הרבי מציג את עצמו: “שניאורסאהן”

נבואה ברורה. הרבי נושא דברים בתהלוכת ל”ג בעומר תשכ”ז תחלתו של חודש אייר תשכ”ז היה אחד החודשים הקשים והמתוחים שידעו תושבי ארץ ישראל. 50 שנה חלפו מאז, אבל האנשים שהיו בתקופה ההיא, זוכרים עדיין היטב את קשיי התקופה. לצד המצב הכלכלי ששרר באותם ימים, המציאות הביטחונית הייתה קשה.

עיקר המתיחות הייתה בגבול הצפון: הסורים, שישבו ברמת הגולן וחפצו במקורות המים של ארץ ישראל, טיווחו בירי מרגמות את החקלאים הישראלים שיצאו לעבודתם. זמן קצר לפני כן אירעה תקרית חמורה בלחימה נגד סוריה, ובמהלכה הפילו מטוסי צה”ל 21 מיגים של חיל האוויר הסורי. בעקבות תקרית זו ביקשה סוריה סיוע מצרי ושליט מצרים, גמאל עבד אל–נאצר נענה לקריאה וחתם עם סוריה על הסכם הגנה הדדי. זמן קצר לאחר מכן, החל נאצר להתגרות בארץ ישראל. הוא החל לקדם כוחות גדולים לתוך סיני, כשהוא דורש מכוח החירום של האו”ם, שהיה אחראי על שמירת השקט והפרדת הכוחות באזור, להתפנות מעמדותיו. ההשלכה של מעשה זה הייתה ברורה: לא יהיה עוד כוח צבאי שיחצוץ בין צבא ארץ ישראל לצבא מצרים.

גם בחזית ירושלים שררה מתיחות קשה: הגבול עם ירדן עבר ממש במרכז העיר. השטח שהפריד בין ארץ ישראל לירדן, נקרא “שטח ההפקר”. צלפים ירדנים ישבו על חומת ההפרדה וירו בעוברים ושבים כראות עיניהם. חיי האזרחים היהודים בירושלים, היו להפקר. המתיחות הגיעה לשיא.

 

שליט מצרים נאצר לא נרגע, ובי”ב באייר תשכ”ז, עשה צעד נוסף להגברת המתיחות כשהכריז על סגירת מיצרי טיראן בפני כלי שיט ישראלים. הרמז היה ברור ועבה. כך נוצרה באותם ימים קואליציית ברית הגנה, בה חברו ארבע מדינות: מצרים, ירדן, סוריה ועיראק. מטרת הברית הייתה הגנה של כולן על כולן. טבעת החנק סביב ארץ ישראל, הלכה והתהדקה.

אם לא די בכך, הרי שארה”ב שהייתה בת–ברית עם ישראל, התנערה באופן חד–צדדי מסיכומים מוקדמים שהיו לה עם ארץ ישראל ועם המצרים, והיא לחצה על ישראל שלא לפתוח באש כנגד ההתרסה המצרית, כפי שהעיד ראש המוסד מאיר עמית: “ב–12 בלילה הגיע אלי נציג ה–CIA   בישראל ואמר לי שאם אנחנו נירה ראשונים, נישאר במערכה לבדנו”. במילים אחרות: לא נקבל כל תמיכה. לא אף זו, אלא שארה”ב הזהירה את שתי המדינות שתתקוף את המדינה שתפתח במלחמה, ולשם כך גם הוכנו תכניות תקיפה אמריקאיות.

גם ברית המועצות לא טמנה ידה בצלחת, והיא פרסמה הצהרה שבה הצדיקה את כניסת הצבא המצרי לתוך סיני ואת גירוש חיילי כוח החירום של האו”ם. בהצהרה הסובייטית התעלמו לחלוטין מאשמתה של מצרים בדרדור היחסים. אפילו צרפת  שהייתה הספקית העיקרית של מערכות הנשק לצה”ל, בת בריתה של ארץ ישראל, שינתה באחת את עמדותיה. שארל דה גול, נשיא צרפת, הזהיר את ממשלת ישראל מיציאה למלחמה ואף הטיל אמברגו נשק למזרח התיכון, אמברגו שפגע רק בארץ ישראל.

היוהרה הערבית נוכח ברית ההגנה והגיבוי המוחלט מכל מעצמות תבל, עלתה על גדותיה, עד שצבאות ערב יצאו בהצהרה שהושמעה שוב ושוב - לכבוש את ארץ ישראל ולהשליך את יושביה אל הים! החרדה הגדולה לא הייתה רק מנת חלקו של העם היושב בציון. כל עם ישראל, בכל תפוצות הגולה, עצר את נשימתו. ממשלת ארצות הברית הורתה לאזרחיה לעזוב מיד את אזור המזרח התיכון כדי להציל את נפשם. כולם, כולם היו משוכנעים שהגרוע מכול עומד להתרחש…

 

תחושת מצור קשה השתלטה על תושבי ארץ ישראל. הם חשו כי העולם הערבי הולך וסוגר עליהם בקולות מלחמה יוקדי שנאה, בהסכמתם האילמת של המדינות הגדולות. זכר השואה האיומה שהיה עדיין פצע טרי ומדמם, הפך למושג שכיח בשיח הציבורי. “נאצר מדבר ברורות, כשם שעשה זאת היטלר ערב מלחמת העולם השנייה”, קבע אז זאב שיף, הפרשן הצבאי של ‘הארץ’. נאומי נאצר, שידורי רדיו קהיר וקריקטורות אנטישמיות שהופיעו בעיתוני מצרים - נתנו יסוד לקביעה זו. כעבור ימים אחרים פרסם עיתון ‘הארץ’ מאמר מאת אליעזר ליבנה וכותרתו: “סכנת היטלר חוזרת”. לא פחות.

אלו היו הלכי הרוחות בארץ ישראל באותה תקופה שנקראה לימים “תקופת ההמתנה”. גל החרדה בציבור הישראלי התגלגל במהירות לפאניקה. עובדה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בספרו של תום שגב “והארץ שינתה את פניה”. בספרו הוא מתאר כי תושבים רבים מילטו את עצמם לחו”ל. “יום יום צלצלו אליה מכרים וסיפרו שזו וזו עזבה את הארץ”, כתבה אישה אחת במכתב; היו ביניהם הרבה נשים וילדים. “מטוסים באים ריקים וממריאים מלאים”, דיווח עיתון ‘הארץ’. בדו”ח שנמסר לרמטכ”ל נאמר שהעיר אילת מתרוקנת מתושביה: אלפים כבר עזבו מחשש שהמצרים או הירדנים עלולים לתקוף את העיר ולנתק אותה מהארץ. על הבריחה ההמונית ניתן ללמוד מכותרת שנכתבה באחד העיתונים “האחרון שעוזב, שלא ישכח לכבות את האור בשדה התעופה”…

אלו שנותרו בכל זאת, החלו לאגור מזון. כמעט בכל מקום שררה בהלת קניות. “נשים אימהות שבימים כתיקונם הנן נשות חיל נבונות ומתונות, שמו עתה מצור מבולבל וקולני על חנויות המכולת וקונות בפחד כמעט היסטרי מה שנחוץ ולא נחוץ”, רשם ביומנו הסופר הירושלמי ישורון קשת. חנויות מכולת הפסיקו לתת אשראי. “מה יהיה אם חס ושלום לא יהיו לחם ומים ומוצרי חלב, לכשתפרוץ מלחמה באמת?” כתב קשת. לא היה ספק שתפרוץ. “אינני מאשימה אותם”, כתבה אישה אחת מירושלים לקרוביה בנאשוויל, צפון קרוליינה: “מן הסתם זכרו את הרעב של 1948”. גם היא הלכה לקנות אורז, אטריות וסוכר וגם דלי מים רזרבי.

 

תרועות המלחמה ממדינות ערב, כמו גם קול ענות חלושה מארץ ישראל, הגיעו עד לארה”ב הרחוקה, ול’בית חיינו’. הרב ליפא קורצוויל, מנהל צא”ח בנחלת הר חב”ד, שהה בימי המלחמה כ’תמים’ מן המנין בשנת ה’קבוצה’ בבית חיינו. בשיחה שהעניק ל’בית משיח’ סיפר על האווירה שנשבה באותם ימים בבית חיינו:

“שבועות מספר קודם פרוץ המלחמה, החלו להגיע שמועות מארץ הקודש כי מלחמה קשה עומדת לפרוץ בארץ ישראל. דובר על מלחמה בסדר גודל ענק שתמחק את הישוב היהודי בארץ כליל, היל”ת. תחילה היו אלו שמועות בלבד, אולם אט–אט החלו להתאמת השמועות והבנו כי אכן מדובר באיום רציני על הישוב היהודי בארץ ישראל. מובן שכשנמצאים רחוק ולא מקבלים עדכונים שוטפים בזמן אמת, הדברים מקבלים מימד קשה יותר.

“רק טבעי היה שכולם חיכו לשמוע את דבריו הקדושים של הרבי בעניין, ואלה לא אחרו לבא: המסר שיצא מפי קודשו היה ברור: אין לפחד ואין להפחיד. זה היה מסר הנחוץ ביותר באותם ימים. לא לפחד! מסר זה אמנם הרגיע את כולנו והיה ברור שאין מה לפחד, אולם יחד עם זאת בלב כולם דאגה עמוקה לשלום היהודים בארץ הקודש. היה ברור שהמלחמה תגבה מחיר כבד.

“באותם ימים לא היה בנמצא מכשירי טלפון כמו בימינו, הקשר עם המשפחות בארץ ישראל היה רופף מאד. גם המרחק מהארץ היה נחשב לגדול, שכן הנסיעה מהארץ לניו–יורק נמשכה קרוב לשלושים שעות, כך שאף אחד לא הגיע באותם ימים מהארץ כמעט, ואיש לא ידע לספר את האמת על המתרחש בערי ישראל - מה שהוסיף נופך לאווירת האימה ששררה באוויר. השמועות באותם ימים סיפרו כי הרבנות הראשית לארץ ישראל קידשה גנים ציבוריים לבתי קברות עבור הרבבות שעלולים ח”ו.

“אנו מצדנו” - מוסיף הרב קורצוויל - הרבינו באמירת תהלים במניינים מיוחדים שהתקיימו כל הזמן, וחיכינו בציפייה דרוכה לבשורות טובות שיגיעו מהארץ”.

 

אחד הרגעים הזכורים ביותר בתקופת ההמתנה, היה ל”ג בעומר תשכ”ז, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. באותו יום החלה להתפרסם בשורת הישועה של עם ישראל נוכח הפאניקה והחרדה העצומה שאחזה בתושבי ארץ ישראל. באותו יום הוכח פעם נוספת מי אכן ראוי לתואר “מנהיג ישראל”.

בשעה קשה זו, נשמע קולו הצלול והזך של מנהיג הדור ונשיאו - לא לעזוב! הרבי הבטיח לכולם כי נסים ונפלאות יתרחשו לעם ישראל, וכי אין לפחד או לחשוש. דבריו של הרבי היו נראים תלושים מן המציאות לנוכח המצב המדיני, אך הרבי חזר על עמדתו בנחישות שוב ושוב.

“אני זוכר היטב את יום ל”ג בעומר שלפני פרוץ המלחמה, בו יצא הרבי לקהל ודיבר לראשונה על המצב”, מוסיף הרב קורצוויל לספר. “בכל פעם שאני נזכר במעמד זה, אני חש את הדריכות העצומה בקהל ברגעים לפני שהרבי החל לדבר. אנשים היו חיוורים כסיד, ומתח רב עמד בחלל האוויר, בציפייה לשמוע כיצד יגיב הרבי לאירועים בארץ ישראל. איש למעשה לא ידע באיזה יום יכולה המלחמה לפרוץ, וכולנו חיכינו לדברי קודשו של הרבי. היה ברור לכולם שהשיחה של הרבי תעסוק גם במצב הבטחוני בארץ הקודש.

“אנשי תקשורת רבים נכחו בקהל - וגם הם, כמו כולם, חיכו לשמוע ‘מה יגיד הרבי מליובאוויטש’ ואיזה מסר יצא לתושבי הארץ”.

כשהרבי התחיל לדבר, שרר שקט מוחלט בקהל, פשוט דממה כמו שלא נשמעה מעולם. הרבי פנה אל ילדי ישראל ואמר להם בהתרגשות רבה: “אחיכם ואחיותיכם הנמצאים בארץ הקודש, ארץ ישראל, עומדים עתה במצב כזה, שהקב”ה מגן עליהם ושולח להם ברכתו והצלחה וישועה במידה מוגדלת, כדי שייצאו - ואמנם ייצאו - מן המצב הנוכחי בהצלחה בניצחון גדול, בנסים ונפלאות”.

הרבי אף הוסיף ואמר לילדי ישראל כי יש להם הכוח לסייע לעם ישראל במצב הקשה: “מוטלת עליכם זכות מיוחדת, לעזור להם על ידי שתלמדו פסוק נוסף בתורה, ועל ידי שתקיימו עוד מצווה ועוד מצווה. לא להזניח שום הזדמנות בזה, וגם תעסקו במצוַת ‘ואהבת לרעך כמוך’. להשפיע על ידידיכם וקרוביכם והמשפחה, שגם הם יסייעו ככל האפשר להפיץ תורה ומצוות. הרי כפי שאמר רבי שמעון בר יוחאי: זה מציל כל יהודי בכל מקום בו נמצא, מן הקשיים בהם נמצא. וזה מביא לו ברכת הקב”ה במידה גדולה. וישועה והצלחה, ויקוים אז מה שקראנו בפרשת אתמול: ‘וישבתם לבטח בארצכם’. שיהודי ארץ הקודש ישבו בביטחון: ‘ונתתי שלום בארץ’, שהקב”ה יהיה לאלקים שלנו, ולכל בני ישראל בכל מקום בו נמצאים”.

דבריו של הרבי נאמרו בלהט רב. פניו היו אדומות, וכמעט שצעק את נבואת הניצחון, כמו לחזק את דבריו. מנימת הדברים ומתוכנם היה ברור כי אין זו תפילה או משאלה - אלא הבטחה ברורה!

“קולו הבוטח והתקיף של הרבי נישא באוויר ועורר בכולם רגשות של ביטחון עצום” זוכר הרב קורצוויל. “אחרי דבריו של הרבי, היה ברור לנו כי המלחמה תסתיים בניסים ונפלאות וכי יהיו ניצחונות גדולים”.

עוד באותו יום נטל הרב יוסף ויינברג קלטת של השיחה ונסע עם בנו לשדה התעופה במטרה לשלוח את הקלטת עם מישהו שנסע מיד לארץ ישראל. דא עקא, שהמצב היה כה מסוכן, עד שאנשים לא טסו לארץ מפחד. וכי מי נוסע למקום שבכל רגע הערבים יכבשו אותו?!

בכל זאת, היו מעט מתנדבים אמריקנים שנסעו כדי לעזור במלחמה ולנסות להציל את הארץ. ביניהם היה גם הרב חיים סולובייצ’יק (בנו של הגאון רבי יוסף בער), והרב ויינברג ביקשו שייקח את הקלטת לארץ ישראל.

“מה זה”? שאל הרב סולובייצ’יק.

“זו בשורה טובה לתושבי ארץ ישראל!” נענה הרב ויינברג. “אתה מוביל את הבשורה הטובה של הניצחון לארץ ישראל”.

הקלטת הגיעה לידי חסידי חב”ד בירושלים שהתאספו להתכנסות מיוחדת שהתקיימה בבית הכנסת חב”ד בשיכון חב”ד בירושלים כדי להאזין לסרט ההקלטה. מאות הנוכחים שמעו היטב את הקול הקדוש של הרבי, קול גדול, ברור ומבטיח: “הקדוש ברוך הוא כבר מגן על ארץ הקודש ועל אחינו ואחיותינו הנמצאים בתוכה. וישועה במידה מוגדלת קרובה מאוד לבוא”.

 

אם לא די בשיחה זו, הרי שלאורך כל תקופת ההמתנה, יצאו מחדרו של הרבי הדרכות בהירות וברורות עם מסר מרגיע, כי אין מה לחשוש, וכי ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם. בין מקבלי התשובות נמנו כמה ממשפחות שהתגוררו ב’קראון הייטס’ ובניהם למדו באותם ימים בישיבת ‘תורת אמת’ בירושלים. כפי שהתפרסם אז, הרבי הרגיע את ההורים שלא לפחד כלל.

אם לא די בכך, הרי שבאותם ימים התפרסמו בעיתוני הארץ וחו”ל תשובות ומברקים של הרבי שבהם קרא “לא לפחד ולא להפחיד”, וכן לא לעזוב את ארץ–הקודש. כך למשל ביחידות שהייתה למר אברהם הרצפלד שהתקיימה באותה תקופה. “הימים קשים היו ומלאי חרדה, המלחמה ארבה לפתחנו, אך הרבי מלא ביטחון כי נעבור את ימי הדאגה, ואגב כך נסתייע במימרא הרוסית - “חאָצ’יש מאָז’יש”, פירושה - אם תרצה גם תוכל”, סיפר הלה. הרבי אף עורר אותו להניח תפילין.

ביומן שכתב באותם ימים, ציין ר’ בנימין ברנשטיין: “ביום א’ נכנס הורוויץ מירושלים ליחידות, ואמר לכ”ק אד”ש שהוא מודאג מהמצב בארץ ישראל, ואמר לו כ”ק אד”ש, שאם על חו”ל כתוב “הנה לא ינום” הרי בארץ ישראל כתוב “תמיד עיני ה’ אלוקיך” עס שטייט דאך תמיד. ואמר לו שאינו צריך לדאוג.

ביומנו המשיך להעתיק כמה תשובות שקיבלו אנשים באותה עת בנוגע לארץ ישראל:

תושב כפר חב”ד שאל את הרבי האם להגיע לבוא, ועל זה ענה הרבי בפתק חוזר: “אין עתה הזמן כלל לנסוע מאה”ק ת”ו, ונתראה בעז”ה בשובע שמחות בחודש השמחה בחודש תשרי הבע”ל”. גם ר’ ברוך טורנהיים שאל באותם ימים לגבי אחיו מארץ ישראל, ע”פ בקשת הוריו האם להחזירו מהארץ, ועל זה הייתה התשובה: “הרי הודעתי בפירוש לכפר חב”ד שאין לנסוע משם ואדרבה יוסיפו בהלימוד בהתמדה ושקידה וה’ יצליחם”.

למשפחה בברוקלין שביקשה ברכה בעבור קרוביהם בארץ הקודש השיב: “אין דעתי נוחה כלל וכלל מהבהלות והגזמות וה’ ישמרכם בתוככי כל אחינו בית ישראל שליט”א בכל מקום שהם ובפרט במקום אשר עיני ה’ אלקיך בה תמיד”.

להורים ששאלו אם בנם השוהה בארץ ימהר לשוב לביתו בארצות הברית, ענה הרבי: “פשוט שאין לפחד ולא יפחידוהו וגם לא את עצמם ויקוים ונתתי שלום בארץ וגו’”.

אולם המצב האיום והתחזיות הקודרות בכלי התקשורת בארץ ובחו”ל לא נתנו להירגע. גם בכפר חב”ד האווירה הייתה מתוחה. באופן לא צפוי נתקבל בכפר חב”ד מברק מיוחד מהרבי, וכה היו דברי קודשו: “ועד כפר חב”ד והרב בראשם שליט”א זכו ונמצאים בתוככי רבבות אלפי ישראל בארץ הקודש אשר עיני ה’ אלקיך בה תמיד ובוודאי ובוודאי לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ה’ ישמור אותם וכל בני ישראל שליט”א מעתה ועד עולם. המצפה לבשורות טובות, בטוב הנראה והנגלה, הנראה והנגלה בקרוב”. מברקו של הרבי היה כה שונה וחריג בנוף התחזיות הפוליטיות והצבאיות - עד שכל כלי התקשורת בארץ עטו עליו כמוצאי שלל רב.

הגב’ חיה ברונשטיין, אשת הרה”ח ר’ זלמן ע”ה, תושבת כפר חב”ד, שביקרה באותה עת בחצר הרבי זכתה לתשובות ברורות. באותם ימים שקדמו למלחמה זכתה להיכנס פעמיים ל’יחידות’ והרבי התייחס בדבריו אליה למצב בארץ–הקודש. וכך היא כתבה (בתרגום) למשפחתה בכפר–חב”ד:

“אמרתי לרבי שהמצב בארץ–ישראל הוא כזה שהייתי שבה מחר לשם. הרבי שאלני לכמה זמן הגעתי והשבתי לתקופה בת 53 יום ונותרו לי עוד 17 יום להישאר כאן.

“הרבי השיב: ‘תישארי כאן כפי שתכננת מראש, ועד שתצטרכי לשוב יתייצב המצב ויהיה טוב.. בטח תשתתפי כאן בכינוס הנשים (“קאנווענשן”) ובוודאי תאמרי כמה מילים. יהיה לך מה לומר - אחרי שתתקשרי עם ועד נשי חב”ד המקומי ותוודעי אותם - ותמסרי בשורות טובות מכאן ומשם’”.

וכך המשיכה לכתוב במכתב נוסף מיום כ”ו באייר את רישומה מכינוס הנשים האמור: “בשעה שהרבי שליט”א הזכיר את ארץ הקודש שהשם יתברך ירחם עליה ועל יושביה, ניתן היה להבחין איך שפני קדשו מתחלפים”.

לאור המתיחות העצומה בארץ, ביקש אחד מבני משפחתה לאחר את טיסתה מפני ש”הילדים לא רוצים שאסע”. באותו לילה, “חמש דקות לפני השעה 11.00 בלילה התקשר מזכירו של הרבי, הרב יהודה ליב גרונר, ומסר שהרבי מבקש שאבוא למשרד לא יאוחר מהשעה הקרובה … הגיע תורי ונכנסתי. הגשתי פתקת פדיון עבור המשפחה ועבור תושבי כפר–חב”ד, וכל אנ”ש בתוך כלל ישראל. הייתי מתוחה מאוד אך כשראיתי את הרבי מחייך, הוקל לי”.

בין השאר אמרה לרבי בדאגה עמוקה “אינני יודעת מה נעשה עתה בבית. מבקשת אני מרבונו של עולם שכולם יהיו שלמים בבריאות”. הרבי השיב לה: “כולם ב”ה שלמים ותמצאו את כולם שלמים ובריאים. סעי לשלום ותמצאי את כולם בסדר. ותבשרי בשורות טובות כולל מסירת דרישת שלום בכפר–חב”ד לנשי ובנות חב”ד ותפעלי במסגרת עבודתם”.

הרבי מציג את עצמו: “שניאורסאהן”

באותם ימים יצאה משלחת ובה הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב והרב שלמה אהרון קזרנובסקי לבקר את הפרזידנט מר זלמן שז”ר ששהה בביקור ממלכתי במונטריאל.

נוכח פעמי המלחמה, החליט שז”ר לקצר את ביקורו ולחזור לארץ ישראל כבר באותו ערב, ואנשיו הודיעו לאנשי משלחת חב”ד כי שז”ר ביטל את כל הפגישות המתוכננות עמו. כשהרב לייבל קרמר, מאנ”ש במונטריאל, התקשר להודיע על כך ל–770, נשמע לפתע קול בטלפון שאמר: “את הפגישה הזו הוא כן יקבל”. הרב קרמר שאל “מי זה?” [כלומר, מי המדבר] והרבי ענה: שניאורסאהן. 

 

הפגישה אכן יצאה לפועל, ובמהלכה סיפר שז”ר לחברי המשלחת, כי הרבי דיבר עמו בטלפון ובירכו שיהיה “וישבתם לבטח ושכבתם ואין מחריד” - וכ”ק ממש אמר בקול רם “ואין מחריד…”. והוסיף, כי צריך לחיות עם הזמן, ועכשיו הוא פרשת בחוקותי, ועודד אותו מאוד. שז”ר הבטיח לרבי כי יפרסם את דבריו עם שובו לאה”ק. הוא הוסיף ואמר לרבי, כי אף שכבר הכיר את הפסוקים האלו, מכל מקום, עכשיו זה נהיה עם חיות חדשה…