הרבי העניק לנו תפקיד של הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקינו. היכן אנו עומדים כיום –
הרבי העניק לנו תפקיד של הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקינו. היכן אנו עומדים כיום – עשרים שנה אחרי ג’ תמוז? הגיע הזמן לשנות את הגישה וההסתכלות ןלהפוך לחסידים שמביטים על העולם דרך המשקפיים של הרבי * נאומו הנוקב והמרתק של השליח הרב לוי יצחק ליברוב, ב’באנקאט, כינוס השלוחים העולמי בבית חיינו
הרבי העניק לנו תפקיד של הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקינו. היכן אנו עומדים כיום – עשרים שנה אחרי ג’ תמוז? הגיע הזמן לשנות את הגישה וההסתכלות ןלהפוך לחסידים שמביטים על העולם דרך המשקפיים של הרבי * נאומו הנוקב והמרתק של השליח הרב לוי יצחק ליברוב, ב’באנקאט’ כינוס השלוחים העולמי בבית חיינו
לחיים לחיים! אחיי ורעיי השלוחים,
נבחרתי לדבר בפניכם הלילה — לא בגלל שאני עתיר ניסיון — רבים מכם נואמים מוכשרים הרבה יותר ממני, אלא אולי דווקא בגלל שאיני כזה.
לפעמים ותק וניסיון אלו תכונות חשובות, אבל לפעמים הם כאבן באמצע הכביש שחוסם את הדרך ואינו מאפשר להשתפר, להתקדם ולהשיג יעד גבוה יותר.
המבוגרים הם בעלי–ניסיון, והצעירים מלאי אנרגיה.
צעירים ומבוגרים — כפי שהרבי לימד אותנו — זה לא עניין של גיל שמופיע ב’פספורט’ אלא עניין של גישה. יש לי זכות שהרבי שלח אותי לעבוד לצד אבי היקר שיחי’. לעיתים אני מרגיש שהוא צעיר יותר ממני…
הקב”ה יוצר הטוב, ברא את שניהם. מבוגרים וצעירים. ושניהם צריכים לאחד כוחות על מנת להפוך את העולם לטוב יותר. להביא משיח.
ברשותכם שלוחים, אני רוצה להציג בפניכם נקודת מבט “צעירה” על השליחות היחידה והעיקרית — “קבלת פני משיח צדקנו”.
רציתי לבחון מחדש כמה היבטים על השליחות שלנו, ואולי להציע כמה הרהורים על ההתנהגות והצורה בה כווננו בעשרים ושלוש שנים האחרונות.
אני לא בא לומר “על חורבות עולם ישן, עולם חדש נקימה”, אני לא כאן כדי להעביר ביקורת וגם לא להביע חרטה על מעשים שנעשו בעבר, אלא להציע חשיבה מחודשת שדרכה נתאים את עצמינו ואת שיטת הפעילות שלנו למצבים החדשים.
ומדוע? מכיוון שהמציאות החדשה שנוצרה באיטיות בשני עשורים שעברו דורשת מאיתנו לבחון מחדש לא רק את הסגנון והשיטה בה נקטנו, אלא גם את המסר שלנו.
נדרשת בגרות כעבור 20 שנה
לגיל עשרים יש תפקיד מאוד מכריע בהלכה; “בן עשרים שנה ראוי למכור בנכסי אביו”. נפתח עידן חדש בחייו של האדם המתבגר, שבו הוא כבר נחשב לאחראי. לא רק על עצמו והישגיו שלו, אלא גם על הרכוש שהונחל לו מאביו. עד כה לא סמכו על שיקול דעתו שהוא יידע כיצד לנהוג במשהו שהוא מעולם לא עבד ועמל עליו. אך בעיניים בוגרות של גיל העשרים, הירושה כבר לא נצפית כמקור של כסף קל, אלא כנכס חשוב מאין כמותו — נכס של אביו — שהוא למד להעריך כל כך ולהתייחס אליו באחריות בוגרת.
מה ההיגיון שעומד מאחורי ההלכה? ארשה לעצמי להציע שבגיל עשרים חלה נקודת מפנה ביחסי הבן והאב. זה הפרק זמן שהבן מכיר כבר את עומק ומהות מערכת היחסים שלו עם אביו, עד שהוא נוטל את האחריות על נכסים שהוא לא עבד עליהם, כאילו היו אלו נכסים שלו שעבד עליהם. בשלב הזה הוא מגלה עד כמה “ברא כרעא דאבוה”. מציאותו של הבן ומציאותו של האב הופכים אצלו למציאות אחת.
עשרים שנה מאז ג’ תמוז, וחלפו להם 24–23 שנים מאז שתבע מאיתנו הרבי מלך המשיח את המשימה להביא משיח בפועל ממש. “עשרים שנה למכור בנכסי אביו”, הגיע הזמן להפוך את המציאות שלנו למציאות של הרבי. הגיע הזמן להשתמש בלב והמוח שלנו על מנת להוציא אל הפועל את השליחות שנותרה בידינו.
עם כל הבגרות שאנחנו רוכשים לעצמינו, כלפי הקב”ה אנחנו עדיין ילדים “כנער ישראל ואוהבהו” וצועקים אליו מעומק הלב ‘עד מתי?’. אבל כלפי הרבי, ובינינו, אנחנו חייבים להכיר בכך שאנחנו בן שהוא בוגר מספיק כדי “למכור בנכסי אביו”.
זהו הזמן שנפנים את העובדה שאנחנו חייבים להיות שלוחים אמיתיים — להשתמש במוח וברגשות שלנו ולפעול להתגלות השלימה של הרבי מלך המשיח.
אולי הגיע זמן לשינוי.
לליובאוויטש יש דרך אחת: הרבי
לפני מספר שנים הייתה התעוררות גדולה בקרב הציבור החרדי כיצד להתמודד עם בעיות האינטרנט וערכו כינוס גדול שלא הזמינו אליו נציגים מליובאוויטש. ראש ישיבה מסוים נשמע אומר ש”חב”ד היא לא חלק מכלל ישראל’. זה כמובן גרם למהומה רבתית בכל הקהילות היהודיות שכעסו על היחס והדברים…
אבל האמת היא, שיש צדק בדבריו: ליובאוויטש זה לא חלק מכלל ישראל.
ב’שלשלת היחס’ נכתב שהרבי הרש”ב נ”ע פרש מאגודת ישראל. רבי מסוים, מהמנהיגים הבכירים של התנועה נשאל מדוע הליובאוויטשער רבי פרש מהחברות ב’אגודה’? והוא הסביר מדוע: כל האדמו”רים והגדולים האחרים, מוכנים להיכנע ולקבל את דעת הרוב. לא כך הרבי מליובאוויטש! שיש לו רק דרך אחת, וזו הדרך שלו!
למעשה, אני חושב שהתשובה טמונה בתקרית דומה עם ראש ישיבה מאותה המשפחה, שהביע בעבר תלונות דומות להרב חיים גוטניק. התלונות שלו נגד חב”ד הסתכמו בשניים.
ראשית היתה לו תרעומת על כך שבליובאוויטש כל היהדות מסתכמת ומושתתת על מדרש אחד: “נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים”. ושנית, מדוע לפני שהרבי יוצא עם ‘מבצעים’ וקמפיינים הפונים לכלל ישראל הוא אינו פונה להתייעץ ולשמוע את דעתם של רבנים וגדולי ישראל אחרים.
כשהרבי שמע על כך הגיב בקצרה “שתי הטענות מתורצות אחת בחברתה”… כלומר: הסיבה שבליובאוויטש לא מתייעצים עם אף אחד אחר היא בדיוק בגלל שאצלם על מדרש אחד אי אפשר לבסס דרך חיים!
במילים אחרות: איך שייך שמישהו שמזלזל ואינו מאמין בקדושת התורה עד שאינו מוכן לקבל שבפיסת מדרש אחד מונחת תמצית היהדות, יהיה ‘א דעה זאגער’? אם אנחנו לא רואים את המטרה של היהדות עין בעין, איך הוא יכול לצפות שנתייעץ איתו על הדרך שהמשימה צריכה להתבצע?
זו המסורת של ליובאוויטש ולמעשה המסורת היהודית בכלל, שאיננו הולכים בעקבות המגמה הכללית או לפי דעת הרוב. כי נכון אמר אותו ראש ישיבה ליטאי: חב”ד אינה חלק מכלל ישראל, ליובאוויטש היא–היא כלל ישראל!
למרות שאיש במסילתו יעלה, יש כיוון ודרך אחת אחד שכולנו חייבים ללכת בה והיא זו של הרבי.
אפשר להסתכל על זה כמו רכבת המורכבת מקטר וקרונות, קרונות יש הרבה, ומכל הסוגים והמחלקות, אך קטר יש אחד!
קטר, אל תשכח את הקרונות בתחנה!
אך “רכבת ליובאוויטש” נמצאת בבעיה, הרבי כינה זאת “רכבת איטלקית”, וכה סיפר הרבי:
הרכבות באיטליה היו ידועות בחוסר הסדר שלהם, וכך היה תרחיש נפוץ במערכת הרכבות: הנוסעים כולם היו יושבים מוכנים בקרונות. הקטר היה מעמיס את הגחלים והמים; והרעש והניצוצות עפו לכל עבר ברחבי התחנה. אך לפתע, הקטר נתן את השריקה הידועה והלך לדרכו בודד, וקרונות הרכבת על נוסעיהם נותרו בתחנה!
ליובאוויטש אינה רק חלק מכלל ישראל. אלא היא מובילה את כלל ישראל. ליובאוויטש זה הרבי, והרבי הוא הקטר שנתן לנו מסר של דירה בתחתונים וקבלת פני משיח צדקנו. אבל עשרים שנה אנחנו עושים הרבה רעש על זה, אבל במובן מסוים יצאנו מהתחנה וכל הקרונות נותרו מאחור!
הגיע הזמן לעשות חשבון נפש איך אנחנו לא משאירים את הקרונות הנותרות בתחנה. אנו מוכרחים לדאוג שגם שאר חלקי עם ישראל יצטרפו כולם לדרך האמונה, ויאמינו ברבי מלך המשיח ללא יוצא מן הכלל.
אנחנו משאירים מאחור ציבור רחב, ולא רק. אנחנו גם מותירים בתחנה רבים מחסידי חב”ד ליובאוויטש. ואני לא מדבר על קומץ מצומצם של בעלי אג’נדות פוליטיות.
יבואו ויאמרו: הנה עשרים שנה אחרי ג’ תמוז, ברוך השם, כנגד כל התחזיות יש רבבות חסידים שמאמינים וממשיכים להכריז “יחי אדוננו”.
אמת מה נהדר. יש לנו אמונה ואנחנו ממשיכים להיות חסידים נאמנים לדבריו של הרבי גם כעבור עשרים שנים. אבל מילותיו של הרבי היא שכל העולם מוכן, אלא שאנחנו חייבים לפתוח את העיניים שלנו, האם אנחנו אכן רואים עולם מוכן, או קומץ מאמינים?
הכל אמת ויציב. אבל מה שאנחנו עושים זה כמו להתפעל מהעובדה שהקטר עדיין בוער ונוסע בכל התוקף. ומה עם כל הקרונות שהותרנו מאחור?
להביא גאולה לעולם זה לא שיהיו 30 או 40 אלף חב”דניקים שיכריזו “יחי המלך!”, אלא אנו עומדים לפני אתגר גלובלי של הכנת העולם כולו לקבל פני משיח. עלינו להמשיך לפעול באופן מקומי אומנם, אבל לחשוב באופן גלובלי!
מה שעשינו במשך עשרים ושלוש שנים ברחבי העולם בודאי פעל את פעולתו ולא הלך לאיבוד, אבל לא מספיק, התוצאות מוכיחות זאת!
היום, יותר מתמיד, עלינו להכיר בכך שעלינו לשנות את האסטרטגיות שלנו, בדחיפות.
אנו עומדים בפני אתגר ייחודי שבו יש הזדמנות ייחודית. עולם חסר מנהיגות מאפשר לנו להפנות את הזרקורים למנהיגות האמיתית של הרבי, “צדיק באמונתו יחיה”, מנהיגות שאומרת: אני מאמין שלכל יהודי יש את הבחירה והיכולת להשלים את המשימה שלו, בכוחות עצמו! אני מאמין בך שתשלים את משימתך! ואני מאמין שאני יכול להסתתר ממך, ובכל זאת תעשה את העבודה המשותפת שלנו במסירות!
יש לנו ההזדמנות להראות לעולם שחב”ד היא לא עוד קרון ככל הקרונות ברכבת, זה הקטר! העובדה שאנחנו ניקח פרק זמן של עשרים שנה מג’ תמוז באחריות, כמו “בן עשרים למכור בנכסי אביו” ורואים את המצב הנוכחי כניסיון. אבל לא אחד שיש להתגבר עליו כמצוקה או כאתגר, אלא כניסיון שאנחנו צריכים לנצל — הזדמנות פז. נס להתנוסס, היא ההוכחה הגדולה ביותר שהרבי שלנו הוא מלך המשיח.
כי רבי שיש לו חסידים שדואגים לעצמם, “צדיק באמונתו יחיה” לא יכול להיות משיח. אבל רבי עם חסידים שעובדים קשה להביא משיח. רבי עם חסידים לא “תלותיים” כביכול הרואים בעולם “גשר צר מאוד”, אלא חסידים שרואים את העולם עין בעין דרך אותו המשקפיים של הרבי, יכולים לשנות את העולם, לטוב יותר ואף לנצח!
החיצוניות פשטה את הרגל. פנימיות…
אעז להציע אופן פעולה קצת נועז, קצת שונה, ולפחות לעורר דיון וחשיבה מחדש ולא להיתקע ולקדש דרכי פעולה שהיו טובות בעבר, עבור מצב שהיה בעבר.
אם נציג את בשורת הגאולה וייחודיותה בזמן השיא בה זכינו לרבי כמנהיג העם היהודי — כמסר מחייב, אולי נראה מעט יותר הזזה.
אפרש שיחתי:
פרסום זהותו של משיח, ואפילו פרסום בשורת הגאולה כיום, כשהעולם כבר התקדם בעשרים שנה ומלחמת המפרץ ונפילת הקומוניזם כבר לא מככבים בכותרות העיתונים. ומנהיגותו של הרבי גלויה כיום יותר בעובדה שהרבי הוא מנהיג של מנהיגים, ולא כל–כך ברבדים החיצוניים שלה, דהיינו מנהיג של מעריצים, מאפשרת לנו יותר להתמקד במובן הפנימי של הבשורה, ובמשמעות הפנימית של מנהיג אמיתי, וכך ליצור עוד שלוחים ולא רק עוד מקורבים ומעריצים. חזונו של הרבי היא ש”כל יהודי שליח”, שכל מקורב בבית חב”ד חייב להיות שליח בעצמו, וזה שינוי פנימי ומהותי.
מה הקשר בין זה לקבלת פני משיח? בין זה לעובדה שיש “איש מזרע יהודה הראוי להיות גואל”?
פשוט מאוד: בכל שיחותיו של הרבי מהתקופה האחרונה ששמענו שיחות מפי קודשו, בשנים תנש”א–תשנ”ב, הרבי מצייר אופן עבודה אחר לגמרי ומתאר יהודי אחר לגמרי, יהודי של ימות המשיח. לא עוד “בכל דרכיך דעהו”, לא עוד “כל מעשיך יהיו לשם שמים”, אלא חיים של “אין עוד מלבדו”!
לא עוד “הלואי בינוני”, אלא כל יהודי יכול להיות צדיק גמור!
לא עוד הימנעות מתאוות איסור, אלא “הסתכל בשלשה דברים, בגאולה השלישית ובית המקדש השלישי, ואין אתה בא אפילו לידי עבירה — תאוות היתר”!
האם ניתן לדרוש זאת מיהודי שנמצא בגלות? האם עבודה כזאת איננה מחייבת שמלך המשיח נשלח כבר לגאול אותנו? האם עבודה כזו יכול לדרוש אחר ממלך המשיח שהוא “נשיא דתורת החסידות” שדוקא היא המגלה את עצם הנשמה ומלמדת אותנו כיצד אנחנו בעצמנו יכולים להפוך את העולם, והצדיק באמונתו רק יִחְיֶה, ואת היְחַיֶה צריכים אנחנו לפעול לבד?! דירה בתחתונים על ידי התחתונים?!
עלינו להציג את הבשורה בצורה כזאת, בצורה פנימית. עבר הזמן שבו החיצוניות יכלה לעבוד בשבילנו!
ולא, בשורת הגאולה ופרסום זהות הגואל נתפסת בעיני העולם כשיגעון וטירוף של חסידים שאינם יכולים להשלים עם האובדן! אנחנו נתפסים כמאמינים הזויים הנתלים על קרנות מזבח האמונה!
•
אבל, ידידיי, בכדי שמסר כזה ייקלט, צריכים מעביריו להיות דוגמא חיה לכך, צריך לזכור שאנחנו גם צריכים להתכונן, ולא רק להכין.
הי’ שד”ר שהתלונן לרבי ה’צמח צדק’ שדברי החסידות וההתעוררות שלו לישוב’ניקים לא פועלים את פעולתם. השיב לו הרבי: הישוב’ניקים הם יהודים פשוטים ותמימים שמקיימים את מאמר חז”ל “כל מי שאין בו יראת שמים אין דבריו מתקבלים”!
לענייננו, אם המסר שלנו לא מתקבל על אחרים. כנראה שאנחנו לא מצליחים להחדיר את זה בתוכנו.
הרבי, בספרו אודות ה”רכבת האיטלקית” סיים ואמר: קרונות הרכבת והקטר זה כמו גוף ונשמה. אי אפשר לתת לנשמה להתרומם מעלה מעלה ולהותיר את הגוף למטה.
אנחנו צריכים לתת למסר לחדור לפנימיותנו, בכדי שנוכל להציגו באופן פנימי, כך, נוכל לנסוע קדימה ולא להותיר את כל העולם מאחורה.
כל שליח, וכל חסיד, צריך ללמוד את שיחות ה’דבר מלכות’ ולהתבונן בהם, להתעמת עם תוכנם ולראות האם הוא מתקדם בעבודה שהרבי התווה במילים די ברורות. “אין חבוש מתיר עצמו” וקל וחומר אחרים, אם לא יצאת אתה מהגלות הפנימית בעבודת ה’, כיצד תוכל להוציא אחרים ולהכין אותם בצורה פנימית לגאולה?!
ככל שתהיה בנו יותר יראת שמים, יותר דברינו יתקבלו.
שלוחים, הפילו את החומה!
ואולי זה מה שהתכוון הרבי מלך המשיח בהגדירו את השליחות הזו כ”שער”.
יש שער ויש שער. יש שער שמשמש ככניסה, כשערי הכניסה לבית המקדש, שער הקרבן, שער המים וכו’, וישנו שער מסוג אחר, להבדיל, שער טיטוס, שער הניצחון בפאריז ועוד שערים מסוג זה שבנו מלכים ומצביאים כסמל של גאוה ושחצנות אישית או לאומית.
האם השער שלנו של קבלת פני משיח צדקנו הוא שער מהסוג הראשון או השני, האם הרבי משיח כי הוא הרבי שלי, או הרבי משיח כי הוא הרבי של כולנו?
ויש לפעמים שער מהסוג הראשון, אך הוא חסום בידי קיר או חומה.
רגע שנחרט בתודעה של מיליוני אנשים כרגע מכונן ביחסי מזרח–מערב בסוף ה’מלחמה הקרה’, הינו נאומו של נשיא ארה”ב רונאלד רייגן למרגלות “שער ברנדנבורג” בברלין, שנחסם על–ידי גרמניה המזרחית הידועה לשמצה.
ואני מרשה לעצמי להשתמש במספר משפטים מנאום מפורסם זה:
שלוחים יקרים! אם אומנם ברצוננו להביא לכינון יחסים תקינים בין מעלה ומטה, אם אכן ברצוננו להביא לפועל את גילוי משיח, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, — לא מספיק לעשות מצוות ומעשים טובים רגילים, לא מספיק להראות להקב”ה שאנחנו עושים משהו למענו, לא מספיק שנחתים “יחי” כחותמת גומי ופלומבה של כשרות על עבודת השליחות ה”ישנה”,
עלינו להתקדם לכיוון השער הזה, השער של קבלת פני משיח צדקנו, עלינו לחיות באופן גאולתי, כך שכל דבר שנעשה יעבור דרך השער, לא רק שנמצא קשר בכל דבר למשיח אלא שכל הפרטים יהיו חדורים בזה, כי זה הדבר היחיד,
שליח, בוא לשער! תוכיח נאמנות למשלח, ובעיקר לשליחות!
אבל יש חומה שעומדת בדרך: בין אמונתנו לחיינו, בין הבנתנו לרגשותינו, בינינו לבין שלוחים אחרים, בין חב”ד — ליובאוויטש לעולם היהודי הדתי, בין בשורת הגאולה לעולם היהודי הרחב ולעולם הרחב!
שלוחים יקרים, הפילו את החומה!
ואולי עצם ההחלטה התקיפה תכלול את כל העבודה, והקב”ה שיודע את ההווה והעתיד יראה שאכן אנו יכולים לפעול זאת יזרז את ההליכים, ומיליוני יהודים מכל החוגים והדורות, ומליוני אנשים מכל העולם והבריאה כולה, יחיו ויכריזו יחדיו: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!”