סיפורו המרתק של מסורב העלייה, בוריס לוויטאס, שהצליח לשבור את מסך הברזל באמצעות ק

סיפורו המרתק של מסורב העלייה, בוריס לוויטאס, שהצליח לשבור את מסך הברזל באמצעות קיום הוראת הרבי * שלוש שנים התחמק בוריס לוויטאס מאנשי הק.ג.ב. ובמקביל ניסה להשיג היתר יציאה מרוסיה הסובייטית. הוא ‘כיכב’ בנאומיו של חבר הקונגרס אליוט לוויטאס, היה חלק מסרטו המחתרתי של נתן שרנסקי, ‘סיכון מחושב’, שחולל סערה תקשורתית במערב. אבל כל זה לא עזר, והשלטונות הרוסיים רק הקשיחו את עמדתם  * לאחר שלוש שנים, נכנס ידידו הרה”ח ר’ זאב וואגנר ליחידות אצל הרבי, ובמהלכה ביקש הרבי להעביר הוראה מסויימת לבוריס לוויטאס, ובירך שלאחר שיקיים את ההוראה — יקבל את היתר היציאה המיוחל      * עם קיום ההוראה החלו העניינים להתגלגל במהירות, ותוך מספר שבועות יצא לוויטאס לארץ ישראל      * סיפור חייו המרתק, שזור בסיפור התקרבותו לרבי ולתורת חב”ד 

ר’ בוריס לוויטאס עם ידידיו במחתרת | ר’ בוריס לוויטאס מקבל מהרבי דולר לברכהמזכירתו של חבר הקונגרס אליוט לוויטאס קיבלה את פניהם של חברי המשלחת למען הסירובניקים ברוסיה, והכניסה אותם למשרדו המרווח. כחבר קונגרס יהודי, הכיר לוויטאס את פעולותיהם של חברי המשלחת, ואף השתדל לסייע להם מידי פעם. אך הפעם הם ביקשו פגישה מיוחדת, והדגישו כי מדובר בהזדמנות לתפנית חדשה. הוא בהחלט היה סקרן לדעת מה בפיהם.

ראש המשלחת, גב’ אירין מוניקופסקי, פנתה אל לוויטאס, ובנימה של התרגשות אמרה: מזל טוב! אני שמחה לבשר לך שאיתרנו את קרוב משפחתך, בוריס לוויטאס, המתגורר בברית המועצות, ונמצא על הרשימה השחורה של הרשויות שם, שמסרבים לאפשר לו לצאת מרוסיה…

חבר הקונגרס אליוט לוויטאס מיהר להעמיד את חברי המשלחת על טעותם והסביר כי מוצאו מיהודי ספרד, ולמרות שם המשפחה הדומה — לא ידוע לו על קרובי משפחה ברוסיה… אבל חברי המשלחת לא נסוגו, והסבירו לחבר הקונגרס כי העובדה שהוא נושא שם משפחה זהה לאחד ממסורבי העלייה, תאפשר לו לדחוף את הנושא לסדר היום הציבורי הרבה יותר טוב מכל חבר קונגרס יהודי.

חבר הקונגרס לוויטאס נהנה מהרעיון המקורי, ואימץ בחום את ‘קרוב משפחתו’ בוריס לוויטאס. בנאומיו בנושא בפני הקונגרס, כמו גם בשיחותיו האישיות עם נשיא ארצות הברית ג’ימי קרטר, אליו היה מקורב — הקפיד להזכיר את בוריס לוויטאס. למרות שלא אמר זאת במפורש, הוא נתן לכולם להבין שמדובר בקרוב משפחה מדרגא ראשונה, באומרו: “כל מסורב עלייה הוא כמו אח שלנו, ובפרט כאשר מדובר במסורב העלייה בוריס לוויטאס, החולק שם משפחה זהה לשלי…”

שלוש שנים חלפו מאז הגיש בוריס לוויטאס את הבקשה להיתר יציאה. הוא ‘כיכב’ בנאומיו של חבר הקונגרס אליוט לוויטאס, היה חלק מהסרט ‘סיכון מחושב’ — סרטו המחתרתי של נתן שרנסקי, שהוברח מברית המועצות וחולל סערה תקשורתית במערב. אבל כל זה לא עזר, והק.ג.ב. רק הקשיחו את עמדתם.

כך, עד לאותה שיחת טלפון גורלית בה שוחח עם הוריו שבארץ הקודש, ועל הקו עלה אחד מידידיו הקרובים, ר’ זאב וואגנר, שסיפר בהתרגשות כי היה ביחידות אצל הרבי, ולאחר שהזכיר את שמו של בוריס לברכה, ביקש הרבי להעביר לו הוראה מסויימת, שלאחר שיקיים אותה — יקבל בקרוב את היתר היציאה המיוחל.

בשבוע שעבר ישבתי עם הרה”ח ר’ בוריס (ברוך יוסף) לוויטאס במשרדי ‘בית משיח’, יחד עם מחותנו הרה”ח ר’ נחום (נוחי) גרוס, ושמענו את סיפורו המרתק של מסורב העליה שיצא מרוסיה הקומוניסטית בזכות ברכתו של הרבי, ולאחר עלייתו לארץ הקודש הפך לחסיד חב”ד מן המנין.

פרידה כואבת, ומתנה שמשנה חיים

סיפור הגאולה הפרטי שלי — פותח ר’ בוריס לוויטאס את סיפורו — מתחיל בשנת תשל”ג. באותן שנים, התגוררתי ברוסיה הסובייטית, שהייתה עבורי בית–כלא ענק. ‘מסך הברזל’, אותו מושג מטאפורי שטבע צ’רצ’יל כדי לבטא את הקרע העמוק בין מדינות הגוש הקומוניסיטי למדינות אירופה המערביות — ביטא את המציאות היום–יומית עבורנו, מסורבי העלייה ברוסיה.

נולדתי בשנת תשי”ד בעיר לבוב, למשפחה המיוחסת לאדמו”ר מוולדניק, אך בעקבות רדיפות הדת הוריי כבר לא ניהלו אורח–חיים דתי, ורק הסתפקו בשמירה על כמה מצוות עיקריות. סבי, שעוד היה יהודי דתי, ביקש מאבי לשמור לפחות על שני דברים: לערוך ברית לילדים, ולדאוג שהילדים יתחתנו עם בני העם היהודי, בחופה וקידושין. אבי שמר על צוואת סבי, והוסיף על כך עוד כמה מצוות סמליות, כמו אכילת מצה בליל הסדר וכדומה.

להוריי הייתה תמיד שאיפה לעלות לארץ הקודש, אבל מכיוון שידעו כמה קשיים יעמדו בדרכם, נרתעו מלהתחיל בתהליך. המפנה אירע בהיותי בגיל 19, כאשר להוריי נודע כי אחי הגדול עומד בקשר עם צעירה גויה, ומתעתד ר”ל להתחתן איתה. אבי הבין שהקרקע בוערת מתחת לרגליו, והחל לפעול במהירות להשיג היתר יציאה.

באותן שנים, הסיכוי היחיד לקבל היתר יציאה, היה לאחר הצגת הזמנה רשמית לאיחוד משפחות. לצורך זה היו הפעילים למען העלייה מאתרים אנשים עם שם משפחה זהה, שהופיעו בפני נוטריון והצהירו כי הם, האח או האחות, מזמינים את בני משפחתם לעלות לארץ ישראל. לאחר שהוריי פנו לפעילי העלייה, סידרו להם הזמנה רשמית כאילו מאחות של אבי, ובכך נפתחה הדרך להגשת הבקשה.

הבעייה הייתה, שבאותה תקופה למדתי באוניברסיטה בקייב, והייתי רשום כתושב העיר. הוריי התגוררו כאמור בלבוב, ומכיוון שאת בקשת היתר היציאה היה אפשר להגיש רק במקום המגורים, לא יכולתי להצטרף לבקשת הוריי, שהרי בדרכוני רשום שאני מתגורר במעונות הסטודנטים בקייב.

לעזוב את האוניברסיטה לא יכולתי, שכן הייתי כבר בגיל גיוס, ורק בזכות לימודיי באוניברסיטה נדחה גיוסי לצבא. ניסיתי איפוא לעבור לאוניברסיטה של לבוב, אבל לא הצלחתי לבצע את המהלך באמצע שנת הלימודים, והברירה היחידה הייתה להמתין עם בקשת היציאה עד לתחילת שנת הלימודים הבאה. מנגד, קשריו של אחי עם הצעירה הגויה הלכו והעמיקו, ואבי הבין שאם הוא לא יצא מייד — אחי עלול להנשא לגויה ר”ל. מכיוון שכך החליטו הוריי להגיש מייד את הבקשה להיתר היציאה, כאשר כלולים בה הוריי, אחי ואחותי.

למרבה המזל, בקשתם אושרה במהירות, ותוך זמן קצר הם יכלו לצאת מרוסיה. טרם נסיעתם, הגיש לי אבי שקית עם ספר עבה, ואמר לי: זהו ספר הספרים של העם היהודי, התנ”ך, עם תרגום לרוסית.

נפרדנו בדמעות, ואני נשארתי לבדי מאחורי מסך הברזל. מצאתי נוחם בקריאת ספר התנ”ך שהשאיר לי אבי, ועם כל עמוד נוסף שקראתי, הרגשתי כי אני מגלה עולם חדש. עולם אותו ברא ומנהל הקב”ה; עולם בו מצוי העם היהודי הנבחר; עולם בו צריכים לקיים תורה ומצוות על מנת להיות מחוברים לבורא העולם. צעד אחר צעד, התחלתי לשמור על המצוות, כפי שהבנתי אותן מתוך קריאת התנ”ך.

מועצת התלמידים דורשת את סילוקי

כמה חודשים לאחר שיצאו מרוסיה, הצליחו הוריי לשלוח לי הזמנה לאיחוד משפחות מטעמם. לאחר שהיה בידי ההזמנה הרשמית, יכולתי לגשת לשלבים הבאים. ראשית כל, היה עלי לקבל מכתב המלצה מהאוניברסיטה. בחוקה הקומוניסטית לא היה סעיף שאוסר על האזרחים לצאת מהמדינה, להיפך: היה כתוב מפורש שזכותם לנסוע להיכן שהם רוצים. אלא שבהמשך לזה נוסף סעיף קטן, שכדי לצאת צריכים לקבל ‘היתר יציאה’… בדרך לקבלת היתרי היציאה הערימו כל כך הרבה מכשולים, עד שרוב האזרחים וויתרו מראש על התענוג הזה.

המכשול הראשון היה הצורך להשיג מכתב המלצה מהמעביד, או מהמוסד בו לומדים. מכיוון שכל המפעלים וכל המוסדות היו שייכים לממשלה — ידעו המנהלים שכאשר מישהו מבקש מכתב המלצה להיתר יציאה, מצפים מהם לפטר אותו מעבודתו או לסלקו מהמוסד. כמובן שכך הם עשו, וזה היה שיקול מרכזי של כל מי שחולם לעלות לארץ ישראל: ברגע שיגיש את הבקשה, מייד ימצא את עצמו ללא עבודה. ומי יודע אם בסופו של דבר יקבל בכלל את ההיתר המיוחל? אולי בקשתו תדחה, והוא יישאר קרח מכאן ומכאן?

כך אירע גם איתי: כאשר ביקשתי מהנהלת האוניברסיטה את מכתב ההמלצה, הם זימנו מייד אסיפה של מועצת הסטודנטים, והללו הגישו פניה רשמית להנהלת האוניברסיטה, בבקשה לסלק לאלתר את הסטודנט האנטי–קומוניסט, שמבקש לעלות לארץ ישראל, האוייבת הגדולה של ברית המועצות.

לאחר שסילקו אותי מהאוניברסיטה, ניגשתי לאוביר והגשתי את הבקשה להיתר יציאה. לאחר שקיבלו את בקשתי, אמרו לי שעליי להגיע ביום מסויים, ואם בקשתי תאושר — יקראו לי לקבל את ההיתר, ואם לא תאושר — לא אקרא. הגעתי שבוע אחרי שבוע, חיכיתי עד בוש, ולא נקראתי לקבל את ההיתר המיוחל.

ציידי הגיוס בעקבותיי

החוק בברית המועצות חייב כל אזרח ללכת עם דרכון פנימי, בו נרשמו כל פרטיו האישיים, כולל כתובת מגוריו העדכנית. מי שעבר דירה, היה חייב לעדכן את מקום מגוריו החדש. מכיוון שסולקתי ממעונות הסטודנטים, רשמתי בדרכון שאני מתגורר בבית סבתי בקייב. לפועל לא התגוררתי שם, אלא בבית דודי, כי ידעתי שזמן קצר לאחר עזיבתי את האוניברסיטה, אקבל זימון לצבא, ומכיוון שלא חשבתי להתגייס, שיערתי שציידי הגיוס יבואו אל הכתובת הרשומה בדרכון.

ואכן, כך היה. תוך זמן קצר החלו נציגי הצבא לחפשני בבית סבתי. בתחילה הגיעו בגפם, ואחר–כך החלו לבוא עם שוטרים. כמובן שהם לא מצאו אותי, וסבתי טענה שאין לה מושג היכן אני נמצא. לאחר שהחלו להגיע ממש מידי יום, סבתי נלחצה ועדכנה אותי על כך.

החלטתי לעזוב לגמרי את העיר, ונסעתי לטשקנט הרחוקה, שם התגוררתי אצל קרובי משפחתי. לא נרשמתי כמובן במשטרה המקומית, וחשבתי שהצלחתי להעלם לק.ג.ב., אך מאוחר התברר לי שהק.ג.ב. היה בעקבותיי כל אותה עת.

לאחר חצי שנה חזרתי לקייב, שם נפגשתי עם חברים שאף הם היו מסורבי–עלייה כמוני. מהם שמעתי שלאחרונה התקבלה החלטה בק.ג.ב. להכניס לכלא את כל מבקשי העלייה שמסרבים להתגייס, וכך לדכא את הגרעין הצעיר והתוסס של הסירובניקים. שמענו על לפחות חמשה צעירים שנתפסו והושלכו לכלא.

כאשר חזרתי לקייב, לא הלכתי כמובן לבית סבתי, אלא לאחד מקרובי משפחתי. אולם כעבור תקופה קצרה הלה חשש להחזיק בביתו צעיר שהצבא מחפש אחריו, ונאלצתי לעבור לבית אחד הפעילים למען העלייה, שילדיו יצאו כבר מרוסיה, וגם הוא קיבל כבר היתר יציאה והיה בדרכו לארץ ישראל.

הק.ג.ב. בעקבותיי

יום אחד הוא היה צריך לעבור ניתוח קטרקט בעיניו, ואני נשארתי לבדי בביתו. בשעות הבוקר דפק מישהו בדלת. שאלתי מי זה, והלה אמר שהוא נציג חברת הגז. האמנתי, כי ידעתי שלפי החוק כל אזרח שמעוניין לצאת מרוסיה, צריך להציג אישור חתום מחברות האנרגיה שהוא שילם את כל חובותיו. סברתי לתומי שזו הסיבה לביקור. הלה נכנס לדירה, ולאחר שבדק את חיבורי הגז במטבח, המשיך לחדרי המגורים וסקר בעיניו את מיטתי וחפציי… זה היה נראה לי מוזר, אבל לא חשדתי יותר מידי. הוא רשם בטפסים שהביא עמו, שהכל בסדר, ויצא מהדירה.

לא חלפו חמש דקות, ושוב נשמעו נקישות בדלת. מבעד לעינית ראיתי אדם לבוש יפה, עם עניבה. חשבתי לעצמי שבטח מדובר בפקיד חברת החשמל. פתחתי את הדלת, ולחרדתי האיש הציג את עצמו כשוטר המקומי וביקש לבדוק את הדרכון. לאחר שראה שבדרכון רשום שאני אמור לגור בכתובת אחרת, אצל סבתי, הודיע לי שאני עצור ועליי להתלוות אליו לתחנת המשטרה.

מתחנת המשטרה המקומית לקחו אותי לתחנת המשטרה באזור מגורי סבתי. אחר הצהריים הגיעו למקום קצין צבא ואיש ק.ג.ב. לבוש בבגדים אזרחיים, ולקחו אותי ללשכת הגיוס. הובהלתי אל משרדו של מפקד הלשכה, שם ישבו נציגי הק.ג.ב. וסיכמו עמו כיצד עליו להתנהל מולי. כנראה שהם היו באמצע הדיון, שכן כאשר נכנסנו — אנשי הק.ג.ב. זזו לצדדים, כאילו אין להם קשר אלי, ומפקד הלשכה רמז לקצין שיכניס אותי מאוחר יותר, לאחר שהכל יסוכם עם נציגי הק.ג.ב..

הקצין הוביל אותי לחדר אחר, שם לקח ממני את הדרכון הפנימי, ונתן לי תמורתו אישור שהצבא קיבל את הדרכון שלי. זו הייתה הפרוצדורה בעת הגיוס: החייל היה מפקיד בידי הצבא את דרכונו, ומקבל תעודת חייל. הקצין הורה לי לחתום על טופס לקבלת תעודת חייל. הבנתי שבחתימה זו אני מאשר את גיוסי לצבא, וסירבתי לחתום. הוא החל לצעוק עלי, אבל אני התעקשתי, ואמרתי שאיני מוכן לחתום בשום פנים ואופן. הקצין התעצבן והחל לקלל, הוא יצא להתייעצות, ושוב נכנס וניסה ללחוץ עלי. כאשר ראה שאני עומד בעקשנותי, יצא להתייעצות נוספת, ובחזרתו אמר: תכתוב כאן “אני, בוריס לוויטאס, מסרב לקבל תעודת חייל”. הסכמתי לחתום על הנוסח הזה, והוא הבהיר לי שבחתימה על הנוסח הזה אני למעשה מכניס את עצמי לכלא לתקופה של 3.5 שנים, בעוון סירוב לשרת בעד המולדת.

איש הק.ג.ב. והקצין הורו לי לעלות על מכונית צבאית, והחלו נוסעים לבסיס המיון והקליטה המרכזי של הצבא בקייב. בדרך הם עצרו במספרה, וגילחו את שערותיי כמו שמגלחים אסירים בכלא או חיילים בצבא. לאורך הנסיעה התפללתי לקב”ה שיציל אותי מידיהם. לפתע החל שלג כבד, הרכב נעצר ומגבי המכונית הפסיקו לעבוד. אבל אחרי 40 דקות השלג פסק והם הצליחו להמשיך בנסיעה.

כאשר הגענו לבסיס הקליטה והמיון, הם ירדו להתייעצות והשאירו אותי בתוך הרכב הסגור. כעבור חצי שעה חזרו והורו לנהג לחזור ללשכת הגיוס. כשהגענו לשם, הייתה שעת לילה מאוחרת, והמקום היה שמם. איש הק.ג.ב. ניסה לשכנע אותי לסגת מהתנגדותי לגיוס. ‘אין לך מושג עד כמה קשה יהיה לך בכלא’, ניסה לתאר את מוראות הכלא, ומאידך הבטיח כי אם אסכים להתגייס הוא יעזור לי וידאג לשבץ אותי בעבודות משרדיות.

אמרתי לו שלא מעניין אותי איזה תפקיד יתנו לי בצבא. אני יודע מניסיון של אחרים, שברגע שנכנסים לצבא — שוב לא מקבלים היתר יציאה. גם אם מישהו היה רק סנדלר בצבא, כבר מנעו ממנו מלקבל היתר יציאה, בטענה שהוא יודע ‘סודות צבאיים’, שהרי הוא מכיר את מיקומו של הבסיס…

לאחר שהתייאש ממני, אמר: אני יכול לעכב אותך כאן כל הלילה, אבל אני מרחם עליך ולכן אאפשר לך ללכת כעת הביתה, ובהמשך נשלח לך צו קריאה.

טלפון לחבר הקונגרס

הודיתי לה’ ששיחרר אותי, לפחות באופן זמני, ממלתעות הצבא, ומיהרתי לבצע שני צעדים חשובים:

הצעד הראשון היה לעדכן את חבר הקונגרס האמריקאי אליוט לוויטאס, שעל פעולותיו למעני שמעתי דרך תיירים שהגיעו לבקר את הסירובניקים. דרכם קיבלתי גם את פרטי הקשר שלו, וכעת החלטתי שאין לי מה להפסיד ואנסה לתקשר איתו ישירות.

בבית בו התחבאתי לא היה טלפון, וכדי להתקשר הייתי צריך ללכת לסניף הדואר, ושם להזמין שיחה לחו”ל. ידעתי שכאשר מבקשים להזמין שיחה לחו”ל, הק.ג.ב. מקבל מייד עדכון. כאשר הם לא רצו לאפשר את קיום השיחה, הפקידה פשוט הייתה אומרת שהמספר תפוס כל הזמן… במקרים שאישרו את קיום השיחה, היו מאזינים למהלכה, ואם משהו לא מצא חן בעיניהם, הם היו מנתקים את השיחה.

לאור כל זאת, אפשר היה לחשוב שהניסיון שלי להתקשר ישירות עם חבר הקונגרס האמריקאי, נידון לכישלון מראש. אבל לא היה לי מה להפסיד, והחלטתי לנסות. ניגשתי למרכזנית, וביקשתי   שיחת גוביינא. נתתי לה את הטלפון במשרדו בוושינגטון. להפתעתי, הפקידה אמרה שהנמען אינו נמצא במשרדו בוושינגטון, אבל המזכירה הפנתה אותה למשרדו באטלנטה. היא שאלה אם לבצע את השיחה לאטלנטה, וכמובן שהשבתי בחיוב.

לדאבוני, הוא היה באמצע אסיפה דחופה, ולא יכולתי לדבר איתו ישירות. אבל עדכנתי את המזכירה שלו בכל פרטי המאורעות האחרונים, כולל המעצר והניסיון לגייס אותי לצבא, וביקשתי שיפעל למעני בארצות הברית. זה היה ממש נס, שהק.ג.ב. איפשר לי לקיים את השיחה הזאת עד לסיומה.

ניסיון אחרון להתחמק

הצעד השני שביצעתי באותו לילה, היה, לעדכן את כל חבריי הסירובניקים. הלכתי לביתו של קים פרידמן, סירובניק וותיק, ותוך זמן קצר הוא הצליח להביא לביתו כמה מוותיקי הסירובניקים, להתייעצות לגבי צעדיי העתידיים.

לאחר שסיפרתי להם את כל מה שעבר עליי במהלך היום האחרון, הם סיפרו לי שעורכי–דין בכירים מאוד שגוייסו לפעול למען חמשת הסירובניקים שכבר הושלכו לכלא, הגיעו למסקנה חד–משמעית שצריך לעשות הכל כדי שלא להכנס לכלא, שכן לאחר שנכנסים לכלא — קשה עד בלתי–אפשרי לשחרר את העצורים. בהתאם לזה, הציע קים פרידמן שאלך למחרת ללשכת הגיוס ואגיש להם מכתב חתום בו אני מבקש לדחות את גיוסי לצבא עד שאקבל את האישור לבקשת היציאה מרוסיה.

חלק מהנוכחים הגיבו בגיחוך כלפי הצעתו של קים. ואכן, ברוסיה של פעם, זה היה מצחיק לכתוב כזה מכתב… אבל אני חשבתי שאין לי ברירה טובה יותר, וקיבלתי את הצעתו.

לאחר שניסחתי מכתב, הלכתי בבוקר ללשכת הגיוס. הקצין שקיבל אותי ביום הקודם, לקח את התיק שלי והחל לעבור יחד איתי מרופא לרופא, על מנת שהללו יאשרו שאני כשיר לשירות צבאי. כאשר הרופאים ראו אותי בחברת הקצין, הם הבינו שעליהם לחתום, ואפילו לא ניסו לבדוק אותי… רק אצל רופאה אחת, הוא היה צריך לצאת בטרם הספיק להנחית את ההוראה שעליה לחתום. היא שאלה אותי היכן גרים הוריי, ולאחר שסיפרתי לה שהוריי בארץ ישראל, היא התלהבה ואמרה: אני אעזור לך לצאת מהצבא. לפתע נכנס הקצין ושאל מה עם החתימה. היא ניסתה לומר שאינני כשיר לצבא, אבל הקצין שיסע את דבריה והורה לה חד–משמעית לחתום מיידית. כמובן שהיא לא העזה להתווכח איתו, וחתמה…

לאחר שכל הרופאים אישרו את כשירותי הגופנית והנפשית, הועמדתי בפני וועדת הגיוס. בראש הוועדה ישב מפקד לשכת הגיוס, ולצידו נציגים אזרחיים. הגשתי למפקד את המכתב, ולאחר שהוא קרא את בקשתי, העביר את המכתב לעיונם של חברי הוועדה. אחד מהם, גוי אוקראיני פשוט, אמר בתמימות: אני מציע להיענות לבקשתו, ולהעניק לו פטור זמני… ברגע הראשון, המפקד כמעט נפל מכסאו מרוב תדהמה… אחר–כך החל לצעוק כיצד אפשר להעלות על הדעת לפטור אזרח סובייטי מחובת הגיוס הצבאי… הוא סיכם את האסיפה בהוראה שעליי להתייצב למחרת בלשכת הגיוס.

בק.ג.ב. יודעים הכל…

מלשכת הגיוס פניתי שוב לביתו של קים פרידמן. הוא זימן שוב את כל הסירובניקים, והפעם הגיעו גם כאלה שלא הגיעו בליל אמש. היה דיון סוער מאוד, ובסיומו נחלקו הדיעות. חלק אמרו שעלי ללכת לצבא, וחלק אמרו שעלי לברוח ולרדת למחתרת.

כאשר יצאתי מביתו של קים פרידמן, לא היה לי למעשה להיכן לפנות לישון. חברי, פיטר קריקסונוב, שגם הוא היה מסורב עליה, אמר לי: בוא לביתי, ואל תלך מחר לשום מקום. החלטתי לנקוט בשיטת “שב ואל תעשה”, ונשארתי להתחבא בביתו.

הייתי אצלו תקופה מסויימת, ולמרות שהוריו היו בעלי מעמד גבוה — אביו היה פרופסור באוניברסיטה ואמו הייתה האדריכלית הראשית של קייב — הם תמכו בבנם, ואישרו גם לי לשהות בביתם.

עד אותו יום בו חזר אביו מהאוניברסיטה באמצע היום, כשכל גופו רועד מפחד, ואמר לי: אתה לא יכול להשאר כאן אפילו שניה אחת נוספת. הק.ג.ב. בעקבותך!

התברר, שבאותו יום זימנו אותו לדיון עם הנהלת האוניברסיטה, כשאליהם הצטרף איש בלתי–מוכר לבוש אזרחית. בתחילה דיברו עמו ראשי האוניברסיטה ונזפו בו כיצד ייתכן שאדם במעמדו יאפשר לבנו לעזוב את אמא רוסיה, ולעבור לאוייבי הקומוניזם בארץ ישראל.

הם דיברו בתקיפות רבה, והוא ניסה להתגונן ולטעון שבנו גדול מספיק לגבש דעות עצמאיות, ולמרות כל נסיונותיו להניאו מרעיון הנסיעה לארץ ישראל — אין בידו לעצור אותו.

מנהלי האוניברסיטה שתקו, אלא שאז קם האיש הזר ממקומו, וצעק לעברו: תשמע, חבר קריקסונוב, אתה טוען שאינך יכול להשפיע על הבן שלך. מילא. אבל איך תסביר את העובדה שאתה מסתיר בביתך פושע מדיני?!

אביו של פיטר ניסה להתחמק ואמר: מה זאת אומרת? אני לא מסתיר אף אחד…

אבל איש הק.ג.ב. לא וויתר, ושלף את כל הקלפים: אתה מסתיר בביתך את הפושע המדיני בוריס לוויטאס, ואתה עוד מנסה להכחיש?…

כמובן שלאחר האירוע הזה, הוא לא יכול היה לאפשר לי להמשיך לגור בביתו, ואני מיהרתי יחד עם פיטר אל חבר משותף, בשם אמיק גילמן, שכבר קיבל אישור יציאה והוריו הסכימו שאתחבא בביתם. פיטר המשיך לבקר אותי במקום מחבואי החדש, ועודד אותי לצאת ולא לפחד מאנשי הק.ג.ב.. למעשה, בעת ההיא הבנתי כבר שאנשי הק.ג.ב. יודעים בדיוק היכן אני נמצא בכל רגע נתון, ומשיקולים שלהם החליטו שלא לעצור אותי, ולהסתפק בהפחדה. פיטר טען שבהמשך ישיבתי במחתרת אני משחק לידיהם.

מכיוון ששערותיי גולחו על ידי אנשי הק.ג.ב., כך שאם אסתובב ברחוב אראה כמו אסיר משוחרר או חייל שברח מהצבא, רכשו לי חבריי פאה נוכרית, וכך התחלתי לצאת מידי פעם עם פיטר.

טבעת החנק מתהדקת

יום אחד הגיע פיטר לדירת המסתור שלי, ואמר שהסירובניקים עורכים אסיפה חשובה, ומחובתי להשתתף בה. קבענו להפגש בתחנת הרכבת. כאשר הגעתי לתחנת הרכבת, לא ראיתי את פיטר, ובמקומו מצאתי את הוריו. הם סיפרו לי שבבוקר הגיעו שוטרים וחיפשו אותי בדירתם על מנת לעצור אותי. בינתיים הטילו על פיטר מעצר בית, ואסרו עליו לצאת מהבית.

הבנתי שטבעת החנק הולכת ומתהדקת סביבי, והחלטתי לעזוב את קייב באופן מיידי. נכנסתי לתחנת הרכבת ועליתי על הרכבת הראשונה שיצאה לכיוון מוסקבה.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שנסעתי למוסקבה. כמה חודשים קודם לכן, תוך כדי בריחה מדירת מסתור אחת לשניה, הלכתי שוב למשרדי אוביר בקייב בנסיון לקבל אשרת יציאה, אך הפקידים שם אמרו שבשום פנים ואופן לא יאשרו לי לצאת מרוסיה, מאחר שבמהלך לימודיי באוניברסיטה עברתי הכשרה לקורס קצינים (כך היה נהוג אז, שבאוניברסיטה עוברים הכשרה ראשונית לקורס קצינים, וכאשר מתגייסים — משובצים מיד בתפקיד אותו למדו באוניברסיטה). עבורם, מספיק היה בקורס הקצינים הקצר, כדי לקבוע שאני יודע ‘סודות צבאיים’, ונסיעתי למדינות המערב עלולה לסכן את בטחון ברית המועצות… ברגע שקיבלתי תשובה כל כך ברורה, ידעתי שאין לי שום סיכוי לקבל היתר יציאה דרך משרדי אוביר בקייב.

ברית המועצות הייתה מורכבת מ–15 מדינות, ולכל מדינה היו את הסמכויות המקומיות. לעומת זאת למשרדים הממשלתיים במוסקבה היו סמכויות–על. לכן החלטתי לנסוע למוסקבה, ולנסות את מזלי במשרדי אוביר הפדרליים, שיכולים לעקוף את החלטות משרדי אוביר המקומיים בקייב.

הפגישה הראשונה עם הרב זאב וואגנר

בביקורי הראשון במוסקבה ישנתי אצל סירובניק בשם וולאדימיר פרסין, ובמהלך שהותי שם פגשתי בהשגחה פרטית בצעיר קצת יותר מבוגר ממני, בשם זאב וואגנר. הוא הגיע ממשפחה דתית, וברבות השנים אף התקרב לחב”ד במוסקבה. באותה עת התקדמתי עם שמירת התורה והמצוות, ואף חבשתי כיפה לראשי. ר’ זאב שאל אותי לפשר הכיפה שלראשי, ושאל אם אני בשנת אבלות על אחד מבני משפחתי… כאשר אמרתי לו שאני פשוט דתי, הוא היה מופתע. במציאות החיים של אז, היה קשה מאוד לשמור תורה ומצוות, וכל צעיר דתי היה יוצא דופן. כאשר סיפר לי שגם הוא שומר תורה ומצוות, נוצר ‘קליק’ מיוחד בינינו, וברבות השנים הפכנו להיות ידידים.

כעת, לאחר שהבנתי שהמשטרה בעקבותיי והחלטתי לברוח למוסקבה, נסעתי לביתו של ר’ זאב וואגנר. למרות שהיכרותנו הסתכמה במפגש אקראי אחד — הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, ואיפשר לי לגור בביתו במשך כמה חודשים.

באותה תקופה איגד ר’ זאב כמה מסורבי עליה שהוריהם יצאו כבר מרוסיה, וכינה אותם ‘יתומי עלייה’, במטרה ליצור רעש תקשורתי. במוסקבה היו ששה צעירים כאלה, ואני הייתי השביעי. היינו נפגשים מפעם לפעם, ור’ זאב ניצל את המפגשים הללו ללימוד משותף של חומש וקיצור שולחן ערוך. שם לראשונה התקדמתי בידיעת ההלכות. כאשר נתקלנו בשאלה שלא ידענו את התשובה עליה, היה ר’ זאב שואל את הרה”ח ר’ שניאור פינסקי, יהודי מבוגר שעוד הספיק ללמוד בליובאוויטש. כך הכרתי אותו ואת בנו ר’ ישראל פינסקי.

שחקן בסרט
‘סיכון מחושב’

יום אחד שמעתי שבבית הכנסת המרכזי ברחוב ארכיפובה, מחלקים סידורים שאחד התיירים הביא מקנדה. מכיוון שהתחלתי כבר להתפלל, אבל לא היה לי סידור משלי — הלכתי לבית הכנסת, בניסיון להשיג סידור. כאשר הגעתי לשם, פגשתי בגבאי בית הכנסת (שמונה מטעם הק.ג.ב. לתפקיד זה), והלה טען שכבר חילק את הכל. אבל הציע לי לרכוש ממנו בכסף מלא את הסידור. לא הייתה לי ברירה, ושילמתי את המחיר שביקש.

יצאתי מבית הכנסת נרגש כולי, כשהסידור בידי, ולפתע פגשתי בפעיל העלייה נתן שרנסקי. הוא הכיר אותי, ומאחר שידע בדיוק את מצבי, פנה אלי בהצעה להצטרף להפקת סרט על חייהם של הסירובניקים. ‘אין לך מה להפסיד’, אמר שרנסקי, ‘שהרי בין כך תשב בכלא, ולא תקבל היתר יציאה… אני מציע לך, בוא לפחות תעזור לאחרים באמצעות הסרט’.

הסכמתי, והוא הוביל אותי למכונית שחנתה באחד הרחובות הצדדיים. בתוך המכונית ישבו אנשי ההפקה, שראיינו אותי. אחר–כך הם הצליחו להבריח לחו”ל את הקלטות ולערוך מזה את הסרט ‘סיכון מחושב’, שפרסומו עורר סערה במדינות העולם המערבי.

הק.ג.ב.: אל תעשה לנו בעיות, ואנחנו לא נעשה לך בעיות

כעבור תקופה, חברי פיטר קריקסונוב קיבל סוף סוף היתר יציאה. בדרכו לארץ ישראל, הוא עבר במוסקבה וכך נפגשנו. הוא טען שהבריחה המתמדת מהק.ג.ב. לא תועיל לי, שכן כך בוודאי לא אקבל היתר יציאה. לדבריו, עליי לחזור לקייב ולהתעמת שם עם הק.ג.ב.. “אולי ישליכו אותך לכלא, אולי יגייסו אותך לצבא, אבל אולי יתנו לך סוף סוף את היתר היציאה”, טען פיטר.

שמעתי לעצתו של פיטר, וחזרתי למשפחת גילמן בקייב. זמן קצר אחר–כך קיבלתי זימון להגיע למשרדי אוביר. חשבתי שאולי סוף סוף אקבל את היתר היציאה המיוחל, והלכתי לשם בשמחה. בהגיעי, נדהמתי לראות במשרדי אוביר את איש הק.ג.ב. שניסה בזמנו לגייס אותי לצבא. ליד החלון ישב אדם נוסף, שלא יכולתי לראות את פניו היטב מכיוון שהשמש הייתה מאחוריו.

איש הק.ג.ב. ניסה להלך עלי אימים, ואמר: נו, כמה זמן אתה חושב לברוח ממנו?

החלטתי שלא להתפעל ממנו, ואמרתי: ‘אני מתפלא עליך. אתה, בתור קצין בק.ג.ב., אמור לדעת שהחוק הסובייטי לא אוסר על אזרח לבקש לצאת מרוסיה. להיפך, מי שמונע ממני לצאת מרוסיה, הוא זה שפועל בניגוד לחוקה הכתובה של ברית המועצות. זה דבר פלילי, ואיך קצין קומוניסט כמוך יכול לצאת נגד החוקה של ברית המועצות. אתה הוא זה שצריך לענות לי: מדוע אתה עומד בצד של האנשים העוברים על החוקה?!

בשלב זה, האדם שישב ליד החלון פנה אל הקצין ונזף בו כי הוא מדבר שטויות, והורה לו לצאת מהחדר. מטון דיבורו הבנתי שמדובר באדם עם מעמד מאוד בכיר בק.ג.ב., שמרשה לעצמו לדבר בכזה זלזול לקצין הק.ג.ב.. מאוחר יותר נודע לי כי היה זה ראש המדור היהודי בק.ג.ב. של קייב.

האיש הציג את עצמו בשם ארסט ניקלייביץ–ברוכנוב, וקרא לעברי: בוריס, בוא, תשב. לאחר שהתיישבתי, אמר לי בצחוק: אוהו, אני שומע שנהיית שחקן קולנוע… הבנתי שהסערה שחולל הסרט במדינות המערב — הרגיזה מאוד את אנשי הק.ג.ב. והם ביקשו להרתיע אותי מלהשתתף בפעולות דומות. אמרתי לו: לא נולדתי שחקן, אלא אתם עשיתם אותי כזה. ואם תמשיכו, אהיה גם סופר…

איש הק.ג.ב. היה מאוד מרוכז במטרה שלו. הוא לא הגיב ישירות לדבריי, ורק אמר: ראה בוריס, אנחנו יודעים בדיוק היכן אתה נמצא. 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה. אין לך אפשרות לברוח מאיתנו. אני לא עוצר אותך כעת, אך מבקש רק דבר אחד: אל תעשה לנו בעיות. בוא נסכם זאת כך: אם אתה לא תעשה לנו בעיות, אנחנו גם לא נעשה לך בעיות.

לסיום, הוא נתן לי את מספר הטלפון הישיר שלו, ואמר: אם מישהו ינסה לעשות לך בעיות, תתקשר אלי ישירות, והעניין יטופל מידיית.

נפרדתי ממנו בתחושה מעורבת. מצד אחד הבנתי שכרגע הם לא מעוניינים לפגוע בי. רק זה חסר להם שאחד משחקני הסרט ‘סיכון מחושב’ ייפגע על ידם, ומדינות המערב יעשו מזה סיפור שלם. בשלב זה היה ברור שהם מעדיפים לשמור על ‘שקט תעשייתי’. מצד שני, הבנתי שהסיכויים שלי לקבל היתר יציאה בקרוב, הולכים ואוזלים.

המסר המדהים מהרבי

בכל אותה תקופה, הקפדתי לעמוד בקשר טלפוני עם הוריי. אחת לשבוע היו מזמינים שיחה במרכזייה, ושולחים הודעה לסבתי על שעת השיחה המתוכננת. סבתי הייתה מעבירה אלי את ההודעה, ובשעה הנקובה הייתי מופיע במרכזייה הטלפונית ומקבל את השיחה.

באחת מאותן שיחות שבועיות, סיפרו לי הוריי, שידידי ר’ זאב וואגנר, שיצא מרוסיה כמה חודשים קודם לכן — הגיע לביתם והוא מבקש לשוחח עמי בטלפון. שמחתי לשמוע את קולו של ידידי מעבר לקו. אך מה הופתעתי לשמוע כאשר סיפר לי כי זכה להיות ביחידות אצל הרבי מליובאוויטש, ובמהלכה ביקש מהרבי ברכה מיוחדת עבורי.

לאחר שהרבי שמע את סיפורי, אמר הרבי לר’ זאב: תאמר לו שיקבל על עצמו עוד מצווה נוספת, ובקרוב ממש יצא מרוסיה.

על הרבי מליובאוויטש שמעתי עוד בהיותי במוסקבה, והאמנתי שאם הרבי מברך שאצא — בוודאי אקבל בקרב את היתר היציאה. אלא שכדי להיות זכאי לברכתו של הרבי, עלי לקבל על עצמי מצווה נוספת.

חשבתי שאחת המצוות החשובות ביותר בהווי היהודי, היא מצוות השבת. עד אז שמרתי באופן כללי על השבת, אבל לא בכל הפרטים. כך למשל התרתי לעצמי לנסוע בחשמלית בשבת, מתוך מחשבה שהנהג הרי אינו יהודי, כסף איני מטלטל, ואת כרטיס הנסיעה תפרתי אל המעיל כדי שלא לטלטל. לאור הוראת הרבי, החלטתי להקפיד על שמירת השבת בכל הפרטים, ולהפסיק לחלוטין עם כל ה’קוּלות’ למיניהם.

ההצלה בזכות שמירת השבת

מאז שיחת הטלפון עם הרב וואגנר, וההחלטה הטובה שלי להתחיל להקפיד על שמירת שבת — החלו העניינים להתגלגל במהירות:

כמה מפעילי העלייה החליטו לארגן במוסקבה סימפוזיון על התרבות היהודית בברית המועצות, וביקשו מכל מי שיכול לנאום או לכתוב בנושא — לתרום את חלקו. למרות שאינני סופר, החלטתי משום מה לכתוב מאמר על מרכזיות השבת ובית הכנסת בתרבות היהודית.

במאמר ארוך ומנומק כתבתי שבאמת אי אפשר לדבר על התרבות היהודית בברית המועצות, שכן התרבות היהודית אינה מצוייה בשירה, במשחק או בספורט. יכול להיות משורר יהודי, שאין קשר בין שירתו לתרבות היהודית. יסודות התרבות היהודית הן מצוות התורה, והן באות לידי ביטוי באופן רוחני באמצעות התורה, ובאופן גשמי באמצעות בתי הכנסת היהודיים, שם מקיימים חלק גדול מהמצוות. שם נולדים, שם מתחתנים, ומשם יוצאים למנוחת עולמים בבוא היום. לכן, במצב הנוכחי, כאשר בברית המועצות אין כמעט בתי כנסת פעילים — אי אפשר לדבר על תרבות יהודית.

אם רוצים להחיות את התרבות היהודית בברית המועצות, צריכים לפתוח מחדש את בתי הכנסת, וסביב בתי הכנסת שייפתחו יוכלו להווצר מחדש קהילות יהודיות עם תרבות יהודית. אולם, במצב הנתון, בו השלטונות אינם מאפשרים לפתוח את בתי הכנסת — הצעתי היא להקים ‘מועדוני שבת’. ראשית, זה יבטא את העובדה שיום המנוחה היהודי הוא דווקא בשבת, לא ביום שישי ולא ביום ראשון. בנוסף לזה, במהלך המפגש נדבר על נושאים יהודיים שחשובים לכל הנוכחים. גם נשיר שירים יהודיים, נאכל מאכלים יהודיים, ועם הזמן תתגבש לה הקהילה היהודית. לסיכום, כתבתי, בואו ונקים בכל קהילה של סירובניקים ‘מועדון שבת’, ובכל שבת ניפגש בבית אחר. 

הראיתי את המאמר לידידי אלכסנדר מיזרוחין, פסיכיאטר בתפקידו. הוא הביע את התפעלותו מהמאמר, ואז הצעתי לו לקיים את מועדון השבת הראשון בביתו. הוא התלהב מהרעיון והזמין המון צעירים, גם לא מחברינו הסירובניקים. הוא קנה אוכל בשפע, ונתן לי לדבר על העניינים הדתיים. כך יצא שבאותה שבת, לא רק אני שמרתי היטב על השבת — הייתה התעוררות גדולה לשמירת השבת.

במוצאי השבת, אמרתי למיזרוחין: בוא נחתום ביחד על המאמר, ונסע למוסקבה למסור אותו למארגני הסימפוזיון. הוא הסכים, ונסענו יחד למוסקבה, שם מסרנו את החומר הכתוב לידיו של וולדימיר פרסטין, מארגן הסימפוזיון.

סוף סוף: זימון לקבל את היתר היציאה

לא חלפו כמה שעות מאז הבאנו את המאמר למוסקבה, והק.ג.ב. פרצו לדירתו של פרסטין, והחרימו את כל החומר שנועד לארגון הסימפוזיון. לאחר שלא הצליחו לפרוץ את הדלת הראשית, פרצו את הדירה שמעליו, והשתלשלו בחבלים אל חלון דירתו, ניפצו את הזגוגית וכך נכנסו לדירה. התוצאה הייתה שכל החומר נמצא בידי חוקרי הק.ג.ב., כולל המאמר שמסרנו שעות ספורות קודם לכן…

מסתבר, שאנשי הק.ג.ב. החליטו להלחם בקיום הסימפוזיון בדרך מקורית ושקטה. לאחר שהיו בידיהם הפרטים של אלו שמתכוונים לנאום או לפרסם מאמרים בסימפוזיון, הם נתנו להם היתרי יציאה, כדי שיזדרזו לצאת מרוסיה, וכך יתבטל הסימפוזיון עם כל הרעש התקשורתי שהוא היה אמור לעורר נגד דיכוי הדת ברוסיה.

וכך, באותו יום שהגענו לקייב, קיבל אלכסנדר מיזרוחין זימון לפגישה מיידית במשרדי אוביר, שם קיבל את היתר היציאה. למחרת, זומנתי למשרדי אוביר, ואף אני קיבלתי סוף סוף את היתר היציאה הנכסף. מכיוון שתאריך התפוגה של היתר היציאה היה אחרי הסימפוזיון, ואנשי הק.ג.ב. חששו שמא אשאר בכל זאת לסימפוזיון — הם הודיעו לי חד–משמעית, שאם אהיה במוסקבה בימי הסימפוזיון, ההיתר יבוטל לאלתר.

מאוחר יותר נודע לי על עוד שני סירובניקים שהגישו חומר תיעודי עבור הסימפוזיון, כמו מאמרים או צילומים על בתי כנסת ברחבי ברית המועצות, ואף הם קיבלו פתאום היתר יציאה.

אצלי, בכל אופן, ראיתי במוחש, כיצד מצוות השבת, שבהוראת הרבי קיבלתי לקיימה בהידור, היא הייתה הדרך הטבעית בה גלגל הקב”ה את נס הצלתי האישי.

היחידות שלא
יצאה אל הפועל

בעת שהותי במוסקבה, עת למדתי עם קבוצתו של ר’ זאב וואגנר, פגשתי את הרה”ח ר’ גרשון בער ג’ייקובסון, שהגיע למוסקבה בשליחות עיתונאית. הוא אמר לי, שכאשר אצליח לצאת מברית המועצות, ואגיע לניו–יורק, הוא יסדר עבורי פגישה–יחידות עם הרבי מליובאוויטש.

לאחר יציאתי מרוסיה, הארגונים היהודיים מארצות הברית, שפעלו רבות למען שחרורי, ארגנו לי טיול אל הקהילות היהודיות בארצות הברית, ובמהלך אותם ימים נפגשתי עם חבר הקונגרס אליוט לוויטאס שהשתדל כל כך למעני.

כאשר הגעתי לניו–יורק, היה זה בחורף תשל”ח, והתקשרתי לרב ג’ייקובסון בבקשה שיסדר עבורי את היחידות המובטחת. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר הרב ג’ייקובסון סיפר לי כי בעקבות התקף הלב שעבר הרבי בשמחת תורה, לא אוכל להכנס ליחידות אצל הרבי.

חזרתי איפוא לארץ ישראל, בלי להפגש עם הרבי, אבל ההשגחה העליונה גלגלה אותי לחב”ד דרך ספרי חב”ד, ומעשה שהיה כך היה: זמן קצר לאחר בואי לארץ ישראל, נסעתי לירושלים, שם נכנסתי לחנות ספרים גדולה, ופשוט נהניתי מהעובדה שאני יכול לעמוד בחנות מלאה ספרים יהודיים. לבסוף שאל אותי המוכר אם אני מעוניין לרכוש את אחד הספרים. מכיוון שהיה בידי רק סכום כסף קטן, חיפשתי את הספר הכי קטן בחנות, ורכשתי אותו. התברר שרכשתי את ספר התניא. התחלתי איפוא ללמוד בספר הקטן, וגיליתי אלוקים גדול…

כך גיליתי את חב”ד

במקביל ללימוד התניא, המשכתי בידידות עם הרב וואגנר, שזיכה אותי בלימוד שיחות ומאמרים של הרבי. התחברתי מאוד לתורת החסידות, ולאט לאט התחלתי להתנהג גם בדרכי החסידות, עד שהייתי לחסיד חב”ד. כאשר נסעתי אל הרבי בתשרי תשמ”ג, לא נסעתי כאסיר ציון אלא כחסיד חב”ד. במהלך חודש תשרי זכיתי לקבל לעקאח, כוס של ברכה, ואף לקבל דולר ולהשתתף ביחידות לאורחים. הביקור הזה היה ה’מכה בפטיש’ להיותי חסיד חב”ד.

לפני חתונתי ביקשתי את ברכת הרבי לשידוך, ותוך שעה קיבלתי את ברכתו של הרבי. בכלל, בכל פעם שהגשתי לרבי שאלה, זכיתי לקבל את התשובה בתוך שעות ספורות. לאחר החתונה עברנו לגור במעון העולים בכפר חב”ד, שם הצטרפתי לחבורת עולים חדשים שקבעו שיעור חסידות עם ר’ מענדל פוטרפס ועם ר’ משה ווישצקי. כך זכיתי לקבל את ההווי החסידי העסיסי משני חסידים וותיקים אלו.

ההוראה המפתיעה של הרבי

לאחר חתונתי התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית בתחום התמחותי — הנדסת חישובי חוזק של מבנה המטוסים. בשנת תשמ”ט קיבלתי הצעת עבודה בקנדה. כאשר התייעצתי על כך עם ר’ מענדל, הוא לא היה בעד, אבל הציע שאכתוב לרבי. כתבתי על כך לרבי, וקיבלתי את ברכת הרבי למעבר. אך להפתעתי צירף הרבי לתשובה הוראה — שעלי להקפיד בשמירת שבתות וחגים.

שאלתי את ר’ מענדל למה כוונתו של הרבי, והרי אני שומר למהדרין על שבתות וחגים. ר’ מענדל אמר שייתכן ובמקום העבודה החדש יהיו לי נסיונות בתחום הזה, כך שתשובת הרבי נועדה להעניק לי כוחות מראש לעמידה בניסיון.

ואכן, כאשר הגעתי למפעל בחו”ל, התברר שהמפעל עובד גם בשבתות וחגים, והייתי צריך לעמוד בתוקף על זכותי לשבות מעבודה בשבתות וחגים. לאחר שעבר חג פסח שלם בו לא הופעתי לעבודה, קרא לי המנהל, שהיה ערבי–מצרי, ואמר בהתפעלות כי מעולם לא ראה אדם דתי שמוותר על כל כך הרבה ימי עבודה, רק כדי לשמור על מצוות הדת.

שוב בעיות
עם היתר יציאה…

עוד לפני שיצאתי מהארץ לקנדה, ראיתי את כוחו של הרבי: לאחר שסיכמתי את תאריך היציאה מהארץ, התקשרתי לצבא כדי לעדכן אותם על הנסיעה. הפקידה עמה שוחחתי, כתבה על התיק שזקוקים לי בארץ ישראל, והיא מבקשת שלא לאשר לי לצאת לחו”ל…

כמה ימים אחר–כך קיבלתי הודעה שעליי להתייצב למילואים כמה ימים לאחר מועד הטיסה שלי. התקשרתי כדי להסביר שלא אוכל להגיע בתאריך הנקוב, ואשמח להגיע מוקדם יותר; אולם אז התברר לי שהצבא לא מוכן לוותר על הידע שלי, והם לא מוכנים לאשר את יציאתי מהארץ.

הלכתי לעסקן הידוע, הרה”ח ר’ שלמה מיידנצ’יק, סיפרתי לו שקיבלתי מהרבי ברכה לנסיעה, וביקשתי את עזרתו. בתחילה הוא צחק ואמר לי: תכתוב מכתב בקשה, ואני כבר אעביר את המכתב לאדם הנכון, והכל יסודר. מסרתי לו את המכתב, וחשבתי שהכל מסודר. אלא שיומיים לפני הטיסה לקנדה, התקשר ר’ שלמה לפקיד בצבא, והתפלא לשמוע כי הצבא החליט שלא לאשר את יציאתי… הפקיד עמו שוחח, אמר לו כי על התיק נכתב בגדול: ‘למנוע מהקצין לצאת מהארץ’…

כמובן שחסיד כמו ר’ שלמה לא יוותר, ומכיוון שקיבלתי את ברכתו של הרבי לנסיעה, הוא החליט לעשות הכל כדי שאוכל לנסוע. הוא הלך איתי איפוא ללשכת הרמטכ”ל, דיבר עם מי שדיבר, ובסופו של דבר קיבלתי את אישור היציאה.

קשר רציף עם הרבי

בשנים בהן התגוררתי בקנדה, נסעתי פעמים רבות אל הרבי. למעשה כמעט בכל מוצאי שבת היינו יוצאים עם הרכב לכיוון קראון הייטס. התפללנו שחרית עם הרבי, ולאחר חלוקת הדולרים לצדקה — נסענו חזרה למונטריאל.

בביקורים אלו זכינו לקבל ברכות רבות מהרבי, ולראות ניסים ונפלאות בחיים היום–יומיים. כך למשל, לאחר שפיטרו אותי מהעבודה הראשונה, נסעתי לרבי לחלוקת הדולרים וקיבלתי מהרבי ברכה למצוא עבודה חדשה. באותו יום, מיד לאחר שחזרתי מהרבי, התקשרו אלי והציעו לי עבודה חדשה.

לאחר כמה שנים שעבדתי בקנדה, הייתי צריך לעשות אזרחות קנדית, והדרך הטובה ביותר הייתה לקיים את הראיון דווקא בשגרירות הקנדית בארץ ישראל. בתחילה חששתי לנסוע לארץ ישראל, אולי שוב יעשו לי בעיות עם היציאה מהארץ. בסופו של דבר החלטנו לעבור בדרך לטיסה אצל הרבי, ולבקש את ברכתו. אם הרבי יברך — ניסע בלב שקט, ואם הרבי לא יברך, לא נעלה על הטיסה.

לאחר שהראיתי למזכירים את כרטיס הטיסה שבידי, לעוד כמה שעות, זכיתי לעמוד ראשון בתור, ולעבור מיד לפני הרבי, שהעניק לנו את ברכתו לנסיעה. לאחר הברכה הייתי סמוך ובטוח שהכל יסתדר.

לאחר שהגענו לארץ ישראל התקשרתי ליחידה, שם אמרו לי שכדי לקבל את היתר היציאה, עלי לגשת למטכ”ל. הלכתי למטכ”ל, ואחת הפקידות שם אישרה לי מייד את הבקשה בלי לשים לב להוראות הרשומות על התיק האישי שלי…