“אם בכל הזמנים היה צורך חיוני להגן על אחדות האומה, על אחת כמה וכמה בתקופתנו אנו,

“אם בכל הזמנים היה צורך חיוני להגן על אחדות האומה, על אחת כמה וכמה בתקופתנו אנו, שהיא לכל הדעות תקופה של משבר, וממילא תקופה של בלבול המוחות וטשטוש ערכין, ולעת כזאת סכנת פשרות ודוגמתן גדולה פי כמה, מה שמודגש גם כן על ידי ריבוי הדעות והשיטות שצצו ופרחו בין לילה”

לפניכם מכתב שקיבלתי בימים האחרונים (בשינויים קלים):

“שלום וברכה. לא יכולתי לחשות עוד, ואני כותב לך מדם לבי: לצערי הרב, נאלצתי לקרוא את המאמר ההתוועדותי שלך לשבוע זה. המאמר, באיצטלא של קדושה, קורא לפרק מניינים, לעשות קרע בין אנ”ש, לחתוך את חסידי חב”ד לשניים. הוא מעורר מדנים באיצטלא של משיח ושל אמירת “יחי” בכל מחיר ובכל תנאי, כפי שהמציאות מוכיחה כך בכמה מקומות. ואחד האחרונים שבהם הוא … שם נקרעה הקהילה לשניים תוך עליבות, מרירות וכעס, רק בגלל כמה חבר’ה שהגיעו זה עתה לליובאוויטש, ושמעו את הטפותיך והטפות של אנשים כמותך, שלא להתפשר על “יחי” בשום אופן “מתוך אהבת ישראל גמורה”. והשגחה פרטית מדהימה שזמן קצר לאחר מכן השליח של העיר (שהוא “מרא דאתרא”) לוקה לפתע פתאום במחלה קשה ואנושה. ואז אתה מגיע לבקר אותו באיצטלא של קדושה, ואפילו מפרסם מהגיגיו בנושא משיח. וכך אתה נהפך לצדיק מושלם מכל זווית שהיא.

“אם אנשים כמוך, הרב גינזבורג, היו מטיפים באמת לשלום ולאהבה ואחווה ורעות אמיתית בין חסידים, גם במחיר של פחות “יחי המלך” אחד אחרי קריאת התורה או אחרי כל הזדמנות – אז אולי כמה וכמה אנשים היו בריאים, וכמה וכמה אנשים היו איתנו. ואולי גם אז לרבי היה קצת נחת רוח מאתנו.

“אתה לא יכול לאחוז במקל משני הקצוות: גם להטיף לאהבת ישראל גמורה וגם לדרוש ולעמוד על קוצו של יו”ד בדבר שקורע את ליובאוויטש. מצאת לך נוסחה נחמדה, גם להיות נחמד ואיש אהבת ישראל, ויחד עם זאת להיות קיצוני המטיף לאנשים לא להתפשר על כלום.

“אינני נגד “יחי”. אם אפשר להגיד “יחי” – אדרבא ואדרבא. אם אפשר להסביר בטוב טעם – אדרבא ואדרבא. אבל כשזה לא מתקבל, לא קורעים את ליובאוויטש בשביל זה!! לא יכול להיות שאתה מטיף לאהבת ישראל עד שזה מגיע ל”יחי המלך”, והופך את זה לדגל הדגלים של יהדות וחסידות, במחיר מחלוקת, רוע ושנאה בין הבנים של הרבי. עדיף חסיד אחד שיישאר בחיים אתנו, מאשר אלף “יחי” שלא ייאמרו.

“בברכה שהקב”ה יתן לך שכל ותבונה, ואהבת ישראל אמיתית לזולת. ואהבת ישראל לזולת זה אומר לא רק לבקר את החולה, אלא גם לעשות הכול מראש כדי למנוע ממנו את המחלה הקשה שלו ושל עוד אנשים. ידידך באמת”…

דברים כדרבנות, ובוודאי יש בהם צדק מסוים, ואסור להיות שוטה ולהגיע למחוזות שאינם רצויים גם בגלל הרצון האמיתי והכנה ביותר. ומובן ופשוט בוודאי ובוודאי שצריך לחפש את כל הדרכים האפשריות להגיע לידי הסכמה, גם במחיר וויתורים, אם אינם עקרוניים. ואין צריך לומר שבכל מקרה חייבים לשלול בתכלית כל גילוי של אלימות מילולית וכל שכן פיזית, כפי שמלמד אותנו הרבי שליט”א כל הזמן, גם לא באיצטלא של קדושה וגם כאשר נדמה שאין ברירה.

האם להתעקש על ה’יחי’
גם במחיר כואב?

על משמרתי אעמודה, שלמרות ואחרי כל ההסתייגויות הללו, הנכונות והאמיתיות, נצטווינו שהכל צריך להיות חדור בנקודה האחת והיחידה – כיצד זה מוליך לקבלת פני משיח צדקנו. וכל עבודה שאינה קשורה לזה, גם אם היא נכונה וטובה ואמיתית ואלוקית כשלעצמה, הרי היא אינה עומדת בקנה אחד עם הוראתו הברורה והמפורשת של הרבי שליט”א, שכל העניינים בעבודת השליחות עכשיו צריכים להיות חדורים בנקודה זו – כיצד זה מוביל לקבלת פני משיח. ולכן, למרות המילים הנכונות והאמיתיות שבמכתב זה, שבהחלט נכון שאסור להיות שוטה וצריך לחפש את כל הדרכים להידבר ולהגיע להסכמה, ובכל מקרה יש לשלול לגמרי כל צורה של אלימות אפילו מילולית – עדיין חשוב ונחוץ להתעקש על “יחי” ועל “שליט”א”, בדרכי נועם אבל בתוקף המתאים.

ולטענה שאם היינו “מעגלים פינות” ומוותרים קצת “אז אולי כמה וכמה אנשים היו בריאים, וכמה וכמה אנשים היו איתנו. ואולי גם אז לרבי היה קצת נחת רוח מאתנו” – הרי אם נמשיך בכיוון זה, אפשר בהחלט לטעון שכל המציאות של העיתון “בית משיח”, “הגאולה – מעניין ועכשווי”, וכו’ – הם מיותרים ומזיקים. עדיף הי’ אם ליובאוויטש הייתה מאוחדת, “עם קצת פחות משיח וקצת פחות יחי”. ו”אז אולי כמה וכמה אנשים היו בריאים, וכמה וכמה אנשים היו איתנו. ואולי גם אז לרבי היה קצת נחת רוח מאתנו”.

ואולי הי’ עדיף עוד יותר אם בכלל חסידות חב”ד לא הייתה מתעקשת על העקרונות של “הדור השביעי”, עם כל ה”שפיצקייט” של “הנשיא הוא הכל, הכל ממש” (“שפיץ חב”ד”, וכפי שהרבי שליט”א התבטא פעם: “חב”ד האט אויך א שפיץ?!” – האם גם חב”ד יש לה שפיץ?!), והייתה נשארת בתקופה “הישנה והטובה” שההדגשה לא הייתה על הרבי האיש (“הנשיא הוא הכל, הכל ממש”), אלא על תורת החסידות ודרכי החסידות, באהבת ישראל ובמידות טובות. ו”אז אולי כמה וכמה אנשים היו בריאים, וכמה וכמה אנשים היו איתנו. ואולי גם אז לרבי היה קצת נחת רוח מאתנו”.

אפשר ללכת עוד יותר רחוק, ולהגיע למסקנה שאולי הי’ עדיף לא לפלג את החסידות, והי’ צריך לוותר על הייחודיות של חסידות חב”ד. שהרי הרבי מהר”ש אמר במפורש ש”אילו רבינו הזקן לא הי’ מוסיף באגרת הקודש “קטונתי” את שלושת המילים “במידת אמת ליעקב”, היו לו עוד חמישים אלף חסידים. אבל הרבי תובע את מידת האמת” – רחמנא ליצלן, להרחיק חמישים אלף חסידים רק בגלל שלוש מילים?!

ואולי הי’ צריך לוותר בכלל על תורת הבעש”ט, שהרי כמה התנגדויות וכמה שנאה ומחלוקות קרו בעקבות הקמתה – וכי לא הי’ עדיף לחפש דרך “לעגל פינות” ולוותר על העקרונות (“שלך”) בשביל השלום והאחדות בין יהודים. והרי אפילו הקב”ה מעדיף שיימחה ח”ו שמו הקדוש, למען השלום שבין איש לרעהו ובין איש לאשתו. ואולי, אולי גם צריך לוותר על הזכרת שמו של הקב”ה – שהרי הוא מעדיף שיימחה שמו למען השלום – ולהתמקד רק באהבת ישראל ועזרה לזולת וכו’.

ומה לעשות שהרבי שליט”א כותב, כפי שצוטט במסגרת זו גם בעבר (לקוטי שיחות חכ”ד ע’ 383 ואילך. ההדגשות אינן במקור): “ואחרי בקשת סליחתו, אף שחושבני שדברי לא יפתיעו את כבודו, מוכרחני להביע דעתי שאיננה בדיעה אחת עם כבודו. וטעמי ונמוקי נובעים מתוך הכרה בגודל ההכרח לשמור על אחדות עמנו. שבזה גם כבודו יסכים אתי, כמובן. שאם בכל הזמנים היה צורך חיוני להגן על אחדות האומה, על אחת כמה וכמה בתקופתנו אנו, שהיא לכל הדעות תקופה של משבר, וממילא תקופה של בלבול המוחות וטשטוש ערכין, ולעת כזאת סכנת פשרות ודוגמתן גדולה פי כמה, מה שמודגש גם כן על ידי ריבוי הדיעות והשיטות שצצו ופרחו בין לילה … כל מי שאחדות בני ישראל יקרה לו, אפילו בחוגים שאין להם ענין לדת, מוכרחים להגן בכל תוקף עלי’, בלי נתינת מקום לחלישות ופשרה בזה. ובפרט שכל המתבונן באמיתו של דבר, מוכרח להודות שכל ענין של פשרה בשיטות, אינו דרך לקירוב שלום ואחדות, אלא אדרבה, מייסד מצב לחיכוכים תמידיים בלתי פוסקים והולכים וגדלים”.

ויחד עם זה, כאמור, מובן ופשוט, שמוכרחת וחיונית מאין כמותה אהבה אמיתית ואחדות אמיתית גם עם מי שחושב אחרת, לצערנו, והדגשה על “כולנו בני איש אחד נחנו” – כולנו חסידים, כולנו מקושרים, כולנו שייכים לרבי וכולם מחכים לראות את התגלותו תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

ובגלל זה, כאמור, מובן ופשוט בוודאי ובוודאי שצריך בהחלט לחפש את כל הדרכים האפשריות להגיע לידי הסכמה, גם במחיר וויתורים אם אינם עקרוניים. ואין צריך לומר שחייבים לשלול בתכלית כל גילוי של אלימות מילולית וכל שכן פיזית, כפי שמלמד אותנו הרבי שליט”א כל הזמן, גם לא באיצטלא של קדושה וגם כאשר נדמה שאין ברירה.

ובפרט בימים אלו של בין המצרים, ימים המדגישים ביותר וביותר את הצורך וההכרח הדחוף והמיידי בגאולתנו האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, כאשר זעקת “עד מתי?!” פורצת בכל עוצמתה מעומק ליבנו ונפשנו.

ויחד עימה, כמובן, כפי ההוראה המפורסמת בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח בוקעת מקרב ולב עמוק ההכרזה והבקשה וקביעת העובדה: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד” – שהרי הרבי שליט”א אומר בשיחה זו שכל מה ש”מרעישים” (כלומר, כל מה שהרבי מרעיש) בשנים האחרונות אודות הכרזת “עד מתי?!” זהו בגלל שיש בזה את הענין של “יחי המלך” (אלא שזה צריך לבוא מאתנו ולא ממנו, ולכן הוא מדבר יותר על “עד מתי”, על הבקשה מהקב”ה, אך זהו בעיקר כדי שנבין שצריכה להיות בקשה ותביעה בעיקר מן המלך המשיח).

לעשות הכול כדי להגביר את האחדות בין החסידים

בשעה זו בפרט, כאשר כל אחד ואחת מאתנו כולנו משתדל ורוצה לעשות הכל, כל מה שביכולתו ויותר מזה, בכדי להביא סוף סוף את המטרה הנכספת, הגאולה האמיתית והשלימה – הרי יודעים אנו כולנו היטב עד כמה חשובה ונחוצה וחיונית האהבה והאחדות בינינו בימים אלו, כדי להחיש עוד יותר את הגאולה.

וכפי שהרבי מדגיש (בדבר מלכות ש”פ מטות ומסעי תנש”א): “ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה – לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על ידי ביטול סיבת הגלות (שבאה ע”י ההיפך דאהבת ישראל), שהרי בעמדנו לאחר סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ”ב המסעות ב”מדבר העמים”, נמצאים כבר “על ירדן ירחו” (דרגתו של משיח ד”מורח ודאין”), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות. ולכן, ההדגשה דאהבת ישראל היא – בתור טעימה ועד להתחלה דהגאולה האמיתית והשלמה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל”.

ובוודאי ובוודאי “דער רבי וועט אויספירן”, הרבי יבצע וישלים את כוונתו ורצונו, כולל ובמיוחד גם בכך שאנו כולנו נעשה את מה שבאמת רוצים מאתנו, מתוך אהבה ואחדות אמיתיים, ונביא את ההתגלות לעיני כל תיכף ומיד ממש, כשכל העולם יכריז “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.