חסידים רבים נהגו לספר במוצאי שבת סיפור מהבעל שם טוב. מה השייכות היתירה לסיפור מה

חסידים רבים נהגו לספר במוצאי שבת סיפור מהבעל שם טוב. מה השייכות היתירה לסיפור מהבעל שם טוב דווקא עם מוצאי שבת? כיצד הדבר משתלב עם סעודת מלווה מלכא? והאם יש קשר עם העובדה שסעודה זו היא היחידה שעליה הקפיד הרבי בכל ימות השבוע? • מוגש ליומא דהילולא של מרן אור שבעת הימים הבעל-שם-טוב הקדוש

דרכו בקודש של מורנו הבעל שם טוב הייתה, בשעת רעוא דרעוין, להעלות ברעיונו הקדוש באופן פרטי כל אחד ואחד מתלמידיו הפזורים במקומות רחוקים. כאשר הגיע ברעיונו הקדוש לאותו רב, לא מצא אותו בשום מקום, לא בעליונים ולא בתחתונים. החל הבעש”ט לחפש אותו, ועשה כל מיני כוונות וייחודים עד שלבסוף מצאו בבית הכומר, עומד להמיר את דתו רח”ל.סגולה לכל

ה’עולם’ אומר כי לספר סיפור מהבעל שם טוב במוצאי שבת זו סגולה לפרנסה. ובכך – אומר אדמו”ר מהר”ש – טועה העולם בשלושה דברים: ראשית: סגולה זו אינה רק בסיפור מהבעל שם טוב אלא גם בסיפור מכל הצדיקים. שנית: הסגולה היא לא רק כשמספרים זאת במוצאי שבת אלא גם בכל ימי השבוע. שלישית: הסגולה היא לא רק לפרנסה אלא לכל דבר ועניין.

אף על פי כן נהגו חסידים רבים לספר במוצאי שבת סיפור מהבעל שם טוב. המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס היה מספר שסבו, הרה”ח ר’ חיים פוטרפס, מחסידי כ”ק אדמו”ר ה”צמח צדק”, אצלו גדל והתחנך ר’ מענדל (שכן אביו נפטר לפני לידתו והוא קרוי על שמו – מנחם מענדל ב”ר מנחם מענדל), היה נוהג בכל מוצאי שבת לספר סיפור מהבעל שם טוב. יש כנראה בכל זאת שייכות יתירה לסיפור מהבעל שם טוב עם מוצאי שבת.

לפיכך, לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, שהוא גם יום הסתלקותו של מורנו הבעל שם טוב, נביא כאן סיפור מהבעל שם טוב הקשור עם מוצאי שבת.

הצלה רוחנית באישון ליל

אחד מתלמידי הבעל שם טוב, שהיה גם למדן וצדיק גדול, נשלח על ידו להיות רב בעיר מסוימת. בתחילה הלך הכל למישרין. הרב היה חסיד, צדיק גדול, ולמדן, והוא ידע היטב שרב אינו רק מורה הוראה ועונה לשאלות, אלא אמור להנהיג את עדתו ולדאוג לטובתם הן בגשמיות והן ברוחניות. לפיכך, ביודעו את גודל האחריות המוטלת עליו כרב בישראל לכל עדתו, הכניס את עצמו בכל כוחו גם בפעולות לטובת אנשי העיר ולטובת כל אחד מהם. כך, בזכות הרב, הוטב מצבם הרוחני וגם הגשמי של התושבים, וכולם היו מרוצים מאד.

אלא שאירעו שני מקרים, שבגללם נתעורר קטרוג גדול למעלה על אותו רב.

פעם אחת, באמצע היום, ישב הרב בביתו והגה בתורה בהתמדה רבה, ולפתע צמא מאד למים. באותה תקופה, כידוע, לא היו ברזי מים בכל בית, והמים הגיעו בכדים ובדליים לבתי התושבים על ידי שואבי המים, שהיו שואבים את המים מן הבאר או הנהר המקומי, ומביאים אותו לבתים.

באותה שעה לא היו מים בביתו של הרב, והצמא הפריע לו מאד בלימודו. כשהביט מן החלון ראה מרחוק את שואב המים הולך עם שני דליים על כתפיו. שואב המים צעד במהירות וניכר היה שהוא ממהר מאד לדרכו, אך הרב לא התחשב בכך, וקרא לו לעצור ולהביא לו מים. להפתעתו לא הגיב שואב המים והמשיך בדרכו כאילו לא שמע מאומה. הרב הרים את קולו וצעק לו בקול גדול, אבל הדבר לא עזר מאומה. האיש המשיך במהירות בדרכו ולא התייחס כלל לרב העומד וצועק. הדבר הרגיז מאד את הרב, שראה בזה גם פגיעה בכבודו ובמעמדו כרב העיר. הוא יצא מכליו ומיהר לרדת מביתו ולרדוף אחרי שואב המים. כשהשיגו, לא נחה דעתו עד שסטר לו על הלחי ברוגזה, באומרו לו כשהרב קורא לו עליו להישמע ולציית ולא להתעלם ממנו כאילו לא שמע. האיש שתק ולא ענה מאומה.

האמת הייתה, ואת זאת כמובן לא ידע הרב, כי אותו שואב מים היה בעצמו צדיק נסתר, והוא היה בדרכו בשליחות חשובה להביא מים לצדיקים נסתרים שהיו זקוקים לכך בדחיפות. הרב פגע בו שלא בצדק. דווקא בגלל גדולתו, התעורר עליו בגלל זה קטרוג גדול למעלה.

משך זמן לאחר מכן אירע מקרה נוסף. באותה עיר היה עני בן טובים, תלמיד חכם שירד מנכסיו ואנשי העיר קיבלו על עצמם לתת לו קיצבה שבועית כמתן בסתר, כדי שיוכל להתקיים בכבוד עם משפחתו. לשם כך היה אדם מיוחד סובב למטרה זו בין אנשי העיר פעם בשבוע, ואוסף מכל אחד את הסכום שקיבל על עצמו.

אירע כמה פעמים, כשהיה צורך בממון לעניינים אחרים, שהיו אנשים שסירבו לתת בטענה שהם כבר נותנים לצדקה עבור אותו יהודי. כששמע זאת הרב באחת האסיפות, התבטא שלא ייתכן לדחות את צרכי הרבים בגלל צרכי היחיד. צרכי הרבים קודמים לצרכי היחיד ואי אפשר שלא לעסוק בשום עניין נחוץ בגלל אותה צדקה. דברי הרב גרמו לכך שחלק מהאנשים ביטלו את תרומתם הקבועה, ואחרים הקטינו אותה.

משבוע לשבוע קטן הסכום הנאסף, עד שהממונה ראה שלא כדאי לו בכלל לכתת את רגליו בשביל כמה פרוטות, והוא הפסיק בכלל ללכת ולאסוף את הכסף. כשהגיע ערב שבת והיהודי נותר ללא פרוטה, פרץ בבכי רב, והדבר עורר שוב קטרוג גדול למעלה על הרב, שבגלל דבריו באותה אסיפה הופסקו התרומות לאותו יהודי.

בית דין של מעלה פסק את דינו של אותו רב, שימסרו אותו ביד השטן, שיעשה בו כל מה שירצה.

השטן נכנס לפעולה

השטן שמח מאד על הטרף שנפל לידו, והחליט שלא ימית אותו אלא יעשה לו דבר שהוא מר ממוות – הוא יגרום לו להמיר את דתו, רחמנא ליצלן.

בשבת קודש אחר תפילת שחרית נכנסה לפתע רוח תזזית בליבו של הרב ונתעוררה בו תשוקה גדולה להמיר את דתו. במהירות עצומה הוא רץ לביתו, פשט את הטלית, וכאחוז טירוף רץ לביתו של הכומר המקומי. הכומר שפתח את הדלת הופתע לראות את הרב היהודי עומד בפתח. הוא הכיר היטב את הרב וגם כיבד אותו, ושאל את הרב לרצונו. רצוני, אומר לו הרב, להמיר את דתי רח”ל, ויפה שעה אחת קודם. הכומר הופתע מאד אך שמח שכזה דג יעלה בחכתו. אבל הוא חשש שאין זה אלא שיגעון חולף. הכניס אפוא את הרב לביתו, נתן לו חדר מיוחד עם מאכל ומשתה כראוי, והשאיר אותו לבדו למען יחשוב היטב על הצעד הגורלי שהוא עומד לעשות. ובינתיים, אמר, יעשה הוא, הכומר, את ההכנות הדרושות לטקס ההמרה רח”ל. הרב שתה שם כוס יי”ש, השתכר, ושכב לישון על המיטה שעמדה במקום.

דרכו בקודש של מורנו הבעל שם טוב הייתה, כאשר ישב עם תלמידיו בסעודה שלישית של שבת קודש, בשעת רעוא דרעוין, להעלות ברעיונו הקדוש באופן פרטי כל אחד ואחד מתלמידיו הפזורים במקומות רחוקים, לראות מה נעשה עמו, האם הוא זקוק לעזרה מיוחדת וכדומה. כאשר הגיע ברעיונו הקדוש לאותו רב, לא מצא אותו בשום מקום, לא בעליונים ולא בתחתונים. החל הבעש”ט לחפש אותו, ועשה כל מיני כוונות וייחודים עד שלבסוף מצאו בבית הכומר, עומד להמיר את דתו רח”ל. מיד בא בטענה לבית דין של מעלה על מה ולמה כל זה. סיפרו לו את חטאיו של הרב, שנחשבו חטאים חמורים בגלל גודל מעלתו, ואת פסק הדין בבית דין של מעלה לתת אותו בידי השטן.

החל הבעש”ט לעורר עליו רחמים רבים וללמד עליו זכות, ואולם מאומה לא הועיל. היה הבעש”ט הולך ומונה את כל זכויותיו הרבות של אותו רב, עד שהגיע לזכות שאותו רב היה מקפיד מאד ליטול ידיים לסעודת “מלווה מלכה” במוצאי שבת קודש.

[אגב, לפי מה שמספרים המשבקי”ם, הרבי שליט”א מלך המשיח מקפיד תמיד ליטול ידיים בביתו לסעודת “מלווה מלכה” (למרות שבשבתות עצמם היו כמה פעמים שהרבי הסתפק ב”מזונות”), ובדרך כלל הי’ שומע בשעת הסעודה את שיעורו הקבוע ברדיו של הרה”ח ר’ יוסף שי’ וויינברג בתניא].

והנה אמרו לו מלמעלה כי אכן זכות זו יכולה לעמוד לו עתה להצילו מרדת שחת, ואולם, זאת אך ורק בתנאי שגם עתה, במוצאי שבת זה, יקיים סעודה זו כראוי. הבעש”ט ניעור מדבקותו, לקח מן החלות שעמדו על שולחנו הטהור, נתן ביד אחד מתלמידיו הנאמנים, ואמר לו: קח ולך, והקב”ה יעזור.

התלמיד, ככל תלמידי הבעש”ט שהיו מורגלים בכגון דא, לא שאל שאלות. הוא לקח את החלה מידו הקדושה של הבעש”ט, ויצא לדרך. הלילה של מוצאי שבת כבר פרש את כנפיו, אותו תלמיד אמר “ברוך המבדיל” ויצא החוצה. לאן – הקב”ה יעזור. פסע כמה פסיעות והנה הוא רואה את עצמו עומד במקום זר, בלתי מוכר לו לחלוטין, ולפניו בית. היה זה ביתו של הכומר באותה עיר רחוקה.

הכומר, שלהפתעתו לא הייתה גבול, ראה לפניו בפעם השניה באותו יום יהודי נכבד המבקש להיכנס לביתו, וללא אומר ודברים הכניס גם אותו לחדר בו שהה הרב. התלמיד, שראה לפניו יהודי שיכור שוכב על המיטה, ולא פוסק מלדבר מתוך שיכרות כי חפץ הוא להמיר את דתו רח”ל כאן ועכשיו, התחיל להבין לשם מה שלח אותו הבעש”ט הקדוש לכאן. הוא פנה אפוא לאותו יהודי וניסה לדבר על ליבו כי יאכל משהו, כשהוא מציע לו את החלה שקיבל מן הבעש”ט. הרב רצה לחטוף ולאכול זאת מיד, אבל התלמיד עצר בעדו: ראה נא, עדיין לא המרת את דתך ואתה עדיין יהודי. אם כן עדיין צריך אתה ליטול ידיים ולברך לפני האוכל. הרב נעתר לבקשותיו, נטל ידיו, ברך, וטעם מן החלה. הקדושה שהייתה בחלה של הבעש”ט פעלה מיד את פעולתה. הרב התעורר בבת אחת מן השיגעון שתקף אותו והתחיל למרר בבכי: מה עשיתי, מה עשיתי, עמדתי רח”ל להמיר את דתי, אבוי לנשמתי, האם אוכל אי פעם לתקן חטא נורא זה? והתלמיד מנחם ומעודד אותו כי בוודאי, כשם שדאג לו הבעש”ט עד לרגע זה, והוציא אותו משאול תחתית, כך בוודאי יעזור לו וידריך אותו בדרך תשובה ותיקון.

אבל איך אגיע עכשיו אל הבעש”ט הקדוש, שאל הרב בבכי, והרי אלפי פרסאות מבדילות בין מקום זה למעז’יבוז’, עירו של הצדיק.

אל תירא, אמר לו התלמיד, הרי גם אני הגעתי לכאן בקפיצת הדרך זה עתה. אחוז בחגורתי ונתחיל ללכת ובע”ה נגיע לאן שאנו צריכים להגיע. איכשהו הצליחו לצאת מביתו של הכומר, צעדו כמה צעדים, והנה הם במעז’יבוז’, ליד ביתו של הבעש”ט הקדוש. נכנסו השניים פנימה, והבעש”ט עדיין יושב עם תלמידיו בשולחנו הטהור בסעודה השלישית של שבת קודש מתעמק ברעיונותיו הקדושים. הוא לא זז משם עד שהעניין יבוא על תיקונו במילואו. ואכן, הבעש”ט הורה לאותו רב את דרך התשובה בה יילך כדי לתקן בשלימות את כל מה שהיה, ולשוב ולעלות בדרך העולה בית א-ל.

חשיבות ה”מלווה מלכא”
בסיום הגלות

על סעודת “מלווה מלכה” במוצאי שבת מובא ב”בית יוסף” על הטור כי “אבר יש באדם .. ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת”. מזה מובן, אומר הרבי מלך המשיח שליט”א (לקוטי שיחות כרך ל”ו ע’ 75. עיין שם), שיש בסעודה זו מה שאין גם בסעודות שבת. שהרי אבר זה, ה”עצם לוז” שאינו נפסד ואינו נרקב לעולם וממנו ייבנה הגוף בתחיית המתים, אינו נהנה משום סעודה, גם לא מסעודות שבת, אלא דווקא מסעודה זו.

מדוע אמנם אין עצם זה נפסד ואינו נרקב לעולם? כתוב ב”אליהו רבה” שזהו לפי שעצם זה לא אכל מעץ הדעת, לפי שאינו נהנה מאכילה כלל אלא מאכילת מוצאי שבת, לכן לא נהנה מעץ הדעת שהיה בערב שבת. והרי כל עניין המיתה בעולם הגיע רק בגלל חטא עץ הדעת. לפיכך, אותו עצם שלא נהנה מעץ הדעת, הוא למעלה מעניין המיתה בכלל. ולכן ממנו ייבנה הגוף בתחיית המתים.

ואם אכן עצם זה הוא למעלה לגמרי מעניין המיתה, שואל הרבי – מדוע הוא נהנה בכלל מסעודה כלשהי. ומאידך, אם הוא כבר נהנה מאיזו שהיא סעודה, מדוע אין הוא נהנה מאכילת שבת, והרי שבת היא “מעין עולם הבא” שאין בה פסולת כלל ולמעלה מכל עניין המיתה?

אלא: עיקר עניינו של “עצם הלוז” הוא לא רק בעצם העובדה שהוא עצמו למעלה מעניין המיתה, אלא בכך שממנו ייבנה לאחר מכן הגוף כולו בתחיית המתים. כלומר, לא זו בלבד שהוא עצמו נצחי, אלא שהוא מכניס את החיים הנצחיים גם למקום ולדרגא שמצד עצמם הם שייכים לעניין המיתה.

ולכן, השבת מצד עצמה היא אמנם “מעין עולם הבא” ולמעלה מעניין המיתה, אבל היא מובדלת ומנותקת מימות החול, כך שהחיים הנצחיים של השבת אינם נכנסים אל תוך תוכם של ימות החול, ל”מקום” של המיתה עצמה, לעולם החולין.

הסעודה היחידה ממנה נהנה עצם הלוז, היא סעודת מלווה-מלכה, שהיא נמצאת ב”מקום” המיתה, לאחר יציאתה של השבת, ומאידך היא מכניסה את קדושת השבת גם בסעודה של חול. כפי שנאמר בסידור האריז”ל ש”צריך לשמוח בסעודה זו כמו בסעודת שבת, כי בסעודה זו יש בה גם כן הארת שבת”. ועל ידי סעודה זו “נמשך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול”.

ואולי יש לומר שזו גם הסיבה לשייכות המיוחדת של הבעש”ט למוצאי שבת ולסעודת מלווה מלכה – לפי שעיקר עניינו של הבעש”ט, מייסד החסידות, כפי הוראתו של משיח צדקנו, היא לא רק להיות בעצמו קדוש ונצחי ולמעלה מעניין המיתה, אלא שהמעיינות עצמם – לא רק המים מן המעיינות אלא המעיינות עצמם כמות שהם דווקא – יפוצו ויגיעו ויחדרו וימלאו לגמרי את ה”חוצה”, עד “חוצה” שאין חוצה חוץ הימנו. ואותו “חוצה” רחוק ונידח כל כך, יהיה גם הוא, ומצד עצמו דווקא, מלמטה למעלה, חדור בכל האמת והנצחיות המוחלטת שבמעיינותיך.

ולכן “יפוצו מעיינותיך חוצה” הוא ההכנה וה”כלי” לביאת המשיח. וכפי שהרבי מדגיש פעמים רבות שאין פירושו של דבר שהפצת המעיינות היא “סגולה” בלבד לביאת המשיח, אלא שזה עצמו הוא עניינו של משיח – להכניס ולהחדיר את האלקות, ועד את עצמותו יתברך ממש, בתוך תוכו של ה”חוצה”, של התחתון והנידח ביותר. עד כי “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו (גם הבשר הגשמי מצד עצמו) כי פי ה’ דיבר”, “ומלאה הארץ (התחתון והחוצה ביותר) דעה את ה’ כמים לים מכסים”, שהתחתון והחוצה ביותר יהיה חדור גם הוא, ודווקא הוא, במעיינות עצמם, כפי שהם אמיתיים ונצחיים לגמרי, למעלה מכל עניין המיתה.

עניין זה התחיל אמנם על ידי הבעש”ט, אבל אחרי הכל עדיין נשארו הדברים “למעלה”, במסגרת האמונה הביטחון וכל כוחות הנפש שלמעלה מכל מדידה והגבלה. הם עדיין לא חדרו כל כך אל תוכו של ה”חוצה”.

בחסידות חב”ד הגיעו וחדרו המעיינות גם אל ה”חב”ד”, אל כוחות הנפש הפנימיים, המדודים והמוגבלים, ומדור לדור הגיעו וחדרו מטה מטה יותר ויותר, אבל עדיין רק ב”עליונים”, “מרקיע לרקיע”, ברוחניות. עדיין לא הגיעו אל החוצה שאין חוצה הימנו.

דווקא בדורנו זה, עם האנשים הנמוכים והמגושמים ביותר, החוצה שאין חוצה הימנו – מגיעה וחודרת האלקות “למטה בארץ”, אל התחתון שאין למטה הימנו והחוצה שאין חוץ הימנו. ומשנה לשנה יותר ויותר. דווקא כאן פורצת האלקות כמות שהיא, בכל תוקפה וטהרתה, מתוך כל פינה ופינה.

דווקא כאן מגיעה העבודה של “יפוצו מעיינותיך חוצה” לסיומה ולשלימותה, כאשר מתוך העולם עצמו, מהאנשים הנמוכים ביותר ומהגדרים הנמוכים ביותר, פורצת הזעקה של “אין עוד מלבדו”, באופן של “אבן מקיר תזעק”. כאשר אפילו הדומם הגשמי הנמוך ביותר, הלמטה שאין למטה הימנו זועק: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.