המספר דשבעים אומות העולם מכוון למספר שבע דבני ישראל, להבדיל, כאמור, ז’ הסוגים שב

המספר דשבעים אומות העולם מכוון למספר שבע דבני ישראל, להבדיל, כאמור, ז’ הסוגים שבישראל, שבעת נרות המנורה, שעל ידם נמשך ומתפשט האור האלקי בכל העולם כולו. ולא עוד, אלא, שהשפעה זו היא באמצעות המצוות דבני נח, שגם הם במספר שבע דוקא • משיחת ליל י”ב סיון תשמ”ז. בלתי מוגה

א. יש להוסיף עוד ענין בנוגע לכללות הפרשה — “בהעלותך את הנרות”:

נתבאר לעיל (בהתוועדות) שענין המנורה קאי על כנסת ישראל, “מנורת זהב כולה”, שענין זה נאמר כבר ל”זרובבל”, בזמן גלות בבל — להורות לו ש”זרע ברך ה”’ יוצאים מהגלות, ובאים לבית המקדש, ששם מדליקים את שבעת נרות המנורה בפועל ממש.

ונוסף לזה, ישנו גם הענין דהדלקת המנורה בבית המקדש הפרטי שבכל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל.

ובהקדמה — שבספר תורת העולה להרמ”א (כידוע הרמז ש”בני ישראל יוצאים ביד רמ”א”) מבאר בארוכה את פרטי הענינים דבית המקדש כפי שבאים לידי ביטוי בעבודתם של ישראל. ואם הדברים אמורים בנוגע לכל פרטי עניני בית המקדש — בנוגע לענינים כלליים ועיקריים שבו, עד כדי כך, שפעולתם היא בכל העולם כולו, על אחת כמה וכמה.

ובנדון דידן, ענין המנורה — שהרי אור המנורה האיר בכל העולם, כמאמר רז”ל “ממנו אורה יוצאה לעולם”, על ידי “חלוני שקופים אטומים”.

כלומר: בנוגע לענין הקרבנות — יש צורך בלימוד והסבר דתורה שבעל פה שעל ידם נמשך שפע בעולם, ועל דרך זה בנוגע לשולחן — שצריכים לבאר ולהסביר שעל ידו נמשכת השפעת הפרנסה, וכיו”ב בנוגע לשאר עניני בית המקדש; אבל בנוגע למנורה — אין צורך בלימוד, ביאור והסבר, שהרי ראו במוחש שהחלונות בבית המקדש היו “חלוני שקופים אטומים”, צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, כדי שמהם תצא האורה לעולם, ועד להתפשטות האור בכל העולם כולו — כטבע האור, שכל זמן שאין דבר המעכב (ענן, או דבר גשמי וחומרי), הולך ומתפשט כו’ ללא כל הגבלה, עד לקצוי תבל.

ולהעיר שיש כאן דבר פלא שלא שמים לב אודותיו — שאף שהציווי “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” שנאמר במשכן כולל גם את בית המקדש (בית ראשון, ואחר כך בית שני, וכן “מקדש העתיד להבנות”), מכל מקום, מצינו חילוק בין המשכן למקדש — בנוגע לחלונות, שבמשכן לא היו חלונות כלל, כי אם, קרשים אטומים לגמרי (שלא עשו בהם חלונות), נוסף לכך שהיריעות כיסו את כל הקרשים מראשם ועד סופם (כמבואר בפירוש רש”י אופן כיסוי הקרשים ביריעות עד לאדנים), ואילו במקדש ניתוסף דבר חדש — “הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל” — “ויעש לבית חלוני שקופים אטומים”, היינו, שעיקר הענין דהתפשטות האור לעולם כולו נעשה בבית המקדש דוקא.

 

ב. וביאור הענין בעבודת האדם:

כל אחד ואחד מישראל צריך להיות בבחינת מקדש לו יתברך, “ושכנתי בתוכם”, שממנו אורה יוצאה לכל העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, בתחתון שאין למטה ממנו, כולל גם בנוגע לשבעים אומות העולם.

והדגשה יתירה בנוגע לפעולת המקדש הפרטי דכל אחד ואחד מישראל בנוגע לשבעים אומות העולם — על פי המדובר בהתוועדות שלפני זה אודות פירוש רש”י בענין קרבנות הנשיאים, “קערת כסף .. כנגד שנותיו של אדם הראשון .. שבעים שקל, כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו”, היינו, שבקרבנות דחנוכת המזבח מודגש הקשר והשייכות והפעולה גם בנוגע לשבעים אומות העולם.

ויש להוסיף, שהמספר דשבעים אומות העולם מכוון למספר שבע דבני ישראל, להבדיל, כאמור, ז’ הסוגים שבישראל, שבעת נרות המנורה, שעל ידם נמשך ומתפשט האור האלקי בכל העולם כולו. ולא עוד, אלא, שהשפעה זו היא באמצעות המצוות דבני נח, שגם הם במספר שבע דוקא.

 

ג. ומכאן באים לקשר ושייכות ל”זמן מתן תורתנו”, ובמילא, גם בנוגע לימי התשלומין:

כללות הענין דמתן תורה פעל גם בנוגע לאומות העולם — כמו שכתב הרמב”ם “וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח .. מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו כו’”.

זאת ועוד:

במתן תורה היתה בחירת הקב”ה בישראל — “ובנו בחרת מכל עם ולשון”, עד לאופן של הבדלה — “המבדיל בין ישראל לעמים”.

והרי, ענין הבחירה נופל רק על שני דברים שיש ערך ושייכות ביניהם, וכן ענין ההבדלה — שלא שייך לומר “להבדיל” בין חכמה למישוש בידים, מכיון שאין ביניהם שייכות כלל, כי אם, בדברים שיש ערך ושייכות ביניהם.

וההסברה בזה — כפי שמבאר רבינו הזקן בספר תניא קדישא, ש”ובנו בחרת מכל עם ולשון” קאי על “הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם”, ולכן, שייך לומר שהקב”ה בוחר בגופם של ישראל, ומבדיל בינו לבין גופי אומות העולם, שלכן, “גופא דלהון קדישא” (כמאמר הזהר, שאומרים ב”מענה לשון” בעת ההשתטחות על קברי צדיקים), אשר, ענין זה נתחדש במתן תורה.

וכידוע שלפני מתן תורה לא הי’ בכח להמשיך ולפעול קדושה בגוף החומרי, אפילו אצל האבות, ש”הן הן המרכבה”, שלכן, כאשר אברהם אבינו השביע את אליעזר, אמר לו “שים נא ידך תחת ירכי”, אף שזה היפך הצניעות, ולא הי’ יכול לאחוז בידו, או באבר אחר, מכיון שעדיין לא הי’ הענין ד”גופא דלהון קדישא”, (אינו ברור), כי אם, במצות מילה, שמצד ציווי הקב”ה נעשה האבר הגשמי חפצא דקדושה, בדוגמת נקיטת חפץ דספר תורה וכיו”ב.

ולא עוד, אלא, שגם בנוגע למצות מילה ניתוסף חידוש במתן תורה — כפי שמבאר הרמב”ם בפירוש המשניות במסכת חולין, שאין אנו מקיימים מצות מילה מפני הציווי לאברהם אבינו, כי אם, מפני הציווי למשה רבינו במתן תורה, אף שגם אנו אומרים בנוסח הברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”, כמדובר כמה פעמים, ואכ”מ.

ומזה מובן, אשר, בעמדנו בימי התשלומין ד”זמן מתן תורתנו”, צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בנוגע לפעולת ההשפעה על אומות העולם בכל הקשור לקיום שבע מצוות שלהם.

 

ד. ולהוסיף, שככל עניני מתן תורה, צריך להיות גם ענין זה באופן של חידוש — במכל שכן וקל וחומר מהחידוש ד”בכל יום יהיו בעיניך חדשים”, ועל אחת כמה וכמה כשמתחדש כללות הענין דמתן תורה ב”זמן מתן תורתנו”, חידוש שלא בערך לגבי זמן מתן תורה שלפני זה, אף שגם הוא הי’ שלא בערך לגבי זמן מתן תורה שלפניו.

דוגמא לדבר — בכללות הענין דמתן־תורה:

גם לאחרי ש”משה קיבל תורה מסיני” (לאחרי הקדמת כ”ו דורות) — הרי, מיום ליום הוסיף ולמד ענינים חדשים (לא רק שחזר על הראשונות), במשך “ארבעים יום וארבעים לילה”, שבהם למד מקרא ומשנה.

ולא עוד, אלא, שמדור לדור נתגלו ענינים חדשים בתורה, עד לכללות הגילוי דתורת החסידות, אשר, מיני אז נעשית תורת החסידות דבר השוה לכל נפש (כפתגם רבינו הזקן), אם כי, באופן של סדר והדרגה, ובמשך הזמן כו’.

ועד לחידוש של “תלמיד ותיק” שצריך להיות על ידי כל אחד ואחד מישראל, שהרי כל אחד ואחד מישראל חייב לחדש בתורה (“לאפשא לה”) לפום שיעורא דילי’ (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה).

ומובן, שהחידוש בתורה פועל חידוש גם בכללות העולם — כמאמר “אסתכל באורייתא וברא עלמא”, וכידוע שהתורה היא בעל הבית על מציאות העולם, אפילו כאשר העולם הוא במעמד ומצב של העלם והסתר, ועל אחת כמה וכמה כפי שהעולם קשור עם ישראל, “גוי אחד בארץ”, שממשיכים את הגילוי ד”הוי’ אחד” גם “בארץ”, בעולם הזה הגשמי שאין תחתון למטה ממנו (כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת הקודש).

וזהו גם כללות העילוי דדור האחרון:

לכאורה, על פי מאמר רז”ל “אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו’”, היינו, כללות הענין דירידת הדורות — אם כן, מהו גודל העילוי דדור האחרון (דור האחרון של הגלות, ודור הראשון של הגאולה), הרי הוא במצב של ירידה לגבי כל הדורות שלפניו?!

והביאור — שהירידה דדור האחרון אינה אלא כשעומד בפני עצמו, אבל כאשר דור האחרון מתקשר ומתאחד עם הדורות שלפניו, הרי אדרבה, גדלה מעלתו ביותר — כידוע המשל מננס העומד על גבי הענק, אשר, מדור לדור ניתוסף עוד ננס שעומד על גבי הננס שלפניו שעומד על גבי הענק וכו’, כאמור, שמדור לדור נעשה חידוש והוספה בתורה, ועל ידי זה — גם בעולם, עד לפעולה והשפעה על אומות העולם, כנ”ל בארוכה.

 

ה. ויהי רצון אשר בעמדנו בסיום וגמר ימי התשלומין ישלים כל אחד ואחד את כל עניני העבודה ד”זמן מתן תורתנו”.

וכאמור, בהתאם להוראה דקביעות שנה זו — (א) שסיום וגמר ימי התשלומין הוא ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, (ב) ושיעור חומש שלו בענין פסח שני, תשלומין דפסח ראשון, כולל גם מי שהחסיר יום ראשון דתשלומין, יום שני וכו’, עד ליום אחרון — הנה גם אז יכול לתקן ולהשלים (“ניטאָ קיין פאַרפאַלן”), (ג) ובאופן שמתאחד עם כלל ישראל, כל שבעת הנרות ד”מנורת זהב כולה”, כנ”ל בארוכה.

ועל ידי מעשינו ועבודתינו בכל האמור, זוכים בקרוב ממש לראות את המנורה — “אני מראה לכם נרות של ציון” — בבית המקדש השלישי, ובאופן ש”ממנו אורה יוצאה לכל העולם”, כי יקויים היעוד “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר גו’”, “והיתה לה’ המלוכה”, במהרה בימינו ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עין”.