משפט זה התנהל, מטבע הדברים, ביתר חשאיות, שהרי הוא לא הי’ נוגע ישירות לחסידים אלא

משפט זה התנהל, מטבע הדברים, ביתר חשאיות, שהרי הוא לא הי’ נוגע ישירות לחסידים אלא אישית לרבי שליט”א בעצמו, ולכן גם הרבה פרטים לא ידועים בו. אם כן, לכאורה נדמה כי י”ט טבת קשור רק אל הרבי אישית, ולא נוגע לחסידים - אך לא כן הדבר. עלינו לחגוג את היום הזה, וביתר שאת…

ביום הבהיר ה’ טבת תשמ”ז, היה “דידן–נצח” במשפט הספרים, כאשר בית–המשפט הפדרלי קבע רשמית (“לעיני כל העמים”) כי “הספרים שייכים למקומם האמיתי - 770”.

“לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה” - בשנת תשמ”ח, במלאות שנה לניצחון בפעם הראשונה במשפט הספרים, קבע הרבי מלך המשיח שליט”א בעצמו ברבים ובפרסום גדול במשך כל ההתוועדות רשמית את יום זה כיום סגולה ויום גאולה. יום “דידן–נצח” לדורי–דורות. יום חיזוק הלימוד בספרים וחיזוק הספרי’ של “אגודת חסידי חב”ד” וכו’.

אולם גם אחרי הניצחון, המשיך המאבק המשפטי באפיק אחר, כשתוכן המלשינות היה כאילו דבריו של הרבי בקשר לספרים גרמו לאלימות אצל קיצונים והביאו לתוצאות בלתי רצויות. הם היו מעוניינים שהרבי יבוא לבית המשפט ולהגיב לאותה טענה. כאן היה כמובן קשה הרבה יותר לפעול שהשופטים יחליטו שהרבי אינו צריך לבוא ולמסור את גרסתו. אולם גם כאן ארע הנס ודידן–נצח. בתחילה נפסק כן בכ”ו תשרי תש”נ, ולאחר הערעור נפסק שוב סופית בי”ט טבת תש”נ.

•

משפט זה התנהל, מטבע הדברים, ביתר חשאיות, שהרי הוא לא הי’ נוגע ישירות לחסידים אלא אישית לרבי שליט”א בעצמו, ולכן גם הרבה פרטים לא ידועים בו.

לכאורה נדמה כי י”ט טבת קשור רק אל הרבי אישית, ולא נוגע לחסידים.

אמנם ידועים דברי הרבי בקשר ליום הגאולה ג’ תמוז, וזו לשון קדשו (לקוטי שיחות ח”ד ע’ 1315): “הטעם שלא קבע כ”ק מו”ח אדמו”ר את יום השלישי בתמוז ליום טוב, ורק את הימים י”ב וי”ג תמוז - יש לומר, לפי שכל ענינו של נשיא ורועה ישראל הוא - להשפיע לאנשי דורו (וענייניו “הפרטיים” אין נחשבים אצלו - בערך זה), ומכיוון שבהיותו בגלות, יכולתו בהשפעה הייתה מוגבלת ביותר, לא קבע את יום הג’ בתמוז ליום טוב.

“אמנם התקשרות חסידים לרבי נשיא - צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם ענייניה “הפרטיים” שייכים לכלל ישראל), ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג’ בתמוז”.

לכאורה יש דמיון רב בין י”ט טבת לג’ תמוז, שבו ניצל כ”ק אדמו”ר הריי”צ בעצמו, מכיוון שהיה זה עניין פרטי של הרבי שלא נגע ישירות לעבודתו בהפצת החסידות. אך הרבי מלך המשיח שליט”א קובע, כאמור, כי חסידים מקושרים גם לענייניו הפרטיים של הרבי, ובפרט ש”נשמה כללית, גם ענייניה ה”פרטיים” שייכים לכלל ישראל”. ואף מוסיף שם (ובאריכות במקומות אחרים) ש”מובן, אשר יום השלישי בתמוז יש בו - מכמה צדדים - שמחה יתירה מאשר בימי י”ב וי”ג תמוז”.

כן הוא לכאורה בקשר לי”ט טבת, שאף שהוא לכאורה עניין אישי של הרבי מלך המשיח שליט”א עצמו, הרי לחסידים נוגע גם העניינים האישיים של הרבי.

מה גם, שמשפט הספרים סבב כל כולו סביב שאלה זו: האם עניין אישי ופרטי של הרבי שייך רק לרבי עצמו או גם לחסידים. ואכן, נקבע לעיני כל השרים והעמים בבית המשפט, שגם העניינים הפרטיים של הרבי שייכים לחסידים. וכפי שאמרה הרבנית הצדקנית מרת חי’ מושקא נ”ע: “הן האבא והן הספרים שייכים לחסידים”.

מובן אם כן, שחסידים עליהם לחוג גם את יום הבהיר י”ט טבת במיוחד, יום בו “דידן נצח” בעניין פרטי של הרבי - למרות שהרבי לא קבע אותו רשמית ליום–טוב. שהרי גם העניינים הפרטיים והאישיים של הרבי שייכים לחסידים כנ”ל, ואדרבה.

•

כאמור, הטענה הרשמית שלנו במשפט הייתה, שהספריה של הרבי אינה רכוש פרטי של הרבי, אלא שייכת ל”אגודת חסידי חב”ד”, ל”תנועת חב”ד, ולכל אחד ואחד מחסידי חב”ד” (“צו יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ארום” - שיחת ט”ו תמוז תשמ”ה). ולכן גם אחרי הסתלקותו של הרבי הריי”צ בשנת תש”י שייכים הספרים לליובאוויטש.

יחד עם זאת הדגיש הרבי (באותה התוועדות) וזעק בכאב עצום על שבכלל יש צורך להבהיר דברים כאלו: הטענה האמיתית שלנו היא ש”הוא בחיים”, שלמרות שעברו 35 שנה מתש”י, הרי אין פירושו של דבר שהרבי נמצא רק “בעולם האמת” ואילו כאן למטה בגשמיות הוא איננו ח”ו. הרבי נמצא כאן למטה בגשמיות! “הוא בחיים” בעולם הזה הגשמי והחומרי!

הלה טוען, אמר הרבי, שכבר שלושים וחמש שנה עברו מהסתלקותו של הרבי, הוא עצמו השתתף בהלווייתו, וכבר שלושים וחמש שנה נמצא הוא בעולם האמת - לך ודבר עם כזה מין אדם שאין לו שום מושג במה שלמעלה מחושיו הגשמיים והחומריים. חושב הוא שמה שאי אפשר לספור על אצבעות היד (כמו “דולרים”) אינו קיים! הוא מזכיר את הרבי בעולם הזה הגשמי רק כדי להרוויח יותר כסף ממכירת החפצים והספרים שלו, אבל לדבריו הרבי לא נמצא בעולם הזה הגשמי.

ההיפך הוא הנכון! כבר שלושים וחמש שנה שכל רגע ורגע הרבי הוא נמצא “נאך מערער און נאך שטארקער און נאך פרישער און נאך לעבעדיקער און נאך מער אקטיב”! (עוד יותר, ויותר חזק, ויותר רענן, ויותר חי, ויותר פעיל). והרבי חזר על כך שוב ושוב בלהט ובזעקות כאב פעמים רבות, הן באותו פארבריינגען והן בהזדמנויות נוספות.

אך מכיוון, המשיך הרבי, שיש לנו עסק עם מי שאין לו שום שייכות למה שאינו רואה בעיניו, אין עמו שום שפה משותפת. והוא טוען שהרבי איננו בעולם הזה הגשמי ח”ו, לכן יש לדבר עמו בשפה שלו. ולכן הטענה שלנו היא שהספריה של הרבי שייכת לתנועת ליובאוויטש, “צו יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ארום”, שאותו יכול הוא לראות בעיניו.

אבל לאמיתו של דבר, הדגיש הרבי שוב ושוב, טענתנו האמיתית היא ש”הוא בחיים” ולא שייך כאן שום עניין של ירושה ח”ו! והראיה הטובה ביותר ש”הוא בחיים” היא - ש”זרעו בחיים”, שזה לא ייתכן כלל וכלל אילולא היה “הוא בחיים”! עד כאן דברי הרב.

•

בדורנו זה, הדור השביעי, הגיעה לשיאה המשכת השכינה למטה בארץ, כאשר מתגלה בתוך (ומתוך) מציאות העולם עצמו כי כל מציאותו הוא אלקות. ולכן, דווקא בדורנו מתחיל הכרת העניין שהרבי מלך המשיח שליט”א, אין לו שום עניין פרטי ואישי לעצמו, אלא כל עניינו לגמרי הוא ליובאוויטש וכל עניינה של ליובאוויטש אינו אלא הרבי.

ומסיבה זו, אצל רבותינו נשיאינו, גם “בדור השמיני מהבעש”ט” (אצל כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ) - הייתה יכולה להיות הסתלקות הנשמה מן הגוף, והגוף לא היה בתכלית הבריאות והשלימות, מכיוון ש”עדיין לא נשלם הבירור” ועדיין היה שייך איזשהו חילוק והבדל בין האלקות לבין העולם, בין הנשמה לבין הגוף.

רק בדורנו זה, “הדור התשיעי מהבעש”ט”, בו באה העבודה לידי סיומה ו”נגמר הבירור” - אזי מתברר כי אין שום חילוק והבדל בין האלוקות והרוחניות; בין הנשמה הנצחית לבין הגוף הגשמי. זו הסיבה שגם הגוף (אדרבה, דווקא הגוף) יש בו את עניין הנצחיות והתמידיות “ללא הפסק כלל”. ולכן דווקא בדורנו זה “עוברים מיד ללא הפסק כלל - לחיים נצחיים דלעתיד לבוא”.

לכן, כשמגיע יום הבהיר י”ט טבת, הוא יום שענינו “התגלות העצם” (כנ”ל) עד כדי חדירה לכל מקום ולכל פינה. ועד שגם התחתון והנידח ביותר זועק גם הוא שכל מציאותו הוא אלקות. ובו מודגש במיוחד שגם ענייניו האישיים והפרטיים של הרבי הינם עניין שלנו. כי “הרבי הוא ליובאוויטש וליובאוויטש היא הרבי”.

אשר על כן, נוסיף אומץ עוד יותר בהתקשרות ובביטול למלכנו משיחנו שליט”א. נמשיך בכל תוקף עוז בהפצת בשורת הגאולה ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!