“הייתי בחודש שבט בכמה עיירות. בכל המקומות חזרתי דא”ח ועשיתי התעוררות על דבר לימוד דא”ח”.

הרב לייב שיינין, רבה של דוקשיץ, לא רק שלא נהנה מתפקידו החשוב ומתוארו הרם, אלא קיבל על עצמו לכתת רגליו מעיר לעיר ומעיירה לעיירה ברחבי ליטא ורוסיה הלבנה, והפיח רוח חסידית אותנטית בכל מקום. הוא חזר מאמרי חסידות ברבים, ייסד שיעורי תניא לרוב לצמאי הדעת, ואף פעל רבות למען “תומכי תמימים” בוילנה • מיוחד לראש השנה לחסידות - י”ט כסלו • הרב אריה לייב שיינין הי”ד - פרק שני

“שול הויף”- החצר שבה שכנו ארבעת בתי כנסת ליובאוויטש בדוקשיץליטא - מחוזות מבצר שבהם קמו והתבססו החוגים המתנגדים לחסידות, משם יצאו החרמות והגידופים, משם יצאו המלשינים והמתנגדים הגדולים ביותר שלחמו בשצף קצף כנגד תורת החסידות, ראשיה ונשיאיה.

שנים חלפו, ותורת החסידות החלה להכנס אט אט לתוככי מבצרי המתנגדים. עוד עיר ועוד עיירה ‘החליפו צד’, כאשר יהודי הקהילות טעמו מטעמה המתוק והמאיר של תורת החסידות, והפכו את חייהם לחיים של תורה ומצוות כשהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות.

אי שם באחת מעיירות ליטא מתייסד לו עוד שיעור תניא. המגיד שיעור יושב במרכז השולחן וסביבו שומעי לקחו, חסידים וכאלה שעדיין אינם, מאזינים בשקיקה ובולעים בצמא את ההסברים על הבינוני ומלחמותיו, ועל העיר הקטנה שעוברת מיד ליד, מצד לצד.

עוד עיירה ועוד עיירה, ונשיא ליובאוויטש - הלא הוא כ”ק אדמו”ר הריי”צ אינו מסתפק בכך. הוא שולח את הגאון החסיד הרב אריה לייב שיינין להפיץ חסידות בערי ליטא השונות ורוסיה הלבנה. גם כאשר הוא מכהן פאר כרבה של דוקשיץ, הוא לא בוחל, נוטל את מקל הנדודים, מוחל על נוחיותו, ויוצא לדרכים הארוכות, חודשים ארוכים במטרה נחושה להאיר את העולם באור של תורה וחסידות. בכל מקום אליו הוא מגיע, הוא חוזר דברי חסידות בפני קהלים שונים ומגוונים. הוא מגיע גם לעיירות קטנות, כאשר סביבו מתקבצים קומץ מיהודי המקום. לדידו, אם מעט ואם הרבה - חסידות צריך לומר. כאשר הוא רואה את הצימאון ואת הנכונות להוסיף ולשמוע, הוא מייסד על אתר שיעורי תניא וחסידות.

וכך כותב הרב שיינין לאדמו”ר הריי”צ באותן שנים: “הייתי בחודש שבט בכמה עיירות. בכל המקומות חזרתי דא”ח ועשיתי התעוררות על דבר לימוד דא”ח”.

הוא מוסיף ומפרט את רשמיו מכל מקום לשם הגיע: “[בעיירה]דהאלוביטש, חוזר שם השו”ב ר’ ישעיה רפאל שי’ [פרידמן] בכל שבת קודש דא”ח. בפליסא עוררתי את השו”ב ר’ ישראל שי’ שיאמר תניא בכל יום, ושמעתי שאומר. בדיסנא אומר בכל יום דף גמרא [יו”ר ועד הקהילה] ה”ר שמריה יפה [מנהל בנק ועסקן חב”די, הי”ד]. בכל פעם היותי שם מעורר אני אותו שיאמר אחר כך תניא, ומתחיל. גם בפעם הזאת דיברתי הרבה אודות זה ועשיתי התחלה.

“בוילנא אומר דף גמרא במנין קריזנער, ר’ אלי’ וויץ, ועשיתי התעוררות שיאמר אחר כך תניא. בכלל בכל המקומות עשיתי כפי יכולתי, על כל פנים לשעה מתעוררים. השי”ת יעזור ותפעול נסיעתי רושם אמיתי וטוב בכל המקומות שהייתי, ויעזרני השי”ת לעבדו באמת ולשוב באמת. ירחם השי”ת על כלל ישראל בכל המקומות בגו”ר

ארי’ ליב בן שרה שיינין מדאקשיץ”.

כן, גם בוילנא, מקום היכלי השן של המתנגדים, ביקר הרב שיינין, וקרא שם בשם ה’ א–ל עולם - על ידי תורת החסידות.

ראשיתך מצער

כפי שסופר בפרק הקודם, בעיצומה של התוועדות שמחת תורה תרפ”ב, קרא אדמו”ר הריי”צ לרב לייב שיינין והורה לו להתמנות כרבה של העיר דוקשיץ, עיר חשובה בתוככי ליטא.

חסיד ומקושר הרב שיינין בכל נימי נפשו לאדמו”ר הריי”צ, ועל אף שהבין כי לא יהיה לו קל בתפקידו החדש, עשה את דרכו לדוקשיץ יחד עם בני ביתו, כשהוא מקבל על עצמו בעול ובהכנעה רבה את משרת הרבנות בעיירה.

לא קלה הייתה ההתחלה. באותה תקופה חלק מיהודי העיר נמנו על החוגים המתנגדים לחסידות - ורב חסיד, ועל אחת כמה חב”די, היה לצנינים בעיניהם.

משהגיע לעיר, החליטו ראשי המתנגדים להציב מועמד משלהם לרבנות העיר. הדבר לא היה פשוט, שכן לרב שיינין לא היה ‘ציור’ של דמות רבנית, אלא יותר דמות של ‘ביטול’ניק’, שכל מעייניו היו נתונים בתפילה, בעבודה ובלימוד חסידות. כל נושא ההנהגה היה רחוק ממנו, וכאמור, הוא עשה זאת רק בגלל ציוויו של אדמו”ר הריי”צ.

המתנגדים ניצלו עובדה זאת והביאו לעיר את הרב מרדכי יעקב גאלינקין. הם ניסו בכל דרך להכתירו כרב עיר, כאשר מנגד, אדמו”ר הריי”צ ממשיך לתמוך בר’ לייב שיינין, ואף שיגר אליו מכתבי עידוד ותמיכה שחיזקוהו בתפקידו. לא פעם הגיעו מים עד נפש כתוצאה מהמחלוקת והרדיפות, אך בשל פקודתו של הרבי, לא עלתה בלבו אף לא מחשבה לעזוב את משמרתו.

הרב שיינין היה פרוש מעניני העולם הזה עד כדי אי התמצאות מוחלטת בעניינים שונים של העולם הזה. בשלב מסוים, כמה מתושבי העיירה שהתנגדו למינויו כרב, ניגשו אל מושל המחוז הגוי, וגוללו בפניו את סיפורי “בטלנותו” של ר’ לייב, תוך שהם מציינים כי אין הוא ראוי לכהן כרב בעיירה כה מכובדת, ויש צורך לבחור ברב שיהיה לבוש בהתאם למעמד העיר והקהילה.

דבריהם נכנסו באוזני המושל, והוא שלח לקרוא לרב. משהגיע הרב, הביט בו המושל, והתרשם מאוד מתואר פניו. בו במקום קם והכריז כי כך נראה רב אמיתי: “תוארו כפני מלאך אלוקים” והוא המתאים ביותר לכהן כרב בעיירה דוקשיץ.

המחלוקת הלכה והתעצמה, ולבסוף החליטו הרשויות בדוקשיץ לקיים בחירות רשמיות לרבנות העיר. משום מה התקיימו שני סיבובי בחירות, ובשתי הפעמים ניצח ר’ לייב ברוב מוחץ ומאז הפך לרבה הרשמי של העיר דוקשיץ. הנהלת הקהילה מצידה העניקה לו בית למגורים, ומכוח תפקידו זה ניהל את כל הענינים הרשמיים של יהודי העיר - רישום נישואין, לידות פטירות ועוד. הרב לייב מצידו המשיך להיות מונח בעבודת התפילה ובלימוד החסידות. 

מכשולים רבים היה עליו לעבור עד שהקהילה כולה - שהייתה מורכבת באותן שנים מחסידים, מתנגדים, ומיהודים שאינם שומרי מצוות - קיבלה אותו לרב רשמי. אט אט החל לבסס את מעמדו והוא נודע כ”פוסק” חשוב. “מגדולי בעלי ההוראה”, מכנה אותו הרב אליעזר קרסיק ברשימותיו שפורסמו בספר ‘עבד אברהם אנכי’.

מי שקיבלו במאור פנים והפך לידידו הקרוב, היה הרב יוחנן גורדון, השו”ב בדוקשיץ שלמד בעבר ב”תומכי תמימים” בליובאוויטש. על ידידות ייחודית זו וההתקשרות המיוחדת של ר’ לייב שיינין, כתב הרב גורדון לאדמו”ר הריי”צ:

“מעת אשר שלח כ”ק שליט”א את ידידנו הרב ר’ ארי’ לייב שי’ שיינין לרב בעירנו דאקשיץ, הוא נצמד בקירות לבבי, כי מצאתי בו כל המ”ח מעלות [שהתורה נקנית בהם] שבשנו חכמים [פרק ו’ בפרקי אבות, המתחיל ב”שנו חכמים” - ש.ז.ב.] והעיקר תום לבבו והתקשרותו לכ”ק שליט”א, אשר אצלו אין הפרש אפילו כמלא נימא בין הבעל שם טוב הקדוש לכ”ק שליט”א”.

היו בה בדוקשיץ טחנת קמח, מנסרה ומִבשלה לבירה. רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר ומיום השוק שהתקיים פעם בשבוע ביום שלישי. ביום זה היו איכרי הסביבה מביאים את תוצרתם למכירה ותמורתה היו קונים בחנויות היהודים מזון ובגדים למשפחותיהם.

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, התגוררו בדוקשיץ כארבעת אלפים וחמש מאות נפש, מתוכם כשלושת–אלפים יהודים והשאר גויים ממוצא ביילורוסי, פולנים מעטים ומשפחות בודדות ממוצא טטרי. בזכות הרוב היהודי המכריע, הקהילות היהודיות בעיירה פרחו ושגשגו. בכיכר בתי המלאכה שבסמוך לנהר ברזינה, שכנו בתי הכנסת; ארבעה מתוכם היו שייכים לחסידי ליובאוויטש ורק החמישי היה שייך לקהילת ה’מתנגדים’. בסמוך שכנו המקווה, החדרים ובתי המלאכה הזעירים של תושבי העיירה.

בעיניים עצומות ובפנים משולהבות

הסופר החסידי הרה”ח ר’ ניסן גורדון, גדל בילדותו בדוקשיץ. דמותו של הרב שיינין נחקקה בו והוא כתב לימים רשימה המתארת את דמותו של הרב שיינין, כחסיד וכרב.

“רק פעמיים בשנה היה ר’ לייב, הרב החסידי של העיירה שלנו, עולה על הבימה כבעל דרשן. בשבת תשובה ובשבת הגדול.

במהלך כל השנה הוא רק חזר חסידות מידי שבת לאחר תפילת מנחה ב”חב”דניצע” [חדר שני] של בית הכנסת. בשבת לפנות ערב, לאחר תפילת מנחה, כאשר בחצר בית הכנסת כבר החל להחשיך, היו כמה מנינים של יהודים מתאספים ב”חב”דניצע” ור’ לייב נהג לחזור חסידות. ר’ יוחנן גורדון היה מנגן את הניגון לפני המאמר שנועד להכין את האווירה לר’ לייב שישב בראש השולחן, כפוף יותר מתמיד, ובמצח חרוש קמטים ויד על העיניים התנענע אנה ואנה, לפי לחן הניגון ללא המילים שר’ יוחנן שר.

כאשר הניגון הסתיים, ר’ לייב הפך להר געש שיורה להבה אחת אחרי השניה. ללא הרף. לא כל היהודים שישבו בחשיכה ב”חב”דניצע” הבינו את דבריו של ר’ לייב, אבל כולם ראו במוחש שהוא עצמו יודע די טוב מה הוא אומר, וכל מילה שיוצאת מפיו היא כניצוץ בוער.

חזרת המאמר בשבת לפנות ערב היתה ההופעה הפומבית היחידה שלו בפני יהודי העיירה. 

אבל שר’ לייב יעלה על בימה כדרשן - מאן דכר שמיה. הרי כדי לומר דרשה מוכרחים לרדת אל השומעים ו’ללעוס’ בשבילם כל מאמר וכל רמז, וזה לא התאים לאישיות של ר’ לייב. הוא היה בעיקר חסיד, ואפילו העובדה שנהיה רב גם היא לא היתה משום שבחר לעצמו את הרבנות כקריירה, אלא בגלל שהיה חסיד והרבי (הריי”צ נ”ע) ציוה עליו בשמחת תורה תרפ”ב, בשולחן החג ברוסטוב, לנסוע לדוקשיץ ולהפוך לרב.

בתקופה הראשונה, אפילו בבית הכנסת החסידי שאליו הוא בא להתפלל לא רצו לקרוא לו לעלות לתורה בתואר הרב, אבל כיון שהרבי הורה לו להיות רב, הוא עמד בתוקף על התואר הרבני.

בליבו הוא בוודאי חשב שהרי הגבאי שלא רוצה לקרוא לו בתואר הרב צודק, אבל הוא היה חוזר ואומר לעתים קרובות כי כאשר הרבי הורה לו לנסוע ולקבל את הרבנות בעיירה, הוא הוסיף את המילים “זנאי פאנו” (דע מיהו בעל הבית) …

במקום לדרוש בפני הציבור, ר’ לייב נהג להתפלל באריכות בינו לבין עצמו. יום יום הוא היה נדחק במקומו מאחורי ארון הקודש וכשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין נוהג היה להתרומם ולעוף מתוך העיירה הקטנה, הענייה המוקפת גויים, אל הרקיעים הגבוהים, באמצעות שני הכנפיים שלו, הגדפין של אהבה ויראה שעוד בבחרותו בליובאוויטש העניקו לו שם כאחד מיחידי הסגולה. לפי אחד הנוסחאות, הרבי הרש”ב נ”ע אמר שכל תומכי תמימים היתה כדאית בשביל לייבע אחד, וכל השאר כולו ריוח… ולפי נוסח אחר הרבי אמר שלייבע הוא בינוני של ספר התניא, עליו נאמר “לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם” (תניא פרק יב).

האם יתכן, אפוא, שיהודי כזה יעלה על הבימה כמגיד, ילבש טלית ויישא דרשה?

ואולם כאשר כבר נבחר רשמית בבחירות, וספרי הרישומים כבר היו בביתו, הרי כחסיד הוא ראה הכרח לדרוש בפני הציבור. ככל שהדבר יהיה קשה, הרי ללא דרשה בשבת הגדול למישהו עוד עלולים ליפול ספיקות בדבר רבנותו, וממילא הרי זה ספק האם הוא ממלא את השליחות של הרבי להיות רב.

דרשה בפני הציבור היא בוודאי לא דבר יותר גרוע מללכת לקבל את פני הפקיד שהגיע מווילנא - טען ר’ לייב בינו לבין עצמו שבועות לפני פסח.

וגם ר’ משה יעקב, ה’בעל–הבית’ הנכבד בעיירה שבאותו היום שהפקיד הגיע לביקור, הראה לר’ לייב איך קושרים עניבה, והוא עשה זאת לראשונה בחייו. גם ר’ משה יעקב שכנע אותו לדרוש באותו שבת הגדול ראשון לאחר הבחירות שהתנהלו תחת ההשגחה של הממשלה הפולנית ור’ לייב יצא מהן בניצחון גדול.

למרות העניות והמסכנות, העיירה היתה נתונה במחלוקת חריפה סביב כסא הרבנות, מי יהיה הרב הרשמי. מאז שר’ לייב הגיע לעיירה עדיין לא היה לו יום אחד של שקט, ללא עגמת נפש וללא מחלוקת. זלזולים וחירופים היו תופעה יום יומית והעיירה נחלקה לשני מחנות שנקראו על שם שני הרבנים. היטלר ימח שמו כבר עמד על סף מסע הדמים שלו ורקם את התכניות להשמיד את העם היהודי רחמנא ליצלן. אבל בעיירה בערה אש המאבק על הרבנות ומי יהיה הרב שיזכה להכרת הממשלה. 

באותו שבת הגדול ר’ לייב עלה על הבימה, עם טלית על כתפיו, וללא כל הכנות והקדמות התחיל לומר במהירות את דיני הגעלה וליבון. כיצד להכשיר את הכלים לפסח, איזה כלים צריך ללבן באש ואיזה כלים די להגעיל במים רותחים בחבית שהוצבה לפני פסח בבית הטהרה בשיפולי העיירה.

לפתע הוא קטע את הדברים ולאחר הפסקה קצרה של כמה דקות, עצם את העיניים, כמו בעת חזרת חסידות, והתחיל לומר:

‘רבותי, במשנה הראשונה במסכת פסחים נאמר “כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אין צריך בדיקה”… אצל הזולת לא הכניסו שום דבר, ואין צורך לבדוק את החמץ אצלו; כל אחד צריך לחפש חמץ אצל עצמו’…

הוא דיבר עוד כמה דקות על המשמעות הסמלית של חמץ וביעור חמץ, של חיפוש הרע וביעורו, אבל חזר מיד למשנה הראשונה וסיים את הדרשה.

למרות שהיה אחת משתי דמויות מרכזיות במחלוקת, הוא תמיד חש עצמו כמי שנמצא ביריד זר. לשם מה הוא זקוק לספרי הרישום, כאשר לפרנסתו די לו במעט השמרים שהרבנית מוכרת? למה לו העול של לבישת טלית בשבת הגדול לפנות ערב ונשיאת דרשה, בעוד שהוא יכול באותה שעה לשבת ולעיין בספר?… איזה תועלת יש לו מהניצחון בבחירות, כאשר העיירה קרועה ‘על סכינים’?

הוא היה יהודי שבדק חמץ כל השנה. משהו חמץ היה אצלו תמיד בבל יראה ובל ימצא.

אבל הוא בדק חמץ אצל עצמו, לאור הנר שזרח מהנשמה הפרטית שלו, הנשמה שאחרי עשרים שנה בעיירה עלתה על קידוש השם בתקופת הפסח של שנת תש”ב, כאשר הנאצים השמידו את כל העיירה.

מאחורי ארון הקודש, המקום שבו הוא התפלל שעות ארוכות, היתה נשמעת לעתים קרובות חריקת שיניים שסייעה בידו להשאר בדרגת המוחין ולא להיכנע לביטוי גלוי של התפעלות. הוא בער מבפנים, בתוכו. והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל”.

הרב שלום בער גורדון הוסיף וסיפר על מידת התקשרותו המיוחדת של רב הקהילה שהשפיעה גם על בני הקהילה:

“כשהגיעו לדוקשיץ הידיעות על אודות מאסרו של אדמו”ר הריי”צ, בקיץ תרפ”ז, הורה הרב שיינין הי”ד, לארגן תעניות ציבור ואמירת כל ספר התהילים מידי יום. וכשהגיעה הידיעה על שחרורו של הרבי הריי”צ, היתה השמחה בעיר עצומה.

“שנה לאחר מכן, בי”ב תמוז תרפ”ח, שחל בשבת קודש, התקיימה התוועדות חסידית גדולה בבית הכנסת, דבר נדיר למדי, שכן בדרך כלל התקיימו ההתוועדויות בדוקשיץ בבתיהם הפרטיים של החסידים.

“במהלך ההתוועדות עלו אבי ר’ יוחנן והרב שיינין על השולחן ורקדו בכל עוז”.

לראות את ר’ לייב מתפלל

לקראת חודש תשרי הראשון לאחר שיצא אדמו”ר הריי”צ את רוסיה, לווה הרב שיינין סכום כסף, רכש כרטיסי נסיעה לריגא ונסע כדי להסתופף בצלו של הרבי. זמן קצר לאחר ששב לביתו ולעירו, שוב נסע לוורשא כדי להשתתף בחתונת בתו האמצעית של הרבי עם חתנו הרמ”מ.

כאשר בת הזקונים של הרבי הריי”צ, מרת שיינא הי”ד, נישאה בעיירה לאנדוורוב בשנת תרצ”ב, שוב טרח ובא אל החתונה, ואף זכה להיות אחד מעדי הכתובה, יחד עם ידידו הרב גדליה וילענסקי רבה של דלהינוב.

בכל שנה לקראת חודש תשרי הקפיד לנסוע אל הרבי ולהסתופף בצלו. בהזדמנות זו היה מתוועד עם תלמידי התמימים שלמדו באוטווצק. הוא לא רק היה מתוועד עם התמימים, אלא גם מתפלל עמם בצוותא חדא, כפי שתיאר זאת אחד התמימים באותם ימים, ר’ הירשל פוקס ע”ה:

“פעם  ר’ יחזקאל פייגין [מזכיר אדמו”ר הריי”צ] קרא לי בערב ראש השנה וציוה עלי שבתפילת ערבית של ליל ראש השנה אסתכל על החסידים שמתפללים. ראיתי שם עובד ה’ ר’ איצ’ה מתמיד הי”ד מכה באצבעותיו על הקיר מרוב התפעלות והתרגשות, ראיתי גם המשכיל הר’ הירשל גורארי’ יושב מתבונן ומתעמק במחשבותיו, ואז ראיתי את הר’ לייב שיינין הי”ד מדוקשיץ, יושב ומתפלל ושתי דמעות יורדות על לחייו, אמר לי ר’ חאצ’ע בהצביעו על ר’ לייב שיינין: “על זה היה כוונתי”.

איך נשאר נפרדים וגלמודים

כאשר שקל אדמו”ר הריי”צ לעזוב את אירופה ולהשתקע בארצות הברית, הבינו חסידי חב”ד באירופה כי אם רוצים הם שהרבי יישאר עמם, עליהם להתאגד ולפעול ביתר שאת כדי לסייע לרבי בכל ענייניו. כך גם למצוא מקום מתאים למגוריו.

בעשרת ימי תשובה תרצ”א התקיימה אסיפה בבית הרש”ג, חתנא דבי נשיאה, ובהשתתפות “ר’ מענדל שניאורסאהן” - הרבי. כמו כן השתתפו חשובי החסידים ובהם הרב לייב שיינין. מטרת האסיפה היתה לייסד ‘אגודת החסידים בפולין ליטא ולטביה’.

האסיפה נפתחה בדברי הרש”ג שהסביר על הכוונה לייסד אגודת חסידים בפולין, ליטא ולטביה. הרב שיינין שהיה מהמקושרים הנכבדים של הרבי ומחשובי החסידים באירופה, נשא אף הוא דברים: “להתייסדות אגודת החסידים בגליל וילנא, נחוץ טרם כל שכ”ק אדמו”ר שליט”א יבוא על איזה שבועות באחת העיירות שמגליל ההוא, למען להחיות העצמות היבשות לעודד ולהרים רוח החסידות בגליל ההוא, ואז רק נוכל לגשת להתייסדות אגודת החסידים”.

דברי הרב שיינין הפכו לנושא מרכזי באסיפה. הרב אליהו חיים אלטהויז טען כי קודם יש לייסד שיעורי חסידות בעיירות שסביב וילנה ואז הרבי יבוא לעורר שם את הציבור. מנגד צידד הרב שרגא פייביש זלמנוב בעמדתו של הרב שיינין, באומרו כי גליל וילנה נותק שנים רבות מרבותינו, ולכן יקשה לייסד שיעורים טרם יאיר עליהם אור המקיף של הרבי. אחריו דיבר הרב שניאור זלמן שמוטקין שהביע דעתו, כי קודם כל יש לשלוח שליח שיעורר את היהודים המתגוררים באזור וילנה, ואחר כך ראוי שהרבי יבוא.

לאחר דיון ממושך הוחלט לשלוח משלחת אל הרבי, כדי לדבר עמו בנושא התייסדות האגודה, וכן לשמוע דעתו הקדושה לגבי ביקור אפשרי של הרבי בעיירות פולין ובאזור וילנה. בין חברי המשלחת נמנו שני חתני הרבי, הרמ”ש והרש”ג, וכן הרב שיינין, הרב מרדכי חפץ והרב שרגא פייביש זלמנוב.

למחרת האסיפה כתבו כמה מחשובי החסידים נציגי החסידים בפולין, בליטא ובלטביה, מכתב מרגש לרבי הריי”צ ובו ביקשו ממנו בכמיהת לב עצומה שישאר עמם באירופה וימשיך להנהיג את עדתו ממקום זה:

“השמועה שנתפרסמה אשר אנ”ש שי’ דארה”ב מבקשים ומשתדלים ע”ד העתקת משכן כ”ק שליט”א למחנם, הרעידה את נפשו ונגע עד פנימית נקודת לבבינו, כי איך נשאר ח”ו נפרדים וגלמודים בריחוק מקום כזה, ומה יהיה לנפשותינו ונפש צאצאינו יחיו, מבלי נוכל ח”ו להסתופף בצל קדשו שליט”א אשר בצילו הק’ נחסה ונחיה כל הימים ברוחניות ובגשמיות”.

כדי לשכנע את הרבי ברצינות בקשתם, קיבלו על עצמם מספר החלטות: לייסד ועד חסידים קבוע לפולין, ליטה ולטביה. ועד זה ידאג להחזקת בית חיינו ולסדר משכן מגורים עבור הרבי ומשפחתו. כמו כן, לייסד אגודת החסידים באירופה. בהמשך המכתב ביקשו מהרבי שיערוך ביקורים בקרב קהילות החסידים השונות ברחבי פולין, ליטא וריגא. על המכתב חתמו חשובי החסידים ובהם ר’ לייב שיינין.

בשנים הבאות הרבי הריי”צ אכן ערך מסעות בערי ליטא, כמו וילנא ופסטוב, והרב שיינין הגיע גם למקומות אלו והיה ממארגני קבלות הפנים ההמוניות לרבי ופמלייתו.

בפרק הבא יסופר על נסיעתו לרבי בימי מלחמת העולם השניה, ועל סופו הטראגי של הרב שיינין.

 מקורות: אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ, המשפיע שלא חזר, חסיד נאמן, עבד אברהם אנכי, זכרון לבני ישראל, ר’ מענדל, תולדות חב”ד בפולין, מבית הגנזים, אחד היה אברהם, רשימות דברים, ליובאוויטש וחייליה, תולדות לוי יצחק, שמועות וסיפורים, ביטאון חב”ד, דוקשיץ, זכרון (גורודצקי), חסידים הראשונים, אחיעזר קובץ תורני (גרינברג), די אידישע היים, דאס אידישע ווארט, אלגיימנער זשורנאל, בית משיח, כפר חב”ד, תשורה צייטלין–בריקמן, תשורה סטמבלר, התקשרות, ועוד. 

כמה מילים על דוקשיץ

דוקשיץ - עיירה קטנה בפלך מינסק–ביילורוסיה. במשך שנים רבות דוקשיץ היתה בשליטת ממלכת פולין–ליטא, ועברה לשליטת רוסיה הצארית בחלוקת פולין לפני כמאתיים שנה. בימי מלחמת העולם הראשונה חזרה העיירה למקורה: ליטא תחת ממשלת פולין. הגבול הרוסי עבר במרחק כשבעה ק”מ בלבד מהעיירה, מה שהפך את איזור העיירה למעוזם של מבריחי גבול.

על תחבורה סדירה, וכבישים איש לא שמע בעיירה. ואך כעשר שנים לפני המלחמה חוברה העיירה לזרם החשמל. היו בה טחנת קמח, מנסרה ומבשלה לבירה. רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר ומיום–השוק - ביום שלישי - בו היו איכרי הסביבה מביאים את תוצרתם למכירה, ותמורתה היו קונים בחנויות היהודים,מזון ובגדים למשפחותיהם.

רוב תושביה שומרי המצוות נמנו על חסידי חב”ד. עוד בימי אדמו”ר הזקן התגורר במקום החסיד רבי זליג מדוקשיץ מגדולי חסידי אדמו”ר הזקן - הוא היה מפורסם כאיש רוחני, ובדוקשיץ סיפרו עליו גדולות ונפלאות.

בדורות שלאחר מכן, כמה מחשובי החסידים מצאו להם משכן של קבע בעיירה, בהם הרה”ח ר’ יקותיאל מדוקשיץ מחסידי אדמו”ר הצמח צדק, המוזכר פעמים רבות בשיחות אדמו”ר הריי”צ.

פעם התפנתה משרת רב העיירה, ובו בזמן היו צריכים לקבל שוחטים חדשים. החסידים והמתנגדים פתחו בדין ודברים על איוש המשרות החשובות, כשכל צד רצה לאייש מה שיותר משרות. מאחר שלא הצליחו להתפשר ולהגיע לעמק השווה, סיכמו ביניהם שיביאו את טענותיהם לפני אדמו”ר ה’צמח צדק’ ויקבלו את החלטתו.

לאחר ששמע את טענות שני הצדדים, קבע אדמו”ר ה’צמח צדק’ כי משרת הרב דמתא תימסר ל’מתנגדים’, ואילו השוחטים בעיירה יהיו מעדת החסידים. אחד מאלה שנתקבלו לשחיטה כתוצאה מפסק דינו של אדמו”ר ה’צמח צדק’, היה ר’ שמעון זעליג.

חסיד זה היה מנכבדי חסידי אדמו”ר האמצעי ואדמו”ר ה’צמח צדק’, עובד ה’ ומתפלל באריכות רבה מדי יום. מספרים עליו, כי ביום שחש נעימות מיוחדת בתפילה לא חזר עוד הביתה, אלא היה מקיש בחלון הבית ומודיע לרעייתו כי הוא נוסע לליובאוויטש, לרבי. היא כבר ידעה שבעלה נוסע לרבי ב”אשמת” התפילה…

“חוזר” או מחזר

פעילותו של הרב לייב שיינין בשליחות אדמו”ר הריי”צ, זכתה לשבחים מפי הגאון הרב חיים עוזר גרודז’ינסקי, רבה של וילנה וממנהיגי יהדות ליטא, כפי שסיפר הרב חיים חייקל גרינברג, רבה של העיירה קענע וחבר ועד הרבנים של וילנה:

“בעיירה קענע היה בא מזמן לזמן החוזר הליובאוויטשי הרב הגאון החסיד ר’ לייב שיינין הי”ד זצ”ל דער דוקשיצער רב - וכנהוג היה מאסף השייכים לחסידי ליובאוויטש והשמיע לפניהם דא”ח. ההשפעה שלו היתה גדולה, שהחזיר את אבות בני ישראל לשמירת שבת ולטהרת המשפחה וכו’.

“פעם הלכתי עמו למרן רשכבה”ג ר’ חיים עוזר זצוק”ל בוילנא, והצגתי אותו בתור ‘חוזר’. ענה מרן הגרח”ע זצוק”ל: לא חוזר - אלא מחזר, כי מחזר ומכתת רגליו ואפילו על הפתחים - והוא מחזיר בתשובה אותן - ומקרב אותן לאביהן שבשמים לשמירת התורה ומצוותיה!”.