הרב נאה בשיחה עם הרב יוסף צבי דושינסקי גאב”ד ירושלים א סיור בין חומות בנייניה ור

הרב נאה בשיחה עם הרב יוסף צבי דושינסקי גאב”ד ירושליםא

סיור בין חומות בנייניה ורחובותיה של שכונת הבוכרים מהווה ללא ספק סיור קסום, ובזאת ישגיח כל תייר או מטייל המזדמן אליה. הרחובות והבניינים נבנו לא מתוך חופזה פשרנית עם הסביבה, אלא מתוך ציות והקשבה ליופי, פנימי כחיצוני, של חלומות התושבים המייסדים שדרו בה. שכונה זו עלתה מחזונם של יהודים שומרי מצוות, בוכרים מופלאים, שכמיהת אלפי השנים ומדוויה הדוחים של הגלות עקרו מלבם את אבן הפינה. ולא אבן סתם של פינות, אלא אבן מזהרת לתלפיות, שתהא גם ירושלים ראויה, כשאר ערי אירופה, לשם ולתהילה.

השכונה של היום אינה אותה שכונה קסומה של פעם, בשל מאורעות הימים שחלפו על השכונה. אף השוק, כמו הרבה מפלאי השכונה, ירד מגדולתו. גורלו, כמו גורלם המר של רבים מבנייניה המפוארים של השכונה, נחרץ עם פרוץ מלחמת השחרור וחסמה בגבול של משטמה ודם את הקשר החם, הכמעט משפחתי, שהיה באותם ימים בין דיירי השכונה לשכניהם המוסלמים שדרו בשכונות הסמוכות. כלי המלחמה הרצחניים קרעו באימה את שארית התקווה. רבים מעשירי שכונת הבוכרים רכשו לעצמם מצודות מקלט בלב העיר ירושלים, ונטשו מאחוריהם את בנייניהם החסונים לשלטונם העצוב של בעלי המצוקה.

בין הדיירים החשובים שהתגוררו בשכונה, בלטה דמותו ההדורה של הגאון החסיד הרב אברהם חיים נאה שאף כיהן כרבה האהוב של השכונה ותושביה. הרב נאה היה רב, דיין, בעל שיטה הלכתית חשובה ויסודית בנוגע למידות ושיעורי תורה ומחשובי חסידי חב”ד. היה זה בתום מלחמת העולם הראשונה, כאשר שב הרב נאה להתגורר בירושלים, לאחר תקופת גלות במצרים. עד מהרה התמנה לספרא דדיינא בבית הדין של העדה החרדית בירושלים. מכאן ואילך היה שקוע בחיבוריו ובהדפסת ספריו הרבים.

ספרים רבים חיבר הרב נאה בשישים וארבע שנות חייו, ובהם הספרים שיעורי תורה, שיעורי ציון, שיעורי מקווה, קצות השולחן, פסקי הסידור, קונטרס השלחן, דברי צדק, שנות חיים, ועוד. אולם שני ספרים מתוך הרשימה המכובדת הזאת, סיים בעיצומן של הקרבות בעת מלחמת השחרור שפרצה במלוא עוזה, וחבקה את ירושלים בחיבוק של אש ותמרות עשן.

 

ב

היה זה זמן קצר לאחר שכוחות הצבא הבריטים עזבו את העיר ירושלים, כאשר נפתחה התקפת הליגיון הירדני על הרובע היהודי; הלוחמים שלחו מברק אל מפקדת ההגנה: “המצב נואש, מתפרצים מכל הצדדים”; במבנה ישיבת פורת יוסף התנהלו קרבות פנים–אל–פנים. למחרת התקרבו הכוחות הערבים אל בית הרפואה משגב לדך; ועדיין לא הגיעה העזרה המצופה מחוץ לחומות של כוחות המגן העבריים. מאוחר יותר ניסה הליגיון הערבי לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח’ ג’ראח, אך נכשל בניסיונותיו לכבוש את השכונות היהודיות בצפון ובמערב העיר, עקב בלימתו בקרבות מול החיילים היהודים המעטים.

בין השכונות היהודיות שהופגזו ללא הרף, הייתה שכונת הבוכרים המרהיבה. הירדנים לא בחלו באמצעים, וירו לכל מקום במטרה להרוג ולהשמיד כמו גם להטיל פחד על התושבים האזרחים של העיר ירושלים. שכונת הבוכרים ספגה מטחי ירי רבים.

הגאון החסיד שהתגורר בשכונה, נאלץ היה לעבור את תקופת ההפגזות בביתו בשכונת הבוכרים. שכנים בוכריים שהעריצוהו בכל לב, נתנו לו חדר צר בקומת הקרקע של הבניין - מקום בטוח יחסית - על מנת שיגור בו עם סיכון מופחת. הרב נאה לא בזבז את זמנו, ובקיתון הצר הזה המשיך לכתוב את ספריו.

באחד הימים נשמע קול פיצוץ מחריד. פגז פגע פגיעה ישירה בביתו. הנזק היה גדול. גג הבית רוסק לגמרי, וחלקי טיח ואבק נשרו לתוך חדר עבודתו על ספריו, על מאזני המדידה הידועים שלו, כמו גם על רהיטי הבית. אי אפשר היה שלא להיבהל מהרעש המחריד של מטר האבנים והרעפים שהתדרדרו למרפסת ולחצר הבית. כשהורגשה הפוגה במידת–מה, העזו בני המשפחה לצאת ממקום מחבואם ולבחון מקרוב את הנזק. הם הבינו שעזיבתם את הבית מבעוד מועד, הצילה את חייהם.

לא היה זה דבר של מה בכך, שכן משפחה גדולה וענפה הייתה משפחת נאה, ולה עשרה בנים ובנות. אם לא די בכך, הרי שטראומה גדולה ליוותה אותם מאז הירצח בנם שניאור זלמן דובער, והוא בגיל שמונה שנים בלבד, במארב רצחני מתוכנן היטב באזור שער הגיא. היה זה במסגרת מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט, כאשר משפחת נאה שבה מחתונת האח הרב ברוך, שנערכה יומיים קודם בטבריה. באותו אירוע קשה, נפצעו שתיים מבנות המשפחה. ייסורי הנפש עדיין ליוו אותם כל העת.

מצב הרוח של אזרחי ירושלים באותם הימים, היה קשה ומדוכדך. בכל יום הגיעו שמועות חדשות על פצועים והרוגים בשכונותיה של ירושלים כמו גם בחזיתות השונות שנפרצו בהרים הסובבים את ירושלים. חלק משמות ההרוגים והפצועים הכירו בני משפחת נאה היטב.

למרות המצב, ניסה הגאון החסיד להמשיך באיסוף חומר ובכתיבת ספרו “שיעורי ציון”, אולם כשהיריות והפגזים תכפו ופגעו בקרבת ביתו, לא יכול היה הרב נאה להתרכז כראוי.

שעה שהוכרזה הפסקת האש הראשונה, קיוו תושבי שכונות ירושלים לנשום לרווחה, אך הירדנים לא תמיד עמדו במילתם. מפעם לפעם המשיכו להפגיז בפגיעות ישירות, וברחבי העיר עדיין הדהדו נפילות פגזים וקולות ירי.

הפסקת האש הראשונה החזיקה מעמד פחות מחודש, ושוב התחדשו הקרבות בעיר הקודש, והפעם ביתר שאת.

בלית ברירה, נאלצו הרב נאה ובני משפחתו לעבור לגור עם אצל משפחת אחותו וגיסו - הרב דוד וחיה לאה וויס, בשכונת זכרון משה. בשלב מאוחר יותר אף עבר לגור אצל אחיו, הרב יצחק נאה, שהתגורר אף הוא בשכונת זכרון משה.

כדי להפיג את המתח הקשה ששרר כתוצאה מההפגזות, חיבר שיר באידיש, המורכב משבעה עשר בתים, ועד מהרה הפך לפופולרי בקרב יושבי המקלטים בסביבה. אלו התנחמו במילות השיר אשר עודדו להתחזק באמונה ולהרבות בשמחה.

הרב נאה לא הסתפק בישיבה בקיתון הצר שבקומה הראשונה, אלא כיוון שהיה ממונה על כשרותו של העירוב השכונתי, היה יוצא לבדוק את כשרותו לפני יום השבת. באחד הימים גילה הרב נאה כי העירוב נקרע כתוצאה מרסיסי פגז שהתעופפו. הוא לא חשב על חייו ועל שלומו, אלא הסתכן בצהרי יום השישי ויצא לתקן בעצמו את העירוב בעוד הכדורים שורקים סביבו כל העת. הוא ידע כי הוא מסכן את חייו, אך רצה בכל מאודו לסייע לתושבי השכונה, ולמנוע מהם כל מכשול של טלטול. בשלב מסוים אכן נחת כדור סנטימטרים בודדים מרגלו, והוא ניצל בנס.

בשבת קודש, י’ בתמוז תש”ח, החלה הפוגה שניה בקרבות ירושלים, אך גם הפעם, הערבים לא התאפקו, ומדי פעם שבו והפגיזו בתותחיהם את ירושלים ושכונותיה. עם הימים והשבועות באה הרגיעה, וההפסקות שבין ההתקפות הרצחניות, הלכו והתרחבו. כשהענינים החלו להרגע מעט, החל משרד המושל הצבאי של ירושלים להנפיק אישורי יציאה מירושלים לצורך איחוד משפחות. הרב נאה ששמע על אפשרות זו, ניצל אותה וביקש אישור לעזוב את ירושלים. לאחר שקיבל את הרישיון המיוחל מהוועדה לרישיונות נסיעה, אסף כמה מכתביו ומחפציו האישיים, ונסע אל בתו חיה לאה מייזליש שהתגוררה בפתח תקוה, במטרה להירגע מהימים והשבועות המתוחים שעברו עליו בירושלים.

 

ג

למרות הקרבות וההפגזות הקשות, הצליח הגאון לסיים לכתוב את “קונטרס השולחן” (“כולל תיקונים והגהות מאירות בשולחן ערוך רבינו הגדול אדמו”ר הזקן, עם ביאורים ומבוא גדול”), וכשהגיע לפתח תקוה, השלים את כתיבת ספרו הנוסף “שיעורי ציון” (“ענינו לבאר את היציבות של חשבון שיעורי התורה הנהוגים בציון וירושלים עיר הקודש, עם פרטי השיעורים במשקל הגרמים ובמדת הסנטימטר”).

בסיום המבוא ל”קונטרס השולחן”, משתף הרב נאה את לומדי ספרו על התלאות שאפפוהו בזמן שהקדיש לכתיבת חיבורו החשוב:

“התיקונים האלה סידרתי אותם בהחפזי, בקיץ המר הזה, בשבתנו שבועות שלמים בתוך מקלטים, מפחד אויב אשר שם מצור על עיר הקודש ירושלם תבנה ותכונן, לירות במסתרים תם, והרעיש יום ולילה בלי הפוגות את עיר הקודש מתותחיו, ואמרו ערו ערו עד היסוד בה, לולא ד’ שהיה לנו, בגנותו על העיר הזאת, והוא ינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך, לכן יש לשער שנשארו הרבה טעותים אשר נעלמו ממני, אולם בראותי שמספר התיקונים גדול, מצאתי לנחוץ להדפיסם. הצלה פורתא עדיף מלא כלום”.

רק בתחילת חודש שבט תש”ט, לאחר שהמשטר הצבאי בירושלים בוטל, שב הרב נאה ומשפחתו לירושלים.

 

ד

לא קל היה לסיים חיבורים חשובים מעין אלו בתנאי הימים ההם, לא רק בשל ההפגזות הכבדות, החרדה והבהילות ששררו, אלא בגלל מחסור בספרים רבים שנדרשו לשם כך. למרות זאת, הוציא תחת ידו חיבור עשיר בתוכנו ובהארותיו.

באותה תקופה פנה אליו הרבי מה”מ (שהיה עדיין חתנו של הרבי הריי”צ), וביקשו שישלח את הערותיו שרשם עלי גיליון. הרב נאה עשה כפי שהתבקש, ולאחר שהוציא לאור את הקונטרס שלחו אל הרבי הריי”צ, וכך ראהו גם חתנו, הלא הוא הרבי שמיהר לשגר לו מכתב ברכה חם, מלא תשבחות: “ראיתי אצל כ”ק מורי וחמי אדמו”ר שליט”א את ספרו ‘קונטרס השלחן’ ודבר גדול הוא, אשר סוף סוף נגשו לחפש לתקן את טעותי הדפוס אשר בשולחן ערוך רבנו הזקן”.

הרבי עצמו עבר על הקונטרס, והעלה על הכתב הוספות והגהות. קונטרס זה הפך ברבות הימים לנכס צאן ברזל עבור לומדי שולחן ערוך אדמו”ר הזקן, ובהוצאות החדשות של שולחן ערוך, נכללו רשימות אלו בין ההוספות שהתווספו לכרכיו.