יהודה לייב (לייבל) פוזנר

הרב יהודה לייב (לייבל) פוזנר, מזקני אנ”ש בקראון הייטס, שזכה להיות מראשוני התלמידים בישיבת הצעירים של תומכי תמימים בארצות הברית בשנת תש”א, להיות מהשלוחים הראשונים של הרבי הריי”צ במסגרת “מרכז שליחות”, ולקבל שליחות מהרבי מלך המשיח בשנת תש”י - ניאות לשחזר לקוראי ‘בית משיח’ את זיכרונותיו משנות הבראשית של חסידות ליובאוויטש בארצות הברית • ראיון נדיר ומיוחד לרגל יו”ד שבט

ר’ לייבל מראה לי את התמונה מהלוויית הרבי הריי”צ, בה רואים את אלפי האנשים שהשתתפו בהלווייה

ראיין: ר’ ירון צבי

צילום ראיון: מיכאל הלל

בין אלפי המשפחות שמתגוררים כיום בקראון הייטס, רק כמה עשרות זכו להיות כאן בשנות הבראשית של נשיאות הרבי, ובודדים ממש זכו להסתופף בצלו של הנשיא השישי, כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ, לראותו בתפילותיו ולהתברך מפיו הקדוש ביחידות. אחד מאותם יחידי סגולה, הוא הרה”ח ר’ יהודה לייב (לייבל) פוזנר, בנו של החסיד המפורסם ר’ שלום פוזנר ע”ה, שהיה מתלמידי התמימים בליובאוויטש, והרבי הריי”צ התבטא עליו: “שלום ער איז דאך מיינער (= זהו תמים, הוא הרי שלי)”.

לקראת יו”ד–י”א שבט, יום ההסתלקות של הרבי הריי”צ, ויום קבלת הנשיאות של הרבי מה”מ - ניגשתי אל ר’ לייבל פוזנר, שזכה לראות את שני המאורות הגדולים, וביקשתיו לחלוק איתי את זכרונותיו מהתקופה ההיא, בימים אשר “בא השמש וזרח השמש”.

בשעת ערב מאוחרת נפגשתי עם ר’ לייבל בביתו שברחוב קראון. הזכרונות עלו והסיפורים קלחו מפיו של ר’ לייבל, משולבים בתיאורים מפורטים על תקופת הגעת הרבי הריי”צ לאמריקה, תקופת ההסתלקות והתקופה שלאחר קבלת הנשיאות.

בתיאוריו לקח אותי ר’ לייבל לסיור ווירטואלי בבית חיינו 770, כפי שהיה נראה בתקופה ההיא - מרכז קטן ושקט, רחוק מאוד מההמולה התמידית של 770 כפי שהוא מוכר לנו היום. בציוריות מיוחדת תיאר לי את מפגשיו המרגשים עם הרבי הריי”צ והרבי מה”מ, וכאשר ביקש להמחיש את דבריו בצורה וויזואלית יותר, נעלם לכמה רגעים לספרייתו בחדר סמוך וחזר עם תמונות וספרים שממחישים את דבריו. “הכול מתועד כבר”, ניסה לצנן מעט את התלהבותי לשמוע את הדברים ממקור ראשון… אין לי ספק שבין הדברים ששמעתי יש פרטים שטרם תועדו, וגם אלה שכבר נכתבו בספרי ההיסטוריה - שונים לחלוטין כאשר הם נשמעים מפי אדם שהיה עד ושותף להתרחשויות.

במהלך שיחתנו שמתי ליבי לנקודה מעניינת: קצב ההתרחשויות המסחרר בחצרו של הרבי בשנים המאוחרות יותר, עם ריבוי ההתוועדויות, חלוקות דולרים וכדומה - גרם לכך שאנשים ‘מתעוררים לחיים’ רק כאשר מספרים על אירוע יוצא–דופן או סיפורי מופת על–טבעיים של הרבי. לעומת זאת, כאשר ר’ לייבל מספר על השנים הראשונות, הוא פשוט מתמלא חיות, אמונה ושמחה ממבט או מילה שלא לדבר על כמה מילים, ששמע מהרבי ביחידות או בהתוועדות. ר’ לייבל לא סיפר לי על אותות ומופתים, כמו שציפיתי אולי לשמוע, הוא סיפר לי בפשטות וביראה על תחילת דרכה של ליובאוויטש באמריקה, על הרבי הריי”צ ועל הרבי מה”מ, כפי שחווה בעצמו את המציאות באותם זמנים.

התרשמתי במיוחד ממראה פניו של ר’ לייבל כאשר ציטט דברים ששמע מהרבי ביחידות. באותם רגעים, ניכרו על פניו ביטול ורצינות פנימית מיוחדת. תחילה ציטט מילה במילה את דברי הרבי באידיש, אחר–כך תירגם לי לעברית, ולבסוף תיאר והמחיש את המבט והגישה של הרבי, כאילו הדברים חיים כעת ממש לנגד עיניו.

אמריקה אינה שונה!

מייד עם הגעתו של הרבי הריי”צ לאמריקה בט’ אדר שני ת”ש, כינס הרבי אסיפה והודיע על ייסוד ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש באמריקה. “באותה תקופה גרנו בשיקגו, ואני הייתי כבר ילד בן 11, אך אחי הגדול זלמן, שהיה כבר לאחר בר מצוה, נשלח לניו יורק כדי ללמוד בישיבה, והוא אכן זכה להיות בין מקבלי פניו של הרבי. אני עצמי נסעתי לניו יורק רק בראשית שנת תש”א, וזכיתי להכנס ליחידות אצל הרבי הריי”צ. מזכירו של הרבי, הרב אליהו יאכיל סימפסון לקח אותי ואת אחי זלמן ונכנס איתנו ליחידות. בקודש פנימה אמר הרב סימפסון לרבי שאלו הבנים של שלום פוזנער, והרבי בירך אותנו”.

“במהלך השנה, הרבי החליט לפתוח ב–770 את הישיבה לצעירים, ואני - שהייתי אז נער צעיר לפני בר–מצווה, זכיתי להיות מראשוני התלמידים במסגרת זו”, אומר ר’ לייבל בהתרגשות.  

“באותן שנים”, מתאר ר’ לייבל, “כיתת הצעירים הייתה בחדר ששימש אחר–כך כחדר המזכירות, והזאל שימש מקום לימודים לתלמידים המבוגרים יותר”.

“היום קוראים לזה ‘הזאל הקטן’, יחסית לזאל הגדול למטה. אבל בשנים ההן, זה היה ‘הזאל’. לא היה אולם אחר”, מדגיש ר’ לייבל תוך שהוא מציג בפניי תמונות מ–770 בשנים ההן, שימחישו את דבריו.

“בחגים ובהתוועדויות, כאשר היו צריכים מקום קצת יותר מרווח, היו פותחים את המעבר שבין הזאל הקטן והמרכז לענייני חינוך והחדר היה גודל קצת. החדר שבהמשך הזאל הקטן, הנקרא היום ‘חדר שני’, שימש כעזרת נשים. מזכירו של הרבי הריי”צ, ר’ חיים ליברמן, ישב בחדר שכיום יש בו שידורי רדיו בסוף מסדרון הכניסה ל–770 משמאל”.

התעניינתי היכן קיבל הרבי הריי”צ את החסידים ליחידות, והיכן התפלל הרבי, ור’ לייבל מתאר לי בציוריות את חדר היחידות בקומה השניה, קומת המגורים של הרבי הריי”צ. “בדרך כלל התפלל הרבי בדירתו בקומה השניה. אבל היו פעמים בודדות שהרבי התפלל בזאל למטה. אני זוכר את תפילות ראש השנה ויום כיפור בשנת תש”ב, אז התפלל הרבי הריי”צ בזאל למטה וזכיתי לראותו בתפילתו. מכיוון שהרבי היה מרותק לכסא גלגלים, ארבעה חסידים חסונים העלו את הרבי לקומה השניה לאחר התפילה, שם ערך את סעודות החג. ביום כיפור, ישן הרבי בקומה הראשונה, בחדר שהיה לחדר היחידות של הרבי מה”מ”.

בעודי מדמיין לעצמי את ההמונים שפוקדים כיום את בית חיינו, מבחין ר’ לייבל בפליאה שעל פני בנוגע למקום המצומצם שהיה אז עבור תפילות, התוועדויות וכדו’. שאלתי אותו במבטי ‘איפה נכנסו כולם?’ והוא ענה: “מה אתה חושב? כמה אנשים היו אז באים? כאשר היו צריכים לארגן עבור הרבי מניין לתפילת מנחה ביום שישי אחר–הצהריים בקושי היו מוצאים אנשים! זה לא כמו היום שיש במניינים המוני אנשים. זו הייתה ההתחלה של ליובאוויטש באמריקה!”.

לאט לאט אני מתחיל לקלוט שאנו מדברים על זמנים אחרים לגמרי, זמנים בראשיתיים של ליובאוויטש בקראון הייטס ובאמריקה. ההבנה הזו נתנה לי פרופורציה להתפתחות שהתחוללה כאן, וגם - המחשה מדהימה להיכן יכולים להגיע כאשר הולכים בכוחו של הרבי. גם השמים אינם הגבול!

יחידות פתאומית במוצאי שבת

“לקראת חג הפסח”, מספר ר’ לייבל, “הייתי אמור לחזור הביתה בשיקגו. מכיוון שחגיגות הבר–מצווה שלי הייתה בי”א ניסן, ביקשתי להכנס ל’יחידות’ עם אחי, טרם נסיעתנו לשיקגו. באותם ימים היחידות התקיימה שלוש פעמים בשבוע - יום ראשון בלילה, שלישי בלילה וחמישי בלילה. מכיוון שהיינו אמורים לעזוב באוטובוס ביום ראשון אחרי הצהריים, נקבעה לנו יחידות ליום חמישי בלילה. בשעה עשר בלילה קרא לנו הרב סימפסון ואמר שכבר מאוחר, והרבי עייף, ואנו ניכנס בהזדמנות הקרובה הבאה. אמרנו לו, שאנו אמורים לעזוב ביום ראשון בצהריים, ולא נוכל להיכנס יחידות ביום ראשון בלילה. הוא ענה, שאם כך, ניכנס במוצאי שבת.

“הגיע מוצאי שבת. הרב סימפסון שגר אז בבורו פארק טרם נראה באופק. התקשרנו אליו ושאלנו מה עלינו לעשות? הוא אמר לגשת לרה”ח ר’ שמואל לויטין. נגשנו וסיפרנו לר’ שמואל על המצב, והוא הפנה אותנו לר’ חיים ליברמן, מזכירו של הרבי הריי”צ.

“הלכנו למשרדו, ונקשנו על הדלת וסיפרנו לו את המצב. והוא אמר ‘חכו רגע מחוץ למשרד’. אין לי מושג עם מי הוא דיבר כאשר המתנו בחוץ, אבל כאשר חזרנו הוא אמר לנו: ‘תעלו עכשיו לחדר הרבי!’. זו הייתה תשובה חריגה ופתאומית - להיכנס ליחידות במוצאי שבת שלא לפי הסדר הרגיל…

“לפני שנכנסנו, ביקשתי מאחי זלמן שהוא ידפוק על הדלת. הוא דפק על הדלת, ופתח אותה מעט. הרבי ישב ליד שולחנו הק’, עסוק בענייניו הקדושים, אך כאשר שם לב שנכנסנו - הרים את ראשו והסתכל עלינו. שמתי לב שכאשר הרבי ראה אותנו, הוא חייך חיוך רחב.

“הפחד שהיה לנו, קצת התפוגג. נכנסנו, ועמדנו קרוב לשולחן. הרבי שאל: “חם באוטובוס?”. הסתכלנו על הרבי, אולי לא שמענו טוב מה הרבי אמר. היה קשה מאד להבין, כי הרבי דיבר מאד לא ברור באותה תקופה. כנראה שגם היינו קצת בהלם מהשאלה האכפתית, הפתאומית של הרבי. הרבי חזר על השאלה, וענינו בחיוב.

אחר–כך הרבי שאל אם אנו מתפללים באוטובוס? ענינו בחיוב גם על כך. ‘און תפילין אויך?’ [= גם  הנחת תפילין] שאל הרבי. וכשענינו בחיוב, נענה ‘גוט’, והיה נראה שהדבר הסב לרבי נחת–רוח מיוחדת.

אחר–כך אמר הרבי: ‘כל דבר צריך לשער לפי המקום ולפי הזמן. ולפי המקום והזמן, אנו מרוצים מכם. אבל כאשר אביכם היה בליובאוויטש - היה לגמרי אחרת. אתם, אל תביטו על הילדים ברחוב (‘די קינדר פון די סטריט’). 

אחר–כך אמר הרבי משפט שנחקק בלבי לכל חיי: ‘אתם הילדים שלי’ המשיך הרבי ‘אצל הוריכם אתם ילדים בשריים (פליישדיק’ע קינדער), ואצלי אתם ילדים רוחניים (רוחניות’דיקע קינדער)’.

אחר כך דיברנו על הבר מצוה המתקרבת, ואז הרבי אמר לנו “קינדער, פארט געזונטערהייט” [דרך צלחה].

השליח הראשון של הרבי הריי”צ ב’מרכז שליחות’

השנים עברו ור’ לייבל מתקדם בלימודיו וגם מוציא תעודת שוחט ובודק. המניינים ב–770 מצומצמים, הלימודים מתקיימים בשני החדרים והאווירה אינטימית. ביקשתי מר’ לייבל לספר על המפגש האחרון שלו עם הרבי הריי”צ לפני ההסתלקות, אך הוא העדיף לתאר מפגש אחר, שהתקיים כשנתיים לפני ההסתלקות. אולי בגלל חשיבות הדברים שאמר לו הרבי באותה יחידות, ואולי כיוון שרצה להימנע מלסכם את הקשר לרבי באופן של “המפגש האחרון”. דבריו של הרבי באותה יחידות קשורים עם השליחות הראשונה של ר’ לייבל. 

לפני חג הפורים תש”ח הקים הרבי הריי”צ את ה’מרכז שליחות’, במסגרתו נסעו תלמידי הישיבות לערי השדה בארצות הברית, להפיץ את תורת חב”ד. ר’ לייבל זכה להיות השליח הראשון במסגרת מיוחדת זו, שנמשכת עד היום הזה וחוללה מהפכה אדירה בקרב יהדות ארצות הברית.

“הייתי בעצם השליח הראשון של הרבי  במסגרת ה’מרכז שליחות’”, אומר ר’ לייבל בהתרגשות. “בתחילה נשלחתי לניו ג’רזי, פילדלפיה, פנסילבניה ואחר–כך גם לפיטסבורג”.

כששאלתי את ר’ לייבל מה בעצם הייתה הגדרת השליחות? - הוא הביט בי במבט משתהה ואמר: “מה השליחות? בעיקר להפיץ את ספרי החסידות שיצאו בשנים ההן, אך גם לספר לעולם היהודי באמריקה שיש ליובאוויטש! זו ההתחלה של ליובאוויטש באמריקה!”.

לקראת השליחות זכה ר’ לייבל ליחידות מיוחדת נוספת עם הרבי הריי”צ. מכיוון שהייתה זו השליחות הראשונה במסגרת ה’מרכז שליחות’, מחשיב אותה ר’ לייבל ליחידות מכוננת, שההוראות שניתנו בה נכונות לכל שליחות ולכל זמן.

“כהכנה לשליחות הזו”, מספר ר’ לייבל, ” הרבי אמר לי את המילים הבאות: ‘צריכים לראות את המעלות של האחר אבל גם לא לכסות על החסרונות. חסידים אומרים שבתורה יש אותיות שונות, אותיות גדולות ואותיות קטנות. את המעלות צריכים לראות באותיות גדולות ואת החסרונות באותיות קטנות”.

ממשיך ר’ לייבל את דברי הרבי ומסביר במילים שלו: “הבנתי שצריכים להדגיש את המעלות, כמובן לא להתעלם שיש חסרונות אבל העיקר זה המעלות של האחר”.

מנושאי ארונו של הרבי הריי”צ

כאשר ביקשתי מר’ לייבל לספר על זכרונותיו מתקופת ההסתלקות של הרבי הריי”צ, הוא התעטף בשתיקה. אחר–כך אמר שקשה לו לדבר על התקופה ההיא, והציע לי לקרוא בספרים המתעדים את הימים ההם. הפצרתי בו לשתף אותי בכל זאת בזווית האישית שלו, ולבסוף הוא מסכים. טיפין טיפין יוצאים מפיו התיאורים, מדודים ושקולים.

הוא נזכר בבוקרו של יום שבת, יו”ד שבט תש”י, כאשר נכנס לזאל, בערך בשמונה בבוקר, ושמע את ההודעה המצמררת על הסתלקותו של הרבי הריי”צ. מאוחר יותר דיווח לאביו ולאחיו מה שקרה והחלו ההכנות להלוויה. ר’ לייבל נסע כחלק ממשלחת של אנ”ש והתמימים, בראשות ר׳ בן–ציון סקאליק מהחברא–קדישא - לחפור את הקבר בבית החיים, ולאחר מכן, חזר ל–770 להשתתף בהלוויה.

ר’ לייבל מראה לי את התמונה מהלוויית הרבי הריי”צ, בה רואים את אלפי האנשים שהשתתפו בהלווייה, ופשוט כיסו את כל שדירת איסטערן פארקוויי. הוא מצביע על הארון בו הונח הרבי, וסיפר כי התוכנית הייתה לקחת את ארונו של הרבי עד לבניין הישיבה ברחוב בעדפורד, אבל מפאת הדוחק והצפיפות וויתרו על הרעיון ונשאו את הארון רק עד הפינה של איסטערן פארקוויי וברוקלין.

“היו דחיפות נוראיות, ובקושי היה אפשר ללכת. כשהזיזו את הארון עם הרבי כולם רצו להיות קרוב לארון והיה דוחק עצום. התעקשתי להיות ליד הרבי, והצלחתי להגיע לארון ולשאת אותו בידיים, יחד עם חסידים נוספים שהיו שם לאורך כל הדרך הזאת. זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל”, מספר ר’ לייבל.

“כאשר הכניסו את הארון למכונית החברא–קדישא, הציבו לצד הארון ארבעה כיסאות קטנים עבור זקני החסידים, כדי שיניחו את ידיהם תחת ארונו של הרבי, ובכך ייחשב כאילו נושאים את הארון בידיים, כדברי הרמב”ם ש”סובלין את המת על הכתף עד בית הקברות”.

“שלושה מזקני וחשובי אנ”ש - הרב שמואל לויטין, הרב ישראל דזייקבסאן והרב דובער ריבקין - נכנסו אל הרכב, ונשאר מקום אחד פנוי לישיבה סביב ארונו של הרבי.

“בגלל ההמולה לא יכלו זקני אנ”ש נוספים להתקרב למכונית”, מספר ר’ לייבל, “הרבי מה”מ היה צמוד כל העת למכונית, ולפתע הוא פנה אלי ואמר: ‘לייבל, עלה לרכב!’”.

ברק מיוחד נדלק בעיניו של ר’ לייבל כשהוא מספר על פנייתו האישית של הרבי והוראתו לעלות לרכב עם זקני אנ”ש ברגעים כל כך מיוחדים. “פתאום מצאתי את עצמי הרביעי שמחזיק את ארונו של הרבי יחד עם זקני אנ”ש, ואני בתחילת שנות העשרים שלי”, מתרגש ר’ לייבל.

את ההנהגה הזו, שבהלוויות של בית המלוכה מחזיקים את הארון המונח ברכב מלמטה כדי שיחשב שסוחבים בידיים לבית עלמין, דאג ר’ לייבל שיישמו גם באירועים נוספים, כגון הסתלקות הרבנית נחמה דינה והרבנית חיה מושקא.

בין הזמנים

“אצלי לא הייתה קבלת הנשיאות של הרבי בי”א שבט תשי”א, שנה אחרי הסתלקות הרבי הריי”צ. קבלתי את הנשיאות כבר קודם”, מספר ר’ לייבל. “עשיתי החלטה עם עצמי שכ”ק אד”ש הוא הנשיא ומאותו רגע אצלי זה נגמר, שהרבי הוא הנשיא עכשיו! לא היו לי שאלות ותהיות בזה, פשוט כך החלטתי וכך גם התנהגתי מול הרבי בפועל”.

“בתוך שנת האבל על הרבי הריי”צ, בקיץ תש”י, התקשר אלי הרב חודוקוב ואמר שיש עבורי שליחות מהרמ”ש - לנסוע לקליפורניה להפצת יהדות”, מספר ר’ לייבל. “באותו זמן הייתה לי תכנית אחרת ובדיוק הייתי בפיטסבורג בחיפושי עבודה כשוחט, אבל כשהרבי אומר משהו לא שואלים שאלות ואצלי היה ברור שהוא הרבי ואין אחר”.

“הרבי מאוד רצה שאגיע לשם לח”י אלול ולכן נכנסתי ליחידות לקראת השליחות עוד לפני ח”י אלול. באותה היחידות, הרבי נתן לי קונטרס למסור בקליפורניה ואני רמזתי לו שברצוני להיות ‘שליח מצווה’ בתקווה שאקבל מהרבי שטר, או מטבע לצדקה.

“הרבי הגיב בחיוך ואמר: ‘איזו שליחות מצווה יותר גדולה יש מלמסור קונטרס של הרבי?’. אחר–כך חייך שוב וכיוון שהבין את כוונתי, הוציא מכיסו שלשה מטבעות - מטבע אחת של 10 סנט, ושתי מטבעות של 5 סנט, ונתן לי אותם כשליחות מצווה. מיד שאלתי אם אוכל להחליף אותם ולתת כסף אחר בתמורתם לצדקה ואת המטבעות שהרבי נתן לי, לשמור לעצמי. הרבי חייך ואמר: ‘כן, אבל לא פחות!’”.

אירוע נוסף שחקוק היטב בזכרנו של ר’ לייבל מאותם ימים: “הייתי בקשר עם בחור שמתקרב ליהדות, וביקשתי מהרבי שיקבל אותנו ליחידות, וישוחח עם אותו בחור. הרבי הסכים, וקיבל אותנו ליחידות בשעה שמונה בערב. לפני היחידות אמר לנו הרבי, שבשעה שמונה וחצי הוא צריך לעלות לקומה השניה, אל חותנתו הרבנית נחמה דינה, ואחר–כך יחזור להמשך היחידות. כך היה - בשמונה החלה היחידות, במהלכה שוחח הרבי עם אותו בחור וקירבו לתורה ומצוות, ובשמונה וחצי, כמתוכנן, עלה הרבי לקומה השניה, וחזר אלינו לאחר חצי שעה”.

חתונתו של ר’ לייבל התקיימה בל’ שבט תשי”א, זמן קצר לאחר סיום השנה של הרבי הריי”צ. “זכיתי שזו הייתה החתונה הראשונה אליה הגיע כ”ק אד”ש לאחר תום שנת האבל”, מספר ר’ לייבל בהתרגשות מיוחדת.

מכיוון שבתקופה שלפני החתונה שהה ר’ לייבל בשליחות הרבי בקליפורניה - נכנס ליחידות עם כלתו בטרם יצא לשליחות. “באותה יחידות גילה לנו הרבי את משמעותה של שמחת חתן וכלה כפי שמוסברת בזוהר. הרבי שאל: ‘מדוע השמחה של חתונה כה גדולה, הרי חתונה נועדה לקיום המין וזה מזכיר לנו שישנה גם מיתה?’, הרבי המשיך והסביר, ‘הזוהר אומר שהנשמה של הזכר והנקבה זו נשמה אחת בשמיים ורק למטה היא מתחלקת לזכר ולנקבה, וזו היא השמחה של חתן וכלה - ששני חלקי הנשמה מתאחדים שוב!’”.

למה לא הייתי במעמד קבלת הנשיאות

הרגע שכל העולם וכל העולמות חיכו לו הגיע - נשיא הדור השביעי לשושלת חב”ד, הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, מקבל את הנשיאות במעמד מיוחד בו הוא אומר את הביאור הראשון בסדרת הביאורים במאמרי ‘באתי לגני’, מאמר הרבי הריי”צ ליום הסתלקותו. באותם ימים שהה ר’ לייבל בשליחות הרבי בקליפורניה, אבל כמו רבים מאנ”ש השתוקק להגיע למעמד קבלת הנשיאות. “מדובר במעמד היסטורי לכל הדורות וכולם רצו להיות נוכחים!”, מטעים ר’ לייבל.

מצד אחד השליחות בקליפורניה ומצד שני התשוקה להגיע לרבי למעמד כזה חשוב. ר’ לייבל החליט לשאול את הרבי אם יוכל להגיע ואכן כך עשה. התשובה שהתקבלה הייתה שלילית עם הדגשה כי עליו להישאר בשליחותו ולהתוועד שם לרגל י’ שבט. ר’ לייבל התאכזב וחיפש עצה כיצד בכל זאת יזכה להגיע למעמד.

כיוון שהיה זה בסמיכות לחתונתו, שתוכננה לחודש אדר, מצא ר’ לייבל ‘תחבולה’ לנצל את עניין החתונה בצורה חסידית, וכתב לרבי שכיוון שהוא מתחתן בחודש אדר עליו להגיע לחייט להכנות לתפירת הבגד לחתונה, תהליך שיכול לקחת זמן ולכן הוא מבקש אישור להגיע כבר עכשיו לקראון הייטס. התשובה שהתקבלה מהרבי היא: “החייט יעבוד מהר ואין מה לדאוג מכך”, מספר לי ר’ לייבל בחיוך של ילד ש’נתפס’ בתעלול החסידי שניסה לעשות.

הוא מפנה מבטו אלי ואומר לי: “נו, כשהרבי אומר לעשות משהו מה עושים?, עושים מה שהרבי אומר!”, הוא פוסק בלהט. הביטול שלו לרבי ניכר מכל מילה שלו כאשר הוא מדבר אודותיו. ניכרת מהבעת פניו הערכה ויראה מיוחדת לכ”ק אד”ש והוא נזהר ממילים ארוכות לתיאור התחושה שלו ליד הרבי. כששאלתי אותו מה עוד יכול לספר לי על הרבי, הוא הביט בי במבט פשוט ואמיתי ואמר: “מה אני יכול להגיד? כל ניסיון לתאר את הרבי זה חסר משמעות. הרי עם כל המילים שבעולם אי אפשר להסביר רגע אחד עם הרבי”.

בכל זאת הוא חולק עמנו סיפור נוסף מהשליחות שלו:

שנה לאחר שסיים את השליחות בקליפורניה, עבר ר’ לייבל לעיר מריונט, וינסקונסין, מקום קטן מצפון לשיקאגו, ועסק בין השאר גם בחינוך ליהדות ותורה ומצוות. הייתה שם גם גיורת אחת דתיה שהמשיכה לשמור על קשר מכתבים עם ר’ לייבל, המחנך, גם לאחר שעזב את מריונט. שנים רבות אחר–כך כתבה לו על אירוע שחימם לו את הלב:

נערה מסוימת, שהייתה מחונכת של ר’ לייבל בילדותה, גדלה והפכה להיות מורה בקליפורניה. בגיל 25 לערך, היתה צריכה לטוס הביתה למריונט מקליפורניה בערב יום כיפור, ומפאת עיכובים בטיסה היא הגיעה הביתה ברגע האחרון, כשכבר אי אפשר לאכול סעודה מפסקת. אמא שלה, שהכינה אוכל וחיממה כבר בתנור, שאלה אותה איך תצום אם לא אכלה שום דבר? הגברת ענתה לה: “הרב פוזנר אמר שביום כפור צמים, ואני צמה!”.

את המכתב של הגיורת עם הסיפור הנ”ל הכניס ר’ לייבל לרבי, ולאחר כמה שנים קבל מכתב תגובה מהרבי עם המילים “אתה אף פעם לא יודע מה תוכל להשיג”.

לפנינו מכתב ששיגר הרבי בכ”ה אלול השי”ת אל הוו”ח אי”א עסקן רב פעלים וכו’ מוהר”מ שי’ וועקסלער, על אודות שליחותו של הרב לייבל פוזנר לקליפורניה:

ביודעי את משאלתו שמסר לנו ידידנו הרה״ג והרה״ח וכו’ הרב קאזארנאווסקי שי׳, אשר יחד עם נציגנו הרה׳׳ג הרה״ח וכו’ הרב רייטשיק שי׳ נחוץ אדם נוסף משלנו בתור שותף בעבודה, במיוחד דובר אנגלית, שיגרנו לפני זמן קצר את הרב הצעיר ובעל מרץ, הרב לייב שי’ פאָזנער.

הרב פאָזנער שי׳ יסייע לרב רייטשיק שי׳ בפעילותו בלאס אנגעלעס גופא, והוא גם ינצל את כשרונותיו הטובים, ידיעותיו וניסיונו בעבודה עם הנוער, לארגן בע״ה פעילויות עם הנוער ולחזק את המרכז החב״די עם כל הפעילויות שלנו.

בטח קיבל את הרב פאזנער בסבר פנים יפות; וכיון שהשיג את מילוי משאלתו במובן זה, בוודאי ינצל את ההזדמנות ואת כל האפשרויות להרחיב את הפעילויות שלו לטובת מטרתינו המשותפת — למלא את רצון כ״ק מו״ח אדמו״ר הכ״מ, להפיץ את אור התורה ונר המצוה בעירו ובסביבתו.

באם באופן זמני יצא עבור הרב פאָזנער שי׳ לתפוס משרות מקומיות, אם באיזו שהיא קהילה אם כמורה במוסד חינוך, לא יפריע לו זה, תיכף לכשיתעורר הצורך, לקחת על עצמו הנהגת בית כנסת גדול או קהילה גדולה, כיון שיש לו את ההכשרה המלאה לכך.