החסיד שידע להתחבב והיו לו קשרים עם כ-ו-ל-ם. החסיד שלא היה צריך לבקש פגישות אצל ר

 החסיד שידע להתחבב והיו לו קשרים עם כ-ו-ל-ם. החסיד שלא היה צריך לבקש פגישות אצל ראשי ה’מדינה’. החסיד שהרבי הריי”צ הבטיח לו “עמי במחיצתי”, והרבי בכה כשסיפר שהוא מתוועד כעת בגן עדן

 ר’ פיניע יושב ליד הרבי בסעודת חתונה בחודש כסלו תש”י בתמונה נראים (בכיוון השעון): הרבי; ר’ פיניע אלטהויז; ?; ?; הר”י דזשייקובסון; הר”ש הלוי לויטין; ?; הר”ש זלמנוב; ?; הר”נ טעלושקין; הר”ז גורביץ

החסיד ר’ פנחס טודרוס אלטהויז, נולד בד’ כסלו תרנ”ח בניקולייב לאביו החסיד ר’ בנימין אלטהויז, אחיו של ר’ אליהו חיים אלטהויז. עוד לפני שנכנס בעול המצוות נכנס ללמוד בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש. לאחר נישואיו גר בלנינגרד, כיהן כגבאי במניין בבית אדמו”ר הריי”צ, וביצע עבורו שליחויות, בעיקר דרך הג’וינט. במכתב באגרות קודש שלו, מורה הרבי הריי”צ לשלוח מכתב עבורו לכתובתו של פ. אלטהויז. “נחמד לעבוד איתו”, התבטא הרבי הריי”צ. כאשר ידידו הרב אליעזר קרסיק נאסר בלנינגרד, פעל לשחרורו.

בט”ז חשון תרצ”ז עלה לארץ הקודש והתיישב בתל-אביב. לאחר תקופה קצרה, מונה למנהל בפועל של המשרד למשלוח חבילות לרוסיה שניהלו הרב אליעזר קרסיק, ר’ בערל חסקינד והאחים ר’ משה ור’ שמר’ל גורארי’. לאחר שהמשרד הצטמצם התפרנס תקופה מסויימת מחנות קטנה לממכר סיגריות.

בתש”ד מונה למזכיר אגודת חסידי חב”ד. השקיע את כל מרצו הבלתי נדלה כדי לסייע לביסוס ופיתוח מוסדות חב”ד וקירב אישי ציבור בכירים לחב”ד ומהם רבים שהגיעו לתפילות והתוועדויות ב’נחלת בנימין’ בעיקר בימי חג ומועד. 

נלב”ע ביום שישי ט’ אייר תשכ”ג.

ילד קטן כאחד המקורבים הגדולים 

בי”ט כסלו תרפ”ה או תרפ”ו, סיפר הרבי הריי”צ איך היה אביו רגיל לקבל את ה’פדיונות’. הרבי לא היה לוקח מכולם בשווה, אלא מחלק מהחסידים לקח ביד, ומחלק בין האצבעות. הרבי פנה אל פיניע אלטהויז ואמר לו:

אצלך, למרות שהיית ילד קטן, הוא לקח את הפדיון כמו אצל המקורבים – בין האצבעות [הרבי הראה בידו הק’ כיצד נטל אביו את הפ”נ]. וזוהי בשבילך התבוננות לכל החיים, “און ניט מער ניט אז דיר נאר דעם גאנצען “אָטריאַד”, וויל דו ביסט דאן דער “נטשיאַלניק אָטריאַדא”.

בזמן המאסר של הרבי הריי”צ

אהבתו ומסירותו של פיניע אלטהויז לרבי לא ידעו גבולות. כך בכל יום בשנה ובכל מצב, ועל אחת כמה וכמה בשעות צרה ומצוקה, כמו בעת הקשה בה נאסר הרבי, בט”ו סיון תרפ”ז.

בעת המאסר של אדמו”ר הריי”צ היה יושב כל יום בביתו של אדמו”ר הריי”צ. בי”ב תמוז תרפ”ז, כשהרבי שוחרר, טלפנה הרבנית חיה מושקא ובישרה לו כי שיחררו את הרבי. ר’ פינייע וחסידים נוספים שהיו בבית יצאו בריקוד. הם המשיכו בריקודי שמחה במשך כל הלילה.

בזמן המאסר, היו לחסידים ידיעות על מצבו של הרבי, ידיעות שהגיעו דרך אביו של איש הג.פ.או נחמנסון, שהיה חסיד בעצמו. לפני ג’ תמוז, דיוח הוא להם כי בקרוב יסיעו את הרבי לגלות בקאסטרמא.

בעיר לנינגרד היו שלוש תחנות רכבת, ומקורבי בית רבי התחלקו ביניהם באיזו תחנה לחכות. מכיון שלא ידעו בדיוק באיזה יום יבוא הרבי, חיכו לרבי מספר ימים, כולל בשבת לפני התפילה.

באחד הימים האלו, חיכה פיניע בתחנה ביחד עם דודו, החסיד ר’ אליהו חיים אלטהויז. לפתע “חזה”’ ר’ אליהו חיים אלטהויז בדמותו של הרבי דרך חלון אחת הרכבות, ופרץ בצעקה: “הנה הרבי!”.

פיניע אמנם לא ראה את הרבי, שכלל לא היה על אותה רכבת, שנסעה בכלל לכיוון הגבול הפיני, הצד השני של רוסיה. אולם כששמע את הצעקה, לא חשב פעמיים. הוא שעט לעבר הרכבת שעמדה לצאת וקפץ על הקרון. רק לאחר נסיעת הרכבת, גילה כי הרבי כלל לא עליה…

לאחר ששוחרר הרבי הריי”צ, שהה הרבי במלחובקא, פרבר ליד מוסקבה. הרבי התבטא כי “לנינגרד אסרה אותי, מוסקבה שחררה אותי”. רק אחרי שהוחלט כי יעזוב את רוסיה, נסע הרבי ללנינגרד. בהיותו שם אמר הרבי פעם לפיניע: “איך וויל גיין אין וואסער” [= אני רוצה ללכת למקווה]. פיניע רץ החוצה להשיג מונית לנהר הקרוב.

בדרך הלוך, היה הרבי רציני ושקוע בהרהוריו הק’. בדרך חזור, לעומת זאת, היה הרבי במצב רוח מרומם, וסיפר על המאסר שעבר. פיניע, ניצל זאת ושאל את הרבי: “מה יהיה אתנו החסידים? הרי הרבי עוזב את רוסיה?”. הרבי ענה לו: “חשבתי על היציאה שלי מרוסיה בפרטי פרטים, ולא הוחלט אצלי עד שהייתי באוהל. וכמו שה’ נוהג איתי למעלה מדרך הטבע, כך גם עם האנשים שלי ינהג עמם למעלה מדרך הטבע. וה’ יעזור שעוד נתראה”. הברכה התקיימה, ואכן פיניע זכה לשהות כחודשיים במחיצת הרבי הריי”צ, בראשית שנת תש”י.

עסקנות ציבורית

תקצר היריעה מלפרוט את כל תחומי ותפקידי העסקנות שנטל על שכמו פיניע. על כתפיו העמוסות של מזכיר אגו”ח, נחו עוד כמה תחומי אחריות “קטנים יותר”, כגון חבר הוועד הכספי של ישיבת אחי תמימים בתל אביב, עבורה היה הוא צריך לאסוף תרומות.

במכתבו מי’ אייר תש”ד, הורה הרבי הריי”צ למנות חברים חדשים לאגו”ח, את וועד אגו”ח שתפקידו להתעניין במצבו הגשמי והרוחני של כל אחד מאנ”ש בארץ הקודש. בין המינויים החדשים, מורה הרבי על מינויו של פיניע אלטהויז כמזכיר אגו”ח. “כמו בכל מוסד אשר המזכיר הוא העיקר ובמרצו תלוי גורל המוסד”, כתב הרבי לאגו”ח בי”ט מנחם אב, ארבעה חודשים  מאוחר יותר. הרבי הורה לשלם לו משכורת של 20-25 לירות ארץ ישראליות, על מנת שיוכל להתמסר לעבודתו זו ללא טרדות פרנסה. הרבי הדגיש כי “המזכיר צריך להיות מסור לעבודתו הרוחנית גם הגשמית להתענייין במצב הכלכלי של כל אחד מאנ”ש שי’…”.

ואכן, מאותו יום ועד יום מותו, קשר פיניע את גורלו בבנין כרם חב”ד בארץ הקודש, בבנין המוסדות ובעזרת אחים חסידים. את כשרונו הנדיר להתחבב ולמצוא חן בעיני אנשים, ניצל הוא עד תומו עבור הרחבת מוסדותיו של הרבי בארץ הקודש. החל מהפרוייקט הגדול ביותר בו השתתף: בניית והרחבת כפר חב”ד – תפקיד שאליו מינה אותו הרבי הקודם כמנהל.

בניית כפר חב”ד

בתש”ט, שהה הרש”ג בארץ הקודש, כאשר אחת המשימות אותם קיבל מהרבי הריי”צ הוא ייסוד כפר חב”ד. לעזרתו של הרש”ג נרתמו חברי אגו”ח, והרב קרסיק ביחד עם פיניע אלטהויז כיתתו רגליהם על מנת למצוא שטח מתאים, עד שהוחלט על חורבות הכפר הערבי ספריא.

כאמור, בראשית שנת תש”י, שהה פיניע אלטהויז אצל הרבי הריי”צ, במשך כחודשיים. במהלך חודשים אלו זכה לכמה יחידויות והוראות בנוגע לכפר חב”ד, באחת מהם מינה אותו הרבי למנהל וועד הכפר, לצידו של ראש הוועד ר’ אליעזר קרסיק. הרבי הורה לו גם לנסוע לצרפת, על מנת להיפגש שם עם אנ”ש, להתוועד איתם ולספר אודות הכפר החדש.

כל ענייני הכפר עברו דרכו. צריך חשמל בכפר? פיניע ירוץ לפגישה עם חברי מועצת חברת החשמל. צריך דירות חדשות? פיניע יסדר. הרבי רוצה שיקימו סמינר לבנות הכפר? פיניע שם לעבודה.

ידועים קשריו עם אישים רבים, ובודאי לתושבי כפר חב”ד זכורים הביקורים הרבים, כמו ביקור כל חברי ועד הפועל של ההסתדרות, ועוד. הרבה בניינים ומוסדות בכפר חב”ד נבנו בזכותו. הוא היה אישיות בלתי רגילה, ויותר מכך הוא אהב לעשות טובה לכל אחד באשר הוא.

עם תחילת גלי העלייה הגדולים לאחר קום המדינה, הטיל ראש הממשלה בן גוריון על מר לוי אשכול (לימים ראש ממשלה) את התפקיד החשוב של ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות. היה זה תפקיד חשוב מאוד.

היו אז גלים גדולים של עלייה. בתחילה הגיעו עשרות אלפי מעפילים שהוגלו לקפריסין, ולאחר מכן מכל הגלויות: תימן, עירק, צפון אפריקה, בולגריה ועוד. מר אשכול חילק אז את הארץ למשבצות. משבצת הכוונה היתה למקום יישוב חדש. ר’ פינייע היה מהראשונים לבקש משבצת. הוא ביקש להקים יישוב חב”די.

היה לו מראה נאה, כמו שאשכול אמר לאחר כמה פגישות: א שיינער איד (יהודי יפה). הוא לא הרפה עד שקיבל את מה שביקש. הוא רצה 100 יחידות חקלאיות, כאשר כל בית יהיה 84 מטר. הבתים הרגילים שאושרו אז לבנייה היו של 62 מטר בלבד, אבל הוא רצה שיהיו בתים גדולים יותר, בני 84 מטר רבוע. על כל בקשותיו אשכול אמר שאין מספיק תקציב, והוא הלך והשיג תקציבים ממקומות אחרים. מעולם לא התייאש; בזכות העבודה שלו, הבתים בכפר חב”ד היו גדולים יותר.

מי שהשפיע על אשכול יחד עם ר’ פינייע, היה שניאור זלמן שז”ר. אשכול לא אהב זאת ואמר לו כי הוא מסתדר לבד עם ר’ פינייע, אולם שז”ר לא הרפה ממנו.

מי שעוד נתן לו גיבוי, היה שר החקלאות דאז מר קדיש לוז. כך השלישייה החשובה – שז”ר אשכול ולוז נתנו גיבוי מלא לכל פועלו. הוא השתמש בכל כוחו והדרו וניצל את הקשרים שלו להקמת כפר חב”ד.

ידיד בית רבי

אחת בשבוע, היו נפגשים רביעית חסידים במסעדת המרתף בתל אביב. שני המזוקנים ששוחחו באידיש ערנית עם שני אלו שמולם, היו ידידיהם משכבר הימים. לאחר שסעדו ונתנו לנפש הבהמית את מה שהיא זקוקה לו, פנו הארבעה והלכו היישר אל בית הכנסת ב’נחלת בנימין’, שם ישבו ללמוד חסידות.

חברי הרביעיה היו: ר’ נחום גולדשמידט משפיע חסידות מפורסם, פיניע אלטהויז, הסופר העברי המפורסם אברהם דוב שלונסקי – חבר ילדות של הרבי מלך המשיח ואחיו של הרבי, ר’ ישראל אריה לייב.

הקשר עם ר’ ישראל אריה לייב נמשך עד לפטירתו בלונדון. כאשר יצא הרבי מבית אימו בלילה הראשון לאחר ששמע את הבשורה, ראה את בנו של פיניע, בנימין, שהיה אז בחור ב-770 צועד ברחוב. הרבי קרא לו והורה לו להתקשר הביתה ולהודיע שאמו לא יודעת על כך, ושלא יספרו לה מילה. גם אחרי פטירת הריא”ל, דאג ר’ פיניע לאחי הרבי לסידורי ההלוייה והקבורה.

במשך השנים, זכה להיות אצל הרבי מלך המשיח כמה פעמים בחודש תשרי. באחת השנים, סידר שיעשו קידוש קודם הקפות אצל הרבנית חנה בביתה, סדר שנמשך מספר שנים. כששמע על כך הרבי, הודה לו ואמר לו: “אם הייתי יודע מזה יותר מוקדם, הייתי מתחיל את ההתוועדות יותר מאוחר”.

באותה שנה, נכנס אמנם הרבי להתוועדות בזמן שנקבע, והחל בניגון. לאחר שסיימו את הניגון הראשון, החל הרבי עוד ניגון, ועוד אחד, עד שלאחר כחצי שעה, ראה את פיניע מגיע בחזרה מבית אימו, ואז החל לומר את השיחה הראשונה.

דמי שדכנות

בי”ז כסלו תשי”ד, טס פיניע לרבי. התירוץ הרשמי היה השתתפות בחתונת בנו. התירוץ המעשי היה איסוף כספים לטובת הישיבה – מטרה עבורה נסע גם לשיקגו, בוסטון ועוד עיירות. הסיבה האמיתית, הייתה להיות אצל הרבי.

בשבת ה’אופרוף’ פ’ וישב, אחרי התפילה, דפק פיניע על דלת חדרו של הרבי. כשפתח הרבי את דלתו, אמר פיניע כי הוא בא לתבוע את דמי השדכנות. אביו, ר’ בנימין, היה השדכן הרשמי של הרבי והרבנית. “מה אתה רוצה?” שאלו הרבי, “שהרבי יצא להתוועד”, השיב פיניע. ואכן, הרבי קיבל את דבריו, ויצא להתוועד באופרוף במשך כמה שעות.

בעל מנגן

ר’ פיניע נודע היה כבעל מנגן מופלא. כאשר היה מנגן, אנשים היו עוצרים על מנת להקשיב לו. קולו הערב והרגש העמוק בו היה שר את הניגונים, היה ממיס את לב כולם. “פיניע זינגט מיט זייער חסידישע אותיות”, אמר פעם הרבי הקודם לביתו.

 בתשרי תשי”ח, ביקש ממנו הרבי לנגן מזמרת הארץ, אך הוא השיב כי איננו מכיר ניגונים מארץ ישראל, אלא רק מלובביץ’. “נגן משהו מלובביץ’”, אמר הרבי, ופיניע שר את “תקעו בחודש”.

בהזדמנות אחרת, ניגן פיניע בשמחת תורה את ניגון ההקפות. הרבי שאל אותו למקורו של הניגון, ופיניע השיב כי שמע מאביו של הרבי שניגון זה ניגנו אצל אדמו”ר הזקן בשמחת תורה. הרבי הגיב שלא שמע זאת, אך לאחר זמן שאל פיניע את אמו של הרבי, והיא אישרה שאכן ניגון זה ניגנו בעת ההקפות אצל אדמו”ר הזקן.

בשבועות תש”כ, ניגן פיניע אצל הרבי ניגון חדש: “והריקותי לכם ברכה”. בי”ב תמוז באותה שנה, הורה הרבי לבנו בנימין, לנגן את הניגון “כמו שאבא שר אותו”.

פיניע, זאג לחיים

שבועיים לפני פטירתו, ישב  פיני’ע בסעודת משיח ב’נחלת בנימין’. הסעודה נמשכה עוד זמן ארוך לאחר צאת החג, הזמן התאחר, אבל  פיני’ע המשיך לשבת עם ידידו הטוב ר’  נחום גולדשמיד, והם התוועדו מבלי להביט על השעון ולו לרגע. היה מי שהציע לסיים את ההתוועדות, אולם פיני’ע לא הסכים, כאילו הרגיש שזו ההתוועדות האחרונה שלו. 

 יום שישי ט’ אייר תשכ”ג. בבוקר עוד הספיק לתת הצהרה לטובת אחד מאנ”ש ותכניתו היתה להיפגש בצהרים עם שני אישי ציבור באחד המלונות בתל–אביב. בינתיים חזר הביתה לנוח ואז, לפתע פתאום, נדם ליבו.

בגין התבטאות שלו שרצונו להיקבר בעיר הקודש צפת, הוחלט לקיים את רצונו חרף השבת המתקרבת. ההלוויה יצאה מתל–אביב והמשיכה לצפת, ואת הקבורה סיימו ממש לפני כניסת שבת. בעת ההלוויה ציוה המשפיע ר’ שלמה חיים קסלמן להכריז, כי הרבי הריי”צ הבטיח לו: “עמי במחיצתי”.

אתם רוצים שאברא בן אדם?

על יחסו של הרבי לגודל פעולותיו של פיניע והחלל [בלשון הרב] שנוצר אחרי פטירתו, ניתן ללמוד מהסיפור הבא:

לאחר שנבחר זלמן שז”ר ל”נשיא” ארץ ישראל, אמר הרבי לרש”ג: “אינני יודע מה יהיה עם ענייני חב”ד. עד עכשיו, כשחסרו בכפר תרנגולות, היו מתקשרים אל שז”ר לסוכנות, והיו תרנגולות… כעת אינני יודע מה יהיה]

הרש”ג אמר לרבי שלכאורה לא יהיה שינוי, רק צריכים למצוא איש שיהיה “ממוצע” מתאים – פיניע נפטר שבועות ספורים קודם לכן. “וואס ווילט איר [= מה אתם רוצים]?” השיב הרבי, איך זאל אריין קוקען אין ‘ספר יצירה’ און באשאפן א מענטש [= שאעיין בספר יצירה ואברא בן אדם]?”

פיניע שר בעולם האמת

בהתוועדות י”ב תמוז תשכ”ג, חודשים ספורים לאחר שנפטר, אמר הרבי מלך המשיח כשהוא בוכה:

“אחד מאלה שנטלו חלק בגאולת י”ב-י”ג תמוז, בנוגע להשתדלות ופעולות בזה – היה “פיניע”. ומצד הקירוב שהיה לו מהרבי בעל השמחה והגאולה – מסתמא גם הוא מתוועד עתה… בהתוועדות של י”ב – י”ג תמוז.

וכיון שישנו הניגון שלו: “והריקותי לכם ברכה”, שהיה רגיל לנגנו, ומסתמא ישנם כאן כאלו שמכירים ניגון זה – ינגנו הניגון “והריקותי לכם ברכה”, ומסתמא גם הוא שם יצטרף לניגון”.

גם הרבי מלך המשיח, ששם את ידו על המיקרופון, נשמע בקלטות מאותה ההתוועדות כשהוא מנגן את הניגון של פיניע בקול חרישי.

לאחר פטירתו הוקם בישיבה בכפר חב”ד אגף חדש בשם  “בית פנחס” על שמו. הרבי היה מעורב בפרטי הבניה, ואף ביקש שיקימו ועד להקמת האגף, שיהיה מורכב לא רק מאנ”ש, אלא מאנשי ציבור שהכירו אותו ועוד.