הרב ד”ר אברהם (אלן) גולדשטיין ע”ה, הוא בוגר ישיבה יוניברסיטי ורופא אף אוזן גרון

הרב ד”ר אברהם (אלן) גולדשטיין ע”ה, הוא בוגר ישיבה יוניברסיטי ורופא אף אוזן גרון מומחה בקווינס שבניו יורק. על זכרונותיו האישיים המרתקים מהרבי מה”מ ומהרבנית, סיפר בראיון שהעניק בשנת תשע”ג * מוגש לכבוד כ”ה באדר - יום הולדתה של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע”ה

תרגום מאנגלית: פ’ זרחי

כאשר פרצה מלחמת ויטנאם בשנת תשכ”ד,  הייתי רופא מתמחה בעיר ניו יורק. כל הרופאים הצעירים, ללא יוצא מן הכלל, גויסו באותה עת לצבא ארצות הברית. בשל המלחמה, היתה דרישה גדולה לרופאים בשטח. בעתות שלום אין לצבא צורך ברופאים רבים כל כך, אולם כשפורצת מלחמה, הצבא לא מסוגל לתפקד ללא צוות רפואי מתוגבר, ולכן נערך גיוס מאסיבי של רופאים, חובשים ואחיות.

קודם לכן נרשמתי להתמחות ככירורג לב חזה. בדיוק באותם ימים קיבלתי צו גיוס, עם הוראה להתייצב לשירות פעיל בויאטנאם. לא התלהבתי מהצו, בלשון המעטה, ולכן נסעתי לפנטגון וביקשתי להיפגש עם אחד הגנרלים.

בפגישה הסברתי שאני יהודי דתי - שומר תורה ומצוות - ויהיה לי קשה מאוד לשמש כרופא בויאטנאם. הצדעתי, והצהרתי שאמלא את חובתי ואשרת את השנתיים הנדרשות, אבל זה מוכרח להיות במקום שיש בו מזון כשר בר השגה, ועוד. הגנרל הצדיע בחזרה ואמר שהוא שירת בבנגלאדש ובהודו, מקומות לא נוחים בעליל. ככה זה, אי אפשר לבחור מקום, ולכן כל אחד חייב למלא את חובתו. המשא ומתן בינינו המשיך.

למזלי הטוב, לפני שסיימתי את לימודי הרפואה, הוסמכתי לרבנות. אמרתי אפוא לגנרל, שאם הוא לוחץ אותי לקיר ולא נותן לי בררה, אוותר על עסקי ברפואה ואעסוק ברבנות.  חוק הגיוס של צבא ארה”ב קבע שכל אנשי דת - כולל רבנים - פטורים משירות חובה בצבא, אבל יכולים לשרת בתור מתנדבים.

הגנרל הבין שהפעם הויכוח נוטה לטובתי, והציע לי עסקה: הוא מאשר לי לבחור בסיס צבאי מכל הבסיסים ברחבי ארה”ב, שם אסכים לעבוד, ואני אקבל העברה לשם. ביקשתי אפוא לשרת במבצר צבאי המשמש כבסיס בסטטן איילנד, ניו יורק. “זה שלך”, ענה הגנרל בו–במקום.

חוילתי, קיבלתי מדים וכל הציוד הנדרש. רופאים שהתגייסו קיבלו מיד את דרגת רב–סרן וכך גם אני התחלתי את הקריירה הצבאית כרב סרן. כשהגעתי לבסיס, התברר שהם לא ממש היו זקוקים לי. שיבצו אותי במשימה קלה, לטפל באנשי הצוות המקומי למשך שעה ביום. כיון שהגאון הרב משה פיינשטיין יסד ישיבה בסטטן איילנד, נהגתי בסיום עבודת יומי, לסור לישיבה כדי ללמוד.

היתה זו תקופה נעימה, עד כדי כך, ששקלתי להישאר בצבא ולהשתבץ בצבא קבע. מה יכול להיות טוב יותר מלעבוד במשך שעה ביום, לקבל משכורת ותנאים, ובשאר הזמן ללמוד תורה?

הרבי ממליץ על רפואת אף–אוזן–גרון

בשנת תשכ”ו החלתי לחשוב על עתידי ועל ההתמחות שלי בניתוחי לב–ריאה. האם רציתי לעבוד בזה? ידעתי שזה מצריך שעות עבודה ארוכות, מה שיפגע ביכולת שלי לשבת ללמוד.

איך מחליטים? הלכתי לקבל עצה מהרב שלי, הרב יוסף דב סולובייציק. תשובתו היתה חיובית ומעודדת. “תעסוק בניתוחי לב–ריאה, ואני אמליץ עליך בשמיים, למרות שמעכשיו לא ממש תצליח לפתוח גמרא”, אמר לי.

לאחר ששמעתי את תשובתו, קבעתי תור ליחידות אצל הרבי. נכנסתי למכונית ונסעתי ל–770. 

הצעתי את הדילמה שלי לרבי: האם, בסיום תקופת שירותי בצבא, להמשיך להתמחות כרופא מנתח לב–ריאה, או האם עלי לעסוק במשהו אחר?

הרבי הקשיב והתעניין מאוד במה שאמרתי, וענה באופן ספונטני: “אגיד לך, אנשים טועים! הם חושבים שגמילות חסד הוא להעיר מישהו שנפל על הרצפה בהתעלפות עמוקה על ידי הנשמה מפה לפה. אבל זה לא נכון. גם אם יש ליהודי גירוד באוזן ואתה משחרר אותו מהגירוד, גם זו גמילות חסד…

מדבריו של הרבי הבנתי שהרבי ממליץ לי שלא להתמחות כמנתח לב–ריאה.

לאחר מכן התייעצתי גם עם הרב משה פיינשטיין, והוא ענה לי שעדיף שמישהו אחר יהיה מנתח לב ריאה ושאני אתמחה במקצוע קל יותר כרופא עור, שכן לרופא עור יש הרבה יותר פנאי ללמוד תורה.

לבסוף, על פי הבנתי את דברי הרבי, התמחיתי ברפואת אוזניים, ועבדתי כרופא אף אוזן גרון.

הרבנית הגיעה בחשאי

כשסיימתי את שירותי הצבאי, הרבנית טייטלבוים מסאטמר הפעילה אמצעי שכנוע מאסיביים כדי שאפתח קליניקה בשכונת וויליאמסבורג עבור יהודים שאינם מבוטחים בביטוח רפואי. הסכמתי ופתחתי מרפאה. הייתי נוסע לשכונת וויליאמסבורג בימי רביעי בערב. בגלל מספר היהודים הגדול ללא ביטוח, יצא לי לבדוק כ 50–60 פציינטים בכל פעם.

בזכות עבודתי בקליניקה, שמי התפרסם בתוך הקהילה החסידית, והחלו להגיע אליי גם חסידי חב”ד מקראון הייטס שהרבי שלח אליי לטיפול.

במשך השנים נוצר קשר טוב ביני ובין הרבי.

כאשר הייתי ממליץ לחסיד סאטמר על ניתוח, הוא היה שואל את האדמו”ר שלו, שבדרך כלל היה מאשר, ורק פעמים בודדות הורה לחסיד שלא לעשות ניתוח. לעומת זאת, כאשר הכניסו פתק לרבי עם האבחנה שלי, הרבי היה לוקח את הפתק בו רשמתי את האבחון, וכתב למטה “רופא ידיד נאמן”.

פעם התפתח מצב בעייתי באוזנה של הרבנית מרת חיה מושקא. עור התוף נקרע לגמרי ואיכות שמיעתה ירדה. בנוסף, הופיעו רעשי לוואי באוזן, כתגובת הגוף לחוסר השמיעה. הרעש הציק לרבנית מאוד.

כאשר נוצר חור בעור התוף של האוזן, ישנם שני פתרונות רפואיים מקובלים - האחד הוא על ידי התערבות כירורגית, כאשר משתילים עור שמורידים מאחורי קו השיער הקדמי מעל החור באוזן. בדרך כלל הניתוח מצליח והחור נאטם. הפרוצדורה הזאת מחזירה את השמיעה התקינה והרעש נעלם. זו בחירה טובה ומוצלחת, אולם כרוכה באשפוז ובהרדמה כללית.

הבחירה השניה היא פרוצדורה שהייתי עושה במשרדי, אותה המצאתי ברבות השנים. לעיתים הגיעו אלי לקליניקה ילדים שנדרשתי לתקן להם את החור שנוצר בעור התוף. הפריע לי מאוד שילדים רבים נזקקו לניתוחים, וחיפשתי דרך חילופית לאטום את החורים בעור התוף מבלי להכניס אותם לפרוצדורה כל כך קשה. המצאתי אפוא פתרון לבעיה: רעייתי קנתה חבילת נייר לסיגריות, שגזרנו לגודל של עור התוף. הניירות עברו עיקור, והייתי שם נייר מעל המקום הפצוע, והמקום היה מתרפא בצורה טובה. זה היה ממש כמו השתלה כירורגית.

הרבנית הגיעה אפוא לקבל טיפול שכזה עבור בעייתה. הבעיה הייתה, שבמשך הזמן האוזן היתה מזיזה את הטלאי ממקומו, והרעש היה חוזר, מלווה בירידה באיכות השמיעה. עניין זה הציק לה מאוד וגרם לה עגמת נפש מרובה. על כן הוחלט שהרבנית תחזור כל חודש כדי לטפל בזה. הטיפול לא דרש הרדמה, רק שכיבה על מיטת הטיפולים, וניקוי האוזן.

הרבנית היתה מגיעה לביקורת כל ארבעה–חמשה שבועות. החוק קובע שחייבים למרפאה שתי כניסות - כניסה ראשית ממנה הפציינטים נכנסים, וכן כניסת חירום. ההסדר היה שהרבנית תעלה ממדרגות החירום, ותיכנס לבניין דרך כניסת החירום ללא צורך לחכות בחדר המתנה. היא היתה מתקשרת מהרכב שהיא מגיעה, והייתי מכניס אותה למשרד. במקרים בהם הטלאי היה מתנתק ממקומו והרעש החל להופיע, היא היתה מגיעה אליי גם ללא תור ונכנסת דרך הכניסה האחורית.

במאמר המוסגר, היתה רבנית נוספת של חסידות שכנה, שגם בה הייתי מטפל. היא התנהגה בשונה לגמרי מהרבנית חי’ מושקא. הרבנית הזו לבשה בגדים שחורים, לעומת הרבנית חיה מושקא שלבשה בגדים רגילים. מי שלא הכירה אותה, לא היתה מנחשת שהיא הרבנית של ליובאוויטש.

בעוד הרבנית חיה מושקא היתה מגיעה למשרדי עם נהג ונכנסת מאחור, הרי שהרבנית השכנה, עוד לפני הגעתה למרפאה היו מופיעות שלוש בנות כדי להודיע שהיא כבר בדרך. לאחר מכן היו מופיעות שתי נשים מבוגרות שהודיעו שהיא עולה, לאחריהן היה הנהג בא ומודיע חגיגית שהרבנית נמצאת. הנשים שהמתינו בחדר ההמתנה כבר הכירו אותה, והן קמו לכבודה, ניגשו אליה ונישקו לה את ידה ברוב כבוד.

לעומתה, כפי שסיפרתי, הרבנית חיה מושקא לא חפצה בתשומת לב ולכן היא נכנסה מכניסת החירום. היא הצליחה במשימת ההסתרה עד שאיכשהו התגלתה העובדה שהרבנית חיה מושקא מגיעה למשרדי ועולה במדרגות מאחורי הבית. היתה זו תקופה שהרבי כבר לא קיבל ליחידות פרטית. מי שרצה לשאול או לבקש דבר מה מהרבי, היה רושם על פתק, והרבי ענה בכתב.  כשנודע שהרבנית חיה מושקא מגיעה מהדלת האחורית, אנשים חיכו לה שם עם פתקים להעביר לרבי. הרבנית, מצדה, קיבלה את הפתקים ברצון ובסבר פנים יפות כדרכה, והעבירה אותם לרבי, אבל בזה תם האלמנט הסודי של ביקוריה במשרדי.

נבואה שמיימית של הרבי

אני אף זכיתי ל”תשלום” מיוחד עבור הטיפול הרפואי ברבנית. כידוע, במוצאי כל חג הרבי מחלק מכוס של ברכה לאלפי המשתתפים בהתוועדות. הרבי היה מבדיל על היין, ולאחר הבדלה היה הקהל העצום מסתדר בתור ענק וחולף על פני הרבי, כאשר הוא מוזג לכל אחד מהיין אשר בכוסו.

כאשר הגעתי למעמד “כוס של ברכה”. הייתי נכנס ישירות לבימה ללא צורך להמתין בתור. הרבי היה נותן לי יין בצירוף ברכה. נוהג זה המשיך מידי מוצאי חג במשך שנים.

כאשר בתי הבכורה נישאה והיתה לפני לידה, הצעתי לבעלה, ‘מתנגד’ מחוגי הליטאים, להצטרף אליי ל”כוס של ברכה” כדי להתברך מהרבי. “זה לא יכול להזיק”, הבטחתי לו. הוא הסכים.

במוצאי החג הקרוב נסענו ל–770, וכבכל פעם, גם עכשיו נכנסנו ועלינו מיד על בימת הרבי. מיד כשהרבי שם לב אליי, הוא מזג לי יין והעניק לי את ברכתו. אמרתי לו: “רבי, אני רוצה להציג בפניך את חתני, שמבקש את ברכתך”.

הרבי שוחח אתו, ושאל אותו מי הוא. החתן אמר לרבי את שמו, והרבי שאלו במה הוא עוסק, ולאחר מכן אף שאל לגבי זמן ההריון של רעייתו. חתני ענה לרבי על שאלותיו, ואז הרבי הגיש לו שני בקבוקי וודקה.

כאן אני חייב להקדים ולציין, שהמעשה אירע לפני עידן בדיקות האולטר–סאונד שיכול לגלות את מין העובר.

הרבי נתן אפוא את הבקבוקים לחתני באומרו: “בקבוק אחד הוא עבור הברית, ואחד לפדיון הבן”. חתני הליטוואק שאל אותי - איך הוא, הרבי, יודע? עניתי לו - אל תשאל שאלות, הבה נלך…

כפי שהרבי אמר, כך היה. בתי ילדה בן, וצלצלתי לרבי לבשר על לידת הבן. כאשר חגגנו את פדיון הבן, פעמון הדלת צלצל, ובפתח עמד שליח מהרבי עם ספרי תניא שהרבי שלח עבור התינוק, עם הקדשה בכתב ידו. זה היה הכרת הטוב נאה מצד הרבי עבור החסד שעשיתי עם הרבנית.

בפעם הבאה שבתי עמדה ללדת, חתני ניגש אליי מצד עצמו והציע ללכת לכוס של ברכה. הבטחתי לו שנלך ביחד במוצאי יום טוב הקרוב.

כבכל מוצאי יום טוב, נסעתי ל–770, והחתן כמובן הצטרף. שוב נכנסנו מאחורה, עלינו על הבימה, הצגתי אותו שוב לפני הרבי והוא קיבל יין וברכה, אבל לא בקבוק משקה. החתן השתומם מדוע הרבי לא נתן לו בקבוק גם הפעם? כתשובה הצעתי לו לאמץ את כח הדמיון, והתשובה תגיע אליו. ואכן, הפעם, בתי ילדה בת! (מאז, חתני כמעט הפך לחסיד ליובאוויטש…).

התודה של הרבי במהלך ה’שבעה’

הרבנית היתה אישה ייחודית, והייתה זו זכות גדולה לסייע לה. כשהיא הסתלקה מן העולם והרבי ישב ‘שבעה’, נסעתי לרבי לניחום אבלים. הנוהג ב’שבעה’ אצל הרבי, שהפילו גורל מי יזכה להתפלל במניין עם הרבי בביתו. מספר הזוכים היה מוגבל. לי אמרו שאני יכול להיכנס לתפילה בבית בלי גורל. לאחר התפילה הסתדרו בשורה ועברו ליד הרבי לניחום אבלים. כשאני עברתי ליד הרבי, הרבי סימן לי לצאת מן השורה, ולשבת בסמוך.

התיישבתי ליד הרבי, והוא אמר לי יישר כוח על פעולותיי להקל על הרבנית. ובירך אותי שהקב”ה יוסיף עוד יותר בהצלחתי לרפא חולי עם ישראל, בכוחו ובברכתו של ה”רופא כל בשר ומפליא לעשות”.

•

במשך השנים היתה לי זכות לרפא אנשים רבים. הקב”ה עשה אותי לשליח שלו להביא להם מזור. היתה לי הזכות לעבוד עם ציבור שומר תורה ומצוות, ובפרט עם רבים מגדולי ישראל וראשי ישיבות. כל אדמו”ר וראש ישיבה באיזור הטרי–סטייט (מדינות ניו יורק, ניו ג’רזי וקונטיקט, וחלקים מפנסילבניה) ביקרו אצלי לטיפול. זו הייתה חוויה ייחודית, ועם חלקם החוויה היתה מיוחדת במינה.

אני לא יודע אם הרבי כיוון אותי בשנות הכ”ף המאוחרות להתמחות ברפואת אף אוזן גרון כי הוא צפה שעתידה הרבנית להזדקק לרופא אף אוזן גרון, אבל בסופו של דבר, זו הייתה זכות נדירה ומיוחדת. אני מודה לה’ ואסיר תודה לרבי על שהדריך וכיוון אותי למקצוע שלי.

בשיחותיי עם הרבי חשתי שנפתח בפניי עולם חדש. ראיתי כי הרבי יודע לא רק מה שקורה בעולם, אלא גם מה שקורה למעלה בעולמות העליונים.