ההם אין תקופתנו זו מתאימה כלל וכלל להגיע על ידן למטרה הרצוי’, שהרי כל תקופה ותקופה ואופן הפעולה המיוחד לה להרבות בה הטוב והאור וכוי.

אבל בודאי שההתנגדות בדרך הטבע של ממשלת הבריטים בימים ההם היתה תקיפה ביותר ועד שרובם דרובם של אנשי המעשה שללו כל אותן הפעולות, וגם מצב הרוח של אחב״י בימים ההם ג״כ היי בהתנגדות ואולי לא פחותה מהתנגדות הבריטים.

רגיל בפי הבריות לענות בכגון זה, אשר השנים אין מוסיפות מרץ,

ובגיל מסויים בא הזמן למנוחה מעבודה וכוי. אבל לדעתי גם זה נוגד לרוח תורתנו, תורת חיים - הוראה בחיים, אשר דוקא בקריאת הסיום שלה, ובתור הקדמה להתחלת הקריאה דבראשית, מציינ[ת] התורה אשר משה רועה ישראל ״לא נס ליחו ולא כהתה עינו״ גם ביומו האחרון של שנתו המאה ועשרים.

שלכאורה לא מובן כלל בנוגע למשה רבנו שקבל תודה מסיני וכוי, מה נוגע ומה הוראה בזה אשר לא נס ליחו ולא כהתה עינו, בגשמיות ובפשטות בלימוד התורה וקיום מצותי’. ואחד הביאורים בזה היא לשלול טענה האמורה שכשמגיעים לגיל מסויים בא הזמן למנוחת הגוף ומנוחת הנפש. 

ולהוסיף, בלשון רבנו הזקן: “ואף כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת (משה רבנו)”, הרי נפתר גם זה בתורה, להורות - על פי המשך לשון רבנו הזקן שם: “אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל כוי רק שהארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל”, וצריך להוציאה מן הכח אל הפועל בהשתדלות עצמו.

וכל זמן אשר עם בני ישראל, אפילו אחד מבנ”י, נמצא בגלות, כפשוטה, ועוד יותר בגלות ושעבוד לתרבות העולם ומהלך מחשבתם, אין פנאי לא למנוחת הנפש ולא למנוחת הגוף.

אולי הארכתי בכמות השורות, אבל אין זה מספיק כלל בערך הענין,

אלא שלדכותיי דמר תקותי שיספיק הכתוב, ובפרט שזו היא הפעם הראשונה שבאתי בכתיבה אליו, ודי בהערה ובתביעה האמורה.

ובעמדנו בסיום החודש השביעי, שסיומו חג שמחת התורה, יהי רצון שתהיי שנה של שמחה להפרט ולהכלל, שמחה ברוח התורה וחדורה תורה.

בכבוד ובברכה

במאמר חכמינו: שבת לא, א. “חוגר למפתח”: מלכים א כ, יא. תורת חיים: ברכת שים שלום דתפילת העמידה. הוראה בחיים: ראה זח”ג נג, ב. לא .. עינו: ברכה לד, ז. שקבל תורה מסיני: אבות רפ׳׳א. בלשון ובינו הזקן: תניא פמ”ד (סג, א).

דבריו של הרבי לא שבו ריקם!

חמשה שבועות לפני פטירתו, שלח ילין-מור ממיטת חוליו איגרת לר’ גרשון בער גיייקובסון: “גרשון חביבי,

“אני בקושי מחזיק מעמד. הרופאים עשו לי פעם נוספת בדיקת דם והנני מרגיש אשר ימי ספורים. אני סובל מהרעלה חמורה בדם, ובלילות כאשר אינני יכול להירדם, הנני כותב. סיימתי כעת לכתוב סדרה בת שני מאמרים על רשמי מהרבי מליובאוויטש. כפי שהנך זוכר מסתמא, הייתי בהתוועדות ראש-השנה תשל״ז אצל הרבי מליובאוויטש, מה שעשה עלי רושם חזק ביותר אותו ניסיתי להביע במאמרים אלה. אך יש לי בקשה אליך, אל תדפיס את המאמרים מיד. הייתי רוצה שהם יפורסמו רק כאשר אהי’ כבר בעולם האמת. אם תתפלא מדוע אני מבקש זאת ממך, אשתף אותך בסוד אינטימי: בשכבי על מיטת חליי בבית החולים, הנני עושה חשבון נפש מחיי ופעולותי, הן בלח״י בשעתו והן בשנים שלאחר מכן. הנני חושב כיצד אעמוד לפני כסא הכבוד ואיזה תירוץ אתן לבורא העולם על החטאים שעברתי (אין איש בארץ אשר לא יחטא). הנני מקוה, אשר אם מאמרים אלה יתפרסמו לאחר פטירתי אולי יהיו הם מליצי יושר בעדי. לכן אבקש לא לפרסם מאמרים אלה כל זמן שהנני בחיים”.

נתן ילין-מור. מפקד הלח״י, הלוחם שלא ידע פחד, סיים את חייו ב״האדרת והאמונה לח״י עולמים”.

אגרות הרבי בשנים ה’תשל”ו-ה’תשל”ז

להלן קטע מתוך הפתח דבר לכרך החדש של אגרות קודש כ״ק אדמו״ר מלך המשיח, חלק כ״ט, שבו אגרות השנים ה׳תשל״דה׳תשל״ז:

באגרות דשנים אלו, בנוסף להוראות ועצות כלליות ופרטיות לכלל ישראל ולכל אחד ואחת מישראל, בכל שטחי החיים הגשמיים והרוחניים, ובענייני השעה העומדים על הפרק. הרבה רבינו לזרז אודות הפצת היהדות ומעיינות תורת החסידות בכל אתר ואתר, ובמיוחד אודות ההתעסקות במבצעי המצוות הק׳, מבצעי שמירה הגנה והצלה: תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים. והמבצעים לנשי ובנות ישראל: נרות שבת קודש (נש״ק), כשרות וטהרת המשפחה.

ובמיוחד לאור הנסים הגדולים בהצלת בני ישראל החטופים באנטבה שבאוגנדה, שרבינו ראה בזה אזהרה גלוי׳ וגדולה ואתערותא דלעילא על החיזוק בקיום התומ״צ, ועורר בהתוועדויות ובאגרות הקודש, על חיזוק הביטחון הרוחני והגשמי של בני ישראל בארץ הקודש ובכל אתר ואתר, ובמיוחד זירז אודות מבצע מזוזה, וכלשונו הק׳: ש״היא מצות השעה״, שסגולתה שמירת בני ישראל בכל מקום שהם.

בד בבד הדגיש רבינו את גודל החשיבות בהודאה להשי״ת על נס ההצלה, גם כדי לזרז את הגאולה וביאת משיח צדקנו. ולאלו שערערו על הנסים, בטענה שאין הקב״ה עושה נס על-ידי חיילים שאינם שומרים תורה ומצוות - הציג רבינו בהתוועדויות ג׳ שאלות הלכתיות, ופנה לרבני ישראל די בכל אתר ואתר, שיפסקו האם בעת הצורך מותר וצריך להשתמש באנשי מקצוע (רופאים ואנשי בטחון) כשלוחי ה׳, אף שאינם שומרי תורה ומצוות. והמענה עליהם מוביל גם למסקנה שמי שניצל ברחמי השי״ת באנטבה - חייב לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה.

בהמשך, מציע רבינו להנהיג בכל הבתי כנסיות שיעורים בלימוד התורה וכן לייסד קופת גמ״ח וקרן לעניים.

באותה שנה מכריז רבינו על ״יסוד לכל המבצעים״: א) ׳מבצע חינוך׳, וקובע את השנה כ״שנת חינוך״. ומבקש שכל ילד וילדה בישראל ישננו את ה״י״ב פסוקים ומאמרי חז״ל״. ב) לקראת סוף השנה מכריז על ׳מבצע אהבת ישראל׳. ובצעד נדיר בשנים אלו - אף ערך רבינו בעצמו ׳קונטרס אהבת ישראל׳, שיצא לאור ביחד עם ההכרזה על המבצע.

קריאתו של רבינו לעסוק ב׳מבצעים׳ הופנתה לכל יהודי, ובלשונו הק׳: ״אמרתי בפרסום וכמה-וכמה פעמים, שהנני מבקש ומפציר את כאו״א מבני-ישראל שיחיו לעשות בכל אחד- ואחד מהמבצעים ככל יכלתו, ואין-זה שייך ליפוי כח של מישהו, כי-אם מפני שהוא הכרח השעה״.

לקראת חג הפורים ה׳תשל״ו, הורה רבינו להתחיל בפעולות מיוחדות להפצת יהדות, קיום מצוות החג ומבצעי המצוות גם בקרב האסירים היהודיים בבתי האסורים, בימים טובים ובמשך כל השנה, ״שהרי אחינו בני ישראל יהודים הם בכל יום ובכל מקום״.

עמידתו התקיפה של רבינו על שלימות העם (תיקון החוק ד״מיהו יהודי״) ושלימות ארצנו הק׳ ובטחון היושבים בה - באה לידי ביטוי גם באגרות דכרך זה, ובעת ההתוועדות דיו״ד שבט ה׳תשל״ו, הורה רבינו אשר ע״ב רבנים (כמניין הסנהדרין) יחליטו ויפסקו אודות שייכותה של ארץ ישראל לבני ישראל, וכן יקום. אך בשנים אלו שלח רבינו שתי קבוצות שלוחים לירושלים עיה״ק ולצפת עיה״ק, בכדי לבנות את הארץ בגשמיות וברוחניות ולחזק את בני-ישראל היושבים בה.

רבינו התייחס באגרותיו לעניינים מיוחדים בהן התייחדו שנים אלו, כמו שנת העיבור (ה׳תשל״ו), יובל שנה למאסרו וגאולתו של כ״ק אדמו״ר (מהוריי״צ) נ״ע (י״ב-י״ג תמוז ה׳תרפ״ז-ה׳תשל״ז), ושמונים שנה להתייסדות ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש (ה׳תרנ״ז-ה׳תשל״ז).

בהתוועדות חג הגאולה כ״ף כסלו ה׳תשל״ז, מכריז ע״ד הדפסת המשך המאמרים הידוע בשם ‘בשעה שהקדימו - תער’ב’, לכ״ק אדמו’ר (מהורש״ב) נ״ע, וביקש שכל אחד ואחת ישתתפו באחריות ההדפסה, ע״י השתתפות בסכום סמלי של דולר אחד.

כמו״כ הורה (ע״י המזכירות, בתחילת חודש טבת) להו״ל: א) ״ספר הליקוטים - דא״ח צמח צדק״, ליקוט מתורת אדמו״ר הצמח צדק בחסידות, עפ״י הסדר דתשר״ק, ע’י תלמידי התמימים דישיבת תו״ת. ב) מפתחות להמשך ״בשעה שהקדימו - תער״ב״, ע״י חברי הכולל.

כו״כ אגרות נכתבו במענה לשאלות בענייני תורה (נגלה, חסידות, הלכה וענייני משיח וגאולה), והערות למחברי ספרים ומו״ל ששלחו את הספרים לרבינו.

גם לספרי חול ששלחו, האיר רבינו באגרותיו את עיני המחברים באור התורה ועבודת ה׳.

בראש הספר באים: א) מפתח האגרות. ב) צילום כתי״ק של כמה מהאגרות.

ובסופו: א) מפתח ענינים. ב) מפתח פסוקים ומאמרי חז״ל. ג) מפתח מוסדות וארגונים. ד) מפתח אנשים. ה) מפתח מקומות.

כן נוספו ציונים והערות בשוה״ג. ובכדי להבדיל בינם לבין הערות כ״ק אדמו״ר מה״מ, באות הערות המו״ל באותיות קטנות יותר ושונות מהפנים.