א . נוסף על הענינים הכלליים שבפורים שהוזכרו לעיל, – כגון שמחת פורים, חייב אינש ל

 א. נוסף על הענינים הכלליים שבפורים שהוזכרו לעיל,

– כגון שמחת פורים, חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע; וכן המסירת נפש שלמדים מימי פורים – הנהגת מרדכי באופן של “לא יכרע ולא ישתחווה” (שכך התנהגו גם כל “עם מרדכי”, כמדובר בארוכה ומבואר גם-כן במפרשי המגילה) – שזו היתה הסיבה לכל הענין דנס פורים –

מצינו עוד ענינים עיקריים בימי הפורים, אשר אחד מהם הוא, מה שנאמר במגילה – “וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם”.

ענין זה נתחדש לאחרי שנתקבלה בקשת אסתר “קבעוני לדורות”, שימי הפורים יוקבעו ל”יום-טוב ולקרי’”; שהרי תחילה נאמר במגילה “והימים האלו נזכרים (בקריאת המגילה) ונעשים (משתה ושמחה ויום-טוב כו’)” ורק אח”כ מוסיפה המגילה דבר חידוש – “וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם”.

ולכאורה, הרי זה דבר פלא, עצם הענין של קביעת ימי הפורים כחג כבר מכריח שתקנה זו איננה רק לדור ההוא, אלא לכל הדורות (“לא יעברו גו’ לא יסוף מזרעם”) – שכן, יסוד עיקרי בכל ענין של תורה ומצוותי’, איזה שיהי’ (בין מצוות דאורייתא ובין מצוות שמד”ס), הוא – שהתורה הזאת לא תהי’ מוחלפת ח”ו.

[ומטעם זה קובע הרמב”ם כלל בנוגע למנין תרי”ג מצוות, “שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות”. כי אע”פ שגם מצוות אלו נאמרו בתורה הנצחית, הרי ענין הנצחיות שבהן הוא רק בענין הלימוד, ולא בתור מצוה בפועל].

ומהו איפוא החידוש בדברי המגילה שקביעות ימי הפורים היתה באופן ש”זכרם לא יסוף מזרעם”?

ולאידך גיסא – באם ישנו חידוש לגבי שאר עניני תורה ומצוות – הרי זה גופא דורש ביאור: במה עדיף ימי הפורים שרק בהם ישנו חידוש זה?

והרי אדרבה: לכאורה אין בימי הפורים תוקף כ”כ כמו שאר כל המצוות, וכמסופר במגילה שהיו זקוקים להשתדלות מיוחדת שימי הפורים ישארו מועד קבוע: קודם כל הוצרכה אסתר לבקש “קבעוני לדורות”, וגם אח”כ הוצרכו לשלוח “אגרת הפורים הזאת השנית” וכו’ – ואעפ”כ, דוקא לגבי פורים מצינו הדגשה מיוחדת – “וזכרם לא יסוף מזרעם”!

 

ב. התירוץ על שאלה האמורה מפורש בחז”ל, שמפסוק זה למדו שאפילו אם כל המועדים יהיו בטלים “ימי הפורים לא יבטלו” (וכפי שהובא גם-כן ברמב”ם סוף הל’ מגילה).

אבל עדיין הדברים טעונים ביאור – ובהקדים התמי’: כיצד אפשר לומר שכל המועדים עתידים ליבטל – הרי התורה הזו לא תהי’ מוחלפת ח”ו (כידוע השקלא-וטרייא בזה בראשונים ואחרונים)?!

ואין לתרץ שישארו רק בתור ענין של לימוד ולא בתור מצוה בפועל – כי עדיין זה סותר את הכלל הנ”ל של הרמב”ם, שמצוות שאינן נוהגות לדורות לא נמנו במנין תרי”ג מצוות, ומאחר שמצוות יום-טוב (בשלשת הרגלים) נכללת בתרי”ג מצוות, על כרחך צריך לומר שהיא מצוה תמידית שנוהגת לכל הדורות. ואיך אפשר לומר שכל המועדים עתידין ליבטל (חוץ מפורים, או גם “יום הכפורים”, “הלכות שבתורה שבע”פ”, כפי הגירסאות במדרשים אחרים)?

ומזה גופא מוכח כפי הפירוש במחז”ל זה – שאין הכוונה שהמועדים יבטלו לגמרי ח”ו, שלא תהי’ שמחת יו”ט, כ”א – ששמחת יום-טוב לא תתפוס מקום לעתיד לבוא, כי שמחת יום-טוב – “מועדים לשמחה” – הרי היא שמחה מוגבלת (שלכן היא קשורה עם קרבנות החג, הבאים במספר מסויים ומוגבל); ובמילא, לעתיד לבוא, כאשר תהי’ שמחה גדולה ובלתי מוגבלת – שמחת עולם (ל’ נצחיות, שמחה עולמית) – אין ביכולתה של שמחת יום-טוב (המוגבלת) להוסיף כלום.

ועל-דרך “שרגא בטיהרא מאי אהני”, שהדיוק בזה הוא – “מאי אהני”, כי אור הנר ישנו במציאות, אלא שאינו פועל כלום (להאיר את סביבתו).

ולכן נאמר בזה הלשון “מועדים בטלים” – מאחר שאין השמחה פועלת כלום (“מאי אהני”).

ומזה יוצא, שהחידוש בימי הפורים (שאינם בטלים לעתיד) הוא, ששמחת פורים גדולה עד כדי כך, שאינה מתבטלת גם בזמן ד”שמחת עולם על ראשם”, ולא זו בלבד שגם אז תתפוס מקום, אלא שבכחה לפרוץ גדר (“שמחה פורצת גדר”), גם “הגדרים” האפשריים במצב של “שמחת עולם על ראשם”!

ונשאלת השאלה: במה עדיפה שמחת פורים לגבי השמחה של שלשת הרגלים, שגם היא קשורה בענינים הכי עיקריים (שמחת פסח – זמן חירותנו, שמחת שבועות – זמן מתן תורתנו, שמחת סוכות (“זמן שמחתנו”) – חג האסיף), שדוקא שמחת פורים תשאר בכל תקפה גם לעתיד לבוא?

 

ג. מאחר שחידוש זה שימי הפורים אין בטלים לעתיד לבוא למדים מן הכתוב “וזכרם לא יסוף מזרעם”, מסתבר לומר, שגם ביאור הדבר מרומז בלשונו של כתוב זה.

והענין הוא:

החידוש בכתוב זה הוא בתיבת זרעם – “וזכרם לא יסוף מזרעם”: המכוון של “זרעם” בפסוק זה הוא – בני ישראל כפי שהם עדיין בגיל קטנות, שכן, אם מובנה של תיבת “זרעם” כאן הוא רק “יוצאי חלציהם” – אינו מובן, מה מוסיף סיום הכתוב “וזכרם לא יסוף מזרעם” לגבי הנאמר לפני זה “לא יעברו מתוך היהודים”? ועכצ”ל שהפירוש בזה, שלא רק ש”לא יעברו מתוך היהודים”, אלא ש”זכרם לא יסוף (אפילו) מזרעם”, ילדים כפשוטו, שעדיין הם בגיל הקטנות.

וזהו חידוש עיקרי לגבי כל עניני תומ”צ: אף כל אחד ואחת מישראל מחוייב בכל התורה ומצוותי’, והתורה הזאת לא תהי’ מוחלפת ח”ו עד סוף כל הדורות, מכל מקום, החיוב לקיים תורה ומצוות חל רק על גדול בשנים כשנעשה בר חיובא.

מה-שאין-כן ימי הפורים שייכים לכל אחד ואחד מעם ישראל, גם “זרעם”, אותם שעדיין בגיל הקטנות.

אבל זה גופא צריך ביאור – מדוע ימי הפורים (דוקא) שייכים גם ל”זרעם”?

 

ד. הדבר יובן על-פי המסופר במדרש, שבבוא המן מאחשורוש (לאחרי חתימת הגזירה) פגע במרדכי כשהוא רץ אחרי “שלשה תינוקות שהיו באים מבית-הספר”. והלך אחריו “לדעת מה ישאל מרדכי מהם. כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקך א”ל אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל, פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט. כיון ששמע מרדכי כך שמח והי’ שמח שמחה גדולה א”ל המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות האלו אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו”.

ולכאורה צריך ביאור: כיצד יתכן, שהענין של מפלת המן יוודע ויתגלה למרדכי על-ידי תינוקות של בית רבן דוקא?! והרי מרדכי הי’ מגדולי הסנהדרין, המנהיג ומורה דרך של כל העם היהודי, והמלמד של תינוקות של בית רבן הללו!

אך הענין מובן על-פי דבר המדרש עצמו, שביטול גזירת המן בא ע”י “קול גדיא” – לימוד התורה של תינוקות של בית רבן. וכמסופר במדרש (הנ”ל) שמרדכי קיבץ תינוקות של בית רבן ולימדם תורה, ו”קול גדיא” זה הוא שגרם לביטול גזירתו של המן.

והטעם לזה הוא, כי הנצחיות של עם ישראל תלוי’ בתינוקות של בית רבן, “זרעם” דוקא, וכמש”נ “מפי עוללים ויונקים (דוקא) יסדת עז גו’ להשבית אויב ומתנקם”.

שלכן, גזירתו של המן “להשמיד גו’” היתה קשורה עם תינוקות של בית רבן, כמסופר במדרש, שכאשר שמע הפסוקים שאמרו (“אל תירא”, “עוצו עצה”, “ועד זקנה”) – “מיד כעס . . ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות”;

וכאשר ראו מלמעלה שמצבם של תשב”ר הוא כדבעי – שעי”ז מובטח ההמשך והנצחיות של עם ישראל – נתבטלה בדרך ממילא גזירת המן.

 

ה. עפ”ז יש לבאר עוד סיפור במדרש – שמרדכי למד עם תלמידיו “הלכות מצות העומר שהרי אותו היום ט”ז בניסן הי’ ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שביהמ”ק הי’ קיים”.

כלומר: לימודו עם תשב”ר לא הי’ רק בשביל ידיעת המעשה אשר יעשון – בזמן ההוא לא הי’ ביהמ”ק קיים (התחילו אמנם לבנותו בימי כורש, אבל הם לא הורשו לגמרו, והוכרחו להפסיק בנייתו), ומרדכי ותלמידיו היו אז בשושן הבירה – כי אם גם בהלכות אלו שקיומן רק “לכשיבנה המקדש”, היינו, לאחרי שיגאלו וישובו לאדמתם ויבנו המקדש בירושלים; וגם אז הרי קיומן של הלכות אלו אינו בידי התינוקות (שאין הם מקריבים הקרבן) אלא ביד הכהן!

ודוקא ע”י חינוך כזה מודגשת נצחיותו של עם ישראל: זה שמלמדים תינוקות של בית רבן איך להתנהג בהווה – מאי קמ”ל?! הרי זהו תפקידו של האב ואם יהודים (“א אידישער פאטער און א אידישע מוטער”) לחנך את בניהם להתנהג כיהודי – להשריש בהם האמונה ש”בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ” ושהקב”ה הוא הבעה”ב על כל העולם, שלכן מברכים את הקב”ה קודם האכילה כו’, אליו מתפללים (ובמילא עליו ללמד את בנו פרטי הברכות והתפלות) וכו’ וכו’.

החידוש הוא שלומדים עם תשב”ר ההלכות שלא שייך לקיימן עתה בפועל – בשושן הבירה אסור לבנות ביהמ”ק ואסור להקריב שם קרבן – ומכל מקום מחנכים אותם שיהי’ להם עונג בלימוד הלכות אלו עד שמשננים אותן בעל-פה, וכשפוגש אותם המן ברחוב העיר ושואלם “במה אתן עוסקין”, עונים בפשטות: “במצות העומר”.

ותינוקות כאלו – שהושרש בהם ענין הנצחיות של עם ישראל – הם שעונים להמן “אל תירא. . עוצו עצה . . ועד זקנה”!

ו. וזהו ג”כ הקשר בין שני הענינים שבפסוק “וזכרם לא יסוף מזרעם” – (א) שימי הפורים לא יבטלו גם לעתיד לבוא (גם כשכל המועדים יבטלו), (ב) “לא יסוף מזרעם”, קטני קטנים – דהא בהא תליא, כי הנצחיות דעם ישראל באופן ד”לא יבטל” תלוי’ בזה ש”זרעם” מתחנכים כדבעי, בדרך התורה ומצוותי’.

וזה הי’ הנצחון דימי הפורים, שאז הועמד הענין דחינוך של תשב”ר על תלו, ע”י מרדכי, שעי”ז נוצר קשר נצחי בין ישראל לאורייתא.

וכדאיתא בגמרא עה”פ “קיימו וקבלו היהודים – קיימו מה שקיבלו כבר” (בעת מ”ת), כלומר, היהודים קבלו ע”ע (לא רק ימי הפורים, כ”א) כללות ענין התורה ומצוותי’, כי בימי הפורים נפעל “קיום” נצחי בקבלת התומ”צ, באופן ששוב לא שייך בזה ביטול כו’ (“מודעה רבה לאורייתא”) – “וזכרם לא יסוף מזרעם”.

ולכן ימי הפורים דוקא קיימים בקיום נצחי, ולא יבטלו גם לעתיד.

ז. ידועה תורת הבעש”ט על דברי המשנה “הקורא את המגילה למפרע לא יצא” – שהקורא את המגילה וחושב שזהו סיפור שקרה רק “למפרע”, בעבר, לפני אלפיים שנה – “לא יצא”. גם אם אמר את הברכות עם כל הכוונות (“מיטן גאנצן שטורעם”) וגם “הכה” את המן… מ”מ, לא קיים כדרוש מצוות מקרא מגילה.

כי בעת קריאת המגילה על האדם לדעת שכל הנאמר במגילה הרי הוא “בימים ההם בזמן הזה”, כלומר: בודאי שסיפור המגילה קרה כפשוטו של מקרא “בימים ההם” – “ויהי בימי אחשורוש” כפשוטו (מלך אינו-יהודי שחי לפני כך וכך שנים) – אבל ביחד עם זה, כל עניני המגילה ישנם גם “בזמן הזה”.

וכן בעניננו – “וזכרם לא יסוף מזרעם” – שזוהי הוראה עיקרית “בזמן הזה”, עד כמה גדולה חשיבות ענין החינוך של בני ובנות ישראל בעודם בגיל הקטנות, לפני בר-מצוה.

ולא כמו אלו הטועים וטוענים שיש לחכות עד שהילד יגדל וייעשה בר-מצוה ואז יבחר הוא בעצמו במה יהי’ לימודו כו’ – על כך מלמדת אותנו המגילה, שהנצחיות של עם ישראל תלוי’ ב”זרעם” דוקא, תינוקות של בית רבן. שדוקא ע”י השרשת ענין התורה ומצוות בקטנים הללו מנצחים היהודים את כל אויביהם.