רדיפות, תלאות ונסים גלויים

הרב חיים מנחם טייכטל ע”ה מזקני וחשובי חסידי חב”ד בירושלים שהלך לעולמו באסרו חג פסח והוא בן תשעים ושתיים, הינו אוד מוצל מאש ששרד בניסי ניסים את השואה האיומה • בעלותו לארץ הקודש המשיך בעבודת החינוך במשך עשרות שנים, כשבמקביל פירסם מאמרים וספרים העוסקים בחינוך ילדי ישראל • בד–בבד בעידודו הנמרץ של הרבי, הדפיס את כתבי אביו הגאון הנודע הרב ישכר–שלמה טייכטל הי”ד שהיו אודים מוצלים מאש • מסכת חיים גדושת תלאות ומסירות נפש

היה זה במהלך ההקפות בשמחת תורה, כאשר בין האלפים עמד גם הרב חיים מנחם טייכטל מירושלים. מרוב התרגשות לשהות במעמד גדול זה, נשרה דמעה מעינו והרבי הבחין בכך, עודדו בידו לאות הגברת השמחה, וכעבור ימים מספר אף שאלו לפשר הדמעה.

דמעה של שמחה זו ביטאה את תחושתו המרוממת של החסיד שנפרד מהוריו בגיל צעיר במדינת סלובקיה לאחר שהנאצים השתלטו על האיזור, ממשיך בחיי נדודים ורדיפות לאורך כל שנות מלחמת העולם השניה, כאשר הוא משגיח ומדריך בבית היתומים המחתרתי.

למרות שאיבד את אביו ואחיו בשנות הזעם, לא שקע ר’ חיים מנחם בתהום הייאוש, ובעידוד רבותינו נשיאינו פעל עשרות שנים בשדה החינוך ובהוצאה לאור של כתבי אביו, זאת חרף קשיים ומכשולים שנערמו בדרכו. הוא זכה להקים משפחה חסידית לתפארת, בראותו בנים, בני בנים וצאצאים לרוב ההולכים בדרך התורה והמצוות.

רדיפות, תלאות ונסים גלויים

הרה”ח הרב חיים מנחם טייכטל נולד ביום כ”ד בניסן תרפ”ב בעיירה פישטיאן שבצ’כסלובקיה, לאביו הגאון הרב ישכר שלמה טייכטאל הי”ד. שמו בישראל נקרא ‘מנחם’. לאחר שלקה בילדותו במחלת הדיפטריה ומצבו הבריאותי החמיר, הוסיף לו אביו את השם ‘חיים’.

אביו התפרסם כפוסק הלכתי חשוב, ספרא רבא ונואם בחסד עליון. את פסקיו הוציא לאור בסדרת שו”ת “משנה שכיר”, וחיבורו זה הקנה לו שם של גאון ופוסק גדול. הוא כיהן בראשות ישיבת “מוריה” שיסד בשנת תרפ”ד, בה התחנכו בני ישיבה מופלגים ומצוינים בתורה ובחסידות. הבן ר’ חיים מנחם למד בנערותו בישיבת אביו, כאשר האב הגדול השגיח עליו באהבה רבה והשריש בו אהבת תורה ויראת שמים.

בשנת תרח”צ החלו הנאצים להשתלט על צ’כסלובקיה, ובמהלך ההשתלטות התפוררה המדינה והתחלקה לכמה חלקים, בהם “סלובקיה” שבה התגוררה משפחת טייכטל. בשלב מסוים אילצו הצוררים את הבחור חיים מנחם ואת אחיו הגדול דוד הי”ד, ללכת בתהלוכה ברחובות עם שלטים מעליבים בעוד ציבור הגויים שעמד מסביב, לועג להם. למרות זאת שר אחיו בדבקות: “ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים”, ואילו חיים מנחם מירר בבכי ולא יכול לעמוד במסע ההשפלה.

כשראה אביו שמצב היהודים מחמיר, שיגר את שני בניו עם אמם הרבנית לאנטוורפן, אל גיסו, רבה של אנטוורפן, הגאון רבי מרדכי רוטנברג הי”ד. לאחר שהאם דאגה למקום מבטחים עבור הילדים, שבה אל ביתה. בעיר כבר שהה הבן הגדול החתן מאיר הי”ד שהגיע לפניהם. חיים מנחם בן השש–עשרה ואחיו החלו ללמוד בישיבת ‘עץ חיים’ בהיידה הסמוכה לאנטוורפן.

כאשר כבש היטלר את בלגיה באביב ת”ש, נמלטו תלמידי הישיבה לצרפת, ביניהם גם שלושת האחים טייכטל. בשלב מסוים כבשו הגרמנים גם חלקים מצרפת, תפסו את יהודיה והחזיקום במחנה על מנת לשולחם לאושוויץ. בחסדי ה’ הצליחו להימלט מהמחנה, והבחור חיים מנחם מצא עצמו שוב במרסיי שהיתה כאמור תחת שליטה נאצית. והסכנה היתה מוחשית כל יום. חיים מנחם מצא לו בסוף מקום מסתור בבית מלון מקומי.

לילה אחד נכנסו למלון שוטרים מקומיים ששיתפו פעולה עם הנאצים, וככל הנראה על פי הרשימות שהיו במשרדי המלון, זיהו את השמות היהודים, והחלו בהקראת שמותיהם. מי ששמו נקרא, נעצר במקום ונלקח למחנה עבודה. חיים מנחם, כמנוסה ורגיל, לא הגיב כאשר הקריאו את שמו, אולם לאחר זמן קצר הבחינו בו השוטרים ותמהו מדוע לא הגיע כאשר נקרא. הוא טען כי הנו חולה. שני שוטרים נותרו כדי לשמור עליו כאשר במקביל הוזמן רופא שקבע כי היהודי “חולה מאוד”. ר’ חיים מנחם אמר כל ימיו כי רופא זה לא היה אלא אליהו הנביא… הבחור “החולה” הועבר למרכז רפואי לצורך טיפול, אך שם טען כי הוא בריא… לאחר כמה ימים שבהם נערכו לו בדיקות מקיפות, שוחרר לדרכו.

חיים מנחם עזב בחופזה את המקום, ובדרך ניסית שמע על בית היתומים שהקים הרה”ח הרב זלמן שניאורסאהן. הוא הצליח להגיע למקום ולהתקבל בתחילה כמדריך וכעבור זמן התמנה למנהל המוסד לבנות.

סכנה והצלה ברגע האחרון

הרב זלמן שניאורסאהן, בן דודו של הרב לוי יצחק שניאורסאהן אביו של הרבי, היה בשנים המוקדמות יותר עסקן חשוב ברוסיה, ובשנות הצ’ היגר לצרפת, וגם בה היה לעסקן ציבורי חשוב ולדמות תורנית מכובדת. בשנות השואה יסד הקים וניהל מוסדות לילדים יתומים, אודים מוצלים מאש המלחמה וההשמדה. מכיון שצרפת נכבשה על ידי הנאצים ושותפיהם, נאלץ ר’ זלמן לנדוד עם מוסדותיו ממקום למקום, ובמשך תקופה אף שיכן את מוסדותיו בטירה ששכנה במעבה היער.

ר’ חיים מנחם הצטרף אפוא למוסדות ר’ זלמן שניאורסאהן, שם הכיר עוד צעירים כמוהו תלמידי ישיבות מאירופה שהגיעו לשם, בהם הרב אהרן מרדכי זילברשטרום, הרב נחום יעקובוביץ’ והרב דוד משה ליברמן לימים רבה של אנטוורפן. עם הזמן הפכו אלו לידידי נפש וחיזקו זה את זה, כשהם ממשיכים בדרך התורה והחסידות. בהשפעת מנהל המוסדות הרב שניאורסאהן, התקרבו אלו לחסידות חב”ד, ועם השנים הפכו לחסידי ליובאוויטש מן השורה.

באותם ימים בהם הסתתר ר’ חיים מנחם בבית היתומים ששכן בהחבא, נדד אביו ברחבי אירופה והצליח להתחבא מעיני הצוררים. על תקופה זו סיפר ר’ חיים מנחם:

“אבא הקדוש היה קשור עם גדולי ואבירי התורה במשא ומתן הלכתי גם בימי האימה. אור התורה לא דעך אצלו, ובעיצומו של ההסתר הגדול לא נח קולמוסו מלהשיב לשואליו, ובמיוחד שם לבו לפתרון בעיות הלכתיות שהתעוררו עקב גזירות המרושעות של הצוררים כמו השאלה בדבר שימוש בחלב עכו”ם עקב מצוקת הזמן, ובקול ענות התריע כי על פי דין תורה אין לרכוש תעודות המרת דת אפילו כלפי חוץ. בנוסף לבירורי הלכות הרעיף לצאן מרעיתו דברי חיזוק ועידוד בדרשותיו חוצבי להבות אש, שחיזקו את ליבם הנשבר והנדכה”.

באותם ימים נוראים, כתב ר’ מנחם לאביו והאבא בפיקחותו הרבה הבין כי בנו ממשיך בדרך בה חינכו, והוא השיבו: “איני יכול לתאר לך איזו שמחה גרם לי הדבר, כי על אף שזה שנים רבות נעקרת מחיקי בהיותך עוד ילד, אולם למרות כל זאת לא סרת מדרך ה’, והנך הולך לבד בעוז ובבטחה גם בעולם השפל הגדול בדרך הקדושה, והנך חדור ביראת שמים, כפי שזה משתמע ממכתבך הנעלה. הנני מרגיש בזה מעל ומעבר מאושר מאוד כי זהו עושרי ואושרי שבניי צועדים בדרך ה’ לעד ולנצח”.

כאשר ר’ חיים מנחם בישר לאביו כי הוא מקבל השפעה בעבודת ה’ מר’ זלמן שניאורסאהן, חסיד חב”ד, השיבו האבא הגאון במכתב מרגש שהוא גם מכתבו האחרון:

“חיים מנחם היקר והחביב, גלויתך עם אגרתך קיבלנו בשמחה רבה לאחר ציפייה ממושכת. הנני מרגיש בזה מעל ומעבר מאושר מאוד, כי זהו עשרי ואושרי לראות בניי צועדים בדרך ה’ לעד ולנצח. תביע תודתי לרבך [ר’ זלמן שניאורסאהן] נכד [= צאצא] רבנו בעל התניא, שקדושתו ורוחו הטהורה משתקפות בך”.

הרב הגאון ישכר שלמה טייכטל שרד בניסים גדולים במשך מספר שנים, אך לבסוף נלכד והועבר לאושוויץ. כאשר התקרבו בנות הברית למחנות ההשמדה, הועלו קבוצות יהודים לרכבת, ביניהם גם הגאון הרב ישכר שלמה טייכטל שהועלה לרכבת בה היו גם אסירים אוקראינים, ואחד מהם היכהו למוות.

בית היתומים של ר’ זלמן שניאורסאהן עבר תלאות רבות, כאשר התלמידים נדדו והתחבאו בעודם סובלים מתנאי מחיה מורכבים ביותר. יחד עמם היה כל העת המדריך הרב חיים מנחם טייכטל. על רגעי חרדה שנחרטו על לוח לבו סיפר לא מכבר:

“כשהיינו בבית היתומים אצל הרב שניאורסאהן, הופיעה יום אחד המשטרה הצרפתית. ר’ זלמן אמנם היה אזרח צרפת אך אנחנו היינו בעלי אזרחות זרה והם חיפשו אותנו דווקא. באותם ימים הייתה המשטרה הצרפתית חלק מהמערכת הנאצית, ומשום כך הסכנה היתה גדולה. ר’ זלמן לא התמהמה והכניס אותנו - אותי, וידידי ר’ אהרן מרדכי זילברשטרום, ור’ דוד משה ליברמן - לתוך המרתף. השוטרים סרקו קומה אחר קומה של המבנה בו שכן בית היתומים, ולאחר שעות של חיפושים דקדקניים הגיעו לדלת המרתף וניסו לפותחה. שלושתנו שכבנו ללא ניע, יראים ומפוחדים, ואנו שומעים את השוטרים תמהים בפני ר’ זלמן לגבי תכולת המרתף. מבלי להתבלבל אמר להם שהמרתף גדוש בספרים עתיקים, ואין שם איש. השוטרים שמעו והאמינו; גם להם נמאס מהחיפוש שנמשך זה שעות, והם הלכו כלעומת שבאו, ואנחנו בחסדי הבורא יתברך נשארנו לפליטה”.

הפעם הראשונה עם הרבי

בקיץ תש”ה תמה המלחמה, ובתקופה הבאה בתי היתומים עברו לפאריז. ר’ חיים מנחם המשיך לנהל את המוסד לבנות בהצלחה רבה. בשנת תש”ז החלו לצאת מרוסיה קבוצות של חסידי חב”ד, חלקם התיישבו בפאריז. זו הייתה הזדמנות טובה עבור ר’ חיים מנחם להוסיף ללמוד חסידות מפי חסידי ליובאוויטש הדגולים שהגיעו אז לצרפת. בתוך קבוצות הפליטים הגיעה לפאריז גם הרבנית חנה, אמו של הרבי, והרבי בעצמו דאג להגיע לצרפת כדי להביאה לארצות הברית. זו הייתה ההזדמנות שבה ר’ חיים מנחם ראה לראשונה את הרבי, ואישיותו הרשימה אותו עד מאוד.

לימים סיפר שעד אז היה רגיל לראות אדמו”רים ורבנים ובני משפחותיהם בלבושים רבניים, ואילו חתן הרבי הגיע לפאריז במגבעת בהירה ובחליפה אירופאית, אך ר’ חיים מנחם במבט אחד הופתע לראות את דמותו האצילית של הרבי והבין כי הוא עומד מול איש אלוקים קדוש: “מצד אחד היה לבוש בצורה פשוטה ולא הראה שום סימן חיצוני, ומצד שני כולם ראו שלפניהם עומד איש אלוקים”.

הרב טייכטל אהב להתרפק על זכרונות הביקור משנת תש”ז, ותמיד נהג לספר כי הרבי ישב כל התקופה בבית המלון ועסק בתורה ותפילה, ומלבד יציאות לתפילות ולביקורים אצל אמו, לא יצא מבית המלון. עוד סיפר כי אחד החסידים שביקר אצל הרבי תדיר, הבחין כי על המיטה בבית המלון מונחים ספרים רבים, וניכר שלא הורדו מהמיטה במשך הלילה, וההשערה היתה כי “הרמ”ש פשוט אינו הולך לישון במיטה”.

באחד ימים ביקר הרבי בבית היתומים של ר’ זלמן שניאורסאהן, ונשא נאומים מיוחדים בפני הילדים היתומים, כפי שסיפר ר’ חיים מנחם: “במהלך הביקור נאם הרבי בפני הילדים והלהיבם לעבודת ה’ מתוך אהבה ושמחה. המדריכים סיפרו אז בינם לבין עצמם, על פי מקורות שונים, סיפורים מפליאים על אישיותו וקדושתו של אורחם, חתנו של הרבי הריי”צ. בין השאר סיפרו אז עדי ראיה, כי בחג הפסח אינו אוכל במשך כל החג, אלא את כזיתי המצה שחייבים בהם בליל הסדר ובסעודות שבת ויום טוב, ופירות”.

במוסד אותו ניהל הרב טייכטל, נאם הרבי בצרפתית ומפעם לפעם זלגו עיניו דמעות נוכח הבנות היתומות שאיבדו את הוריהן במלחמה.

ערב צאת הרבי מפאריז, נערכה התוועדות גדולה כ”צאתכם לשלום”, ובה הרבי פירש שמם של כל הנוכחים על פי קבלה, ובהם גם את שמו של ר’ חיים מנחם.

הצלחה בפרי עטו

בפאריז, הקים ר’ חיים מנחם את ביתו עם מרת חיה תחי’ בת הגאון רבי יהודה ברנדסדורפר.

לאחר שזכה לקבל את ברכת אדמו”ר הריי”צ, עלה ר’ חיים מנחם עם רעייתו לארץ הקודש, והתקבל לעבודה בתלמוד תורה ‘שילה’, בו למדו בנים למשפחות שומרות מצוות מכל החוגים. במקום זה לימד את ילדי ישראל קרוב לשלושים שנה, כאשר הוא משקיע את כל כוחותיו בחינוך.

במהלך השנים כתב והוציא לאור את הספר ‘ילקוט השמיטה’ כדי להקל על התלמידים לדעת ולהבין את דיני השמיטה, וכן את הספר נתיבות חיים ובו נושאים מגוונים בנושאי יהדות, על מנת להקל על מורים ותלמידים ללמוד נושאים יסודיים וחשובים בחיי היום–יום. בד–בבד פירסם מאמרים בנושאי חינוך ובנושאים חשובים אחרים.

על פרי עמלו בכתיבת מאמרים וספרים, בירכו הרבי ברכה מיוחדת: “בקשר ליום ההולדת - לשנת הצלחה בגשמיות וברוחניות - כולל כמובן הצלחה בפרי עטו לזכות הרבים” [אגרות קודש חכ”ו אגרת ט’תרצד].

ר’ חיים מנחם היה נערץ על תלמידיו וגם לאחר עשרות שנים שלמדו אצלו, עדיין הזכירוהו בהערצה, שיבחו את טוב לבו ואת מסירותו ואת יראת שמים שפיעמה בו.

דמעה אחת שהרבי הבחין בה

בחודש תשרי תשכ”ז ביקר בבית חיינו. את רשמיו העלה במאמר מרגש ביותר, שפירסם בביטאון חב”ד והנה קטע קצר המלמד על היחס המיוחד שקיבל מהרבי:

“ביום שמחת תורה כאשר כ”ק אדמו”ר שליט”א רקד וספר תורה בידו והאוירה שאפפה את כולם היתה רוויה חדוה חסידית טהורה, משום מה נשרה מעיני אגלת דמעה נוצצת - מיהרתי למחותה בידי למען לא תסתיר את ראייתי, ולא התעכב מבטי למול פני הקודש, והנה מניף הרבי שליט”א את ידו הקדושה - כדרכו בקודש - להגברת השירה והשמחה, ולא האמנתי כי אמנם אלי הוא פנה.

“בחלוקת כוס של ברכה במוצאי שבת קודש בראשית בארבע לפנות בוקר. אחרי תתו לי מכוס של ברכה, אמר לי הרבי: “הרבה שמחה”.

“לפני נסיעתי בליל כ”ח תשרי בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר בהיכנסי ליחידות העיר לי הרבי שליט”א בין השאר: הבחנתי בו כי בשמחת תורה פניו לא היו כדבעי… התנצלתי כי אלה היו דמעות התרגשות. ‘אם אלה של שמחה’ אמר הרבי שליט”א ‘ויש בזה תענוג, הרי הן מותרות גם בשבת ויום טוב’, והואיל להוציא ספר תניא ממגירתו והגיש לי כמזכרת, למען לא ימוש מזכרוני כל מה שחזיתי במחיצת הרבי שליט”א גם בתקופת ‘ויעקב הלך לדרכו’ כדברי הרבי שליט”א וזה יהיה נתינת כח לבצע בחיי היום יום כל מה שקלטנו במשך חודש השביעי.

“ובכל פעם שנקלע אני למיצר, מתאמץ אני לשחזר בדמיוני את המחזה הנהדר בעומדי בהיכל קדשו מול הרבי שליט”א כשברכותיו והוראותיו מהדהדות באזני: רק בשמחה ורווח לי”.

הרבי מעודד להדפיס את ספרי אביו

הרבי עודד את ר’ חיים מנחם להדפיס את ספרי אביו, בין אלו שכבר הודפסו בעבר ובין אלו שהיו עדיין בכתבים. הוראות אלו קיבל ב’יחידויות’ ובשנים הבאות גם במעמד חלוקת הדולרים.

בין הספרים היו חלקי השו”ת “משנה שכיר” שהודפס לפני השואה ונחשב לספר הלכתי חשוב, אך כיוון שרוב העותקים הושמדו בשנות הזעם, נוצר צורך להדפיסו שוב. כך גם הספר ‘אם הבנים שמחה’ שהודפס על ידי האבא הגדול בשנת תש”ג בעיצומה של המלחמה, וכמעט שלא נותרו ממנו עותקים. אך החשיבות הגדולה יותר הייתה לכתבי היד שהיו אודים מוצלים מאש. הללו נכתבו טרם המלחמה, עברו גלגולים רבים ושרדו בניסי ניסים. הם הגיעו לארץ הקודש, פוענחו והודפסו.

איך הצליחו לשרוד כל שנות הזעם? על כך סיפר ר’ חיים מנחם בעצמו, בהקדמה לספר “משנה שכיר” על התורה, שיצא לאור מתוך כתב היד:

“אבא ביקש בקשה נפשית להטמין את פרי עמלו אוצרות הכתבים עליהם עמל כל ימי חייו אצל גוי אחד מחוץ לעיר בעליית הגג ומי שיזכה לשוב מעמק הבכא, יתאמץ להוציאם ממנו כדי להפיצם בעם ישראל. זכתה אחותי החשובה מרת הינדל קלויזנר שתחי’, ובמאמצים על אנושיים קיימה הוראת אבינו הק’ והטמינה את הכתבים בכמה מזוודות אצל גוי ובזכות מילוי בקשת אבינו שרדה את התופת בניסי ניסים. היא השלימה את המשימה וכיתתה רגליה והביאה הכתבים לעליית הגג כבקשת אבינו.

“בתום המלחמה סיכנה אחותי את חייה  ושבה למקום המסתור, אל עליית הגג ונשאה עמה בטלטולי הדרך את כתבי היד, עד שהגיעה למקום מבטחים.

“ובנה המופלא ביותר, הגה”ח רבי ישכר דוד קלויזנר שליט”א שרוחו של זקנו המחבר חופף עליו ובימים כבלילות ולילות כבימים, שוחה הוא במים הזכים האדירים של הכתבים כדי שיצא דבר נאה ומתקבל”.

יומיים לפני יום ההולדת

בעת האחרונה מצב בריאותו נחלש, וביום שלישי, כ”ב בניסן תשע”ד - יומיים לפני יום הולדתו התשעים ושתים - השיב את נשמתו לבוראה.

הניח אחריו בנים ובנות, נכדים, נינים וצאצאים ההולכים בדרכי התורה והמצוות ובדרכי החסידות. ילדיו: הרב ישכר שלמה, ארצות הברית. השליח הרב דוד, נצרת עילית. הרב יוסף יצחק מאיר, ראש כולל ומחבר ספרים, צרפת. הרבנית אסתר ביסטריצקי, צפת. מרת גיטא וולפא, נתניה. מרת ברכה לוין, צרפת.

 

יישר כח לאחיין ר’ יששכר דוד קלויזנר על הסיוע בחפץ לב, ולר’ מנחם זיגלבוים שמראיון שערך עם הרב טייכטל שולבו שביבים בכתבה זו. 

“בחודש השני כתב לי קונטרס בחידושים מתורת חב”ד”

לא רק הרב חיים מנחם טייכטל התקרב לחב”ד, אלא גם אחיו המבוגר העילוי שלום טייכטל שלמד בישיבת סלבודקה, התקרב ליובאוויטש, על אף שהאב הדגול היה רב מחוגי יהדות הונגריה שלא היה לו כל קשר לעולם החסידות.

בעת לימודיו בסלבודקה, התחבר שלום לחסידי חב”ד אשר בקובנה, והעמיק בלימוד החסידות, לצד היותו עילוי גדול בלימוד הנגלה. את מכתביו שכתב ברציפות לאביו תיבל בדברי חסידות.

בהיותו בישיבה נחלה בשחפת וביום כ”ו תמוז תרצ”ז נפטר והוא בן 21 בלבד.  אביו הגאון כתב עליו הספד מרטיט, בו מתארו כחריף עצום ובקי נפלא שראוי היה להיות גדול ומנהיג הדור. בתארו את לימודו בישיבת סלבודקה כותב:

“וגם נתחבר אל חסידי חב”ד דשם , והיה בקי גם בספרי חב”ד… כאשר העידו עליו חסידי חב”ד בקובנה, מידי היותי שמה במשך שכבו שם בבית החולים, אמר לי אחד מיוחד צדיק וחסיד מקובל גדול בקי בספרי חב”ד [כנראה הכוונה לר’ יהושע אייזיק בארוך הי”ד - ש.ז.ב.] אשר לבני שלום היה לו עמו שיעור בספרי חב”ד, העיד עליו שלא טעם טעם חטא מימיו, ושספר ליקוטי אמרים מרבינו הזקן היה שגור בפיו, והיה יכול לומר כולו בעל פה. ופעם כתב לי קונטרס גדול כמה דפים מחקירות עמוקות בחכמת הנסתר על דרך חב”ד, וסיים המאמר בזה הלשון: ‘מי שלא למד חסידות מספרי רבנו בעל התניא ומאמירותיו העמוקות לא טעם טעם חסידות מימיו, ואין לו השגה כלל מהו חסידות’. כי כה היה מנהגו במשך השתי שנים שהיה בקובנה עד שעה שנפל למיטה ונכנס בבית החולים, שפעם אחת בחודש כתב לי קונטרס גדול בשיטה עמוקה בש”ס… ובחודש השני כתב לי קונטרס בחידושים מתורת חב”ד”.

•

ומה עלה בגורל שני האחים האחרים שהיו עם ר’ חיים מנחם בצרפת בשנות השואה?

האח המבוגר החתן מאיר, שהה במרסיי תחת שליטת הנאצים. מידי שלושה חודשים היה צריך להאריך את אישור השהיה. כשבא באחת הפעמים למשרדי השלטונות כדי להאריך את אישור השהיה, נאסר ונשלח לאושוויץ, שם נספה. הי”ד.

האח דוד נפל למשכב ואושפז במרכז רפואי נוצרי, אך התעקש שלא לאכול מאכלים אסורים שהוגשו לו, וכוחותיו לא עמדו לו, ויצאה נשמתו בטהרה. לדאבון לב, נטמן בבית קברות נוכרי, אך אחרי המלחמה, אחיו ר’ חיים מנחם העבירו לבית עלמין יהודי בעיר ליאון שבצרפת, ולאחר מכן בהוראת הרבי העביר את הנפטר לירושלים.

לא רק את אחיו מאב ואם העביר לקבר ישראל, אלא גם אחים יהודים אותם לא הכיר כלל. היה זה כאשר גויים צרפתים חברי מחתרת אנטי נאצית חיסלו משתפי פעולה עם הנאצים, וכתגובה חיפשו הנאצים את הרב זלמן שניאורסאהן, אך לא איתרוהו. תוך כדי חיפושים מצאו במחבוא שני יהודים קשישים, ורצחום נפש. הללו נקברו בבית קברות נוכרי בעיר בוארון. לאחר המלחמה, לבקשת ר’ זלמן שניאורסאהן, עסק ר’ חיים מנחם בהעברת שני קדושים אלו לבית עלמין יהודי בעיר ליאון.