“אני מתפלל לדעת זה התינוק” — עלינו לתת לילדים לנצח, לתת לתכונות הטובות והטהורות

“אני מתפלל לדעת זה התינוק” — עלינו לתת לילדים לנצח, לתת לתכונות הטובות והטהורות של הילדים לנצח. לנצח את הספקנות, לנצח את ההתחכמות ולנצח את הקרירות. עלינו לפנות מקום לתכונות אלו שבנפשנו, ולדעת כי לגבי הקב”ה כולנו ילדים, כי “נער ישראל ואוהבהו”, ולכן איננו צריכים להתבייש, ואפשר בהחלט להתנהג “כמו ילדים”.

כותרות העיתונים ושאר אמצעי התקשורת בארץ–הקודש, עוסקות בהתפתחויות הפוליטיות השונות ואולי גם המשונות, בכל הקשור להרכבת ממשלה, פרשיות כאלו ואחרות ועוד. כך גם התקשורת העולמית, העוסקת במגוון נושאים, לחיוב או להיפך.

אנחנו כאן כדי להזכיר את הכותרות האמיתיות, את רבבות הילדים שהשתתפו באירוע המרכזי של השנה, תהלוכות וכינוסי ל”ג בעומר. אלו כותרות שאולי לא בולטות, אך כמי שפועלים על פי הוראות כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, אנו יודעים כי זהו הדבר האמיתי, העיקר שהשתתפו כמה שיותר ילדים.

בכל התהלוכות, באה לידי ביטוי לא רק האמונה בכל ערכי התורה ומצוותיה, אלא גם ובמיוחד, האמונה והצפיה לגאולה האמיתית והשלימה. עניני משיח וגאולה הם חלק בלתי נפרד מכל תהלוכה, ורואים עד כמה בשורת הגאולה, היא המענה אותו מבקש עם ישראל, במיוחד בימים טרופים אלו.

יש משהו מיוחד באמונה, בצפיה ובזעקה של ילדים. לא לחינם דווקא הילדים הם אלו שערבים לקבלת התורה על–ידי עם ישראל. לא במקרה התבטא הרבי על יסוד הפסוק ומאמר חז”ל “במשיחי — אלו תשב”ר”, כי כאשר מתבוננים על ילד יהודי, ובפרט כזה אשר נולד, גדל והתחנך בשנים האחרונות, רואים משיח!

טבעם של ילדים הוא שהם מקבלים כל דבר בפשיטות, ואינם מקבלים התחמקויות או התחכמויות, שפת חלקות או דיפלומטיה, אלא רק אמירת אמת ברורה וישירה. כאשר ילד שומע כי הקב”ה מצוה לקיים את התורה ומצוותיה, הוא אינו מרפה, אינו מוכן לקבל שום תירוץ, עד שהוא רואה כי רצונו מתקיים, והוא עושה זאת במלא המרץ, בשיא ההתלהבות ובכל החיות, מבלי להתקרר ובלי להתעייף.

כאשר מספרים לילדים כי הגאולה חייבת לבא כעת, הרי ששום תירוץ אינו משביע את רצונם. אצלם, כפי שתבע הרבי, מופרך שמשיח לא יבא היום, מחר ומחרתיים. ברור להם כי משיח צריך וחייב לבא כעת. כאשר ילדים שומעים את בשורת הגאולה של הרבי, הם אינם מתפלפלים ומחפשים ‘פשט’לאך’ בהבנת השיחות משנות נ”א ונ”ב, אלא יודעים כי כל מה שהרבי אומר הוא אמת לאמיתה, כפשוטו ממש.

ו”אני מתפלל לדעת זה התינוק” — עלינו לתת לילדים לנצח, לתת לתכונות הטובות והטהורות של הילדים לנצח. לנצח את הספקנות, לנצח את ההתחכמות ולנצח את הקרירות. עלינו לפנות מקום לתכונות אלו שבנפשנו, ולדעת כי לגבי הקב”ה כולנו ילדים, כי “נער ישראל ואוהבהו”, ולכן איננו צריכים להתבייש, ואפשר בהחלט להתנהג “כמו ילדים”.

אפשר וצריך, לקבל את כל דבריו של הרבי באמונה פשוטה, גם אם לעיתים השכל מורה קצת אחרת, או שיש העלמות והסתרים שונים ומשונים. מותר ואף ראוי, לא לחפש דרכים על מנת ל”יפות” ו”להתאים” את דבריו של הרבי, את האמת האלוקית, למה שחושבים שהעולם רוצה לשמוע, אלא ללכת עם האמת הזו עד הסוף, במלא המרץ.

לא צריך להתבייש, כפי שהתבטא הרבי, לצאת בריקוד מתוך שמחה על הגאולה האמיתית והשלימה, גם אם ריקוד שכזה נראה מעשה “ילדותי”. גם אם חושבים כי עדיף להופיע חמורי פנים, בארשת רצינית, ולהסביר כל דבר באופן מדוד ושקול, הרי שאין תחליף לשמחה, להתלהבות ולחיות, ואין תחליף לפשטות.

 והילדים, בגיל או בנפש, הם הערבים לקבלת התורה, שכן דווקא הם מבטיחים שהיא תשאר בנצחיותה. וכך גם לגבינו, הילדים וה”ילדותיות”, היא זו שמבטיחה שלא נסתפק בשום תחליף, הסבר או תירוץ, אלא נפעל ונזכה תיכף ומיד לדבר האמיתי — לקבלת התורה, תורתו של משיח בגאולה האמיתית והשלימה, מתוך שירה, ריקוד והכרזה:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!