לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

על פי הוראת רבותינו נשיאינו שצריכים “לחיות עם הזמן דפרשת השבוע”, מביאים אנו שיחת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, המאירה את עניינם הפנימי של כ”ה וכ”ז אדר, בהם הייתה המפלה הראשונה של מלכות בבל, וההוראה לימינו אלה: לראות את הגאולה שבתוך הגלות • משיחת ש”פ ויקהל- פקודי, פרשת החודש תשמ”ב. בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

 א. בספר “דבר יום ביומו” (ששם מלוקטים כל הענינים שאירעו בכל יום מימות השנה) מובא המסופר בתנ”ך בסוף ירמי’: “בשנים עשר חודש בעשרים וחמשה לחודש (כ”ה אדר) נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכותו את ראש יהויכין מלך יהודה ויוציא אותו מבית הכלא וידבר אתו טובות ויתן את כסאו ממעל לכסא המלכים אשר אתו בבבל”.

[ועל דרך זה מסופר בסוף מלכים, אבל שם נאמר שמאורע זה הי’ “בעשרים ושבעה לחודש (בכ”ז באדר). 

ומבואר בפרש”י (וכן הוא בסדר עולם) ש”בעשרים וחמשה מת נבוכדנאצר, ונקבר בעשרים וששה, בעשרים ושבעה הוציאו אויל מרודך מקברו, וגררוהו כו”’. 

וסיבת הדבר - מבואר במדרשי חז”ל שכאשר נבוכדנאצר נענש ונעשה לחי’ (ודר בין החיות) במשך כמה שנים, המליכו את בנו אויל מרודך. ולאחרי שריצה את ענשו, וחזר לעיר מלכותו, נטל את אויל מרודך וחבשו בבית האסורים. וכאשר מת נבוכדנאצר, ורצו שוב להמליך את אויל מרודך, פחד אויל מרודך לעלות על כסא המלוכה של אביו, שמא ישוב למלכותו (כפי שהי’ בפעם הקודמת) ויהרגהו, ולא האמין שמת ונקבר עד שהוציאוהו מקברו וגררוהו ברחוב העיר לעיני כולם, ורק אז הסכים לעלות על כסא המלוכה, ותיכף ומיד לאחרי זה הוציא את יהויכין מלך יהודה מבית הכלא].

והנה, מאורע זה שייך במיוחד לכ”ה באדר (ולכן מדגישה התורה את התאריך שבו אירע מאורע זה) - התחלת בריאת העולם באופן הבריאה דניסן (פנימיות העולמות, הנהגה נסית), כדלקמן. 

 

ב. והביאור בזה:

בסיפור הנ”ל מודגש שגם כאשר נמצאים בזמן הגלות - רואים כבר שהכוונה הפנימית בענין הגלות היא - הגאולה. 

דהנה, גם לאחרי שמת נבוכדנאצר היו עדיין בני–ישראל ב(עקבתא ד)גלות בבל, ואף–על–פי–כן, היתה הנהגת אויל מרודך באופן שלכל לראש, מיד בעלותו לכסא המלוכה, הוציא את יהויכין מלך יהודה מבית הכלא, ובאופן ד”ויתן את כסאו ממעל לכסא המלכים אשר אתו בבבל”.

זאת אומרת: אף–על–פי שבני–ישראל נמצאים עדיין בגלות, ואויל מרודך מלך בבל יושב על כסא המלוכה (למעלה מיהויכין מלך יהודה) [וכמאמר רז”ל שבזכות ג’ פסיעות שפסע לכבודו של הקב”ה זכה למלוכה במשך ג’ דורות - עבורו, עבור בנו ועבור בן בנו] - אף–על–פי–כן, נפעל כבר הענין דמיתת נבוכדנאצר, ביטול מציאותו של זה שהחריב את בית המקדש, ועד שאויל מרודך (בנו של נבוכדנאצר) הוציאו מקברו וגיררו כו’, שזהו כללות הענין ד”מיני’ ובי’ אבא לשדי’ בי’ נרגא”.

וכאמור לעיל - הענין הראשון שעשה אויל מרודך בעלותו לכסא המלוכה הוא - הוצאת יהויכין מלך יהודה מבית הכלא, שזהו בדוגמת הענין דיציאת מצרים: כשם שבנוגע לגלות מצרים נאמר שאפילו עבד אחד לא הי’ יכול לברוח משם, כמו–כן לא הי’ יכול אף אחד לצאת מבית הכלא של נבוכדנאצר, ואם–כן, יציאתו מבית הכלא היא בדוגמת יציאת מצרים. 

ועל–דרך–זה מובן שזהו בדוגמת הגאולה העתידה - כי מדובר אודות יהויכין מלך יהודה, והגאולה העתידה קשורה עם מלכות בית דוד. 

ומאחר שכל זה נפעל כאשר בני–ישראל היו עדיין במעמד ומצב של גלות - מובן, שבזה מתבטא שהכוונה הפנימית שבכללות ענין הגלות היא - הגאולה. 

וזהו הקשר לכ”ה אדר - כי ראיית הכוונה הפנימית שבענין הגלות (גם בזמן הגלות) קשורה עם כללות הענין דפנימיות העולמות, שזהו אופן הבריאה דחודש ניסן, שהתחלתה בכ”ה אדר. 

 

ג. והנה, על–דרך האמור לעיל בנוגע לגלות בבל, “רישא דדהבא”, הראשונה בין הד’ גלויות - כמו כן מובן בנוגע לגלות זה האחרון [שלאחריו תהי’ גאולה שאין אחרי’ גלות], שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב ד”אכתי עבדי אחשורוש אנן”, רואים כבר את הכוונה הפנימית שבכללות ענין הגלות - הגאולה. 

וההוראה מזה בנוגע לפועל: 

מאחר שיהודי יודע ורואה שהכוונה הפנימית שבענין הגלות היא - הגאולה, אין הוא מתפעל כלל מהעלם והסתר הגלות, בידעו שהכוונה הפנימית בזה היא - הגאולה. 

אבל אף–על–פי–כן - בא יהודי וטוען: הרי בפועל נמצאים בגלות?! - ומזה גופא שאומרים לו שאינו צריך להתפעל מהעלם והסתר הגלות, מוכח שנמצאים עדיין בזמן הגלות, כי בזמן הבית אין מציאות של גלות כלל, ואין מקום לומר שאין להתפעל מהעלם והסתר הגלות! 

הנה על זה אומרים לו - שצריך לצאת מהגלות - “דאַלאי גלות”! 

דהנה, כללות ענין הגלות אינו שייך ביחס לנשמתו, וכידוע הפתגם שהנשמה לא הלכה מעולם בגלות. ואפילו בנוגע לגוף הנמצא בגלות - הנה מאחר שעבודתו היא באופן שהגוף בטל וטפל לגמרי לגבי הנשמה, מובן, שהעדר הגלות ביחס לנשמה פועל גם העדר ענין הגלות ביחס לגוף, היינו, שגם הגוף יכול לצעוק “דאַלאי גלות”!!!

ד. והנה, בסיפור הנ”ל מסיים שלאחרי שאויל מרודך הוציא את יהויכין מבית הכלא, “ויתן את כסאו ממעל לכסא המלכים אשר אתו בבבל” - הנה “ארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת מלך בבל גו’”, היינו, שנתנו לו את כל צרכיו בהרחבה, באופן המתאים לדבר הניתן מבית המלך. 

ועל–דרך–זה מובן בנוגע למעמדם ומצבם של בני–ישראל בגלות האחרון - שגם כאשר בני–ישראל נמצאים בזמן הגלות, מסייעים להם אומות העולם בכל עניניהם, כדי שיוכלו לקיים תורה ומצוות מתוך הרחבה כו’. 

ובאופן ד”ארוחת תמיד ניתנה לו גו’” - כסעודת שלמה בשעתו, וכפסק–דין המשנה (ב”מ רפ”ז) “אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב”, זאת אומרת, מצד היחוס של כל אחד ואחד מישראל, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה, הנה גם כאשר נותנים לו “כסעודת שלמה בשעתו”, אין זה מספיק. 

ובמכל–שכן וק”ו: אם “עבד מלך מלך”, על–אחת–כמה–וכמה שבן מלך הוא מלך - והרי כל אחד ואחד מישראל הוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב”ה! 

ויתירה מזו: כל אחד ואחד מישראל הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה - כידוע תורת הבעש”ט אודות גודל החביבות דכל אחד ואחד מישראל אצל הקב”ה, בדוגמת החביבות דבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם. 

ועל–פי האמור לעיל מובן, שגם כאשר בני–ישראל נמצאים בזמן הגלות, נפעל כבר מעין הענין ד”מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך”, היינו, שאלו שמסייעים לבני–ישראל (“אומניך” ו”מניקותיך”) הם “מלכים” ו”שרותיהם”. 

וכפי שרואים בפועל שככל שהאדם חשוב יותר אזי העבד שמשמשו צריך להיות חשוב יותר, ולכן, כאשר מדובר אודות “אומניך” ו”מניקותיך” של בני–ישראל, צריכים הם להיות חשובים ביותר - “מלכים” ו”שרותיהם”. 

ה. אבל אף–על–פי–כן - בא יהודי וטוען שאינו רואה כל זאת בגלוי! 

הנה על זה באה ה”נחמה” הידועה - המובנת מהפתגם הידוע שמחשבת ה”סוס” אודות ה”תבן” אינה משנה מאומה ממציאות הדבר: 

כאשר יושבים יהודים במרכבה הרתומה לסוסים, ומדברים בעניני יחודא עילאה ויחודא תתאה, או בענין מסויים בנגלה דתורה - הנה אף–על–פי שהסוסים חושבים אודות ה”תבן”, וה”בעל–עגלה” חושב מתי יגיע כבר למחוז חפצו, ויוכל להתיר את הסוסים מהמרכבה כו’, לשתות חמין ולנוח מעמל הדרך - אין זה משנה מאומה בכללות הענין דיחודא עילאה ויחודא תתאה! 

והנה, אצל כל אחד ישנו ה”סוס” שבו - הגוף ונפש הבהמית, שמחשבתם אודות ה”תבן” - ענינים גשמיים, כי האדם נברא באופן כזה שהגוף זקוק לאכילה גשמית - “לחם לבב אנוש יסעד”. 

ואף–על–פי שלכאורה הי’ הגוף יכול לקבל חיותו מלימוד “מאמר חסידות” (ולא מאכילה גשמית), וכפי שיהי’ אמנם לעתיד לבוא, שהגוף יהי’ ניזון מן הנשמה כו’ - אף–על–פי–כן, הקב”ה ברא את הגוף באופן שזקוק לאכילה גשמית דוקא, ולכן, מוכרח הוא לאכול מאכלים גשמיים, כדי לקיים את הציווי “ונשמרתם לנפשותיכם”, ואדרבה: דוקא על–ידי אכילה גשמית יכול הוא לקיים את הציווי “ואכלת ושבעת וברכת” - ברכת המזון לאחרי האכילה כשיעור (מן התורה), וברכה לפני’ (מדרבנן). אלא שצריכים זהירות מיוחדת שהאכילה תהי’ באופן המתאים - “לשם שמים”. 

ועל–דרך–זה ישנו אצל כל אחד ה”בעל–עגלה” שבו - הנפש השכלית. וכאשר ה”בעל–עגלה” ישן, אז מונח ה”סוס” באכילת ה”תבן”. ומאחר שה”בעל–עגלה” ישן, היינו, שהאכילה אינה לשם תאוה ח”ו, אלא אכילה סתם, אזי נקל יותר להעלות זאת לקדושה, כמבואר בתניא (פ”ז). ונוסף לזה: כאשר ה”בעל–עגלה” ישן אינו מסוגל לאכול באותה שעה, ולכן, אינו צריך להזהר באותה שעה בנוגע לענין האכילה, אלא בנוגע לענין השינה בלבד. 

ועל זה אומרים שמחשבת ה”סוס” וה”בעל–עגלה” אינה משנה מאומה ביחס לענין דיחודא עילאה ויחודא תתאה, ואדרבה: תכלית הכוונה דבריאת ה”סוס” וה”בעל–עגלה” היא - לשם כללות הענין דיחודא עילאה ויחודא תתאה, גילוי אלקות גם אצלם כו’.

ועל–דרך–זה מובן בנוגע להמדובר לעיל - שהטענה שאין רואים את הדברים בפועל ובגלוי, אינה משנה את המציאות האמיתית! 

ו. ויהי רצון שגם כאשר בני–ישראל נמצאים בסוף ימי הגלות - יהי’ מעמדם ומצבם באופן ד”אור במושבותם”, וכפי שהי’ קודם היציאה מגלות מצרים, ש”לכל בני ישראל הי’ אור במושבותם”.  

ובקרוב ממש יצאו כל בני–ישראל מהגלות, וכמבואר במדרשי חז”ל שמשיח צדקנו יושב בשערי רומי, ומחכה להוציא את בני–ישראל מהגלות, ולהביא את כולם, “בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו”, לארצנו הקדושה, “ארץ אשר גו’ תמיד עיני ה’ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה” - שלימות העם, ביחד עם שלימות התורה ושלימות הארץ. 

ולא זו בלבד שבני–ישראל יוצאים מהגלות, אלא גם הקב”ה יוצא מהגלות (כי בזמן הגלות “שכינתא בגלותא”) - כמ”ש “ושב ה’ אלקיך את שבותך”, “והשיב לא נאמר אלא ושב כו’”. 

וכל זה נפעל על–ידי ביטול הענינים דלעומת–זה (על–דרך האמור לעיל אודות מיתת נבוכדנאצר כו’) - וכמודגש גם בזה שההכנה ליציאת מצרים נפעלה על–ידי–זה שבני–ישראל לקחו את ה”שה”, המסמל את העבודה–זרה של מצרים, וקשרוהו בכרעי מטותיהם,

ואחר–כך שחטו אותו לקרבן פסח, “ראשו על כרעיו ועל קרבו” (כמפורש בקריאה דפ’ החודש) - שזהו כללות הענין דביטול הענינים דלעומת–זה (עבודה–זרה של מצרים) והפיכתם לקדושה - שחיטת הפסח, “אין ושחט אלא ומשך”, כמדובר כמ”פ.

ובפרט כאשר נמצאים בחודש אדר, ש”בריא מזלי’” ו”תקיף מזלי’”, וכמדובר לעיל (שיחת תענית אסתר ס”ב. שיחת ש”פ תשא סי”א) אודות הדיוק בלשון חז”ל “בר ישראל דאית לי’ דינא בהדי נכרי . . לימצי נפשי’ באדר”, היינו, שבחודש אדר צריכים להשתדל לבטל את כל הענינים הקשורים עם “גוי’שקייט” - שזהו בדוגמת הענין דשחיטת הפסח, כנ”ל.

ויהי רצון שהגאולה העתידה תהי’ בקרוב ממש - באופן ד”מסמך גאולה לגאולה”, כאשר נמצאים עדיין בימי חודש אדר, ובדרך ממילא יהי’ הענין ד”בניסן עתידין להגאל” - כי בענין הגאולה ישנם כמה תקופות, ועליות מדרגא לדרגא, כמובן. 

וכאמור - במהרה בימינו ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב, ובפרט בבואנו מימי הפורים שאז השמחה היא באופן ד”עד דלא ידע”, למעלה ממדידה והגבלה, וזוהי ההכנה המתאימה לתכלית השלימות שבענין השמחה - “שמחת עולם על ראשם”, בגאולה האמיתית והשלימה על–יד משיח צדקנו, בעגלא דידן.