אורח אלמוני

בשורה הראשונה של החסידים בימי ראשיתה של חסידות חב”ד, נמנים אישים בעלי-צורה שעיצבו את החצר החב”דית המתרקמת בגדלות קומתם התורנית, בחריפותם העצומה לצד הביטול העצום בו הכפיפו את עצמם מול רבינו הזקן על אף שרק זמן קצר קודם לכן היו למושא הערצה בקרב תושבי עירם בשל למדנותם האדירה • עם מלאות מאתיים שנה להסתלקות אדמו”ר הזקן, מעניק ‘בית משיח’ הצצה מרתקת אל המהפך המדהים שחולל אדמו”ר הזקן באמצעות מסעות ארוכים, ויכוחים פומביים, ושלוחים חשאיים • סקירה מקיפה, מסמך היסטורי

בצד החסידי עמדו כחומה בצורה גדולי תנועת החסידות שהייתה עדיין בראשיתה, נאלצה לעמוד בחזית המלחמה שנכפתה עליה, הייתה זו מלחמה אכזרית שדרשה תעצומות נפש רבות. המתנגדים החרימו את תנועת החסידות ורדפו אחר כל מי שניסה לטעום מאור השיטה שגילה הבעל שם טוב והמשיך ממשיכו המגיד ממזריטש. זו הייתה מלחמה שלא היו בה רחמים. אף על פי כן, החסידים שעדיין היו מיעוט, לא ויתרו ולא התייאשו, והשיבו מלחמה שערה באמצעות הפצה של תורת החסידות. המטרה הייתה ברורה: לקרב רבים ככל האפשר לאור החסידות ולחולל מהפך בלבבות עמך בית ישראל, למען דעת כל הגאונים כמו גם עמי הארץ, כי ה’ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו.

בצד החסידי עמדו כחומה בצורה גדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש, מן הגדול שבהם, הלא הוא רבי מנחם מענדל מויטבסק, ועד לצעיר שבהם - הלא ניהו רבי שניאור זלמן, שנקרא בפי חבריו הגדולים “זלמנ’יו”. הבכירים והצעירים, אלה גם אלה, עמדו בראש המערכה וחירפו נפשם כדי להפיץ ביתר שאת את תורת החסידות.

אדמו”ר הזקן, אשר היה גאון אדיר הן בתורת הנגלה והן בתורת החסידות, לא שקט על שמריו, ובהוראת המגיד ממזריטש ערך מסעות ארוכים ברוסיה הלבנה ובליטא, ובמקומות רבים התמודד בויכוחים פומביים כדי לקרב רבים לאור החסידות ולמאור הגדול - המגיד ממזריטש. אם היה צריך, גם היה מחבל תחבולות ובא בחשאי למקומות שונים, שם היה מחדיר את תורת החסידות בקרב הלמדנים והגאונים שביקשו את ה’ באמת, בכל לבם.

לאחר הסתלקות הרב המגיד ועלות רבינו הזקן לנשיאות, המשיך הרבי לפעול להפצת האור הגדול באמצעות גדולי חסידיו; חלקם היו בכלל מאלו שהתקרבו בעצמם לאדמו”ר הזקן אך שנים ספורות  קודם לכן.

ההצלחה הייתה עקבית ושיטתית. אט אט נוספו עוד ועוד גאונים, תלמידי חכמים, אישי ציבור ונגידים חשובים אל תנועת החסידות. ביניהם גם כאלה שהיו מפורסמים בהתנגדותם הגדולה כנגד החסידות, אך במשך הזמן נכבשו נוכח האור הנעים והמלבב, וברבות השנים היו מגדולי חסידיו של אדמו”ר הזקן.

בכתבה הבאה נעניק הצצה מרתקת למהפך האדיר שחולל אדמו”ר הזקן בליבותיהם של מי שהיו לימים גדולי חסידיו.

ר’ יוסף כל בו, אורח אלמוני

אחד הפירות הראשונים עליהם יש תיעוד מדרך התקרבותו, הלא ניהו הגאון החסיד ר’ יוסף כל בו מהעיירה שקלוב. עיירה קטנה השוכנת בביילורוסיה ונחשבה באותה תקופה למעוז חשוב של חוגי המתנגדים.

הגאון רבי יוסף משקלוב כונה בפי כל “ר’ יאסעלע משקלוב” ובפי גדולי הדור ההוא “ר’ יוסף כל בו” - ונקרא כך על שום שהכל אכן היה בו. גאון עצום היה, ובזכות קנה לו שם בין גדולי הלמדנים בתקופתו. תיארוהו כמי שרואה את כל הסוגיות בש”ס מול עיניו, והוא פחות מבן ארבעים. מלבד היותו גאון ועילוי גדול, היה גם עשיר גדול.

בטבעו היה תקיף בדעתו ובעל לב רחב, ידע מעלת עצמו. בעת לימודו היה לומד לעצמו בקול רם, וכל פיסקה בגמרא או במפרשים היה מתרגם לאידיש. כשעיין ברש”י או בתוספות, היה רגיל לעיתים קרובות לומר “הרי קושיא עליך רש”י איך אתה אומר שפירוש מימרא זו כך היא, כי אז הרי ישנה סתירה על כך מענין אחר, רק כוונתך כך וכך”. ממש היה מדבר כאילו היה עומד נכחו.

בשנת תקל”א נפגש ר’ יוסף כל בו לראשונה עם אדמו”ר הזקן. היה זה עוד בתקופת חייו של המגיד ממזריטש. על הפגישה המרתקת סיפר לאחר שנים רבות הרב פנחס רייזעס, אז תלמידו של ר’ יוסף כל בו ולימים הוא עצמו מחשובי חסידי אדמו”ר הזקן: 

“בשנת תקל”א, באחד הערבים שבחודש חשוון בשקלוב, בחוץ היה מזג אויר רע מאוד ובבית הכנסת של הפרושים למד הגאון רבי יוסף כל בו בעיון את הסוגיה ‘נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים’. במשך כמה שעות למד את הענין ‘מאי רבי ומאי רבנן’, ודייק בפירוש רש”י בעמקות גדולה.

“בשעה שהגאון ר’ יוסף כל בו ישב ולמד, נכנס לבית הכנסת אברך צעיר, שק על כתפיו וניגש מיד אל התנור החם להתחמם. קל היה לדעת כי קר לו מאוד לאברך הזר ועייף הוא מאוד מטירחת הדרך… ר’ פסח בער המתמיד ניגש מיד אל האורח לתת לו ‘שלום עליכם’, אחריו ניגשו עוד כמה לומדים ושיחה תורנית החלה להתפתח ביניהם.

“הגאון ר’ יוסף כל בו ראה מספר אנשים עומדים ליד התנור והם מקשיבים בענין לדבריו של מאן דהו העומד במרכז, והוא רצה לדעת על מה מדובר. הטריח עצמו אפוא וניגש אליהם. במרכז המעגל הבחין באברך עובר אורח העומד ומדבר וכולם שומעים. בהאזינו למדובר שמע כי משוחחים הם בסוגיה ‘תרבץ הושט’ שבתחילת פרק ‘אלו טרפות’ (חולין מג, ע”ב). השיחה התורנית נמשכה שעות רבות וכל השומעים, והגאון ר’ יוסף כל בו בראשם, נהנו מאוד מדברי האורח.

“אני  - מספר החסיד ר’ פנחס - הייתי חבר בחברת ‘משכימי קום’ [שהיו לומדים משלוש לפנות בוקר ואילך]. בבואי לבית המדרש באותו לילה ללמוד שיעורי הקבוע, מצאתי קהל גדול בבית המדרש מסביב לשולחן העומד בכותל הדרומי של בית המדרש, שם ישבו הגאון ר’ יוסף כל בו, ר’ זלמן יחיאל מגיד שיעור, וכמעט כל אלה שלמדו בחברת ‘מאחרי שבת’ [שהיו לומדים עד חצות הלילה]. ליד השולחן ישב איש זר שאינני מכירו והאזין לדברי ר’ זלמן יחיאל מגיד השיעור, שלמד את הסוגיא: “אינה לשחיטה אלא לבסוף או ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף” (ב”ק עד, ע”א).

“כשסיים ר’ זלמן יחיאל, נענה האורח ואמר שלימוד כזה הוא בדרך של פלפול חריף וישנם הרבה חידושים טובים, אך הוא רגיל ללמוד בדרך אחרת, וכאן התחיל ללמוד בעל פה את התוספות “סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא”, חזר על כל הסוגיה של גנב וטבח עם כל פרטי הדינים להלכה, וכך למד את התוספות במשך שלוש שעות. כולם היו בהתפעלות גדולה מאופן לימודו.

“הגאון ר’ יוסף כל בו לא היו לו מילים להלל את אופן הלימוד כפי שהאורח למד. הוא טען שדרך לימוד זו היא הדרך האמיתית המכניסה רחבות בראש, ולא כדרך הפלפול המכווץ את הראש.

“על כל השאלות ששאלו את האורח מאין הוא ומה עבודתו - לא ענה, וכאשר הפצירו בו, ענה שהוא יושב אוהל אך איננו רב.

“למחרת לעת תפילת מנחה, הזדמנה לאורח נסיעה לישוב קרוב בדרך שהיה על האורח לנסוע והוא הצטרף לנסיעה זו”.

רק לאחר משך זמן, נודע ללמדני העיר, כי הלמדן האלמוני לא היה אחר מאשר אדמו”ר הזקן בכבודו ובעצמו.

הניגון של מתן תורה

לאחר זמן לא ארוך, נפגש אדמו”ר הזקן שנית עם הגאון ר’ יוסף כל בו, והם שוחחו בענייני לימוד. במהלך השיחה הזכיר ר’ יוסף את הבעל שם טוב מתוך ביטול. בתגובה החל האורח לדבר על גודל מעלת הבעל שם טוב והחסידות, ואמר לו כי הבעל שם טוב יוצק תמיד את דבריו הקדושים עד ביאת המשיח, ודרך זה אנו מחוברים ומקושרים אליו.

דברים אלו פעלו שינוי במבט של ר’ יוסף כל בו על תורת החסידות, ומכאן נפתחה הדרך להתקרבותו ולהצטרפותו לעדת חסידי רבנו הזקן. אולם הדבר לא ארע מיד, אלא לקח זמן עד שהעניין הבשיל בשלמות במוחו של הגאון, ולהחלטה סופית עזרה פגישה נוספת שלו עם אדמו”ר הזקן.

הפגישה השלישית באותה שנה באה בעקבות מחלוקת שפרצה בעיירה שקלוב בין חסידים ומתנגדים. אחד החסידים ששב מחצרו של רבינו הזקן, עבר דרך העיירה וחזר מאמר אדמו”ר הזקן על אודות המשנה (במסכת שבת): “כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר” [פירוש: שכלבי ציד או חיות קטנות הנותנים עליהם “שיר” כעין טבעת או שרשרת, מותר להוציאם כך בשבת ואין זה נחשב טלטול]: “כל בעלי השיר” - נשמות ומלאכים, “יוצאין בשיר ונמשכין בשיר” ההעלאה וההמשכה שלהם הוא על ידי ניגון ושיר.

החסידים כמובן קיבלו את הפירוש הפנימי כפי שאמרו אדמו”ר הזקן, אך המתנגדים בשקלוב טענו בתוקף כי זהו פירוש לא נכון, וכי הפירוש הפשוט הוא בבהמות וחיות ולא במלאכים.

כעבור זמן מסויים עבר הרבי עצמו דרך שקלוב, או אז כבר ידעו בעיירה שהוא גאון עצום. גאוני שקלוב באו אליו אפוא כדי לשטוח את שאלותיהם, אך הרבי לא השיב לאיש תשובה על שאלתו. הוחלט אפוא לארגן אסיפה גדולה ב”בית המדרש הקר”, ולהזמין את הרבי לומר תורה ולתרץ קושיותיהם. הרבי נענה וקיבל את הזמנתם.

כשהגיע הרבי לבית המדרש, עלה על הבימה ואמר: “רוצים שאומר לכם תורה לתרץ קושיותיכם? אנגן ניגון”. והוסיף: “המשנה אומרת: ‘כל בעלי השיר’ - נשמות ומלאכים - ‘יוצאין בשיר ונמשכין בשיר’ - ההעלאה שלהם היא על ידי שיר וניגון”. כאן סיים הרבי את דבריו והתחיל לנגן בדביקות גדולה.

בבית המדרש הושלך הס וכולם החלו לשקוע במחשבותיהם, עד כי כך, שלמשך שעה ארוכה לא הרגישו היכן הם נמצאים.

באותה שעה שהרבי שר, נפתרו אצל כל אחד מגאוני שקלוב קושיותיהם ושאלותיהם. באמצעות ניגון הדביקות שלו, פתח הרבי את צינורות מעיינות החכמה ופעל פתיחה בכלי מוחם של גאוני שקלוב. הרבי העלה אותם לדרגה גבוהה יותר ובכך נפתרו קושיותיהם ממילא.

היה זה באותו זמן שהגאון ר’ יוסף כל בו כבר היה מקורב אל הרבי אך בטרם נעשה לחסיד של ממש. הוא עמד אז על פרשת דרכים לפני החלטה גורלית ומשמעותית בחייו. ניגון הדביקות שניגן אדמו”ר הזקן באותו מעמד - חסידי שקלוב קראו לניגון זה בשם “הניגון של מתן תורה” - עזר רבות בהכרעתו של הגאון ר’ יוסף כל בו להפוך להיות חסיד מן המניין.

לגאון הגדול רבי יוסף היו ארבע קושיות חמורות שחודשים מרובים יגע ליישבן. הוא הציג אותן בפני גאוני וילנא וסלוצק, אך איש מהם לא יכול היה לפתור לו את הקושיות. באותה שעה שהרבי שר את ניגון הדביקות שלו, נתיישבו אצלו כל ארבע הקושיות.

כבר באותה שנה - תקל”א - הפך ר’ יוסף כל בו לחסיד נלהב.

הרב אברהם שיינעס, תיקון חצות חסידי

רבי יוסף כל בו, שהפך את אורח חייו מקצה המחנה ‘המתנגדי’ למחנה החסידי, נרתם מיד להפצת החסידות בקרב הכלל ולקירוב רבים אחרים שהיו עדיין במחנה ה’מתנגדים’ במטרה להפכם לחסידים.

אחד מאלו שהתקרבו בזכותו, היה הרב אברהם שיינעס אשר לימים התחתן עם בתו של רבינו הזקן.

הרב אברהם היה גאון אדיר, חריף וחכם גדול. באחת האסיפות שהתקיימו בשקלוב, הוחלט להכריז על יום תענית בגין מעשי החסידים והצלחתם ‘לגנוב’ אנשים מהקהילה. הרב אברהם היה אז צעיר לימים, אך מפני גאונותו וחכמתו המופלגת, הוזמן גם הוא להשתתף באסיפה. כששקלו וטרו הנוכחים איזה סליחות לומר ביום התענית, הציע שיאמרו את הסליחה הנפתחת במילים “אנשי אמנה אבדו”…

התנגדותו לא נמשכה זמן רב. הוא למד בחברותא יחד עם אברך אחד גדול בתורה. בתקופה מסוימת הבחין פתאום ר’ אברהם כי חברו נמצא בהתעוררות פנימית גדולה וכי לימודו נעשה בחיות רבה.

“הלא אנחנו לומדים תמיד ביחד, מהיכן מגיעה לך פתאום חיות כזו שאין בי כלל?” שאלו ר’ אברהם.

“אם היית אתה שומע את התיקון חצות של רבי יוסף כל בו כמו ששמעתי אני, אז היה גם לך חיות כזו”, השיב החבר.

עניין זה עורר את סקרנותו של ר’ אברהם, והשניים הלכו יחד אל בית ר’ יוסף בחצות לילה ועמדו בסמוך לחלון חדרו. בשעת חצות פתח ר’ יוסף ואמר תיקון חצות. ר’ אברהם הקשיב קשב רב וחש התפעלות גדולה ממלאת את לבו. מעודו לא ראה ולא שמע השתפכות נפש שכזו. הוא הבין כי שגה במחשבותיו השליליות עד כה על החסידים והפנים כי דרך החסידים מרוממת היא.

לא חלף זמן רב, ור’ אברהם שיינעס ברח מעירו והגיע לחצרו של אדמו”ר הזקן. מששמע אביו כך, שיגר מכתב אל אדמו”ר הזקן וביקש שבנו ישוב לביתו ומשפחתו בהקדם האפשרי. הבן, ר’ אברהם חזר אפוא לשקלוב לא לפני שהראב”ד של העיר הרב חנוך העניך שיק קיבל תקיעת כף ממשפחת שיינעס, שלא יאונה כל רע לבנם עקב היותו חסיד.

כשהגיע לשקלוב, הלך ר’ אברהם אל גדולי העיר וגאוניה כדי להוכיח להם כי דרך החסידות היא הישרה בעיני הבורא יתברך. בראשונה הלך אל רבי חנוך העניך שיק שהציל אותו מפגיעה. הרב העניך שיק שאלו: “מה היה חסר לך בהיותך פה עמדי ומה מצאת שם?” השיב לו ר’ אברהם: “שם ראיתי תנועה פנימית באהבה ויראה ודברים היוצאים מהלב עושים רושם בלב השומע”. הרב שיק קיבל את דבריו ברוח טובה.

ר’ אברהם היה לחסיד ומקושר ולימים נשא את הרבנית רחל, בת אדמו”ר הזקן.

ר’ משה מייזליש - גאון מופלג, נאמן הגר”א ומרגל

ר’ יוסף כל בו, לאחר שהפך לחסיד, הפציר בגאון מוילנא שיקבל את הרה”ק רבי מנחם מנדל מויטבסק ואת אדמו”ר הזקן לפגישה כדי לתהות על קנקנם ועל פנימיותה של תורת החסידות, אך הפגישה לא יצאה לפועל. באותם ימים בהם ביקר ר’ יוסף בוילנא, נמשכו אחריו כמה ממצויני תלמידי הגר”א ובתוכם הרב משה מייזליש.

החסיד ר’ משה מייזליש היה בטבעו רחב דעת ותקיף בדעתו. כבר בנערותו הצטיין בכשרונותיו הברוכים. הייתה לו תפיסה מהירה, הבנה נפלאה וזכרון חד. הוא היה שקדן בלימודו וכך עלה והעפיל במעלות התורה. גם בעיר וילנא שהייתה נחשבת למרובה בתלמידי חכמים מופלגים, נחשב היה לאחד מן האריות שבלומדי התורה ומנהיגי הקהילה.

בספר “קריה נאמנה” בו מסופר על יהדות וילנא, מתאר המחבר את הגאון ר’ משה “החכם השלם המפואר” ו”מן המיוחדים במשכילי העיר ונבוניה”. גם אם מחבר הספר אינו נוהג כבוד בחסידים, נאלץ הוא להעלות על נס את אישיותו המגוונת של ר’ משה, שהיה לשם דבר בדורו וגם בדורות שאחריו. הוא מציין שהיה “מן הראשונים בוילנא אשר עם היותו מתחלה מרואי פני רבנו הגר”א  הלך בהצנע עם החסידים ולא סר מהם כל ימיו”, הוא מהלל ומשבח את כשרונותיו המיוחדים שגם בקרב חכמי וילנא היו למופת.

הסופר בצלאל לנדוי בספרו ‘הגאון החסיד מוילנא’ מונה אותו בין רואי פני הגר”א, ומציין “שבועות אחדים אף היה כלוא בבית הסוהר יחד עם הגר”א ויתר ראשי הקהל בוילנא על מאמציהם להציל יהודי משמד”. רבי משה בהקדמה החרוזית לספרו ‘שירת משה’ מזכיר פרשיה זו: “שגמלני כל טוב בים וביבשה והוציא ממסגר אסורים”.

כאמור, תחילת התקרבותו הייתה כאשר החסיד הגאון ר’ יוסף כל בו ביקר בוילנא. את הצעד הבא לעבר החסידות עשה כאשר אדמו”ר הזקן עצמו הגיע לוילנא, או אז התקשר ר’ משה לרבינו הזקן שעוד היה מחשובי תלמידי המגיד ממזריטש. ר’ משה החל לשקוד בלימוד החסידות והפך לחסיד נסתר.

כעבור מספר שנים נתמנה לסופר ונאמן הקהילה בוילנא, ובכשרונותיו  הרבים ובחריצותו הגדולה הפיח רוח חיים בכל עניני הקהילה, והגר”א הפליג בשבחו. הגר”א לא ידע שר’ משה כבר נמנה בין חסידיו המובהקים של רבינו הזקן ואף נוסע אליו מדי פעם בפעם.  

בשנים הבאות שיגרו אדמו”ר הזקן כמרגל בצבא נפוליון. שנים מספר לאחר מכן עלה לארץ הקודש והתיישב בחברון. יש מצאצאיו ההולכים בדרך חב”ד עד היום הזה, ובהם המשפיע הרב אברהם מייזליש שי’ מכפר חב”ד.

ר’ פנחס רייזעס, הרמטכ”ל של החסידים

הגאון החסיד פנחס רייזעס שיק  נולד לאביו הגאון הרב חנוך העניך שיק, שהיה ראב”ד בשקלוב. כבר בילדותו ניכרו בו כשרונות טובים. בהיותו בן שבע עשרה שנים בלבד, לקחו הגאון ר’ יוסף כל בו ללמוד איתו יחד בחברותא. עובדה זו העידה על חשיבתו וגאונותו.

כאמור, כאשר אדמו”ר הזקן הגיע כ’נסתר’ לשקלוב ופגש את ר’ יוסף כל בו, נכח במקום ר’ פנחס רייזעס. היתה לו זו הפעם הראשונה שפגש את אדמו”ר הזקן. על המשך התקרבותו לחסידות מסופר הסיפור הבא:

חותנתו של ר’ פנחס היתה אישה עשירה, מפורסמת בשקלוב. היו לה שלושה חתנים. בבוא רבינו הזקן לשקלוב, ראתה בו דבר פלא - אחד בשם ‘מגיד’ עומד ומשוחח בעניני לימוד עם כל גאוני שקלוב, וכל מה ששאלו אותו השיב בטוב טעם. ואילו מה שהוא שאל אותם - על כל קושיה שהשיבו לו, היו שלוש קושיות שלא ידעו מה לענות לו. אם כך ה’מגיד’ האלמוני מול גאוני שקלוב האדירים, אות וסימן הוא, חשבה לעצמה. היא פנתה אפוא לחתניה ואמרה שכל מי שיסע אל רבי שניאור זלמן כדי ללמוד, היא תעניק לו את כל רכושה. ר’ פנחס הסכים לנסוע,  אלא שבאמת עוד קודם לכן כבר גמר בלבו לנסוע לאחר שהחסיד רבי אברהם שיינעס שכנע אותו לנסוע אל רבינו ולהתקשר לאילנא דחיי.

עוד מכשול אחד עמד לפני ר’ פנחס בטרם יצא לאדמו”ר הזקן - היה עליו לשאול את אביו אותו כה כיבד. דא עקא, שאביו הגאון רבי חנוך העניך לא היה מחוגי החסידים. אף על פי כן, אזר אומץ וביקש את רשותו. מה הופתע לקבל תשובה חיובית, וזאת כפי שאמור לעיל, החסיד ר’ אברהם שיינעס הותיר רושם טוב על הגאון רבי חנוך העניך.

ר’ פנחס נסע איפוא לליאזנא והצטרף ללמוד ב’חדרים’ של אדמו”ר הזקן.

בתום שלושה חודשים בהם שקד על לימודו, חזר לשקלוב, וקיבל מחותנתו מרת רייזא את כל רכושה. מני אז נקרא על שמה - ר’ פנחס רייזעס. משקיבל את הכסף, שב לליאזנא ומסר את הסכום כולו לידי אדמו”ר הזקן שבירכו שתהיה אצלו תורה וגדולה. הברכות אכן התקיימו אצלו במילואן, הוא היה גאון גדול ועם זאת גביר גדול ונכבד בעמו.

ר’ פנחס שכבר היה גאון גדול בנגלה, החל בשלב זה לשקוד על לימוד תורת החסידות. כעבור מספר שנים נסע לערי ליטא בשליחות רבינו כדי לעורר את הציבור ללמוד חסידות ולהתדבק בדרכי הנהגת החסידות.

הוא לא היה לבדו שיצא בשליחות זו, שכן היו חסידים נוספים שיצאו בשליחויות מעין אלו, ועל כך סיפר ר’ פנחס עצמו: “כל האברכים - שאני הייתי אחד מהם - נשלחו לערי ליטא שונות. למותר לומר שכולנו מלאנו שליחותנו בזריזות ובהידור. במשך שנה זו - קיץ תקמ”ה עד קיץ תקמ”ו - ראו את הפירות של שליחות זו: הרבה אברכים מליטא תלמידי חכמים גדולים שהתחנכו אצל המתנגדים ועל ידי התעסקותם של האברכים השלוחים - הפכו לחסידים”.

עם השנים היה ר’ פנחס לאחד מגדולי החסידים ו”חוזר” של אדמו”ר הזקן. מתורות אדמוה”ז נדפס ספר מיוחד של המאמרים שנכתבו על ידו, ונקרא בשם “הנחות הר”פ ז”ל”.

לאחר פטירתו אמר אדמו”ר האמצעי: “הרמטכ”ל של החסידים נפטר”.

הרב ברוך מרדכי מבוברויסק, התקרבות בשלבים

פרי מבורך נוסף שהביא ר’ יוסף כל בו לחסידות חב”ד - היה בדמותו של הרב ברוך מרדכי אטינגא מבוברויסק, מחשובי רבני חב”ד בדורו. 

ר’ ברוך מרדכי התקרב לחסידות בשלבים. בנערותו למד מספר שנים אצל החסיד ר’ מיכל אפאצקער, ורק לאחר תקופה ארוכה של לימוד, סיפר לו ר’ מיכל כי הוא חסיד, והחל ללמדו חסידות. בשנים הבאות נכח בויכוח של אדמו”ר הזקן עם ה’מתנגדים’, אך באותה עת לא ידע כי זהו אדמו”ר הזקן.

השלב הבא היה בעת ששהה בעיר שקלוב במשך שלושה חודשים, או אז הכיר את החסיד ר’ יוסף כל בו. היה זה בתקופה שר’ יוסף טרם גילה על כך שהצטרף ל’כת’ החסידים. ר’ ברוך מרדכי נהג לבוא לשיעורים שהיה רבי יוסף כל–בו אומר פעמיים בשבוע בפני צעירי גדולי התורה. שיעורים אלה בגמרא, נאמרו בדרכו המיוחדת של ר’ יוסף, דרך ההגיון. כעבור חודש לשהותו בשקלוב נודע לר’ ברוך מרדכי כי ר’ יוסף עומד בקשרי ידידות עם אדמו”ר הזקן. הוא התפלא מאד נוכח ידיעה זו, שכן ידע עד כמה מתנגדים גאוני המדינה, והגר”א בראשם, לאלו המחזיקים בתורת הבעש”ט. נוכח זאת התפלא על קשריו של ר’ יוסף עם אדמו”ר הזקן, ראש וראשון למפיצי תורת הבעש”ט ושיטתו.

הוא החליט לשוחח על כך עם ר’ יוסף וציפה להזדמנות מתאימה, שאמנם לא אחרה לבוא. באחד הימים, לאחר השיעור, כשכל הצעירים הלכו לביתם, ראה ר’ ברוך מרדכי כי רוחו של ר’ יוסף כלבו טובה עליו, והחליט לנצל את ההזדמנות ולשאלו על פשר יחסיו עם אדמו”ר הזקן.

כנראה ר’ ברוך מרדכי לא רצה עוד לחשוף את זיקתו לתורת החסידות, והוא כינה את אדמו”ר הזקן בתואר קל: “המגיד מליאזנא”. כששמע ר’ יוסף כל בו תואר זה, התלהט כולו, עיניו זרקו ברקי אש, ובהתלהבות רבה קרא: “מורי ורבי הגאון מליאזנא, הוא גאון הגאונים! זה למעלה משמונה שנים שזכיתי להכירו ועוד לא פגשתי כמותו!” בהמשך הדברים שיבח מאד את דרך לימודו של אדמו”ר הזקן.

ברוך מרדכי נוכח אפוא בעליל, כי גם הגאון האדיר ר’ יוסף כל–בו הוא מגדולי מעריציו של אדמו”ר הזקן. עובדה זו נתנה לו דחיפה נוספת להתקרבות אל תורת החסידות ואל אדמו”ר הזקן.

כשחזר לעיר מגוריו וילנא, התמסר עוד יותר ללימוד תורת חסידות חב”ד. הוא הצטרף לעדת החסידים והפך להיות אחד מעמודי התווך שלה. 

לאחר שנים ארוכות של התמדה ושקידה בלימוד מאמרי החסידות, הרגיש ר’ ברוך מרדכי כי הינו בשל סוף סוף לנסיעה אל כ”ק אדמו”ר הזקן לפגישה ראשונה עמו. לא ארכו הימים והוא הגיע לליאזנא ונפגש עם כ”ק אדמו”ר הזקן - פגישה שעוררה בו התפעלות גדולה.

לימים סיפר על אותה פגישה:

“הרבי שאל אותי אם יש לי אי–אלו שאלות בלימוד. וזה יותר משנה שהיו לי שתי קושיות חזקות, האחת בירושלמי והשניה ברמב”ם. בעבר הצעתי הדברים לפני הגאון - הגר”א - אמנם הוא הסביר לי היטב את שאלותיי, אך תירוץ על שאלותיי לא נתן לי. בעמדי אצל הרבי ב’יחידות’, הצעתי לפניו את שאלותיי בשני הענינים, ומה נרעשתי לשמוע ממנו תשובה מסודרת על שאלותיי. לא ראיתי ולא שמעתי כלום, הייתי כולי נרגש ונרעש מהגאונות העל–אנושית ששמעתי מהרבי והתירוצים שנתן על שתי שאלותיי”.

הרב ברוך מרדכי הפך מאז לחסיד ומקושר אמיתי, וכעבור מספר שנים אף הוסמך לרבנות על ידי אדמו”ר הזקן. בשנת תקס”א לערך התמנה לרב העיר באברויסק, כיהן ברבנות כיובל שנים ונחשב לאחד מגדולי חסידי אדמו”ר הזקן.

הרב יצחק אייזיק מהומיל, הגיש את הפ”נ הראשון, והתעלף

הרב יצחק אייזיק מהומיל היה אף הוא מגדולי תלמידיו של רבינו הזקן ומהחשובים שבהם, אך אין בידינו פרטים מי קירבו בפועל.

החסיד רבי יצחק אייזיק שנקרא בפי כל “רבי אייזיל הומיל’ער”, היה ידוע כגאון כבר מצעירותו. הוא שקד בלימוד גמרא ופוסקים ונחשב לגאון גדול, חריף ובקי בכל חדרי התלמוד ומפרשיו.  מלבד צדקותו ותורתו, היה גם חכם גדול לענות לשואליו בכל עניין שנשאל. כל מי שדיבר איתו ולו פעם אחת, לא יכול היה לשכוח את הרושם הנעים שעשתה בו  שיחתו של רבי אייזיק.

אדמו”ר הזקן היה נוהג, שכאשר היה שומע שמעו של אברך מצויין באחת העיירות, היה שולח איליו שליח כדי שהלה יקרבו לחסידות. גם לרבי אייזיק נשלח שליח מיוחד. השליח הגיע אליו לאחר חג הסוכות תקנ”ג- והצליח להשפיע עליו לנסוע לאדמו”ר הזקן לליאזנא. כשחזר רבי אייזיק לעירו הומיל - הקים מניין מתפללים שהתפללו בנוסח חב”ד.

חלף זמן מה, ואביו של ר’ אייזיק, הלא הוא ר’ מרדכי, שב מנסיעה ממושכת שעשה ללייפציג. מששמע על המניין החב”די החדש בעיר, אסר על בנו בגזירת כיבוד אב  להתפלל במנין החבד”י. הגזירה נמשכה עד חג הפסח, כאשר האב ובנו הסבו יחד אל שולחן “ליל הסדר” ורבי אייזיק אמר ‘לומדות’ נפלא מתוך ההגדה. בכך הצליח לשכנע את אביו שהחסידות לא ‘הזיקה’ לו או ללימודו. רק אז נאות אביו להתיר לו להתפלל מחדש במניין החסידים.

בימים האחרונים של חג הפסח הצטרף גם האב בכבודו ובעצמו למנין החבד”י, ולקראת חג השבועות נסעו שניהם - האב והבן - לרבנו הזקן.

לאחר הכנות של שנתיים בלימוד החסידות ובהדרכת זקני החסידים, כנהוג אצל חסידי אדמו”ר הזקן, נסע שוב אל רבינו הזקן, והפעם במטרה להיכנס ל’יחידות’.

בדרכו לליאזנא פגש את אחד מחסידי אדמו”ר הזקן בשם ר’ שאול. כשנפגשו אמר לו ר’ שאול: “שמעתי מהחסידים הראשונים בויטבסק, שכשייסד רבינו את דרך חב”ד אמר: ‘ששה חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים’ - ששה חודשים בשמן המור - זוהי התבוננות המביאה לידי מרירות אמיתית, וששה חודשים בבשמים - זוהי טוב טעם בהשגת אלוקות. והתבוננות זו צריכה לשמש כהכנה ליחידות”. מששמע רבי אייזיק את הדברים, החליט להמתין עוד שנים עשר חודש ורק אחר כך להיכנס ל’יחידות’.

עברה שנה ורבי אייזיק נכנס ליחידות. בפ”נ שהגיש לרבי כתב “נפש העמלה איך תתקרב לאלוקות”, וכשהגיש הפ”נ נפל והתעלף.

ר’ אייזיק היה אחד מחשובי החסידים, ונתמזגו בו יפה שני התארים החסידיים “עובד” ו”משכיל”. סיפורים רבים מעידים על סדר עבודתו המופלא וביאורי החסידות שהותיר אחריו מעידים על עומק השכלתו והבנתו.

בשנת תקס”ה נתמנה לרבה של הומיל, והוא כיהן פאר ברבנות זו עד יום פטירתו במשך יותר מחמישים שנה.

ר’ שמואל מונקעס

סיפרנו עד כה על חסידים שהתקרבו לאדמו”ר הזקן באמצעות רבינו עצמו או באמצעות שלוחיו, והנה חסיד אחר שהגיע לאדמו”ר הזקן בזכות עצמו, לאחר ששמע על תורת החסידות - הלא הוא החסיד הנודע ר’ שמואל מונקעס.

לא רבים יודעים כי ר’ שמואל מונקעס היה בעל יסורים גדול, ואף על פי כן, השמחה שרתה עליו כל העת. הוא כונה בכינוי “ר’ שמואל קאליסקער” על שם העיירה בה נולד והתגורר. קאליסק הינה עיירה בגליל ויטבסק, לא רחוקה מליאזנא. כאשר הגיעה אליו הידיעה על גדלותו של אדמו”ר הזקן בליאזנא הסמוכה, החליט אף הוא ללכת לרבנו הזקן.

היה זה בימות החורף כשיצא לדרכו. הוא הגיע לליאזנא בשעת לילה מאוחרת. תושבי העיר כבר נמו היטב את שנתם ובתי העיירה כולם היו חשוכים. רק בבית אחד ראה אור בוקע מבעד לחלונות. הוא הבין כי בודאי זהו ביתו של אדמו”ר הזקן היושב ולומד כל הלילה. הוא אכן לא טעה. כאשר נכנס לבית, מצא את אדמו”ר הזקן יושב ולומד בספר. הלך ועמד ליד התנור כדי להראות שבא בכדי להתחמם.

אדמו”ר הזקן הרים את ראשו מהספר וראה פתאום את האורח הלא–צפוי, ושאלו לרצונו. השיב ר’ שמואל “איני רוצה כלום, קר בחוץ ונכנסתי להתחמם”.

“ומדוע בחרת דווקא בבית זה?” שאלו רבינו הזקן.

“כלום אין זה בית יהודי?” השיב בשאלה.

רבינו הזקן שתק.

כשעברה שעה ולא יצא מן הבית, אמר אדמו”ר הזקן: “נו ודאי כבר התחממת ואתה מבלבל אותי, ואם לא תצא מעצמך, אקרא לגוי המשרת ויוציאך בכוח”. השיב ר’ שמואל: “מיין גוי איז שטארקער פון אייער גוי” [= ‘רבי, הגוי שלי חזק מהגוי שלכם’]. או אז הבין רבנו שאינו אדם פשוט, ובאותו מעמד קיבלו ל’יחידות’. על ‘יחידות’ זו, אמר אדמו”ר הרש”ב כי בזכותה פעל ר’ שמואל על עצמו את ההתמסרות [די איבערגיגעבנקייט] לאדמו”ר הזקן.

על השינוי בין העולם שהיה בו קודם להתקרבותו לחסידות לבין עולם החסידות, סח פעם ר’ שמואל - כי קודם שהתקרב ונעשה חסיד, הנה כשהיה רואה מי שמאריך בבכיות בתיקון חצות, היה חושב לעצמו: איזו אכזריות היא שהקב”ה כביכול שומע בכיות נוראות כאלו ואינו עונה. אחר כך כשנתקרב לחסידות, הנה כשהיה רואה מי שמאריך בתיקון חצות מתוך בכיות, היה חושב איזה סבלנות נפלאה כביכול יש לקב”ה שהוא אינו זורק אבן בראשו…

עם הזמן הפך לאחד מחשובי החסידים, והיה מראשוני חסידי אדמו”ר הזקן. הוא גם זכה להיות בן בית בחצר הרבי, ולעיתים אף היה משחק עם בן הרבי לימים אדמו”ר האמצעי.

ר’ שמואל מונקעס נודע כבדחן, ואף היה הבדחן בחתונת ז’לובין המפורסמת בה נישאו נכדי אדמו”ר הזקן ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. מלבד היותו איש שמח, נחשב לאחד מגדולי החסידים ואף זכה לכהן כשד”ר מטעם אדמו”ר הזקן.

 

מקורות: אגרות קודש אדמוה”ז, תורת שלום, שיחות אדמו”ר הריי”צ, רשימות אדמו”ר הריי”צ ליקוטי דיבורים, אגרות אדמו”ר הריי”צ, התוועדויות, תורת מנחם, בית רבי, בכרם חב”ד, התמים (וורשה), תולדות אדמו”ר הזקן, תולדות ברוך מרדכי, תולדות שמואל מונקעס, תולדות יצחק אייזיק, שמועות וסיפורים, ספר הקן, ליקוטי סיפורים, זכרון (רח”ש ברוק), ניצוצי אור, לשמע אוזן, רשימות דברים, טבעות השחר (אליאב), הגאון החסיד מוילנא, בית משיח ומוסף התמים, כפר חב”ד ועוד.