ר’ מענדל היה דורש ותובע ללא הרף שצריכים להיות קשורים בלב ונפש לרבי באהבה רבה, לנ

ר’ מענדל היה דורש ותובע ללא הרף שצריכים להיות קשורים בלב ונפש לרבי באהבה רבה, לנסוע לרבי ככל האפשר, לכתוב לרבי דוחו”ת על המצב האישי, גם ובמיוחד כאשר המצב אינו כראוי. הוא היה מצטט את דבריו של ר’ הענדל מליובאוויטש: “קינדערלאך, אל תכתבו לרבי מה שאתם רוצים לכתוב - כתבו דווקא מה שאין אתם רוצים לכתוב! הרבי יעזור, ייתן תיקון ויוציא אתכם מן הבוץ!”

אחד הדברים שבלטו במיוחד אצל המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס היא העובדה שהוא מסר את נפשו ללא שום חשבונות עבור הפצת היהדות והחסידות, לא רק כשהייתה על כך הוראה מפורשת, אלא גם כשהבין שזהו הדבר שנדרש עכשיו על פי רצונו של הרבי גם מבלי שהרבי יאמר זאת במפורש. גם אם הי’ צריך לשם כך לשנות את כל הנהגתו. שכן ראשית העבודה ועיקרה ושרשה הוא “לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך”, ודווקא זו הדרך לקבלת התורה - כידוע שקיום הציווי “לך לך” על ידי אברהם אבינו, הי’ התחלת הענין של מתן תורה.

כשיצא הרבי במבצע תפילין, יצא ר’ מענדל להניח תפילין עם יהודים גם אם לא ידע את שפתם. הוא ניגש ליהודי ואמר לו “אי ג’ואיש - יו ג’ואיש, אי תפילין - יו תפילין”. כשיצא הרבי במבצע ספר תורה, יצא ר’ מענדל ועמד ליד בית הכנסת “איצקוביץ’” בבני ברק, ורשם יהודים לספר התורה, דבר שלא היה רגיל אליו כלל בעבר. כך גם כשציווה הרבי לרשום יהודים ל”הקהל” בכרטיסים המיוחדים, וכך גם כשהתחיל מבצע יום הולדת.

כשם שלא עשה שום חשבונות כשנדרש לקיים את הוראותיו המפורשות של הרבי, כך גם כשהיה ברור לו שזהו רצונו של הרבי גם אם לא היה על כך שום ציווי והוראה מפורשים. ר’ מענדל היה דורש ותובע ללא הרף שצריכים להיות קשורים בלב ונפש לרבי באהבה רבה, לנסוע לרבי ככל האפשר, לכתוב לרבי דוחו”ת על המצב האישי, גם ובמיוחד כאשר המצב אינו כראוי. הוא היה מצטט את דבריו של ר’ הענדל מליובאוויטש: “קינדערלאך, אל תכתבו לרבי מה שאתם רוצים לכתוב - כתבו דווקא מה שאין אתם רוצים לכתוב! הרבי יעזור, ייתן תיקון ויוציא אתכם מן הבוץ!”

מרגלא בפומיה תמיד: אמרו חז”ל “אשה כשרה עושה רצון בעלה” - לא נאמר כאן שהיא עושה את פקודתו וציוויו של בעלה, אלא שהיא ממלאה את רצונו, גם אם לא אמר זאת במפורש. וכך גם היה אומר תמיד ביחס של חסיד אל הרבי: אל לו להיות “בן יחיד מפונק” שצריך תמיד להורות לו באצבע ולומר לו במפורש את כל פרטי הפרטים. די בכך שהחסיד מרגיש ויודע שזהו מה שהרבי רוצה ממנו עתה, הוא לא עושה שום חשבונות, מניח הצידה את כל ענייניו שלו ומשליך את עצמו בביצוע רצונו העכשווי של הרבי.

תקופה חדשה בנשיאותו של הרבי

בענין זה, אומר הרבי שליט”א (שיחת כ”ב שבט תשנ”ב), מתבטא החידוש המיוחד של התקופה החדשה בנשיאות, התקופה שהתחילה בכ”ב שבט תשמ”ח.

כפי שמסביר שם הרבי ישנן שלש תקופות בנשיאותו של “כ”ק מו”ח אדמו”ר”: תקופה ראשונה עד יו”ד שבט תש”י. תקופה שני’ מי”א שבט תש”י (היום המלא הראשון לאחר ההסתלקות) ובמיוחד מי”א שבט תשי”א (חידוש הנשיאות שלו באופן של דור התשיעי מהבעש”ט). ותקופה שלישית החל מכ”ב שבט תשמ”ח, שאז סיימו כבר את כל העבודה ודרושה רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

מדוע קשורה תקופה חדשה זו בהסתלקותה של אשה, הרבנית חיה מושקא נ”ע, מבאר שם הרבי - משום שבתקופה זו נוגע במיוחד ענינן של נשי ובנות ישראל, לעשות לא רק “דירה” אלא לדאוג שתהי’ זו “דירה נאה”:

כאשר ממלאים את פקודותיו של בעל הדירה, ממלאים אמנם את הכוונה של “דירה בתחתונים”, אבל אז נשאר עדיין הבדל בין הדירה לבין בעל הדירה. נכון שהוא דר שם והדירה בטלה לגמרי אליו, אבל אין זאת אלא שהוא דר שם ולא שכל מציאות הדירה היא אך ורק בעל הדירה.

אבל כאשר עושים את הדירה ל”דירה נאה המרחיבה דעתו של אדם” - לא רק בטלים לבעל הדירה אלא פועלים ועושים כביכול חידוש גם באלקות, “מרחיבים דעתו של אדם העליון” - הרי בכך מתאחדת הדירה עם בעל הדירה. ואז אין זו רק “דירה לו יתברך” אלא זהו “הוא יתברך” בכבודו ובעצמו המיוחד לגמרי עם הדירה שלו בתחתונים.

ולכן קשורה תקופה זו עם אשה בישראל, הרבנית נ”ע - כי זהו עניינן המיוחד של נשי ובנות ישראל, לעשות את הדירה שתהי’ דירה נאה דווקא, על ידי עבודתן במצוות המיוחדות לנשים ובנות מתוך חמימות והתלהבות. “כולל ועיקר - בזמננו זה, הרגעים האחרונים לפני הגאולה - לעורר את עצמן ואת כל נשי ובנות ישראל אודות גודל הזכות של נשי ובנות ישראל להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

באותה שיחה נפלאה מבאר הרבי באריכות את ענינן של שלושת התקופות הללו: בתקופה הראשונה, עד יו”ד שבט תש”י, היתה בעיקר העבודה עם ה”יו”ד”, מספר עשר, להביא את העולם לשלימותו, שיהי’ “עשר” ויוכל להיות כלי לקבל בתוכו אחר כך את הגילוי ה”אחד עשר” שהוא הגילוי הנפלא של הגאולה.

בתקופה השני’, אחרי יו”ד שבט תש”י, ובפרט מי”א שבט תשי”א - עשתי עשר בחודש עשתי עשר בשנת עשתי עשר - החל בעולם הגילוי של הגאולה, בחינת האחד עשר. אותו “ענין” שנולד בי”א ניסן  והגיע לשלימות באופן של נשיאות בגילוי בי”א שבט תשי”א. אז החל להתגלות בעולם הגילוי של הגאולה, בחינת הי”א.

אבל עדיין היו כאן שני חסרונות: מחד, הגילוי רומם את ה”עשר” אל ה”י”א”, אבל הי’ זה רק “י”א” ולא “יו”ד” כלל - ה”עשר” עצמו, כפי שהוא במצבו הוא, לא הי’ בו את ה”י”א”, אלא רק כפי שהוא התרומם ונכלל בתוך ה”י”א”. מאידך, היתה זו רק הבחינה הנמוכה יותר ב”י”א”, הבחינה אלי’ שייך לרומם את ה”יו”ד”. ולא ה”י”א” עצמו, כפי שהוא למעלה מכל גדר כלל.

במילים אחרות: התחתון התרומם ולא הי’ תחתון כל כך, ומאידך העליון לא הי’ עליון כל כך, וכך התאפשר איזה שהוא חיבור ביניהם. אבל העליון כפי שהוא למעלה מכל גדר והתחתון כפי שהוא למטה מטה - לא ייתכן חיבור ואחדות ביניהם. 

וזהו החידוש של התקופה השלישית, שהתחילה בכ”ב שבט: כ”ב הוא פעמיים י”א. כלומר, הבחינה העליונה יותר בי”א, הבלי גבול האמיתי, שלמעלה מבלי גבול בדיוק כמו שהוא למעלה מגבול. ולכן דווקא הוא, עצמותו יתברך, יכול לחבר ולאחד את העליון כמות שהוא למעלה מעלה, עם התחתון כמות שהוא למטה מטה. שהתחתון יישאר למטה מטה ועם זאת הוא יהי’ דבר אחד ממש עם הלמעלה מעלה. עד שלא יהי’ שום חילוק ביניהם כי הדירה היא דבר אחד ממש עם בעל הדירה.

ולכן בתקופה זו נוגעת במיוחד עבודתו של התחתון עצמו, ללא שיורו לו באצבע מה עליו לעשות, כדי שהדבר יתבטא בתחתון כפי שהוא ולא רק כפי שהוא מתבטל ומציית לעליון. ומאידך עבודתו של התחתון בתקופה זו היא ללא ויתור כל שהוא על הפרט הקטן ביותר, כדי שכאן יתגלה העליון כמות שהוא ממש, בכל תוקפו ובכל עצמותו.

במילים שלנו: הרבי נמצא בתקופה זו ללא שום הגבלות, הרבה יותר אפילו מנשמה ללא גוף, ועם זאת הוא נמצא דווקא בגופו הגשמי ממש, לא ח”ו “יתיר מבחיוהי”. שהרי (ראה בארוכה בשיחת ש”פ בא תשנ”ב) כל החידוש של משיח הוא לא כל כך הגילויים העליונים והנפלאים ביותר, אלא העיקר הוא דווקא שכל זה נכנס ונמצא בכל תוקפו ובכל עצמותו בגוף הגשמי דווקא. וגילוי זה מתחיל ממשה רבינו תחילה, “בא אל פרעה”, שהוא נכנס בגופו הגשמי המוגבל אל “פרעה” דקדושה, עצמותו יתברך “דמיני’ אתפריעו כל נהורין”. וממנו נמשך הדבר בכל ישראל, לגלות כי “ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד” ממש. ומזה בעולם כולו, לגלות כי “הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל” ללא כל הגבלות.

ולכן גם הדרישה מאתנו היא בשני הכיוונים: מחד, לא להיות “בן יחיד מפונק” ולחכות להוראה מפורשת דווקא, אלא לפעול כאילו מצד עצמנו, התחתון כפי שהוא תחתון דווקא. ומאידך לא לוותר על שום פרט, להביא את כל העצם ממש, לכל פינה ולכל מקום ולכל דבר, גם לתחתון ביותר שאין למטה הימנו, וכפי שהוא במצב התחתון ביותר. שהקריאה “יחי אדוננו”, המבטאת את כל הפנימיות, שבאה דווקא מלמטה למעלה, ללא ציווי מפורש כל כך, “וביקשו … ואת דוד מלכם” מצד עצמם דווקא - תבוא גם באופן הנמוך והחיצוני ביותר. על כל פרסום, בכל מקום ובכל מצב, ותבקע מתוך התחתון עצמו כמות שהוא תחתון. כך שיתגלה לעין כל כי אין עוד מלבדו ממש, כי כל המציאות, גם של התחתון שאין למטה הימנו, היא אלקות ממש.

להחזיק בדלת ידית חדרו של הרבי

מי שנמצא בתקופה מופלאה זו, ומנסה להתרפק על זיכרונות ימי קדם, ואינו מוכן להניח את עצמו, “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, משום שזוהי העבודה הנדרשת בשעה זו - הרי זה בדיוק כמו אותם חסידים, שהיו חסידים אמיתיים בדור הקודם, אבל כשהגיע דור חדש ודרישות חדשות, היה קשה להם ללכת קדימה למתן תורה עם הרבי בראש. והרי הרבי משווה כנ”ל את ההבדל בין לפני תש”י ואחרי תש”י להבדל בין לפני תשמ”ח ואחרי תשמ”ח.

אסור להיות שוטה. בשעה כה גורלית לכולנו “מ’דארף זיך האלטין אין דער רבי’נס קליאמקע” וללכת יחד עמו. וגם אם צריך לשם כך לא להיות “בן יחיד מפונק” ולעשות וליזום מצד עצמנו דווקא, משום שכך הוא רוצה, נעשה דווקא כפי שהוא רוצה ודווקא כפי שהוא מוביל אותנו אל הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.