שבעים שנה - מספר ‘עגול’, תקופה שלימה, וברור לכל מי שנחשף ולו במעט לשיחותיו והורא

שבעים שנה - מספר ‘עגול’, תקופה שלימה, וברור לכל מי שנחשף ולו במעט לשיחותיו והוראותיו של הרבי, כי יובל כזה אינו יכול לעבור סתם כך

שבעים שנה להסתלקותו של הגאון החסיד והמקובל רבי לוי יצחק ע”ה שניאורסאהן, אביו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. שבעים שנה - מספר ‘עגול’, תקופה שלימה, וברור לכל מי שנחשף ולו במעט לשיחותיו והוראותיו של הרבי, כי יובל כזה אינו יכול לעבור סתם כך, מבלי שהוא יצויין, בראש ובראשונה על–ידי הרבי עצמו, וכמובן - הוראה לכל אחד מאתנו.

התייחסותו של הרבי, אל אביו, אינה רק כבן המחויב בכבודו של אביו. זה אינו עניין “אישי” בלבד של הרבי, שהרי אצל הנשיא שהוא הכל לא שייכת כלל מציאות “פרטית” ו”אישית” שהרי כל עניינו הוא עם ישראל כולו, וכפי שקראנו בשבת האחרונה, הוא זה ש”עומד בין ה’ וביניכם”.

מלבד זאת, כיבוד אב בלבד, אינו מחייב להזכיר וללמוד מתורתו בכל התוועדות, לנגן את ניגון ההקפות שלו בכל הזדמנות, כולל כחלק מניגוני רבותינו נשיאנו. כל אלו מלמדים אותנו כי עניינו של הרב לוי יצחק, הוא עניין כללי ויסודי. כי מי שזכה להיות אביו של נשיא הדור השביעי, משיח שבדור שהוא מלך המשיח - הוא עצמו שייך לשלשלת הזהב, וענייניו הם עניינים כלליים השייכים לכל אנשי הדור.

מי שלמד וקרא את דברי ימיו, כולל הסיפורים שסיפר אודותיו הרבי, יודע כי אכן הרב לוי יצחק ע”ה, לא חי בשביל עצמו, אלא היה אכן מנהיג כללי בעם ישראל. הוא יכל להמשיך לשמור תורה ומצוות בהידור וללא פשרות. יכל להמשיך ללמוד תורה, לכתוב בניחותא את חידושיו הנפלאים בנגלה ובנסתר, בלי שום מניעות ועיכובים.

אולם הוא לא היה מוכן להסתפק בכל זאת, הוא לא הסכים לשתוק, הוא לא הסכים להתעלם מכלל ישראל. הוא פעל בשליחות אדמו”ר הרש”ב ואדמו”ר הריי”צ על מנת לשמר ולפתח את היהדות כולה. כמסורת וכהוראת רבותינו נשיאנו, הוא לא נכנע, אלא פעל על כל יהודי, בכל תחום ובכל עניין שהיה צריך, על מנת שלא תשתכח תורה מישראל.

על כך הוא מסר את נפשו, לא נרתע מאיומים, מעונשי מאסר וגלות, וגם שם הוא דאג לכל יהודי, עד כמה שהדבר היה ניתן בתנאים המזעזעים ששררו במקומות אלו. ויחד עם זאת, דמותו הנשגבת האירה וזהרה בחשכת הגלות, כפי שמתואר הן בסיפורי תולדות חייו, ובמיוחד ברשימותיה של אם המלכות - זוגתו הרבנית חנה ע”ה.

•

במכתב שכתב הרבי לקראת כ’ מנחם אב תשד”מ, ארבעים שנה להסתלקות, ביקש הרבי לציין את יום ההסתלקות:

השבת–קודש שלאחרי ט”ו במנחם–אב - הוא כ”ף במנחם–אב, יום היאר–צייט וההילולא של אאמו”ר לוי יצחק בן הרב אא”ז ברוך שניאור ז”ל - זה ארבעים שנה.

ועלי החוב והזכות גדול להציע ולבקש וכו’ - ללמוד בהתועדות מתורתו, ולנדב ביומא דין לז”נ,

שמסר נפשו על הפצת היהדות בתוככי בני–ישראל “מאחורי מסך הברזל”, ועל ידי זה הי’ חבוש בבית האסורים ונשפט לגלות ומת בגולה ושם מנוחת–כבודו.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל - שליט”א.

•

ההוראה שעלינו לשאוב, היא בדרכו של האב ובדרכו של הרבי מה”מ, אשר יכול בקלות לדאוג לעצמו, לקהילתו, לחסידיו ולמוסדות שתחת נשיאותו, לטפח אותם בלבד, ולהביאם לרמה הגבוהה ביותר ברוחניות ובגשמיות. הרבי אמנם עושה זאת, אך דווקא בלי לוותר על אף יהודי. גם כאשר נראה שההתמסרות לכל יהודי היא “על חשבון” הדאגה לכל אותם עניינים, מעולם לא עמד ספק, כי צריך לדאוג לכל יהודי. ודווקא הנהגה כזו, מביאה בסופו של דבר לטוב האמיתי.

כך גם ההתמסרות למשיח וגאולה - עד כדי מסירות נפש, מסירת כל מה שכבר נעשה וכל מה שייעשה, למען מטרה אחת ויחידה, כזו שאינה מיוחדת לחסידי חב”ד ליובאוויטש דווקא, אלא שייכת לעם ישראל כולו. זוהי המטרה וזוהי השליחות, שום חשבון לא יוכל להרתיע אותנו מלמלא אותה. שום טענה אפילו אם יש לה מקום בקדושה, וכל שכן כאשר מקורה הוא אחר, לא תסיט אותנו מהאמת המתבטאת בהכרזת הגאולה:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!