הרה”ח ר’ שלמה רייניץ

בליל הסדר לאחר אכילת הדגים, ישבתי בקצה השני של השולחן. לפתע פנה אלי הרבי בשאלה: “מדוע לא ירדת לקבל מצות?” הרבי קרא לי והוציא מקערתו האישית חתיכת מצה ונתן לי. זה היה קירוב נדיר מאד, כי כמעט אף פעם הרבי לא נתן למישהו מהמצות שלו

הרה”ח ר’ שלמה רייניץ

ליל הסדר הבלתי–נשכח בחיי, במחיצת הרבי מלך המשיח, מתחיל למעשה באחד מימי חודש ניסן תשכ”ד, כאשר הרב משה לייב רוטשטיין מזכירו של הרבי הריי”צ והרבי מה”מ, ניגש אלי ושאל: “האם אתה מעוניין לעבוד למעלה”? לא הבנתי בדיוק את משמעות השאלה, אבל כשיהודי נכבד כמוהו מבקש עזרה, שמחתי להיענות בחיוב, מבלי לדעת שבאותו רגע אני “קושר” את עצמי לבית רבי, ובכך אף מביע הסכמה לערוך את השולחן בסעודות החגים ולהיות עם הרבי מה”מ במשך כל הסעודות הללו יחד עם זקני ונכבדי החסידים…

לאחר מכן התברר לי תפקידי המדויק: לעזור לטבחית בבישולים בערבי החגים, לערוך את השולחן בבית הרבי הריי”צ בקומה השניה של 770, שם התגוררה הרבנית נחמה דינה ובו אכלו את הסעודות בני המשפחה והאורחים, וכן להגיש את המנות בזמן הארוחה ולאחר מכן לפנות את השולחן.

סעודת החג הראשונה אותה זכיתי לעשות במחיצת הרבי, הייתה סעודת ליל הסדר. ימים ספורים לפני חג הפסח התחלתי לעבוד במרץ במטבח ביתה של הרבנית נחמה דינה. פתחתי ביצים, בדקתי וייבשתי חסה, גירדתי מרור.  כל העת הסתובבה הרבנית נחמה דינה במטבח והצהירה לעברי: “אתה צריך להישמר ולהיזהר מאד, אתה לא הכרת את ה”באבע רבקה” (אשת האדמו”ר מהר”ש) היא הייתה מקפידה ביותר, אני רוצה שכאן הכל יתנהל כמו בביתה”…

בערב חג פסח בשעות אחר הצהרים, עברו כולם, ואני בתוכם, לפני הרבי וקיבלו מצות או חלקי מצות לסדר. בליל הסדר היה נהוג שהמסובים על שולחן הרבי היו יורדים לחדר היחידות ולוקחים משם מצות לקערה האישית שלהם. כיוון שאני כבר קיבלתי בצהרים מצה מן הרבי, לא ירדתי קודם עריכת הסדר כדי לקחת מצות. עבדתי בקומה השניה, ותפקידי היה לערוך את שולחן החג עם סכו”ם וגביעי קידוש תואמים.

בליל הסדר לאחר אכילת הדגים, ישבתי בקצה השני של השולחן. לפתע פנה אלי הרבי בשאלה: “מדוע לא ירדת לקבל מצות?” הרש”ג חזר על השאלה: “גיסי (דער שוואגער) שואל מדוע לא ירדת לקחת מצות?”. לא העזתי לענות לרבי, ועניתי בעקיפין לרש”ג כי כבר קיבלתי בצהרים מצה יחד עם הקהל. הרבי קרא לי והוציא מקערתו האישית חתיכת מצה ונתן לי. זה היה קירוב נדיר מאד. כן הבחנתי תמיד, שאת שיירי המצות היה נוטל עמו ולא משאיר דבר בסיום הסדר.

שמתי לב כי הרבי הקפיד לאכול רק ביד ימין ומעולם לא השתמש בסכין. אם היה צריך לחתוך משהו היה נעזר במזלג. כמו כן, נהג לפזר המון מלח על הדגים עד כדי כך שאיבדו את טעמם. באחת הסעודות שאל אותו על כך אחד המסובים, והרבי ענה שיש דברים שאינם הוראה לרבים, והוא נוהג בהם כי כך נהג אביו.

למרור אכל הרבי כזית, אך קודם לכן סחט את המרור כדי להוציא ממנו את טיפת הלחות.

באמצע הסדר היו פותחים את הדלת ורק המיוחסים נכנסו פנימה. ב”שפוך חמתך” וב”הלל” כבר הורשו כולם להיכנס.

את ההגדה הרבי היה אומר בשקט. בשלב האחרון של ההגדה, הרבי היה מתחיל לאומרה בקול רם יותר, בניגון ובכוונה גדולה. כולם היו מצטופפים כדי לזכות לשמוע את הרבי.

במשך שנים רבות היה הרב יעקב כץ משיקאגו, מקריא ומנגן את ההגדה. פעם כשירד לקחת מצות לפני הסדר, שמעתי את הרבי שואלו: “האם אתה זוכר איך השווער [הריי”צ] אמר את ההגדה?” הוא ענה שהוא חושב שהיה מנגן כך - כמו שהוא [הרב כץ] אומר.

הרבי אמר: לא.

שאל הרב כץ: איך?

והרבי ענה: איך, אינני זוכר. אבל אני יודע שזה לא כמו שאתה מקריא…