מכיון שישנו הציווי להעלות בקודש , כולל לעלות ולהוסיף בעניני חמשה עשר באב משנה לש

מכיון שישנו הציווי להעלות בקודש, כולל לעלות ולהוסיף בעניני חמשה עשר באב משנה לשנה, בודאי שניתנו מראש כל הכחות הדרושים שיוכלו לפעול ענין זה, ומתוך שמחה וטוב לבב (ככל עניני עבודת ה’, כמ”ש “עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב”), שאז העבודה היא בתכלית השלימות – לא רק “כדבעי לי’ למיעבד”, כי אם לפנים משורת הדין, מכיון ששמחה פורצת גדר * שיחת אור ליום ב’ פ’ עקב, חמשה עשר באב ה’תשמ”ג. בלתי מוגה

א. ענינו המיוחד של חמשה עשר באב – מפורש במשנה, ובארוכה יותר בגמרא – בסיום וחותם מסכת תענית:

“לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים (ולגירסא אחרת – בנות ישראל) יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך כו’”, ומסיים במשנה: “וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו”.

ומזמן המשנה (שבה נתגלה ונתבאר ענין זה בארוכה) ואילך – “הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור”, היינו, שבכל חמשה עשר באב מידי שנה בשנה חוזרים ונפעלים כל הענינים הקשורים עם חמשה עשר באב, כפי שהיו בפעם הראשונה.

ויתירה מזו: על-פי ציווי התורה “מעלין בקודש” – מובן, שמידי שנה בשנה נוסף עילוי בכל הענינים דחמשה עשר באב, וזאת – למרות הכלל ד”אכשור דרא בתמי”’.

וכמדובר כמה פעמים שכל ציווי שבתורה הוא גם נתינת כח, שהרי על-פי הכלל שהקב”ה “אינו מבקש אלא לפי כחן”, מובן, שכאשר הקב”ה מצווה להתנהג באופן מסויים, בודאי נתן כבר (מקודם לכן) את הכחות הדרושים לכך, ובנוגע לעניננו – מכיון שישנו הציווי להעלות בקודש, כולל לעלות ולהוסיף בעניני חמשה עשר באב משנה לשנה, בודאי שניתנו מראש כל הכחות הדרושים שיוכלו לפעול ענין זה, ומתוך שמחה וטוב לבב (ככל עניני עבודת ה’, כמ”ש “עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב”), שאז העבודה היא בתכלית השלימות – לא רק “כדבעי לי’ למיעבד”, כי אם לפנים משורת הדין, מכיון ששמחה פורצת גדר.

ב. האמור לעיל שמידי שנה בשנה נפעל עילוי והוספה בעניני חמשה עשר באב למרות הכלל ד”אכשור דרא בתמי”’ – הרי זה מובן ומודגש גם על-פי המשך דברי הגמרא בביאור שאר הטעמים על היו”ט דחמשה עשר באב (בהוספה על כללות הציווי ד”מעלין בקודש”). ובהקדים:

הטעמים שהובאו בגמרא קשורים עם מאורעות שאירעו במשך תקופות שונות – החל מהתקופה שבה היו בני ישראל במדבר, קודם שנכנסו לארץ, ועד לתקופה שלאחרי חורבן בית שני:

הטעם לשמחה דחמשה עשר באב מפני היותו “יום שכלו בו מתי מדבר” [כפי שמבואר ברש”י ותוספות הקשר דמאורע זה עם חמשה עשר באב – שלכתחילה חשבו שיתכן שטעו בחשבון, עד שראו את הלבנה במילואה בט”ו באב, ואז הבינו שכבר כלתה הגזירה דמתי מדבר, ואלו שנותרו הם מאלו שנאמר עליהם – בפרשה שקראנו בשבת (ואתחנן ד, ד) – “חיים כולכם היום” (ראה פרש”י חוקת כ, כב)] – הי’ כבר בהיות בני ישראל במדבר, בסוף שנת הארבעים, לפני שנכנסו לארץ.

ובתקופה שלאחרי זה, לאחרי שנכנסו לארץ ולפני בית ראשון – נוסף הטעם ד”יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה”, וכן הטעם ד”יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל”.

ובתקופה שלאחרי זה, בזמן בית ראשון – נוסף הטעם ד”יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו לרגל כו’”.

ובתקופה שלאחרי זה, לאחרי חורבן בית שני – נוסף הטעם ד”יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה”, שמאורע זה הי’ לאחרי חורבן בית שני.

ולכאורה, אינו מובן: מכיון שעוד בהיות בני ישראל במדבר, קודם שנכנסו לארץ, הי’ כבר חמשה עשר באב יום של שמחה – לשם מה זקוקים לטעמים נוספים הקשורים עם מאורעות שאירעו בתקופות שלאחרי זה?

ואפילו לפירוש המפרשים שזקוקים לטעם נוסף כדי לבאר מדוע הי’ ט”ו באב יום-טוב גדול יותר משאר הימים טובים (“לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”) – הרי מספיק לומר ב’ טעמים בלבד, ולשם מה מביאה הגמרא חמשה (ובפרטיות יותר – ששה) טעמים?

והביאור בזה – בפשטות: כאשר ישנו מאורע נוסף של שמחה – אזי השמחה היא גדולה יותר. וכמובן בפשטות שאין להשוות שמחה על דבר אחד בלבד לגבי שמחה על-חמשה (או ששה) דברים, שאז השמחה היא גדולה ביותר.

[ועוד ענין בזה; מכיון שבמשנה זו מדובר אודות ענינים בלתי-רצויים שהיו במספר חמשה – “חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב”, לכן, מדגישה הגמרא שגם ב”מדה טובה” (“לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”) ישנם חמשה מאורעות של שמחה].

ונמצא, שמאותו זמן שחמשה עשר באב נקבע ליום-טוב, “כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות”, בסוף שנת הארבעים – הנה מזמן לזמן נתוסף מאורע נוסף שפעל עילוי והוספה ביום-טוב דחמשה עשר באב, עד למאורע ד”יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה”, לאחרי חורבן בית שני – שאז ניתוספה שמחה בחמשה עשר באב, באופן נעלה יותר ממה שהי’ בתקופות שלפני זה. וזאת – למרות שכללות המעמד ומצב בתקופה שלאחרי חורבן בית שני הי’ באופן של ירידה ביחס למעמד ומצב בתקופות שלפני זה (ע”ד הענין ד”אכשור דרא בתמי”’). 

כלומר: בחמשה עשר באב רואים בפועל את הענין ד”מעלין בקודש” – שהרי מתקופה לתקופה נתוסף מאורע נוסף שהביא לידי הוספה בשמחה דחמשה עשר באב. וכן הוא מידי שנה בשנה – עילוי והוספה בשמחה דט”ו באב באופן ד”מעלין בקודש”.

[ואף שלכאורה לא רואים שמידי שנה בשנה נתוסף עוד מאורע וענין המביא לידי הוספה בשמחה דט”ו באב, ובלשון הכתוב: “אותותינו לא ראינו” – הרי זה על-דרך מה שמצינו בגמרא (נדה לא, א) ש”אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו”, כדלקמן (סעיף ה)].

ומזה מובן גודל העילוי דט”ו באב בשנה זו – מפני היותו לאחרי כל העילויים שהיו במשך כל השנים שלפני זה, שהרי מידי שנה בשנה ישנו העילוי ד”מעלין בקודש”.

ג. הביאור בזה בפנימיות הענינים:

אודות העילוי דחמשה עשר באב – מובא בדרושי חסידות מה-שכתוב בפע”ח שענין זה קשור עם מילוי הלבנה בשלימותה, “קיימא סיהרא באשלמותא”.

דהנה, ישראל מונין ללבנה מפני שהם דומין ללבנה (שהרי מה שישראל מונין ללבנה אין זה על-פי הסכם בני-אדם, כי אם על-פי הוראת בורא העולם ומנהיגו, בתורתו – “תורת חיים”, ולכן, בהכרח לומר שיש קשר תוכני ופנימי ביניהם) – כי הלבנה היא “מאור הקטן”, שמקבלת את אורה מהשמש, “המאור הגדול”, ודוגמתם – בני ישראל והקב”ה, היינו, שבני ישראל הם בדוגמת ה”מאור הקטן”, שמקבלים את כל עניניהם מבחי’ “שמש (ומגן) הוי’ (אלקים)”, “המאור הגדול”. ולכן, כאשר הלבנה היא במילואה, קיימא סיהרא באשלמותא, הרי זה מורה על העילוי והשלימות דבני ישראל, שדומין ללבנה.

ושואלים על זה בדרושי חסידות: הרי בכל חודש ישנו הענין דקיימא סיהרא באשלמותא – בט”ו בחודש, ואף על פי כן לא מצינו שכל יום ט”ו בחודש הוא יום-טוב, ואם-כן, מהו העילוי המיוחד דט”ו באב, עד ש”לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב” – יום-טוב נעלה יותר אפילו מחג הפסח (שהתחלתו בט”ו ניסן) וחג הסוכות (שהתחלתו בט”ו תשרי)?!

ומבארים בזה: העילוי דשלימות הלבנה בט”ו באב בא לאחרי גודל הירידה דתשעה באב, שאז “השליך משמים ארץ גו’” – ירידה שאין למטה ממנה, “חרב הבית בראשונה ובשני’”, וכן שאר המאורעות שהובאו במשנה הנ”ל. ועל-פי הידוע שכל ירידה היא לצורך עלי’, נמצא, שככל שתהי’ הירידה גדולה ביותר, בהכרח שלאחרי זה תבוא עלי’ גדולה ביותר, שהרי כל הירידה לא היתה אלא לצורך העלי’. ולכן, מצד גודל הירידה דתשעה באב, ירידה שאין למטה ממנה – אזי העלי’ שלאחרי’, בט”ו באב (כאשר קיימא סיהרא באשלמותא), היא באופן הכי נעלה, למעלה אפילו מחג הפסח וחג הסוכות – “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”.

כלומר: אף שיציאת מצרים בחג הפסח היתה לאחרי הירידה דגלות מצרים – הרי אין להשוות את הירידה דגלות מצרים לגודל הירידה דתשעה באב: גלות מצרים היתה לפני מתן תורה, שאז הי’ אמנם אצל בני ישראל העילוי דבני אברהם יצחק ויעקב, “מאמינים בני מאמינים”, אבל לאידך – היתה אז הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים כו’, ובודאי שמעמדו ומצבו של יהודי בהיותו בעולם התחתון [ובפרט בארץ מצרים, “ערות הארץ”] לפני מתן תורה – לא הגיע כלל לאותה שלימות שנפעלה אצל בני ישראל לאחרי ביטול הגזירה בעת מתן תורה. ולכן, הירידה (“ירוד ירדנו”) דגלות מצרים אינה ירידה גדולה כל כך כמו הירידה דחורבן וגלות בית ראשון ובית שני, שאז הירידה היא אצל בן מלך שהי’ במצב נעלה ביותר, עד שאביו המלך הי’ אצלו באופן גלוי (לאחרי ביטול הגזירה), ואף על פי כן ירד הוא למצב של גלות. 

ובלשון חז”ל (ברכות ג, א): “אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם” – לשון שלא מצינו בנוגע לגלות מצרים, וטעם הדבר – מכיון שלפני גלות מצרים לא הי’ עדיין המעמד ומצב ד”בנים על שולחן אביהם”, כי אם לאחרי מתן תורה, ולאחרי שנכנסו לארץ טובה ורחבה, “ארץ אשר גו’ תמיד עיני ה’ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה”.

ומכיון שהירידה דתשעה באב היא למטה יותר מהירידה דגלות מצרים – מתבטא הדבר גם בענין העלי’ (שהיא תכלית הירידה), היינו, שהעלי’ דט”ו באב גדולה יותר מהעלי’ דחג הפסח, ולכן, “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”.

ד. על-פי-זה מובן איך יתכן שמתקופה לתקופה, מדור לדור ומשנה לשנה, נפעל עילוי והוספה בשמחת ט”ו באב, למרות הכלל ד”אכשור דרא בתמי’” – כי אדרבה: מגודל הירידה גופא מוכח שהעלי’ שלאחרי זה היא באופן נעלה יותר.

כלומר: הירידה דגלות וחורבן בית שני היא למטה יותר מהירידה דגלות וחורבן בית ראשון, כי למרות גודל הירידה דגלות וחורבן בית ראשון, עד כדי כך שגם לאחרי הגאולה מגלות זה (בזמן בית שני) חסרו חמשה דברים כו’ – הרי ידוע בדברי ימי ישראל שמעמדם ומצבם של בני ישראל לאחרי חורבן בית שני הי’ גרוע יותר ממעמדם ומצבם בגלות בבל (לאחרי חורבן בית ראשון) – אפילו בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות. ומכיון שכן, מובן, שהעילוי דט”ו באב לאחרי הירידה דתשעה באב בחורבן בית שני – הוא באופן נעלה יותר מאשר העילוי דט”ו באב לאחרי הירידה דתשעה באב בחורבן בית ראשון, בהתאם לחילוק הערך בגודל הירידה למטה מטה.

ועל-דרך-זה מובן בנוגע לט”ו באב בתקופות שלאחרי זה, עד לימינו אלו, חושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא,

שכאשר יהודי שואל “לשמחה מה זה עושה”, ובפרט כאשר תובעים ממנו להעלות בקודש ולהוסיף בשמחה זו באופן נעלה יותר משמחת ט”ו באב בשנה שעברה, בשנים שלפני זה, ובדורות שלפני זה – שאז טוען הוא: דיו שישמח כמו בשנה שעברה, דיו שישמח כמו זקנו, ומה מקום להוסיף בשמחה?! – אזי אומרים לו:

מכיון שעכשיו הירידה היא למטה מטה ביותר, הרי עובדה זו גופא מהוה הוכחה שהעילוי שיהי’ לאחרי ירידה גדולה זו – יהי’ עילוי גדול ביותר, בתכלית השלימות, על-דרך ובדוגמת כללות העילוי דט”ו באב לגבי שאר המועדים, והעילוי שנפעל בשמחה דט”ו באב לאחרי גודל הירידה דחורבן בית שני – ביחס לשמחה דט”ו באב לאחרי הירידה דחורבן בית ראשון.

ה. ובנוגע לטענתו שאינו רואה מה שנוסף בט”ו באב דשנת תשמ”ג לגבי ט”ו באב דשנת תשמ”ב – הרי זה מפני ש”אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו”.

דהנה, בענין “בעל הנס אינו מכיר בנסו” – הרי ידוע שלא זו בלבד שאין זה ממעט בגודל הנס, אלא אדרבה: עובדה זו מוכיחה שזהו נס גדול ונעלה ביותר – מסוג הנסים שעליהם נאמר “לעושה נפלאות גדולות לבדו”, היינו, שרק הקב”ה לבדו מכיר בנסים אלו.

כלומר, ישנס נסים שהקב”ה עשה על-ידי משה רבינו, על-ידי הנביאים, ועל-ידי הצדיקים שבכל דור ודור (כמובא גם בספר תניא קדישא – בשער היחוד והאמונה (פ”ה)); אבל לעומת זאת – ישנם נסים שהם באופן ד”נפלאות גדולות לבדו”, עד כדי כך – שרק הקב”ה לבדו מכיר בהם.

ועל-דרך המבואר בכמה מקומות אודות העילוי דפורים לגבי פסח, שדוקא בפורים ישנו הענין ד”עד דלא ידע” – מפני שהנס דפסח הי’ נס גלוי ומפורסם בכל קצוי תבל, כמו שכתוב “אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד גו”’, מה שאין כן הנס דפורים הי’ נס גדול כל כך עד שלא הי’ יכול לבוא בגילוי, כי אם באופן של הסתר בלבושי הטבע, היינו, שבעיני בשר יכלו לחשוב שהכל מתנהל בדרכי הטבע – “אחות יש לנו בבית המלכות”, וכל פרטי סיפור המגילה – “ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי”, וכיו”ב. ועל דרך זה בנוגע לענין ד”לעושה נפלאות גדולות לבדו”, “אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו” – שבזה מודגש גודל העילוי דנס זה.

וכמו כן מובן בנוגע לט”ו באב:

עצם העובדה שלא רואים את העילוי שנוסף בט”ו באב בשנת תשמ”ג, “בעל הנס אינו מכיר בנסו” – מהוה הוכחה שזהו עילוי גדול ביותר עד שאינו יכול להתגלות על-ידי איזה טעם גלוי, ולכן, הרי זה באופן נעלה יותר מאשר העילוי דט”ו באב בזמן המשנה והגמרא, שאז הי’ יכול להתגלות הטעם לשמחה דט”ו באב.

ועל-פי זה מובן בפשטות מה שתובעים מיהודי להוסיף ולהעלות בקודש בשמחה דט”ו באב בשנה זו – באופן נעלה יותר מאופן השמחה דט”ו באב בשנים ובדורות שלפנ”ז.

. . ו. והמעשה הוא העיקר:

כוונת הזכרון והדיבור אודות עניני חמשה עשר באב (“הימים האלה נזכרים”) היא – כדי שעל-ידי-זה יקבלו החלטות טובות בנוגע למעשה בפועל (“נזכרים ונעשים”).

ולכל לראש – הוספה בלימוד התורה, כמודגש בגמרא (סוף תענית) בנוגע לחמשה עשר באב: “מכאן ואילך דמוסיף יוסיף”, וכפירוש רש”י: “מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו” – הוספה בלימוד התורה הן בכמות והן באיכות,

ומכיון ש”גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”, היינו, שהגדלות דתלמוד היא מה שמביא לידי מעשה – מובן, שעל-ידי-זה נפעלת הוספה גם בהידור דקיום המצוות במעשה בפועל.

ועל-ידי-זה נפעלת הוספה בהמשכת ברכת ה’ – “יוסיף חיים על חייו”, ובפשטות (ככל הענינים שבפירוש רש”י שלכל לראש הם כפשוטם) – אריכות ימים ושנים טובות, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, חיים אמיתיים – על-פי התורה, “תורת אמת”, ו”תורת חיים”, ומצוותי’ – עליהם נאמר “וחי בהם”.

ומהברכה דאריכות ימים ושנים טובות באים בקרוב ממש ליום שכולו טוב ויום שכולו ארוך – שאז יקויים היעוד המובא בסיום מסכת תענית: “ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו”, במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.