חמישים שנה חלפו מאז הזמין אליו הרבי באופן אישי קבוצת חסידים שהגיעו מעמק הבכא, רו

חמישים שנה חלפו מאז הזמין אליו הרבי באופן אישי קבוצת חסידים שהגיעו מעמק הבכא, רוסיה, כדי לשהות עמו בחודש החגים >> אחד מהקבוצה, היה הרה”ח ר’ זושא גרוס, שלמרות יובל השנים שחלפו, מגולל בבהירות רבה את זיכרונותיו מאותו חודש, ואת מסכת הקירובים המיוחדת והנדירה לה זכה, וזכו חבריו, לקבל מהרבי מה”מ >> במשוך היובל

 חמישים שנה חלפו מאז אותו יום בהיר של אמצע חודש אלול תשכ”ו, כאשר בתיבת הדואר של וועד כפר חב”ד נחתה מעטפה מחוץ לארץ. חוץ לארץ, משמע מכתב מהרבי שליט”א. אנשי הוועד, למרות היותם מורגלים בקבלת מכתבים מהרבי, הזדרזו לפתוח את המכתב בדחילו וברחימו, והנה טעות קטנה; אין זה מכתב מהרבי, אלא מראש המזכירות של הרבי, הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב. כולם יודעים שהרב חודקוב לא מרים את ידו או רגלו מבלי לקבל רשות מהרבי, ויהיה תוכנו של המכתב אשר יהיה - אין זה אלא בהוראת הרבי.

וכך כותב הרב חודקוב לוועד כפר חב”ד:

“…הננו להודיעם כי כ”ק אדמו”ר שליט”א הואיל להורות אשר אחד עשר האנשים הרשומים לקמן […] נותנים להם להוצאות הנסיעה רצוא ושוב [הלוך וחזור] לחודש תשרי הבא עלינו לטובה עם הקבוצה. ובטח יתחילו תיכף בהשגת הויזות וכו’, על ידי הרה”ח עוסק בצ”צ וכו’ מו”ה אפרים שי’ וואלף, בכדי שבעזרת השם יתברך יהיה הכל מסודר בעיתו ובזמנו.

בברכת כתיבה וחתימה טובה

הרב ח.מ.א. חדקוב

בשולי המכתב מופיעה רשימת העולים–אורחים, שהרבי הורה לארגן להם את הנסיעה והכרטיס:

ביסק איציק

ברוד ישראל

גרוס זיס [זושא גרוס]

גורביץ בערקו [בערל’ גורביץ]

וישדסקי בן ציון [בן ציון וישצקי]

וישדסקי מיכאל [מיכל וישצקי]

זברובסקי א[ה]רון

כאגאן שמשון

לוונהארץ יוסף

ננוס אליעזר [לייזר ננס]

פרוס בוריס [בערל פרוס].

הייתה זו הפתעה רבתי עבור וותיקי החסידים בכפר חב”ד, כמו גם עבור החסידים שעלו באותן שנים מרוסיה לארץ הקודש, וזכו לקבל הזמנה אישית מהרבי לחודש תשרי, להיות אורחיו. זכות גדולה היא, שאיש מביניהם לא פילל לה.

הרבי לא הסתפק בכך, אלא אף ירד לפרטי פרטים מי זכאי להשתתף בקבוצה, כאשר התנאים המרכזיים היו: עולים מרוסיה שהגיעו בשבע שנים האחרונות, והם מעל גיל עשרים שנה. הרבי גם הבהיר כי “הוצאות הנסיעה תסודר מכאן”.

במלאת חמישים שנה, יובל, פניתי אפוא למורי וחמי הרה”ח ר’ זושא גרוס, מוותיקי חסידי חב”ד בבני ברק, שהסכים בעין טובה לגולל את אירועי אותו חודש תשרי מופלא במחיצת הרבי, חודש שלם שבו שהה כאורחו האישי של הרבי יחד עם עוד מניין של חסידים שהגיעו מ’שם’ - קרי: מעמק הבכא הסובייטי.

ממצרים להר סיני

רוסיה של אותן שנים, התנהלה תחת שלטונו הבלתי מעורער של ניקיטה חרושצ’וב שכיהן כמזכ”ל המפלגה הקומוניסטית ויו”ר מועצת השרים (ראש הממשלה) של ברית המועצות. עלייתו להנהגה של חרושצ’וב, סימנה שינוי קריטי בברית המועצות. הוא פנה לכיוון של רפורמות והמם את משתתפי הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית, כאשר נשא את “הנאום הסודי” המפורסם שלו. בנאום זה תקף וגינה את פולחן האישיות שאפף את סטלין, והאשים את סטלין בעריצות בפשעים וברצח המונים.

בפועל, הרדיפות נגד מתנגדי השלטון נמשכו, כולל גם ‘כלי קודש’, אך הורגשה הקלת מה. אחת ההקלות הייתה בשחרור אסירים ממחנות העבודה, וכן נתינת אשרות יציאה לאזרחים, בעיקר לאזרחי פולין, ואיפשר להם לחזור למולדתם ולהתאחד עם משפחותיהם.

בין האזרחים הפולנים, היו גם הרבה משפחות יהודיות פולניות שיצאו בדרך זו מרוסיה, וכן משפחות שאימצו לעצמן זהות פולנית - אחת מהן משפחת פרוס (בחלק מהזמן שונה שמה לגרוס, מחשש ל’עינא בישא’).

“באותה תקופה יצאנו מרוסיה בזהות פולנית מזוייפת”, מספר הרה”ח ר’ זושא גרוס. “היינו בטוחים שאנחנו חכמים ושהצלחנו להערים על השלטונות. רק כעבור עשרות שנים, קיבלתי דרך ידידי הרה”ח ר’ נוטקע ברכהן ע”ה מסמכים שאיתר בארכיוני השלטונות, מהם עלה כי הם ידעו אודותינו הכל, אך בחרו להעלים עין מיציאתנו הלא–ליגאלית”.

משפחת פרוס - ר’ שמואל לייב (מולע) ורעייתו, ובניהם זושא וחיים (כיום שליח הרבי בבוסטון) - לא הגיעה כל כך מהר אל המנוחה ואל הנחלה. הם התגלגלו במחנות פליטים בפולין במשך כשנה, עד שהצליחו להמשיך בדרכם ולהגיע לארץ ישראל בשנת תשכ”א.

בתקופה הראשונה התגוררה המשפחה ביבנה, ולאחר מכן עברה לכפר חב”ד, שם ‘התגלגלה’ בין בתים שונים, עד אשר נמצא להם מקום משכן של קבע.

זמן קצר לאחר מכן, קיבל ר’ זושא מכתב מהרבי, ובו כתב לו הרבי שעל כל הניסים שראה הוא ומשפחתו, עליו להביא ‘קרבן תודה’, ואשר על כן, הקרבן תודה שעליו להביא, הוא להיכנס וללמוד בישיבה. “נכנסתי ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים’ בלוד, אצל המשפיע ר’ שלמה חיים קסלמן, ממנו זכיתי לקבל קירובים רבים”, מספר ר’ זושא.

“בישיבה נפגשתי עם לא מעט מחבריי ברוסיה מהם נפרדתי כחמש–עשרה שנים קודם לכן, חלקם כאלה שלמדנו יחד בטשקנט. כמובן שהפגישות היו מרגשות ביותר”.

כחמש שנים חלפו מאז, חמש שנים שבמהלכן קבעה משפחת פרוס משכן של קבע בכפר חב”ד. ר’ זושא עצמו נשא אישה ונולדו לו ילדיו הראשונים, כאשר באחד הימים נודע לו פתאום שראשי וועד כפר חב”ד מחפשים אחריו.

מה קרה?

הגיע מכתב מהרבי ובו הוא מזמין אותך יחד עם עוד כמה מעולי רוסיה, להיות אורחיו בחודש החגים. אין זה דבר של מה–בכך. “ההתרגשות הייתה גדולה”, הוא נזכר. “זו גם הייתה הפתעה שכן אף אחד לא ציפה לזה”.

אז קמים ומתארגנים לקראת הנסיעה?

“מה פתאום! קודם לכן היה צריך לפתור שורה של בעיות, בעיקר אצל אלו מבינינו שעבדו בעבודה מסודרת וכעת היה עליהם לקחת חופשה בת חודש ימים.

“אצלי העניין היה יותר מורכב, כי באותה תקופה הייתי מנהל בית הספר תיכון מקצועי ‘תורה ומלאכה’ בתל אביב. הייתה זו משרה רשמית, ואי אפשר לקום ולעזוב סתם כך.

“התחלתי לנסות לגשש ולבדוק איך אוכל לקבל אישור חופשה לחודש ימים, וזה לא היה פשוט לקבל, בפרט בתחילת שנת הלימודים. כאן - מגלה ר’ זושא לראשונה - ראיתי סדרת ניסים של ממש. כשפניתי לפקידי החינוך בעיריית תל אביב כדי לבקש אישור חופשה לא–צפוי ולא–מקובל, הם הגיבו בהתרגשות רבה. לא רק שלא הערימו מכשולים, אלא בכירי העירייה עשו אותי שליח שלהם כדי שאבקש עבורם עצות וברכות מהרבי, כל אחד בהתאם לענייניו. עו”ד חיים מנחם בסוק, מי שלימים היה סגן ראש עיריית תל אביב ומנהל מחלקת החינוך, ביקש שאגש לרבי ואבקש ברכה בעבורו. הוא הצטלם עם נציגי חב”ד בתל אביב, וביקש שאספר לרבי כי הוא עוזר להם.

“אם לא די בכך, הרי שהנהלת העירייה אף קיבלה החלטה שלא להוריד לי אף לא פרוטה מהמשכורת, וזה ללא תעודת מחלה וכדו’… ואכן, לקחתי עמי את שמות עובדי העירייה והפקידים שרצו בכך, והעברתי הכל למזכירות”.

 

הפגישות עם החסידים שיצאו מרוסיה היו ממש מזעזעות

הימים האחרונים של שנת תשכ”ו.

קבוצת החסידים מרוסיה התערתה יחד עם קבוצה גדולה יותר של חסידים שנסעו לרבי במטוס מיוחד. כל המטוס היה ספוג באווירת נסיעה לרבי, והרוח שנשבה בו, הייתה בהתאם. “בכל שורת כסאות למדו עניין אחר כהכנה לקראת הנסיעה”, נזכר ר’ זושא גרוס. “אני עצמי ישבתי ליד ר’ זושא וילימובסקי הפרטיזן. כולם אמרו ‘לחיים’, נערכו באוויר מנייני תפילה, והייתה אווירה מיוחדת של היכון לקראת…”

ביום שני, כ”ז באלול תשכ”ו, נחתו האורחים בשעה טובה ומוצלחת בשדה התעופה על שם קנדי בניו יורק, ומשם נסעו במכוניות של מקבלי הפנים שהמתינו להם, ועמם הגיעו לקראון הייטס.

הפגישה של האורחים שבאו זה עתה לחסות בצל סתר כנפיו של הרבי, הייתה מרגשת במיוחד, כפי שתאר זאת הרה”ח הרב שלום דובער הלוי וולפא ביומנו מאותם ימים: “ב–770 חיכו הרבה מאנ”ש, וכל כמה דקות הגיע קאר [רכב] משדה התעופה, הנושא בתוכו כמה מהאורחים. הפגישות בין החסידים שיצאו מרוסיה, לבין מכיריהם וקרוביהם כאן היו ממש מזעזעות, וילאה עטי מלתאר זאת. ביחוד מעניין לראות איך שהיהודים מרוסיה, זקנים וצעירים, עמדו בדחילו ורחימו לפני שראו את פני כ”ק אדמו”ר שליט”א בפעם הראשונה, רובם ככולם כבר לא ראו ‘רבי’ יותר מ–45 שנה, כלומר לא את הרבי הריי”צ, שיצא גם כן מרוסיה לפני הרבה שנים והיה בפולין, וכמובן לא את כ”ק אדמו”ר שליט”א”.

 

הרבי שאל האם החסידים מרוסיה נמצאים לידו

במהלך החודש הקרוב, זכו חברי קבוצת העולים מרוסיה, לסדרה של קירובים מיוחדים מצד הרבי, שראה בהם את אורחיו האישיים. במהלך האירועים השונים, הרבי הראה להם אותות של קירוב נדירים ומיוחדים שעוררו את השתאותם גם של החסידים הוותיקים שהיו רגילים לשהות עם הרבי מדי חודש תשרי.

כך למשל, לבקשת הרבי עמדו האורחים על בימת ההתוועדויות בסמוך למקום בו ישב. באחת ההתוועדויות הרבי אמר ‘לחיים’ לכל אחד מקבוצת העולים. כאשר הגיע אל ר’ יוסף לבנהרץ, אמר: “לאמיר זיך באקענען מיט עטקא’ס קינדער” [= בואו נערוך היכרות עם ילדי עטקא]…

ביומנו שכתב באותם ימים, מתאר הרה”ח ר’ ישראל יואל סוסובר את היחס המיוחד לו זכו האורחים שהגיעו מרוסיה “בכלל, תפסו [חשיבות מיוחדת] אורחיו הפרטיים של כ”ק אדמו”ר שליט”א, 11 היהודים שהגיעו מ’שם’. הם עמדו ליד כ”ק אד”ש בתפילות, בתקיעות ובהתוועדויות וכן בתפילות”.

הקירובים המיוחדים הגיעו לשיאם בראש השנה, לקראת התקיעות - אחד הזמנים המיוחדים והמרגשים ביותר בליובאוויטש. וכך מתאר שוב ר’ ישראל יואל סוסובר ביומנו מיד לאחר ראש השנה מיומו הראשון של ראש השנה:

“הבוקר ירד אדמו”ר שליט”א להתפלל בשעה 10, והביא עמו סידור אדמו”ר הזקן החדש, והתהילים ‘יהל אור’ והסידור, וביד הימין השופרות כשהם מעוטפים, ור’ לייב גרונר אחריו עם הפדיונות. מיד שעמד התחיל להסתכל בכוונות התקיעות והביט משך זמן, ואחרי זה התחיל להתפלל.

“ב’חמישי’, כשאדמו”ר שליט”א ניגש לבימת הקריאה, לקח סידורו והשופרות עמו, ולייב גרונר אחריו עם ארבעה חבילות הפדיונות. מיד כשאדמו”ר שליט”א עלה, התנפלו כולם על השולחנות, על הספסלים, והיה “שמח”. בהתחלת ההפטרה בכה אדמו”ר שליט”א. אחרי מפטיר הביט מסביב האם ישנו עמו על הבימה הרוסים [העולים מרוסיה], ואחר כך שם טליתו על הפדיונות, ושם ראשו על הפדיונות, וכך היה תחת טליתו כחמשה רגעים. אחר כך הרים את הטלית והביט שוב לראות האם יהודי רוסיה נמצאים לידו, ואחרי זה שם טליתו על המצח והתחיל ‘למנצח’…”

גם למחרת חזר ונשנה הדבר - “אחרי מפטיר התחיל אדמו”ר שליט”א להסתכל על הבימה האם נמצאים כל הרוסים, וכשלא ראה את כולם, התחיל לחפש אותם בין הקהל והביט לכל הצדדים, ואמר שר’ אשר ששונקין, ומענדל פוטרערפאס, ומרדכי חן, ובנו של ר’ אשר ששונקין, ובנו של ר’ מענדל פוטערפאס (בערל) יעלו על הבימה. הוא חיפש אחריהם משך זמן עד כדי כך, שאמר ‘אתם רוצים שאני ירד למטה לרוסים’? וכשראה אדמו”ר שליט”א למטה את דוב פוטערפאס, קרא אותו באצבעו שיעלה”…

האם אתה גם עמדת על הבימה של הרבי בשעת התקיעות?

ר’ זושא: “בוודאי! אני עמדתי על הבימה של קריאת התורה ממש מאחורי הרבי, ולידי עמד ר’ מענדל פוטרפס. אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגשתי באותה שעה, כשהרבי לפניי, ולידי המשפיע שהיה הדמות, בה”א הידיעה, ברוסיה, ר’ מענדל…

“בשלב מסויים, רגע לפני התקיעות, הרבי הסתובב אחורה ושאל “זושא איז דא? בערל [אחי] איז דא? און די ברידער [האחים וישצקי] זיינען דא? כיוון שעמדתי מקרוב, ראיתי היטב את כל עבודת הקודש, כיצד הרבי מחליף את השופרות ועוטפם במטפחות השונות, מחליף שופר יותר גדול ביותר קטן, ולהיפך. ממש עבודת קודש שמיימית שאין לנו כל מושג בה.

“את המעמד של התקיעות אי אפשר לתאר… הייתה בי תחושה שגורל העולם כולו תלוי ברגעים האלה, וכעת ממש נכתב גורלו של העולם בהתאם למה שיפעלו כאן, על הבימה… אני זוכר את הבכיות והרטט של הרבי, לפני התקיעות, זה מעמד שאי אפשר לתאר. אני גם זוכר את הבכי של ר’ מענדל בעת התקיעות. הוא לא יכול היה להירגע. כמדומני שזו היה התשרי הראשון שלו אצל הרבי.

“על הבימה הייתה צפיפות באופן לא רגיל. בין הנוכחים עמד גם ר’ בערל גורביץ’ שהיה מחברי הקבוצה שלנו. בשלב מסוים, תוך כדי תקיעות, הרגשתי שר’ בערל גורביץ’ לא מרגיש טוב. הוא נדחק על ידי האנשים על מעקה העץ שכנראה לחץ נוראות על צלעותיו. בשלב מסוים התחיל לחרחר. חשבתי לעצמי שאו–טו–טו אלו רגעיו האחרונים. לא מצאתי מנוחה למרות גודל המעמד הנאדר בקודש, וחשבתי שצריך לעזור לו במשהו, אבל לא ידעתי מה לעשות.

“בלית ברירה התחלתי להפריע לר’ מענדל פוטרפרס ולחשתי לו שר’ בערל הולך למות. ר’ מענדל לא הגיב, ואני מביט שוב, חסר אונים, בר’ בערל, ורואה שהעיניים שלו מתעגלות ופניו מתעוותות. התחלתי שוב ‘לנענע’ בחזקה את ר’ מענדל פוטרפס, ואז, בלית ברירה הסתובב אלי ואמר לי בלחש ‘מה אתה רוצה? טוב מאד, להסתלק עכשיו בעת התקיעות של הרבי על הבימה של הרבי, לא יכול להיות יותר טוב מזה…’ כששמעתי כך, עזבתי את ר’ מענדל…

“מיד לאחר התקיעות פתח הרבי ואמר בניגון הידוע ‘אשרי העם יודעי תרועה’. מיד לאחר מכן, הסיר במקצת את הטלית מפניו, ופנה להסתכל כלפי הציבור ימינה ושמאלה. אני זוכר כמו היום את ההבעה שהייתה על פניו - סבר פנים יפות, מעט שוחקות.

“ברגע שהרבי ירד מבימת הקריאה, השתחרר קצת הלחץ וראיתי במוחש את ר’ בערל גורביץ “קם לתחיה”, כשגוון פניו חוזר לצבע נורמלי, והוא החל לנשום באופן מסודר…”

יחס אבהי ב’יחידות’

במהלך החודש זכו האורחים לעוד שורה ארוכה של קירובים נדירים ומרגשים. כך למשל ביקש הרבי מהגבאי של 770, הרב יוחנן גורדון, שיתן לכל אחד מהקבוצה עליה לתורה. הרבי אף נידב 250 דולר עבור העליות באמרו לגבאי “פאר מיינע אורחים” [= עבור האורחים שלנו]. “ר’ יוחנן גורדון עצמו סיפר לי זאת, והוסיף כי העז ואמר לרבי שלוּ הוא היה מוכר את העליות לכלל הציבור, הוא היה מקבל סכום גדול יותר. הרבי חייך חיוך רחב ואמר לו ‘נו, אתה תעשה לי פרוטקציה כלשהי’…”, מספר ר’ זושא.

באותו חודש זכה ר’ זושא להיכנס ליחידות פעמיים. “לקראת היחידות הייתי מאד נרגש. אני זוכר שכשעמדתי ב’גן עדן התחתון’ בטרם נכנסתי אל הקודש פנימה, הלב שלי רעד בצורה לא רגילה, עד שהרגשתי כאילו דש הסירטוק שלי עולה ויורד…

“כשפתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, אמרתי כפי שלימדו אותי ברכת ‘שהחיינו’ בקול רם והרבי ענה ‘אמן’, ומיד הרבי אמר לי בנימה אבהית ובחיוך רחב ומרגיע ‘אינך צריך להתרגש’…

“במהלך היחידות הרבי התעניין לגבי כמה ענינים שהיו ברוסיה, אך בעיקר דיבר איתי על ענינים רוחניים ששאלתי. ביחידות השניה, זכורני שהרבי שאל אותי, גם כן בנימה של קירוב: ‘נו, מה כותבת לך הבעלבאסטע’?”

אלו שבאו מטשקנט - יגידו ‘לחיים’

לקראת חג הסוכות קיבלו אחד עשר חברי הקבוצה שני אתרוגים ושני לולבים מידו של הרבי, והם השתמשו בזה לאורך החג.

הקירובים נמשכו בשמחת תורה, כאשר במהלך פסוקי ‘אתה הראת’, הורה הרבי לתת לכל אחד מהם לקרוא פסוק בקול רם.

“לאחר ההקפות, בשעה 4 לפנות בוקר בערך, ניגש אלי פתאום הת’ שלמה  רייניץ, שהיה משב”ק בביתו של אדמו”ר הריי”צ נ”ע, ואמר לי ‘תרוץ מהר לדירת אדמו”ר הריי”צ, עוד מעט מתחילה סעודת חג, והרבי הורה שהאורחים ישתתפו”…

“זו הייתה חוויה רוחנית לא רגילה”, מתאר ר’ זושא. “ישבתי סמוך לשולחן בצד בו ישב הרבי, שלישי או רביעי ממנו. לידי ישב הרב שמואל לויטין ומולי ישב יהודי הונגרי שאינני זוכר את שמו, לידו ישב הצייר ר’ הענדל ליברמן. בהמשך ישב הרש”ג, מול פני קדשו של הרבי. מסביב עמדו אנשים שונים.

“שמתי לב לאווירה המלכותית ששררה במקום שהתבטאה גם בפרטים הקטנים, בכלים היפים, בסט הסכו”ם המהודר, בעריכת השולחן וכמובן באווירה. גם צורת ההגשה הייתה צריכה לימוד. שלוש מנות ועוד ליפתן, סעודה כיאה לבית מלוכה. הרבי עצמו פיזר שכבה עבה של מלח מעל הדג בצורה כזאת שלא ראו כלל את הדג. איש מהנוכחים לא החל לאכול עד שהרבי עצמו התחיל. הרבי מצדו הסתכל ולא פתח בטעימה עד לאחר שווידא שכל אחד מהאורחים קיבל את המנה שלו. שמתי לב שהרבי מקפיד שלא משתמש בסכין, וגם לא ביד שמאלו שהייתה מונחת כל הזמן על ברכו.

“במהלך הסעודה שאלו שאלות שונות את הרבי, כפי שכבר בוודאי פורסם במקומות שונים.

“רק בשעה 5:30 לפנות בוקר, כמעט אור ראשון, הסתיימה הסעודה, והרבי יצא ראשון מחדר האוכל.

“בטרם יצאתי, פנה אלי הרש”ג ‘בחור’ל בחור’ל, הבא לי ס”ו [ספר המאמרים תרס”ו] וכוס תה’…”

מההתוועדות שנערכה בשבת בראשית תשכ”ז, נחרת בזיכרונו של ר’ זושא המקרה המעניין הבא:

“באמצע ההתוועדות הורה הרבי פתאום “אלע טשקנטער זאלן זאגן לחיים” [= כל אלו מטשקנט, שיגידו ‘לחיים’]. פתאום ראיתי את ר’ ישראל דוכמן עולה במהירות על הבמה של הרבי ואומר ‘רבי, אני מטשקנט’. הרבי הסתכל עליו בחיוך רחב ואמר לו ‘תביא עֵד’… הוא הסתובב אחורה, הביט ימינה והביט שמאלה, ופתאום ראה את אביו, החסיד הישיש ר’ זלמן דוכמן. הוא רץ מהר, ובגלל הצפיפות הגדולה, הצליח אך בקושי ‘לשלוף’ אותו ממקומו והביא אותו עד לרבי באמרו ‘רבי, הנה העֵד שלי’. הרבי הסתכל ובצחוק רחב אמר לו ‘אבא לא יכול להיות עד’… למרות שהרבי ראה כמה עמל הוא השקיע כדי להביא את אבא שלו עד לשולחן של הרבי, הרי לא קיבלו כעֵד - ובכל זאת, מתוך חיוך רחב מאוד, נתן לשניהם ‘לחיים’…”

“אתה” ו”אתם”

מספר ר’ זושא גרוס אחד מרשמיו בהיותו ב’יחידות’: במהלך היחידויות, הרבי היה פונה אלי בלשון “דו” (אתה) ולא בלשון שהיה רגיל לפנות לאנשים אחרים “איר” (אתם), לשון כבוד יותר. אני כמובן שמחתי בזה מאד, כי אצל חסידים, סוג של אות כבוד מהרבי, לא נחשב ל’אות של כבוד’…

חלפו שנים, ובאחת השנים נסעתי עם בני הגדול אפרים שי’. כיוון שהיה תלמיד מצטיין בישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד, זכה בעבור לימודיו בכרטיס וחצי.

שנינו נכנסנו ליחידות בקודש פנימה, וברוב היחידות הרבי שוחח עמו. הרבי שאלו לשמו, והוא נעמד כמו חייל ואמר “אני אפרים פרוס, תלמיד ישיבת ‘תומכי תמימים’ כפר חב”ד”. למשמע התשובה הרבי חייך נוכח המנגינה הנחושה שבה נאמרו הדברים.

“ומה אתה לומד”? שאל הרבי.

“פסָחים”, הוא אמר בהברה של לשון הקודש.

“פסַחים” תיקן אותו הרבי באופן שהדיבור יהיה על פי כללי הדקדוק ובעברית תקינה.

הרבי המשיך לשאול אותו לגבי תוכן לימודיו, ואפרים החל להרצות בשטף את הסוגיה בה אחז, בעוד הרבי מקשיב. בשלב מסוים הרבי הרים את ידו וסימן לו שזה מספיק, וכאן בירכו בשפע של ברכות - שיהיה תלמיד חכם, חסיד ירא שמים ולמדן, ושילמד באופן של אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בהלכות הנצרכות ביום יום. בטרם יצא, הורה לו הרבי לגשת למזכירות ולקבל שם ספר תניא עם חתימתו של הרבי.

במהלך היחידות שמתי לב, כי בנוכחותו של בני, הרבי שינה מלשונו אלי מאז ומתמיד, ופנה אלי בלשון רבים: “אתם” (איר). מכיוון שבמשך כל השנים הרבי דיבר איתי תמיד בלשון “אתה”, הרגשתי מאד לא בנוח שהרבי פונה אלי בלשון “אתם”; הרגשתי מעין ריחוק. 

ייתכן שהרבי הרגיש מה שחשבתי ביני לבין עצמי, אבל לאחר שבני יצא, שוב פנה אלי הרבי והפעם השתמש כמה פעמים במילה “אתה”.

לאחר היחידות, קיבלתי גם אני הוראה לגשת למזכירות ולקבל ספר תניא בחתימתו הקדושה. בחדר המזכירות, פניתי אל המזכיר הרב גרונר וסיפרתי לו את הסיפור. קיוויתי שיידע לפרש בעבורי את הדברים.

הוא השיב לי מיד: “מה לא מובן? כאשר הבן שלך היה איתך, הרבי פנה אליך בלשון של כבוד, לשון רבים, כדי שהבן יבין שהרבי מכבד את אבא שלו. אבל כשהוא יצא, המצב חזר לקדמותו ועבור הרבי נשארת “דו”…

גשם ושמש בסוכתו של הרבי

מוסיף ומספר ר’ זושא גרוס:

באותן שנים, כשיוצאי רוסיה היו מועטים, וכל אחד מהם היה בבחינת ‘מיוחד’, זכינו לקירובים גדולים מהרבי.

הרבה סיפורים וזיכרונות נעימים רשומים באמתחתי מאותו תשרי, אך אספר על מקרה שאירע לנו בחג הסוכות - מקרה שמיימי ומפליא לו הייתי נוכח ועד.

היה זה בעיצומו של חג הסוכות. באותם ימים הרבי עדיין ערך התוועדות–חג בסוכה הגדולה שהיתה ממוקמת באותו מקום בו נמצאת כיום סוכת בית הכנסת. אף על פי שהיתה זו סוכה גדולה שיכולה היתה להכיל הרבה חסידים, מכל מקום הצפיפות והדוחק היו גדולים ביותר. כמעט ואי אפשר היה לזוז.

זמן רב קודם תחילת ההתוועדות תפסו ה’בעלי–בתים’ והבחורים מקומות כדי שיוכלו לראות ולשמוע. כיוון שהגעתי מרוסיה, עמדתי יחד עם קבוצת אורחים ‘מיוחסים’ ‘יוצאי רוסיה’, בסמוך לרבי. בתוך הקבוצה היו גם החסידים הנכבדים ר’ אשר ששונקין, ר’ מענדל פוטרפס, ר’ לייזר ננס, האחים ר’ מיכל ור’ בן ציון וישצקי, ר’ ישראל ברוד, ר’ בערל גורביץ, ר’ אלימלך לבנהרץ, אבי - ר’ שמואל פרוס, אחי בערל ואני.

עוד אנחנו עומדים ומחכים לכניסתו של הרבי, ולפתע נפתחו ארובות השמים וגשמי זלעפות החלו יורדים ושוטפים. כעבור דקות אחדות החל הגשם לחדור לתוך הסוכה, על ראשיהם של מאות החסידים שהמתינו לכניסתו של הרבי.

בין כך ובין כך, נכנס הרבי, ואני זוכר היטב שפניו האירו בצורה לא רגילה. שמחת החג היתה נסוכה על פניו הקדושות. הבחנתי כי הרבי לבוש במעיל.

הרבי התיישב במקומו ומיד החל בהתוועדות, בעוד הגשם ממשיך לרדת ללא הפוגה. ברקים הבריקו, ורעמים הרעימו, וברגע מסוים נפערה ‘ארובה’ מתוך הסכך, וזרם חזק של מים החל לרדת על ראשי, כשהמים שוטפים אותי מכף רגל ועד ראש…

בקהל היה קצת בלבול ומבוכה, האם ההתוועדות תמשיך בצורה שכזאת? ואם כן, עד מתי?

עוד אני חושב לעצמי את המחשבות הללו, נענה לפתע הרבי ואמר בערך בלשון הזו: “נו, אפשר שאם יורידו את המעילים אז ייפסק הגשם”. ומיד קם הרבי ממקומו, פשט את מעיל הגשם, קיפלו והניחו על השולחן לצדו.

מובן שכולם עשו גם כן כך. הראשון שעשה זאת היה החסיד ר’ משה סלונים ע”ה, ולאחריו ר’ ישראל ליבוב ועמם שאר הציבור. אני לא יכולתי להוריד את המעיל מחמת הצפיפות האיומה, אם כי, בין כה המעיל לא הועיל…

באותו רגע - ואני מדגיש שהיה זה באותו רגע - קרן של שמש הבליחה מתוך העננים השחורים וחדרה בעד ה’ארובה’ שנפערה בסכך. היה זה פלא גדול, שכן עד לאותו רגע עננים שחורים וכבדים כיסו את פני השמים, ולפתע חדרה קרן אור של שמש…

הרבי המשיך להתוועד מתוך שמחה גדולה. ניגנו ניגונים ואמרו ‘לחיים’. מובן שזרם המים פסק ואני יכולתי קצת להתרכז בתוכן הדיבורים בהתוועדות.

בסיום ההתוועדות, לאחר ברכה אחרונה, קם הרבי ממקומו, לבש את המעיל שנית ופנה לצאת מן הסוכה. רגע לאחר שלבש את המעיל, שוב נפתחו ארובות השמיים, וגשמי הברכה שבו לשטוף את העיר ניו יורק…