שלום שטרקס

בשבוע שעבר נפטר לבית עולמו הרה”ח ר’ שלום שטרקס, מאנ”ש בלונדון. בכך נגוזו גם הסודות הכמוסים בפרשיה שהסעירה בשעתו את תושבי ארץ ישראל תחת הכותרת “איפה יוסל’ה?” * רק לפני מספר חודשים הותרו לפרסום דו”חות ממשלתיים ומשטרתיים חשאיים השופכים אור חדש אודות פרשת יוסל’ה שוחמכר * החוקר ר’ שניאור זלמן ברגר מציג לראשונה את פרשת יוסל’ה מהזווית חב”דית, כאשר הוא מגלה סודות מרתקים הקשורים לכך, מתוך מסמכים וחומרים חסויים, כולל גם מעורבותו של הרבי מלך המשיח בפרשיה • חשיפה מרתקת

השחרור: מימין לשמאל: ר’ שליימקה מיידנצ’יק, ר’ שלום לייב אייזנבך, ר’ שלום שטרקס, ר’ יעקב רייניץ (חסרים בתמונה: הרב משה לנדא כיום רבה של בני ברק, ואחיו הרב אליהו לנדאדומה כי אין מי שלא שמע על פרשת חטיפתו של יוסל’ה שוחמכר. גם הצעירים בני ימינו שמעו על אותה פרשה ציבורית בולטת בתחילת שנות הכ”ף שהסעירה את תושבי ארץ ישראל, שנקראה על שמו של הילד יוסל’ה שוחמכר, יליד תשי”ב. הפרשה החלה לאחר שסבו, חסיד ברסלב, שהילד הופקד בידו, סירב להחזירו להוריו, בשל אורח חייהם שהיה רחוק משמירת תורה ומצוות. יוסל’ה הוחבא במקומות שנים ולאחר מכן הוברח אל מחוץ לגבולות ארץ ישראל, עד שאותר על ידי ה’מוסד’ והוחזר להוריו. הפרשה הגבירה את הקיטוב בין האוכלוסיות בארץ ישראל.

והנה השתלשלות הפרשה המסעירה: יוסל’ה עלה מברית המועצות בגיל 5 יחד עם הוריו, אידה, טכנאית צילום במקצועה, ואלתר, גזרן שעסק בתפירה עילית — ועם אחותו זינה (זיוה), המבוגרת ממנו בחמש שנים. בשל קשיים כלכליים מסרו אותו הוריו לסבו ר’ נחמן שטרקס, מחסידי ברסלב שהתגורר בירושלים והוא גידלו ושלחו ללמוד בתלמוד תורה מקומי בשכונת ‘מאה שערים’ בעוד שאת האחות זינה, מסרו לפנימייה של “בית רבקה” בכפר חב”ד. בתקופה מסוימת התקשו הסב והסבתא לגדל את האח והאחות. מי שנכנס לתמונה היה בנם, ר’ עובדיה שטרקס ע”ה, מחשובי חסידי חב”ד בלונדון, שכתב לרבי בעניינם. בתשובה שקיבל, הפנה אותו הרבי אל הרה”ח הרב עזריאל זעליג סלונים, מפארי הדמויות החב”דיות בירושלים, כדי שיסייע בעדם. לא ידוע לנו עד כה, האם אכן פנו אליו.

לאחר חודשים אחדים, כאשר השתפר מצבם הכלכלי של ההורים, ביקשו מהסב שיחזיר את ילדיהם. את הבת אכן הוציא מפנימיית “בית רבקה” והשיבוה להוריה, אך את יוסל’ה התחמק הסב מלהשיב באמרו כי ישיב אותו לקראת תחילת שנת הלימודים תש”כ. הסיבה להתחמקותו של הסב להשיב את הנכד, הייתה נעוצה בעובדה, שמישהו סיפר לו כי בנו וחתנו, הורי הילדים, מבקשים לחזור עמם לרוסיה מפני קשיים, שם יחנכו ברוח הקומוניזם הכפרני (לכוונה זו היה לכאורה בסיס, ראה מסגרת). ר’ נחמן שטרקס עצמו ידע מי הם הקומוניסטים, שכן הוא עצמו עלה מברית המועצות לא מכבר, שם סבל מהם מרורים ואף הוגלה לסיביר. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו שנכדו יהיה קומוניסט, ישנא את הדת היהודית ויתנהג בבוז כלפי ערכי היהדות וארץ ישראל.

בעקבות זאת, ארגנו הסב ובנו, הרה”ח ר’ שלום שטרקס, את החבאתו של יוסל’ה. הם הסבירו לילד שהוריו רוצים לקחתו חזרה לרוסיה, וכך שכנעוהו לשתף עמם פעולה. שוחמכר הוחבא במקומות שונים בארץ ישראל, בין השאר בראשון לציון, ירושלים, צפת, בני ברק ומושב קוממיות.

חלפו עוד שלושה חודשים, חנוכה תש”כ, וההורים הגיעו לבקר בבית הסבא ב’מאה שערים’, והנה הילד איננו. ההורים הבינו כי יש דברים בגו, שהרי בחנוכה יש חופשה מהלימודים, אך ר’ נחמן הבהיר כי הילד לומד גם כעת. האב חש שמסתירים ממנו את הילד. ההתחמקויות החוזרות ונשנות, רק חידדו אצלו את התחושה. הוא פתח במסע חיפושים נרחבים. רק בתקופה הבאה נאות הסבא להצהיר גלויות כי הוא מסרב להשיב את הילד להוריו, מחשש שהמשפחה הצעירה תעבור לברית המועצות.  

החיפושים אחרי יוסל’ה עלו בתוהו. ההורים שחששו לגורל הילד, ביקשו סעד מבית המשפט, ואז התפוצצה הפרשה בקול רעש גדול. בידיעה נרחבת בעיתון ‘מעריב’ גיליון י”ח טבת תש”כ, נעשה ניסיון ליצור דרמטיות–יתר, המשווה את הנתק בין הילדים להורים כמו בימי השואה ח”ו. עורכי העיתון רק שכחו שבמקרה זה, ההורים לבית שוחמכר ממילא כמעט לא היו בקשר עם הילדים כמה מספר שנים מרצונם החופשי.

נסיונות פשרה אצל רבני חב”ד

בדיון הדרמטי וההיסטורי בבית המשפט, הושמעו טענות הצדדים, והשופטים הוציאו צו המורה לסבא והסבתא להשיב את הילד. על אף הצווים, סירב הסב להחזיר את הילד להוריו, גם לאחר שנכלא, בטענה שבתו וחתנו רוצים לרדת לרוסיה שם יוציאו את הילד לשמד‏.

הנושא הפך להיות חלק ממלחמת דת ותרבות, ולשם כך גויסו כל הכוחות על מנת למצוא את הילד. בית המשפט העליון הורה למשטרה למצוא את שוחמכר, אך כל המאמצים עלו בתוהו. המשטרה אמנם ידעה כי ר’ שלום שטרקס (שנפטר לבית עולמו בשבוע האחרון), דודו של הילד, הלומד בישיבת “תומכי תמימים” בלוד, מעורב כנראה בהעלמותו של הילד, אלא שהדוד ר’ שלום מיהר להיעלם. המשטרה הרחיבה אפוא את החיפושים אחר יוסל’ה ואחר דודו ר’ שלום.

עד היום לא ידוע דבר על חלקו האמיתי של ר’ שלום בהעלמותו של הילד. רק כעבור עשרות שנים ניאות לתת ראיון קצר בנושא (ראה מסגרת) שם גילה לראשונה כי בזמן הפרשה “קיבלתי מכתבים מהרבי בנידון, ומכיוון שהיה ברור שעוקבים אחריי, הרבי כתב את המכתבים ברוסית ובאידיש והם נשלחו לכתובת אחרת, משם הם הועברו אלי”.

בחודש ניסן תש”כ הודיעה המשטרה כי התייאשה מלמצוא את שוחמכר באמצעים המקובלים, וביקשה מבית המשפט העליון הנחיות לגבי המאמצים שעליה להשקיע במציאת הילד‏. שר המשטרה הודיע כי המשטרה ביצעה מעל 270 חיפושים אך לא מצאה את הילד. מוסדות חב”ד ברחבי הארץ היו “על הכוונת” של המשטרה שערכה חיפוש במוסדות בירושלים, בראשון לציון ובלוד. זקני כפר חב”ד יודעים לספר, שנציגי ‘המוסד’ הגיעו לתלמוד תורה וחיפשו בין כל הילדים, בבית הכנסת ובבתי הכפר. הם גם לא פסחו על הישיבה בלוד. גם בקהילות חרדיות שונות נעשו חיפושים, והיו שהיתלו במשטרה כאשר הסתירו ילדים בארונות במהלך החיפושים‏.

על החיפושים שנערכו במוסדות חב”ד (ולא רק), אפשר ללמוד מתוך דו”ח חסוי של המשטרה שהותר לפרסום רק לאחרונה:

“מיד עם הזמנתו של שלום שטרקס מישיבת חב”ד בלוד לחקירה, הוצמד לו עיקוב של שני שוטרים מלוד … נערכה חקירה בין אנשי ישיבת ‘אחי תמימים’ בראשון לציון … נעשתה בדיקה אחרי הילד בישיבת חב”ד בלוד, אולם ללא תוצאות … נמסרה הודעה למפ”ן [מפקד נפת רמלה] לערוך בדיקת מודיעין שקטה בקשר לידיעה על המצאו של הילד בישיבת חב”ד [כנראה הכוונה למוסדות בכפר חב”ד — ש.ז.ב.] או אצל הרב גופין [באותה עת היו בכפר חב”ד כמה תושבים בשם “גופין”, ושמא הכוונה לרב ישעי’ גופין שניהל באותן שנים את בית ספר למלאכה — ש.ז.ב.]. תוצאות טרם נודעו”.

במקביל ניסו המשטרה, חברי כנסת וגורמים שונים לתווך בין ההורים לסב כדי להביא להשבת הילד תוך הבטחה שיוסל’ה יקבל חינוך דתי‏, אך הסב לא הסכים לפשרות‏. במהלך ניסיונות הפשרה, עורבו שלושה רבני חב”ד ידועים: הרב שלמה יוסף זווין, הרב שמריהו ששונקין והרב סלונים [אולי הרב עזריאל זעליג סלונים].

פרטי אותה פגישה, אף הם מובאים באותו דו”ח:

“הפגישה עם הרבנים הנ”ל בביתו של הרב זווין נקבעה עוד לאותו ערב … לפני מועד הפגישה נפגש המפ”ן [מפקד נפת ירושלים] עם הרב זוין בביתו בנוכחות שלום שטרקס. המפ”ן הסביר לרב את רקע הפרשה ואת עמדת המשטרה בנידון, שהגיבוי הניתן על ידי הרבנים לשטרקס, מהווה התנקשות וביזיון בית המשפט העליון, שהוא הסמכות השיפוטית העליונה…”

“באותו ערב, יותר מאוחר בהתאם למוסכם, נפגשו נחמן שטרקס ובנו שלום והזוג שוחמכר אצל הרב זווין והתדיינו, אך לא הגיעו לכל תוצאות חיוביות, ביחוד לרגל דרישתו החדשה של נחמן לקבל האפוטרופסות על הנכד לשם הבטחת קיום כל תנאי שיוסכם עליו”.

בחודש חשוון תשכ”א נפוצו שמועות שיוסל’ה הוברח לחוץ לארץ‏, אך המשטרה המשיכה בחיפושים בישיבות ובריכוזים דתיים ברחבי הארץ. החיפושים הפכו לאינטנסיביים. הארץ רעשה וגעשה, והקיטוב בין שומרי המצוות לשאינם, הלך והעמיק ביתר שאת. נפוצו שמועות על פסקי רבנים האוסרים את החזרת יוסל’ה לידי הוריו. כל יהודי שומר מצוות שיצא לרחוב, נאלץ להתמודד עם הטענה שהוטחה בפניו בזעם: “איפה יוסל’ה?”

אחד הרבנים והעסקנים החב”דיים שנחשד על ידי המשטרה, היה הרב עזריאל זעליג סלונים. הוא אכן החזיק במידע רב, אך למרות המעקבים הצמודים, ואפילו מעצר אחת מבנות משפחתו, לא הצליחה המשטרה להוכיח כי בידו המידע המבוקש.

בחודש אב תשכ”א עצרה המשטרה את הורי משפחת קוט מהמושב קוממיות, אצלם שהה יוסל’ה במשך מספר שבועות‏. אדם נוסף טען שנחטף גם הוא בידי אנשי קוממיות, ורב המושב, הרב בנימין מנדלזון נעצר עם אחרים. בהמשך התברר שהייתה זו עדות שקר ואותו אדם נידון למאסר‏.

יוסל’ה שוחמכר הוברח לחוץ לארץ כשהוא מחופש לילדה בידי הגיורת רות בן דוד, אשתו השנייה של ר’ עמרם בלוי, מנהיג ה’נטורי קרתא’. רות בן דוד ניצלה את כישוריה וניסיונה כסוכנת ה”מאקי” (המחתרת האנטי–נאצית שפעלה בצרפת במלחמת העולם השנייה), ושינתה בדרכונה את רישום בנה. כך הערימה על אנשי ביקורת הגבולות שניסו לאתר ילד שנחטף. שוחמכר הוחבא זמן רב באירופה, בהם כששה חודשים בפיבלן שליד פריס‏ ואז הועבר לארצות הברית.

באחד הדו”חות הסודיים שכתבו חוקרי המשטרה בימים ההם מסופר, כי הדוד ר’ עובדיה שטרקס מלונדון [מחשובי חסידי חב”ד בעיר], כתב לאביו כי הילד כבר נמצא מחוץ לגבולות ישראל. כך הוא הודיע גם לאחד מקרובי המשפחה שהגיע ללונדון. כותב הדו”ח חושף התלבטות בקרב חוקרי המשטרה, האם להאמין לדברים אלו או שמא יש בכך משום רצון להסיח את דעתם של החוקרים מהמקום האמיתי. לבסוף המשטרה נטתה להאמין כי בנקודה זו הדוד אינו משקר, והילד נמצא בחו”ל. מכך הסיקו גם, שהדוד ר’ עובדיה מעורב עד צווארו בפרשת יוסל’ה.

“יוסל’ה איננו בחצר חב”ד”

לאחר שמאמצי המשטרה לאתר את הילד נכשלו והפרשה צברה תשומת לב ציבורית רבה, החליט ראש הממשלה דוד בן–גוריון לערב בנושא את “המוסד” בראשות איסר הראל. את החיפושים ניהל הראל בעצמו, דבר חסר תקדים בהיקפו ובחומרתו. הם עלו על עקבותיו של הדוד ר’ שלום שטרקס בלונדון והוא נעצר על ידי השלטונות הבריטים, אך הוא לא נידב כל מידע לגבי מקום המצאו של הילד.

באותם ימים נולד לו בנו הבכור, והברית נערכה במתחם בית הסוהר…

בשלהי חורף תשכ”ב נפוצו שמועות כי הרבי מליובאוויטש, יודע היכן נמצא יוסל’ה, או אף קשור ישירות לפרשה. ידיעות סותרות פורסמו בתקשורת, ודוברי חב”ד נאלצו לעסוק בהכחשות.

מקורות עיתונאיים מספרים כי אנשי ה’מוסד’ הרחיקו עד ל–770 וביקשו להיפגש עם הרבי, לבסוף הם נפגשו עם הרב חודקוב וכפי הנראה הם לא קבלו ממנו אינפורמציה היכן יוסל’ה.

הנה ידיעה בעיתון ‘חרות’ המזוהה עם הימין:

“בראיון מיוחד עם סופר ‘חרות’: הרבי מלובביץ’: יוסל’ה איננו בחצר חב”ד.

“הרב מליובביץ’, ר’ מנחם מנדל שניאורסון, לא ידע ואינו יודע היכן נמצא יוסל’ה שוחמכר. הרבי גם אמר דברים אלה בראיון עמי לפני כחודש ימים, כאשר שהיתי במחיצתו משך שעה ארוכה, בעת שמילאתי שליחות מטעם עתוננו בניו יורק.

עם פרסום הידיעות שסיפרו כי הרבי יודע היכן נמצא יוסל’ה, קיבלני הרבי מליובביץ’ לראיון. תוך כדי הדו–שיח שאלתי את הרבי: בעיתונים ישראליים המגיעים לכאן נרמז כאילו מצוי יוסל’ה בחסות חב”ד, הנכון הדבר?

“לאחר שהרבי השיב תשובה שלילית, המשכתי ושאלתי: ‘בעיתונים אלה נרמז גם שכאילו הילד חבוי בחצר הרבי’.

“הרבי התחייך והשיב תשובה שלילית חד משמעית: ‘הילד אינו נמצא כאן’.

“העובדה שהרבי אינו יודע היכן הילד, נתאמתה אחרי פרסום הכחשה על ידי מזכירות הרבי. בהכחשת מזכירות הרבי נאמר: “יוסל’ה אינו נמצא במוסד כלשהו ממוסדות תנועת חב”ד, והרבי מליובביץ’ אינו יודע היכן נמצא הילד” ההודעה גם מכחישה את השמועות כאילו הוציא הרבי פסק דין שלפיו אין להחזיר את יוסל’ה”.

באותה תקופה התעתד העסקן החב”די הרה”ח ר’ שמריהו גורארי’ לנסוע ל’בית חיינו’. מכיוון שהמתח הציבורי הגיע לשיאו, נפוצו עד מהרה שמועות שונות ומשונות כאילו לנסיעה זו יש קשר לפרשת החטיפה.

והנה ההכחשה שפורסמה ב’מעריב’ גיליון י”א ניסן תשכ”ב:

“זו עלילה — אמר הבוקר הרב שמריהו גור אריה — מראשי חב”ד בארץ, בצאתו במטוס ‘אליטליה’ לביקור בניו יורק, ביחס לפרסומים כאילו הוא יובא אל הרבי מלובאביץ’ כדי להסדיר את ענין החזרתו של הילד יוסל’ה. הרב גור–אריה ציין כי הוא יוצא לביקור חג אצל בנו [הרב נתן גורארי’] בניו יורק, מאחר שאשתו נפטרה השנה והוא נשאר ערירי בארץ. במסגרת זו יבקר אמנם אצל הרבי אך אין לדבר כל קשר לפרשת יוסל’ה.

“מר פנחס אלטהויז נשיא אגודת חסידי חב”ד בארץ [כנראה תואר שהעיתונאים הדביקו לחבר הנהלת אגו”ח] שבא ללוותו בשדה התעופה, הצטרף אף הוא בהכחשה נמרצת כאילו יש לחסידי חב”ד או לרבי מלובאביץ איזה שהוא קשר לפרשת יוסל’ה”.

בין כך ובין כך, ראש ה’מוסד’ איסר הראל העריך שהילד הועבר לאירופה והפעיל עשרות סוכנים ומתנדבים בחיפושים אחריו בקרב קהילות חרדיות ביבשת. הסוכנים לא הצליחו למצאו שם, אולם אחד מהם סיפר להראל כי בקהילה באנטוורפן מספרים על גיורת בעלת יכולות מרשימות הפועלת במדינות שונות. הראל העריך שהיא קשורה לפרשה, ולאחר מאמצים הצליח לאתר את רות בן דוד.

אנשי המוסד גילו כי היא מוכרת את ביתה בצרפת. הם התחזו לאנשי עסקים החפצים לקנות את הבית והצליחו לגרום לה להגיע לדירה שהוכנה לצורך כך בצרפת ולהחזיקה שם. חוקרי המוסד ניסו לדובב את בן דוד במשך שבועות אולם לא הצליחו לגרום לה לשתף עמם פעולה. במקביל נעצר בארץ ישראל בנה של בן דוד, אוריאל, והוא הודה שאמו מעורבת בפרשה. על פי הראל, הוא הצליח בסופו של דבר להוציא מבן דוד את מקום הימצאו של הילד, בעזרת המידע שנתן אוריאל ותוך שכנוע מוסרי. לעומת זאת, בן דוד כתבה באוטוביוגרפיה שלה, שלבסוף המידע הגיע על ידי חרדי שהיא מכנה “לייבל פרידמן”. בכ”ט בסיון תשכ”ב, גילו סוכני “המוסד” את יוסל’ה אצל משפחת גרטנר, מחסידי סאטמר, ברובע ברוקלין שבניו יורק.

בפגישה בין יוסל’ה לאמו, שנערכה בניו יורק, התנכר לה יוסל’ה תחילה, וטען ששמו יענקל גרטנר, אך לאחר שהראתה לו תמונות מילדותו חזר לחיקה. הילד שב לבית הוריו.

לאחר סיום הפרשה, צבי אהרוני, מבכירי “המוסד”, מתח ביקורת על פעילות “המוסד” בנושא: “עשרות אנשי מבצעים, חוקרים ודסקאים התעסקו ארבעה חודשים רק בחיפוש אחרי יוס’לה. זאת הייתה ממש אובססיה של איסר, וזה בא על חשבון מבצעים אחרים”‏.

בני הזוג קוט ממושב קוממיות נידונו למאסר על תנאי לשנה לאחר שהודו שביומיים–שלושה האחרונים לשהותו של שוחמכר אצלם ידעו את זהותו. רות בן דוד שהבריחה את שוחמכר אל מחוץ לארץ ישראל הועמדה אף היא לדין, ועל גורלו של הדוד ר’ שלום שטרקס, יסופר בהמשך.

שמו של הרבי מועלה בישיבת ממשלה חשאית

יוסל’ה נלכד, והיה ברור כי יש צורך להרגיע את הרוחות שסערו בארץ הקודש. אמנם לא היה טעם להמשיך לחקור את המקרה, אך ראש ממשלת ישראל, בן גוריון, שהוביל אישית את המצוד אחר יוסל’ה, התעקש כי חייבים להביא את ר’ שלום שטרקס למאסר בארץ הקודש על מנת לאפשר למשטרה וה’מוסד’ לחקור אותו כדי לגלות מי עמד מאחורי הסתרת הילד.

באותה ישיבת ממשלה חשאית, התלהט הוויכוח ועלה לטונים גבוהים. פרוטוקול של אותה ישיבה הותר לפרסום אך בקיץ תשע”ה, ובו מובא הפולמוס לכל פרטיו, ובו גם דברים אודות הרבי.

שר הסעד יוסף בורג (“המזרחי”): הייתי לפני שבועיים בברוקלין, שכונה חרדית. כל ילד שראיתי שם, יכול היה להיות יוסל’ה, הלכתי אל הרבי מלובביץ, שוחחתי איתו בענין, אין מצדו שום צידוק לענין זה.

במהלך הישיבה, הפציר השר משה חיים שפירא בראש הממשלה, ששלום שטרקס לא יוסגר לארץ ישראל, שכן הדבר יגרום לרעש גדול בבריטניה ובארץ ישראל, והדבר מיותר לאחר שיוסל’ה הושב להוריו. על דברים אלו השיב ראש הממשלה:

“אם אפשר להגיע לחקר הדבר מי הם חוגים אלה — זה נחוץ לדעתי בשביל היהדות הדתית, שלא יערבבו כולם יחד. אינני יכול להישבע שהרבי מלובביץ’ לא ידע. אני לא מוכן להעיד שלא ידע, ואם אתה תעיד — לא אקבל עדותך. אינני אומר שכן הדבר, זה לא כל כך ודאי, לך אין רשות להעיד על זאת, אינך יודע [הכוונה ש’המוסד’ חקר זאת בחשאיות ללא דיווח לממשלה, אך ראש הממשלה הוא האחראי הישיר על ה’מוסד’ ויודע את ממצאי החקירות. — ש.ז.ב.]”.

בהמשך הוסיף בן גוריון: “אין לי שום טענה נגד הרב מלובביץ’, הטענה היחידה שהוא יושב בניו יורק ולא בארץ ישראל”…

למחרת ישיבת הממשלה, פורסמו ידיעות קצרות בעיתונות אודות מסקנות הממשלה, בהן נחשף רק כי בממשלה היה “דיון חם” על המשך ההליכים המשפטיים נגד המעורבים בפרשת יוסל’ה, אך הפרטים המלאים הוסתרו מהציבור עד לחודשים האחרונים.

 

חסידי חב”ד נרתמים להצלחת המשפט

בהתאם להוראותיו של בן גוריון, ביקשה הממשלה את הסגרת ר’ שלום שטרקס. בעקבות זאת נעשו מאמצים רבים כדי שבקשת ההסגרה לא תתקבל. בין מובילי המערכה מאחורי הקלעים, עמד הגאון הרב יעקב לנדא, רבה של בני ברק. אולם לבסוף הוסגר ר’ שלום לישראל. הוא נחקר כאן, אך לא ידוע שדיבר על הקשר החב”די לפרשה.

עם הגיעו לארץ ישראל, פתחו כמה מחסידי חב”ד במסע איסוף כספים כדי לסייע לו בהוצאות המשפט. ידידו ר’ שלום לייב אייזנבך התגייס לכך, ולפני יותר מעשור סיפר לכותב השורות על פרויקט זה, וכעת מתפרסמים דבריו כאן לראשונה: 

“נסעתי יחד עם ר’ יהושע יוזביץ מנהל ישיבת ‘תורת אמת’, לאסוף כספים. ביקשתי מהרב שלמה יוסף זוין לסייע, והוא שלח איתי מכתב לרב יעקב לנדא רבה של בני ברק שאכן העניק לי מיד מכתב המלצה. הרב זוין לא הסתפק בכך, וביקש מהרב לנדא שיאסוף בעצמו כספים. הרב לנדא נענה לבקשה, וביחד עם הרב לוי גרוסמן, הלכו השניים לבתי רבנים חשובים וגבירים לאסוף כספים. בין התורמים, היה האדמו”ר מויז’ניץ (ה’אמרי חיים’)”.

במשפטו חרצו השופטים את אשמתו, והוא נידון לשלוש שנים בכלא, עם זאת הוחלט, כי הזמן שישב בכלא הבריטי, ייחשב בתקופת המאסר.

החברים הפעילים למען ר’ שלום לא אמרו נואש, והרב זווין יחד עם הרב צבי יהודה קוק ראש ישיבת ‘מרכז הרב’, שיגרו מברק אל הפרזידנט יצחק בן צבי בו ביקשו לחון את ר’ שלום. בקשתם נענתה בשלילה. ר’ שלום ישב בכלא איילון שברמלה.

מי שסייע לו בתקופת מאסרו, היו תלמידי התמימים שלמדו בלוד, בהם ר’ יעקב רייניץ ור’ שלום לייב אייזנבך (התלמידים סייעו גם לאביו, ר’ נחמן, שעה שישב אף הוא בכלא מתוך מטרה להוציא ממנו מידע על מקום הימצאו של נכדו. הם הביאו לו אוכל כשר למהדרין. בין השליחים שהגיעו לתאו היה ר’ נתן וולף וכן הגב’ גיטה גליצנשטיין, רעיית הרב חנוך ע”ה, מזכיר הישיבה). 

על ביקורים אלו מספר ידידו יבלחט”א הרה”ח ר’ יעקב רייניץ: “הכרתי את ר’ שלום שנים רבות קודם, וראיתי בכך זכות לעזור לו. הבאנו לו אוכל בכשרות מהודרת וכן ספרי קודש על מנת להקל עליו את השהייה בכלא”.

גם אנשי חב”ד פנו לשלטונות בבקשה לחון את ר’ שלום שטרקס ולשחררו, אך הבקשות נענו בשלילה. רק לקראת תום תקופת המאסר, נבחר שז”ר לתפקיד הפרזידנט. באותן שנים היה נהוג כי הנבחר מעניק מספר חנינות ביומו הראשון בתפקיד. ר’ שלמה מיידנצ’יק יו”ר ועד כפר חב”ד, ור’ זושא וילימובסקי שכיהן אז כמזכיר ועד כפר חב”ד, פעלו אצל שז”ר בנידון, והוא אכן העניק חנינה לשטרקס ביום הראשון לתפקידו. ר’ שלום שטרקס יצא לחופשי. את פניו בשערי הכלא קיבלו ר’ שלמה מיידנצ’יק וכן קבוצה של צעירים חב”דיים, בהם בני הרב לנדא מבני ברק.

הנה תיאור עיתון ‘דבר’ אודות השחרור:

“בריקוד חסידי ובשירת ‘כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון’ קיבלו אתמול בבוקר בשער בית הכלא ברמלה, ידידיו של שלום שטרקס את פני חברם ששוחרר ממאסרו בעקבות החנינה שניתנה לו על ידי נשיא המדינה ז. שזר.

“בעת שחרורו בשעה 8.30 בבוקר, עמדו ליד השער חמישה–שישה מידידיו של שטרקס — צעירים מכפר חב”ד. בנשיקות ובחיבוקים וברכת ‘לחיים’ על כוסיות וודקה, נסתיים מאסרו של שטרקס אחרי שבעה חודשי מאסר. במשך שהותו בכלא הוא אירגן מניין מתפללים, הפעיל את בית הכנסת במקום וכן עסק בתיקון ספר התורה של בית הסוהר שהיו בו שיבושים. שטרקס לימד גמרא בפני קבוצת אסירים, ואביו ר’ נחמן שטרקס סיפק לו ספרים בעת שביקר אצלו.

“בין הרוקדים בעת יציאתו, נראה סמל משירות בית הסוהר, נמוך קומה ומזוקן, העובד כטבח בבית הכלא. הטבח היה מידידיו של שטרקס. למד מפיו תורה והרשה לו לבשל בעצמו את האוכל, כדי שיהיה כשר למהדרין”.

הרבי מדבר בפומבי במעלת החנינה

עשרה ימים לאחר החנינה, דיבר על כך הרבי בשיחה שנאמרה בט’ סיון תשכ”ג (להלן, על–פי רשימה ‘בלתי מוגה’):

“… מישהו [שזר] שעלה לגדולה על–ידי יהודים, והרי ‘אכל בי עשרה שכינתא שריא’, ובפרט שהיו ביניהם כמה עשיריות יראי השם, ומוחלין לו על כל עוונותיו שעד עתה … ישנם שמקשים קושיות, אבל כל קושיא אינה מצד הטוב, וכמו שאמר כ”ק מו”ח אדמו”ר, שכאשר רוצים לידע ולבחון דבר, יש לראות מה התוצאות מזה, וכאן היה שמיד החזיר איש לאשתו ולבנו עושה שלום, וכמו שקיבלתי מכתב היה זה מאבק קשה, ובפרט שעשה זאת מיד ביום הראשון ובעלייתו לגדולה הרי שזהו ענין גדול…”

במילים ‘עושה שלום’ היה רמז ברור לשחרורו של ר’ שלום, אבל הרבי לא הסתפק ברמז. מספר ימים לאחר מכן, ביום חמישי י”ד בסיון, התפרסמה ידיעה בעיתון ‘דער טאג מארגען זשורנאל’ שיצא לאור בניו יורק, מאת ג. גרוזין (הוא העיתונאי ר’ גרשון יעקבסאן) שהוגהה על ידי הרבי:

“הרבי הסביר שאף על פי שבחוגים ידועים יש טענות על שבחירת שזר גרמה לשמחה אצל יהודים דתיים, צריכים להסתכל על הפועל ממש בכדי שנוכל להוכיח. במקרה זה הרי הוא (שזר) התחיל את פעולתו ביום התמנותו בחנינת מספר אסירים יהודיים, וכתוצאה מזה איחד בעל ואישה — בזה בודאי התכוון הרבי מליובאוויטש לחנינת דודו של יוסל’ה שוחמכר, שלום שטרקס, שיכול עכשיו להתאחד עם אשתו וילדיו. שטרקס היה מנותק ממשפחתו במהלך יותר משנתיים.

“הרבי מליובאוויטש אמר כי הזריזות לחון יהודים היא ראיה מושלמת וממשית, שאפילו בשביל מעשה יחיד זה הייתה בחירתו מוצדקת”.

זמן–מה לאחר התוועדות זו, הגיע אל הרבי הרב יוסף שיינברגר מזכיר העדה החרדית שהייתה קשורה לפרשה עד צווארה. כאשר נכנס ל’יחידות’, נסובה השיחה אודות שחרור ר’ שלום שטרקס ואודות ה”עולה לגדולה”, כאשר הרב שיינברגר תמה לגבי הביטוי המיוחד הזה שהופנה כלפי שז”ר. בעקבות זאת דיבר הרבי בתקיפות על חובת ‘העדה החרדית’ להודות לשז”ר על שחרורו של ר’ שלום שטרקס:

[תוכן הדברים מה’יחידות’:] לאחרונה ישב ר’ שלום שטרקס במאסר. לפני יום כיפור היתה השתדלות גדולה לשחרר אותו מהמאסר ליום כיפור [כנראה לחופשה], אך הרשויות לא הסכימו. ואז השתדל שז”ר [שהיה אז מראשי הסוכנות היהודית] בדבר בכל כוחו, ואף אמר שאם ר’ שלום לא ישוחרר, ילך הוא — שזר עצמו — וישב יחד איתו בבית האסורים ביום כיפור! היתה לו על זה עגמת נפש גדולה מצד המדינה והוא סבל בגלל זה, האם לפחות טרחתם להודות לשז”ר על מאמציו אלה?!

על כך השיב הרב שיינברגר: “הרי איננו מכירים במדינה!”

על טענה זו אמר הרבי: “אם כן, את זה גופא תכתוב לו. תכתבו לו שאינכם מכירים במדינה. אבל אתם מודים לו באופן אישי על מה שעשה”.

יש לציין כי הדברים התקיפים לא העיבו על הקשר, ובשנים הבאות המשיך הרב שיינברגר להגיע אל הרבי.

יחידות בת 45 דקות בה דובר רוב הזמן על יוסל’ה

בניחום אבלים אחר פטירתו של הרה”ח ר’ דוד לייב חן, סיפרה לי אלמנתו הגב’ רבקה חן, כי היא אחות אמו של יוסל’ה שוחמכר. וכך סיפרה על זווית נוספת הקשורה לפרשה:

“באותה תקופה שהיתי בלבוב. באחד הימים הוזמנתי למטה הק.ג.ב. בעיר שם לחצו עלי לכתוב מכתב לאחותי, אמו של יוסל’ה, ובו אבקש שתחזור לרוסיה. מובן שסירבתי.

“שנים רבות לאחר מכן, כשנכנסתי עם בעלי ליחידות הראשונה אצל הרבי, החל הרבי לדבר איתנו באריכות אודות פרשת יוסל’ה והתעניין בשלומו ובשלום אמו. היחידות נמשכה 45 דקות, כשרוב הזמן נסבה השיחה אודות יוסל’ה…

כשישבנו ‘שבעה’, הגיע יוסל’ה לנחם, הוא חבש כיפה ואף התפלל מעריב”.

•

בשנים הבאות, זכה ר’ שלום להגיע אל הרבי מספר פעמים ולהיכנס ל’יחידות’.

לאורך השנים היה מהמתפללים הקבועים ב’בית ליובאוויטש’ בלונדון. ר’ שלום שלמד בישיבת ‘תומכי תמימים’ בלוד בעת פרוץ הפרשיה המסעירה, נפטר בשבוע האחרון בהותירו אחריו את בניו: ר’ קלמן ור’ מנחם, ואת בנותיו: מרת איטא טעלער, מרת שרה ליפשיץ, ומרת חנה אבגי, נכדים ונינים הולכים בדרך התורה והחסידות. הלווייתו התקיימה ביום שני השבוע והוא נקבר בבית החיים ‘עדת ישראל’ בלונדון.

מקורות: שיחות קודש, ארכיון המדינה, הפרטיזן, עבד מלך, בסוד שיח, ידיעות אחרונות, מעריב, דבר, חרות, בית יעקב, בית משיח, ראיון עם ר’ שלום שטרקס ע”ה, ראיונות בעל פה ועוד.

תודת הכותב נתונה לר’ מאיר שמחה חן, על משלוח חלק מהתמונות.