פחד! משפט גורלי

מי שלא למד חסידות, אם הוא אכן יהודי מאמין וירא שמיים, מסתכל על ימים אלו בחרדה ובדאגה, אולם שני המאורות הגדולים, מייסדי תורת החסידות שנולדו בח”י אלול, שינו את כל הגישה שלנו ואת ההתייחסות אל הקב”ה. תורת החסידות מגלה את הקשר הנצחי שבין היהודי לאלוקיו והיא נותנת לנו להבין כי ימים אלו של חודש אלול אינם ימים עצובים, אלא הימים השמחים ביותר מכל ימות השנה…

סיפר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: דיברתי פעם עם ידיד, יהודי חסיד, מן הפעילים ביותר בהפצת היהדות ברוסיה הסובייטית במסירות נפש, והוא היפנה את תשומת לבי לעובדה קטנה, שכאשר מסתכלים במבט שטחי, לא מייחסים לה כלל משמעות. אבל כאשר מנסים להתבונן מה עומד מאחורי הדברים, רואים שיש כאן הרבה מאד.

עקב התלאות והנסיונות הקשים שהיו מנת חלקו ביום–יום ב”גן העדן” הסובייטי, כאשר הק.ג.ב. היה בעקבותיו והוא ניסה לברוח ממקום למקום כדי להתחמק מידיהם הטורפניות, נאלץ אותו יהודי לנדוד ברחבי רוסיה במשך זמן רב. כך יצא לו לשהות ולהתפלל בימים הנוראים בקהילות רבות של יהודים מכמה חוגים ומכל מיני נוסחאות, והוא שם לב לדבר מעניין.

בכל בית כנסת בו מתפללים יהודים ישנם זמנים בהם הציבור מתעורר ומתלהב יותר, לעומת קטעים אחרים בתפילה בהם הציבור נמצא פחות בהתעוררות. אבל בהיותו כל פעם במקום אחר, שם לב לעובדה קטנה אבל בולטת, של הבדל בעניין זה בין בתי הכנסת של חסידים לבין של אלו שאינם חסידים.

בבתי הכנסת של אלו שאינם חסידים, מספר אותו יהודי, היה הקהל מתעורר ומתרגש בעיקר בקטעים העוסקים בדין ובמשפט שהקב”ה שופט ביום זה את עולמו - “היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים”; “מי יחי’ ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש” וכדומה.

ואילו בבתי הכנסת של החסידים הייתה ההתלהבות מגיעה לשיאה דווקא בקטעים של “ואתה הוא מלך א–ל חי וקיים”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך”, “מלך על כל הארץ” וכדומה.

עובדה קטנה זו משקפת את החידוש הגדול של תורת החסידות בכל ההתייחסות אל חודש אלול, ראש השנה והימים הנוראים בכלל, לעומת אלו שלא זכו לטעום מאור החסידות, גם אם הם יראים ושלמים בתכלית.

פחד! משפט גורלי

מי שלא למד חסידות, אם הוא אכן יהודי מאמין וירא שמיים, מסתכל על ימים אלו בחרדה ובדאגה: הנה הולך הקב”ה, בורא העולם ומנהיגו, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, לבוא ולשפוט אותנו, את עמו ישראל ואת העולם כולו; לשלם לכל אחד את המגיע לו. לתת שכר למי שנהג כראוי, ולהעניש את מי שלא נהג כראוי.

כשעומדים לפני משפט, ולא סתם משפט, אלא המשפט הגורלי ביותר שיקבע את כל מה שיהיה בשנה הבאה בכל התחומים בגשמיות וברוחניות. זהו משפט שממנו אי אפשר להתחמק ולברוח; אי אפשר לתת שוחד, ושום תירוץ לא יתקבל ממי שלא מילא את המשימה שהוטלה עליו, שכן ניתנו לו כוחות מספיקים למלא אותה. והקב”ה הרי יודע כל אחד יודע מה מצבו בעבודת ה’ ועד כמה חסר הוא את השלימות הראויה.

כשעומדים לפני משפט כזה, טבעי ומובן שהאדם מתמלא יראה וחרדה. הוא עושה את כל המאמצים לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו כדי שייכתב וייחתם ביום הדין לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

לכן ימי חודש אלול ימי יראה וחרדה. ימים שלפני משפט. ימים גורליים. בהם חייבים, אם חפצי חיים אנו, לשוב ולהתפייס עם בורא העולם ומנהיגו, שעומד לקבוע עתה את גורלנו בשנה הקרובה בכל הפרטים.

כל דברים אלו אמיתיים ונכונים, ואף מבוארים ומוסברים באריכות בתורת החסידות - אבל קשה לומר שהם כשלעצמם מביאים לשמחה ולהתלהבות. להיפך. אפילו מעט התבוננות בזה מביאה את האדם למרירות ועצבות. שכן אדם אומר לעצמו, מניין לי שהפעם אכן אעשה כראוי את המוטל עלי? והרי גם אשתקד לא עמדתי בהתחייבויות. ומי יודע מה יהי’ הפעם?!

לכן תמיד היו יהודים יראי שמיים ורציניים, שהתהלכו בחודש אלול בפנים נפולות ומודאגות. לא בכדי נמנעו מלקבוע חתונות וחגיגות בימים אלו. היו אנשים שפרשו בימים אלו מכל ענייני העולם וניסו להתנהג יותר טוב בימים אלו; להתחנן ולבקש מבורא העולם שלמרות חטאינו ופשעינו ייתן לנו עוד הזדמנות לתקן דרכינו.

אדם שיודע בוודאות כי נמצא הוא לפני משפט כה גורלי, אינו יכול לשבת שאנן. הוא מתאמץ ומשתדל בכל כחו להיטיב את דרכיו, ולהתחנן לבורא העולם שיסלח לו. אילו היו נותנים לו את הברירה, הוא היה מעדיף לוותר על כל אלול והימים הנוראים, הימים שגורמים לו לכל כך הרבה יראה וחרדה.

אנו בניו של המלך

למרות שכאמור כל זה אמת - אף על פי כן, חסידים היו מתייחסים ל”אלול” עצוב כזה בביטול ובשלילה מוחלטת. בין חסידי קאצק, למשל, שם לא נרתעו מביטויים חריפים וקיצוניים, היו אומרים על “אלול” כזה - “אל תפנו אל האלילים” (ה”אלול”ים, שהרי בפולין קוראים שורוק כמו חיריק) “והאלילים כרות ייכרתון”!

כי גישה זו נובעת מן ההיבט הכללי על הקשר בין היהודי לבין הקב”ה כ”הסכם עבודה” גרידא: הקב”ה בורא אותנו ונותן לנו חיים בריאות ופרנסה וכו’. ותמורת זאת הוא דורש מאתנו לעמול ולהתייגע בלימוד תורתו ושמירת מצוותיו. וכאשר אין אנו עושים כראוי את חלקנו באותו “הסכם עבודה”, חרדים אנו ודואגים מי יודע כיצד יתייחס אלינו המעביד (“בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך”). כיצד תהיה תגובתו לכל הכשלונות והבעיות להם גרמנו ועליהם עלינו לשלם.

אולם שני המאורות הגדולים מייסדי תורת החסידות שנולדו בח”י אלול, שינו את כל הגישה שלנו ואת ההתייחסות אל הקב”ה. תורת החסידות מגלה את הקשר הנצחי שבין היהודי לאלוקיו.

ימים אלו אינם ימים עצובים אלא הימים השמחים ביותר מכל ימות השנה. נכון אמנם שמתנהל כאן משפט ודין וחייבים לתקן ולהשלים את כל מה שחטאנו ופגמנו, ונכון גם שלפעמים דרושה מרירות וחשבון צדק ודרישה של האדם מעצמו לשנות דרכיו ולהתחיל להתנהג כפי הנדרש ממנו. אבל השופט אינו רק גדול וכל יכול, אלא הוא טוב. “עצם הטוב”, ו”טבע הטוב להיטיב”. והמשפט אינו רק ל”פועל” אם עשה או לא עשה את מה שהתחייב ב”הסכם העבודה”. אלא מדובר כאן בבנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, שגם אם מסיבות שונות התדרדר והתרחק מאביו המלך, הרי עתה הוא הזמן לשוב ולהתקרב. המלך יוצא לשדה, למקומות הנידחים והרחוקים ביותר. הוא מגיע, לפי דברי הרבי שליט”א מלך המשיח (בד”ה אני לדודי תשכ”ו), אפילו לאלו שנמצאים במדבר. נמצא עימם ואוהב אותם גם במצבם זה. מושיט להם יד חמה ועוזרת להתנער מן הלכלוך ולצאת להקביל פני המלך.

ואחר כך גורם להם לבוא אחריו עמו להיכל מלכותו, לפני ולפנים, ולהתייחד עמו שם בתכלית הייחוד, “ישראל ומלכא בלחודוהי”. והוא עושה זאת מתוך האהבה והקירוב הגדולים והעצמיים ביותר, הרבה יותר אפילו מהורים זקנים שנולד להם בן יחיד לעת זקנתם.

וכשמגיע ראש השנה, אומרת תורת החסידות, אין זה רק יום הדין והמשפט. אלא בעיקר יום הכתרת המלך. יום בו אנו מבקשים ומתחננים לאבינו שבשמים “מלוך על העולם כולו בכבודך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך”. והרי מלכותו של הקב”ה מתגלה בעולם על ידי המלך המשיח. כמפורש בכל תפילות ראש השנה - “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך”, “ויידע כל פעול כי אתה פעלתו”. ולכן זהו בדיוק הזמן לקבל את מלכותו של המלך המשיח. כנהוג ב–770 לפני כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח, החל משנת תשנ”ג, כשראינו את הרבי גם בעיני בשר והכריזו לפניו את הכרזת הקודש “יחי אדוננו” הן בראש השנה לפני תקיעת שופר, והן בסיום וחותם תפילת נעילה ביום הכיפורים, שאז היא שלימות “בניין המלכות”.

תקיעת שופר היא לא רק בכדי לעורר יראה וחרדה - אם כי כמובן גם זה אמת, שהרי צריכה להיות אימה ויראה וחרדה ממלך מלכי המלכים הקב”ה. אבל יותר ממה שאנו מחפשים יראה וחרדה, אנו רוצים להיות בתנועת נפש של ביטול מוחלט מקרב ולב עמוק אל אבינו מלכנו, כשאנו מבקשים ומתחננים לפניו שיקבל עליו את המלוכה וימלוך עלינו ועל העולם כולו. וכאמור, מלכות זו של הקב”ה מתגלה על ידי המלך המשיח. ולכן חשובה ונחוצה במיוחד ברגעים נשגבים אלו הכרזת “יחי אדוננו”.

להיות אצל הרבי בראש השנה

זו הסיבה שחסידים משתדלים לנסוע לרבי לראש השנה ולחודש תשרי - אותיות “רשית”, כי כל חודש זה הוא חודש של “ראש” לכל השנה. שהרי הכתרת המלך היא באופן אחר לגמרי כאשר נמצאים אצל המלך והנשיא. אשר הנשיא הוא הכל, ועל ידו דווקא מתגלה בעולם מלכותו הנצחית של מלך מלכי המלכים הקב”ה.

וכפתגמו הידוע של הרבי הרש”ב נ”ע כי מקומו של חסיד בראש השנה הוא בליובאוויטש - אלא היכן שיהי’?! וכי יש לו מקום אחר?!

ויישר כוחם ונפלאת זכותם העצומה של “הכנסת אורחים” ושל “בית מדרש לנשים”, שבזכותם יכולים רבים כל כך לבוא לליובאוויטש. ולא רק לבוא בגשמיות, אלא לקבל הרבה גם באופן היותר פנימי ומסודר ומאורגן, על ידי לימודים ושיעורים וסדרים ומבחנים ופרסים והתוועדויות והכל בכל מכל כל.

חשוב אפוא וחיוני, ובפרט הורים השולחים את בניהם ובנותיהם לתשרי לרבי - תופעה פלאית, המוכיחה יותר מכל כי הרבי חי וקיים כפשוטו ממש בבית משיח 770 - שגם אם יש להם “סידור” בגשמיות, ואפילו נדמה להם שהוא מוצלח יותר, שיירשמו וייכנסו לכל המסגרת והסדר הנפלא של “הכנסת אורחים” ושל “בית מדרש לנשים”. שזהו הכלי לקבל שפע רב ממה שהרבי נותן ומשפיע ומעניק לכל אחד ואחת מן “האורחים שלי”, כפי  שהרבי התבטא כמה פעמים.

מתשרי בליובאוויטש שבליובאוויטש לוקחים את ההתקשרות המוחלטת והמלאה “בשמחה גדולה ובביטול עצום” למשך כל השנה. שגם כאשר נחזור הביתה, כל אחד למקומו, הוא יחיה רבי וינשום רבי, ויחדיר זאת בכל הסובבים אותו ובכל מקום ובכל עניין עמו הוא בא במגע. להביא את העולם כולו להתבטל אל הרבי. למלא את הוראותיו, לשמוע לעצותיו ולהאמין בנבואותיו עד הנבואה העיקרית. זוהי הזכות והאחריות של כל אחד מאנשי הדור, אנשים נשים וטף, יהודים וגם לא יהודים על ידי שבע מצוות בני נח - שכל העולם יצעק “רבי”, יזעק “משיח”. ומכל פינה בעולם תפרוץ ההכרזה “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.