מסע חי

חודשים ארוכים למדו תלמידי ישיבת “תומכי תמימים” בנתניה מסלול לימודים שכלל לימוד בתורתו של הגאון האלוקי רבי לוי יצחק שניאורסאהן. המצטיינים זכו לטוס לאלמא אטא ולעבור במסלול אותו עבר בשנותיו האחרונות בעת גלותו הקשה - אלמא אטא, קזיל ארדא, צ’יאלי - שם עבר חוויות ותלאות קשות • לפני מספר שבועות סגרו התמימים מעגל וביקרו בכל נקודות הציון במסע מרתק שנעשה על פי יומניה של הרבנית חנה ע”ה • סגירת מעגל מרתקת אחרי 70 שנה • מיוחד

הם עמדו שם עשרות בחורים, תמימים במראם, והביטו בעיניים קרועות ב”נוף” שמסביב; דלות איומה שהתערבבה עם עליבות פרימיטיבית. רגל יהודי לא דרכה במקום הנידח הזה זה זמן רב. הבחורים עוצמים את עיניהם וכמו לנגד עיניהם ניצבת חיה דמותו של אותו מקובל אלוקי שהתגורר במקום הזה, כאן ממש; גאון מופלא שראשו בשמים, והוא חי חיי גלות קשה ומחפירה, עושה הכול כדי לדחוק את העניות הגשמית אל פינה נידחת בעודו הוגה ומתעמק בתורתו הממזגת נגלה ונסתר, קבלה משולבת דרוש ורמז. תורה שאין לה סוף.

התמימים לא יכלו לכלוא את רגשותיהם, אותם תמימים שחודשים ארוכים התכוננו לאותה “פגישה” עם הצדיק על ידי לימוד תורתו, העמקה והבנת דבריו המאלפים. במשך חודשים התקרבו אל דמותו הרוחנית והתחברו אליה בעומק נפשם ונשמתם.

בתחושה זו של סערת רגשות, כמו חשים הם את גודל השעה שהנה כעת, אחרי כמעט שבעים שנה, באו תלמידי בנו הגדול הרבי מלך המשיח, וסוגרים מעגל מופלא. לא, הם אינם מגיעים לעיר הנידחת הזאת כגולים דוויים חסרי כל, אלא כבני חורין, אורחים רצויים של הממשל המקומי, באוטובוסים שדרכם מפולסת על ידי ניידת משטרה מקומית, והם עומדים בגאון ומתפללים, לומדים מתורתו ומתאחדים עמו בהתאחדות הצרופה ביותר שיכולה להיות.

מסע חי

היה זה אחד משיאי מבצע “יגיעה בתורה” שהחל חודשים ארוכים לפני כן בישיבת “תומכי תמימים” ליובאוויטש בנתניה. על אף שהייתה זו התחלת השנה, הנהלת הישיבה כבר בדקה ומצאה כי בשלהי השנה ימלאו 70 שנה להסתלקותו של הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי מה”מ. כ”ף מנחם אב תש”ד - תשע”ד.

הנהלת הישיבה הכריזה אפוא על מבצע נהדר ומיוחד: “יגיעה בתורה”. כשמו כן הוא: כאשר כל תלמיד המעוניין להשתתף במבצע, עליו להתייגע בסדר לימוד ולהגיע להישגים, כל אחד בהתאם ליכולת והכישורים שלו. במשך שנה עמלו התמימים בלימוד עצמי מעמיק  של שיחות קודש, קונטרס אחרון, שב שמעתתא ועוד, עד שכחמישים ממצטייני המבצע הגיעו אל הרגע המיוחל.

חלק ממסלולי הלימוד שעל התמימים נדרש ללמוד ולהיבחן, היה לימוד תורתו של בעל ההילולא רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אשר תורתו עד היום היא בבחינת “רז סתום” עבור רבים מאנ”ש והתמימים. הפרס הסופי הוא - נסיעה למקום מנוחתו של צדיק נשגב זה הטמון באלמא אטא שבקזחסטאן הרחוקה.

פרס אמרנו? שמא ואולי לא היה זה בגדר פרס, אלא חלק בלתי נפרד ממסכת החיבור לאישיותו, כאשר אך מתבקש הוא כי לאחר חיבור נשמתי כה עמוק בין התמימים ובין נשמתו של הצדיק, יסעו הללו למחוזות בהם חי בתקופתו האחרונה עלי אדמות, ויחוו מעט מזעיר את המקום בו חי ופעל בארבע–חמש שנותיו האחרונות.

למותר לציין כי קטעי הלימוד מתורתו, לוו בשיחותיו של בנו, הרבי מה”מ, אשר ביאר והסביר בהרחבה את דברי תורתו של אביו. הא בהא תליא מילתא.

ואכן, הבחורים השקיעו מאמצים רבים בלימוד - בנוסף למסלולי הלימוד הישיבתיים הרגילים - ועשרות בחורים העפילו לשלבי הסיום עד שזכו לממש את החלום המיוחד הזה. למותר לציין כי זו יוזמה ייחודית ומיוחדת בקרב ישיבות חב”ד בארץ ישראל ובעולם.

“הבחורים יצאו למסע כשהם מוכנים לגמרי”, משתף הת’ מנחם מענדל גרליק, תלמיד שיעור ג’ בישיבה שהשתתף במסע. “אף אחד לא הגיע לטיול גרידא. כשיותר ממחצית השנה אתה יושב ועמל על התורה של ר’ לוי יצחק, אין אפשרות שלא להתחבר אליו ברבדים הכי עמוקים. זו ההכנה הכי טובה שיכולה להיות. אין פלא אפוא שכל המסע הזה היה רצף של רגעים מרוממים ומרגשים”.

לאחר חג השבועות ניתנה האות, והבחורים שסיימו בהצלחה את מסלול המבצע, ובראשם ראש הישיבה הרב משה אורנשטיין שליט”א, ר”מ הישיבה הרב נפתלי מינצברג, והשליח בנתניה הרב מנחם וולפא, עלו על מטוס בדרכם לקזחסטאן הרחוקה, ארץ המדברות, כדי לפגוש שם מחדש את דמותו רבת האנפין של רבי לוי יצחק.

לא הייתה זו נסיעה גרידא, אלא נסיעה שהייתה מלווה לכל אורך מסלולה ביומניה המרגשים של הרבנית חנה אותם כתבה בדם ובדמעות, בהם היא מספרת על קורות חייה וקורות דברי ימי בעלה הגדול, בעיקר בשנות המאסר והגלות עד לאותו יום מר - כ”ף במנחם אב תש”ד, היום בו הסתלקה נשמתו לגנזי מרומים, והוא עודנו בגלותו. היומנים הוסיפו נופך חי ו’נושם’ לנסיעה עצמה; לא עוד נסיעה, טיול או נסיעת שורשים גרידא, אלא נסיעה שתפקידה לחיות ולהחיות.

אם תרצו, זהו המסע בעקבות רשימת זיכרונות הרבנית חנה ע”ה. זהו מסע שנע במסילת הזיכרונות של הרבנית, במהלכו קראו פרקים נבחרים מתוך רשימותיה. בדרך מסלולם חוו התמימים את אותם זיכרונות שנכתבו בדם לבה.

מתנה נאה לרבי לוי’ק

יום של התעלות רוחנית עבר על תלמידי התמימים במהלך היום הראשון למסע, יום רביעי בשבוע. הם התקבלו בצורה חמה ולבבית במיוחד על ידי שלוחי הרבי בראשות הרב ישעיה כהן, רבה הראשי של קזחסטאן, בהכנסת אורחים יוצאת מגדר הרגיל.

לאחר התאקלמות יצאו התמימים בתהלוכה לכיוון האוהל הקדוש של רבי לוי יצחק שניאורסאהן ע”ה, כשמפיהם פורץ ועולה הניגון שלו, “ניגון ההקפות” אותו היה מנגן בעת ההקפות של שמחת תורה.

רגע, עוד לא נכנסים אל האוהל פנימה. אי אפשר להיכנס ככה סתם אל הצדיק. צריך להתכונן - בנוסף להכנה בת כמעט שנה של לימוד תורתו.

סמוך לאוהל הק’ נבנה במיוחד בעבור האורחים מאהל גדול. במאהל התוועדו עם התמימים בהתלהבות ובהתעוררות מיוחדת, הרבנים, השליח הרב ישעיה כהן, הרב מנחם וולפא יו”ר מוסדות חב”ד בנתניה, ראש הישיבה הרב משה אורנשטיין והר”מ הרב נפתלי מינצברג.

התמימים שהתרגלו במשך השנה להתייגע בתורתו של ר’ לוי יצחק, עשו זאת עתה בהתרגשות רבה בציונו של בעל השמועה. התמימים אף הביאו לר’ לוי’ק מתנה - את הספר “אב מלך” ספר הערות ופלפולים בתורתו של רבי לוי יצחק פרי עטם של תלמידי הישיבה.

“מבחינתי היה זה הרגע המרגש ביותר” - משתף הת’ לוי יצחק נקי, תלמיד שיעור ב’ בישיבה - “כאשר נכנסנו לציון של רבי לוי יצחק והגשנו לו את הספר ‘אב מלך’. הרבי התבטא פעם בכאב שגם כעת נמצא אביו בגלות, גלות בתוך גלות; וכאשר הגשנו את הספר, הרגשתי באופן אישי שזה ניצחון של הרוח על כל המסכים הגלותיים המבדילים…”

ברגע זה פצחו כולם מתוך התרגשות עצומה בניגוני רבותינו נשיאנו. קשה לתאר את ההתרגשות העצומה בעת שרקדו התמימים עם ר’ לוי’ק את הניגון של שמחת תורה שלו. היה נראה לרגע שעוד רגע קט גג האוהל יתרומם…

התמימים אמרו יחד פסוק בפסוק את הפרק תהילים של ר’ לויק, פרק קלז, מתוך תפלה ותחינה ששאר כתבי היד שלו ישובו בקרוב משביים.

היה זה אחד מרגעי השיא של המסע המיוחד והטעון כל כך ברגשות היסטוריים.

במסלולם הם

הנסיעה לא הייתה מהרגע להרגע. הכנה רבה קדמה ליציאה. כל אחד מהמשתתפים קיבל קטעי יומן של הרבנית המתארים את הימים שבהם הגיע ר’ לוי’ק לראשונה לאלמא אטא לאחר שהוגלה. כאן, בנקודה הזאת, החל המסע שבו פסעו התמימים לאותם המקומות; לתחנת הרכבת דרכה עברו ר’ לוי’ק והרבנית מספר פעמים, לתחנת המעצר בה היה אסור, למאפיה בה קיבלו לחם, לבית הספר שם נעזרה הרבנית בשירותי תרגום מכתבי בנה הבכור, ועוד.

אי אפשר היה לדלג על קטע מרשימת המאסר הידועה של ר’ לוי’ק:  “וישבתי בה’ בתי אסורים (דניפרא.. אלמא אטא), לנגד הה’ גבורות…”. עם הנמכת המטוס נוכח המסלול הקאזחאי, נגלה לעיניהם “הגבורה החמישית” - אלמא אטא. התמימים נעמדו במעגל, כתף לכתף, וניגנו בהתרגשות את ניגון “פדה בשלום”. חלונות הבניינים מסביב התמלאו במשקיפים שעמדו תמהים נוכח קבוצת הצעירים עוטי השחורים שעומדים ושרים יחד.

בסופו של יום מתיש, התארגנו הבחורים לשינה. מחר מצפה להם יום ארוך במיוחד, בו יטוסו בטיסת צ’רטר מיוחדת אל העיר קאזיל ארדא ומשם אל צ’יאילי, מקום גלותו של ר’ לוי’ק יותר מארבע שנים.

הנסיעה הייתה מתוכננת היטב מראש, פסיעה אחר פסיעה במקומות שבהם שהו רבי לוי’ק והרבנית חנה, פרי מחקר שנערך במשך כמה חודשים לקראת המסע הייחודי. מלבד חסידים בודדים ממש, הייתה זו הפעם הראשונה שבה חסידים מבקרים במקומות אלה.

קבלת פנים ממלכתית

בוקר, יום חמישי.

לצורך המשך המסע, הצצנו ביומנו של אחד התמימים האחרים שהשתתף במסע: איך מתחילים לתאר במילים יום שכזה? אתחיל פשוט לפי הסדר: לאחר סדר חסידות וקריאת התורה שהתארך (בשל 53 ברכות ‘הגומל’ בלי עין הרע), יצאנו אל שדה התעופה. מטוס צ’רטר שהושכר כולו במיוחד עבורנו, נדבת פליקס בן חוה, ובהשתדלותו של השליח הרב ישעיה כהן, המתין לנו ולעוד עשרות מבני הקהילה שהצטרפו למסע הייחודי וההיסטורי: לגלות את גלות צ’יאילי, שם שהה רבי לוי יצחק מעל 4 שנים.

בכלל יש לציין כי הכל מתנהל ביעילות ובחריצות מעוררת השתאות. הנהלת הישיבה הוציאה לאור תוכניה מהודרת, והפלא ופלא - אנו עומדים בכל היעדים. זאת לא הייתה אפשרות אילולי חריצותם והתמסרותם של השלוחים המקומיים הרבנים ר׳ ישעיה, ר׳ אלחנן ור׳ מרדכי לבית משפחת כהן והשליח הרב בצלאל ליפשיץ, שאף דואגים לאש״ל נפלא.

מהרמקול של המטוס בוקעים קולות התוועדות וניגונים חסידיים. במקום עלוני “דיוטי פרי” חולק לכל נוסע חוברת “רשימת זיכרונות הרבנית - גלות צ’יאילי” שיצא לאור מטעם הישיבה. כאמור, המסע הייחודי הינו בעקבות זיכרונות הרבנית. בחוברת רוכזו כל קטעי צ’יאילי מתוך פרקי זיכרונותיה.

אנחנו נוסעים לנו במטוס הנוח, אך איך רבי לוי יצחק הגיע לכאן? כך מספרת הרבנית:

כפי שבעלי סיפר לי לאחר–מכן, הוא אכן היה בין האסירים הללו, ואכן במסע זה שולחו האסירים מבית–הכלא בדרכם למקום גלותם. הם הובלו במשאית אל מחוץ למקום יישוב, והועלו לרכבת שהמתינה להם שם. בכך החל מסע הגלות.

האסירים נסעו כך חודש ימים, מתוכם אחד–עשר יום שבהם כלל לא היו ברשותם מים. לימים סיפר לי בעלי ברגש רב עד כמה קשה היה לו באותם ימים לקיים נטילת–ידים של שחרית. ראיתי שהוא אינו יכול לשכוח זאת. התפלאתי מה עשה בעניין מים לשתייה כדי להשקיט את צמאונו, אולם על כך הוא השיב בתנועת ביטול, כלאחר–יד. אחד החיילים המלווים הוסיף לבעלי מדי–פעם כוסות מים, שבהם התאפשר לו ליטול את ידיו (“אינך יכולה לתאר לעצמך איזה טעם היה לנטילת–ידיים זו”, אמר לי בעלי). החייל עשה זאת תמורת מעט מזון שנתן לו בעלי מהצידה לדרך שהיתה ברשותו.

לאחר כשעתיים טיסה נחתנו בקזיל ארדא.

שם העיר קזיל ארדא נמצא רבות בזיכרונותיה של הרבנית. העיירה צ’יאילי שייכת למעשה לעיר המחוז של קזיל ארדא.

את הביקור פתחנו לפי בקשת הקהילה, ב’בית החיים’ היהודי במקום. לפתע גילה אחד התמימים את קברו של החסיד הידוע, התמים המשפיע ר’ אברהם ברוך פבזנר ע”ה. אף חסיד זה נתפס על ידי הצוררים והוגלה לקזחסטאן הרחוקה, שם נפטר בערב חג הפסח ת”ש, והוא נטמן במקום גלותו. לאחר פטירתו התגלה גלויה שכתב ימים ספורים לפני מותו. כל מילה פולחת כליות ולב: “יודע אני שימיי ספורים. אני חולה אנוש ונוטה למות. מסופקני אם אגיע לקבר ישראל, אך הנני רגוע ומוותר על זה והולך לקראת מותי בלב שלם, בשעה שאהיה בטוח שאני יודע שבניי וצאצאיי ילכו בדרך השם”. ההתרגשות של כולנו גדולה. אמרנו פרקי תהילים והרב וולפא דיבר דברי התעוררות וסיים באמירת קדיש. מי יודע כמה זמן לא פקדו את קברו של חסיד דגול ונפלא זה. כעת זכה…

משם המשכנו לבית העירייה. התברר כי מתוכננת בעבורנו קבלת פנים מכובדת בנוכחות סגנית מושל המחוז. גם עיתונאים הגיעו לסקר את האירוע.

אני חושב לעצמי אילו רק רבי לוי’ק היה רואה זאת - הוא אשר הגיע לכאן בכוח הזרוע, כאשר הקלגסים לא ויתרו לו להישאר בעיר המחוז והכריחו אותו להמשיך לצ’יאילי הנידחת והרחוקה.

אני מקיץ מהרהורי ושומע את דבריה של סגנית המחוז, אך לא מבין. שמעתי לאחר מכן שזו גילתה ידע ובקיאות בכל הקשור לרבי לוי יצחק והיה ניכר שביקורנו חשוב להם. השליח הרב ישעיה כהן מעניק לה חוברת מהודרת: תרגום רשימת הזיכרונות לרוסית. ראש הישיבה הרב אורנשטיין מעלה על נס את המהפך הגדול בכך שלא רק שהממשל איננו מתנכל, כי אם מסייע וחולק כבוד מלכים לממשיכי דרכו של רבי לוי יצחק.

כאן, בקזיל ארדא, הלכנו בעקבות רשימת זיכרונות הרבנית: הגענו למשרדי הנ.ק.וו.ד. אליהם הגיעה הרבנית מספר פעמים בתחינה לאשר לבעלה לצאת מצ’יאילי ולהגיע לעיר זו, שהייתה עיר גדולה ומפותחת יותר, ואף קהילה יהודית קטנה התגוררה בה, ובראשה רב ושוחט, מה שהיה יכול להקל מאד על סבלו הגשמי והנפשי.

לגלות את גלות צ’יאילי

אם לא די בכבוד המלכים בו התקבלנו, הרי שמרגע הנחיתה בקזיל ארדא ועד רגע ההמראה חזרה, ליווה אותנו רכב משטרתי שסלל עבורנו את הדרך ודאג שפקקי תנועה לא יפריעו למסע שלנו. ואני משווה זאת לתיאור בואו של רבי לוי יצחק לצ’יאילי…

...הם לנו בעיר רק לילה אחד, מבלי לראות איש, ולאחר–מכן נשלחו - שניים מתוך קבוצת הגולים שהגיעו לעיר - בעלי וגולה נוסף - לכפר צ’יאילי. מרחק ארבע שעות נסיעה מעיר המחוז.

בשעה מאוחרת בלילה הגיעו שני הגולים לצ’יאילי. החושך היה מוחלט, והם לא ידעו לאן עליהם ללכת ברדתם מכלי הרכב שהובילם למקום. הקור היה נורא. הגולים לא הבינו ולו מלה אחת בשפה הקאזאחית, אך באמצעות הרוסית שבפיהם עלה בידם איכשהו לברר שבין תושבי המקום ישנו יהודי אחד, והם הגיעו לביתו. היה זה חייט שהגיע למקום בעבר כאסיר גולה, אך לאחר–מכן נשא לאשה נוצרייה מקומית ונותר לגור שם.

כשראה החייט את שני הגולים - שמן הסתם לא נראו במיטבם לאחר נסיעה שכזו - הם לא מצאו חן בעיניו, ככל הנראה, וחרף כל בקשותיהם הוא לא הסכים להכניסם לביתו בשום אופן.

בכוחותיהם האחרונים נאלצו השניים להמשיך בחיפושיהם. האדמה בצ’יאילי בוצית ודביקה מאוד, ואינה קופאת כמעט לעולם. כפי שסיפר לי בעלי, כל שליפה של הרגל מן הבוץ היתה כמעט בלתי–אפשרית.

משהבחינו הגולים באור הבוקע מאחד החלונות, נכנסו אל ה”בית” הקטן שממנו בקע האור. כמו כל הבתים באותם מקומות היה הבית בנוי מחימר, והיה רטוב זמן רב יותר משהיה יבש. גם רצפה של ממש לא היתה בבית, אלא קרקע מרוחה בחימר בלבד.

בעל–הבית ורעייתו הגויה ריחמו, כנראה, על הגולים, והניחו להם להיכנס הביתה, כלומר - למטבח. הם פרסו עבורם שמיכה על הקרקע, סמוך לדלת הכניסה, ועליה שכבו שני הגולים לישון, מבלי לפשוט את בגדיהם, כשהם מתכרבלים במעילים שנשאו עמם. מטבע הדברים קשה היה להם להירדם כך, כשהם מוטלים על הארץ, בקור וברטיבות שחדרה מעט דרך המעיל, אך לאחר שהוגשו להם כוסות מים חמים עלה בידם סוף–סוף להירדם ולישון מעט.

לאחר כשלוש שעות נסיעה, הגענו לצ’יאילי, עיר הנידחת ממש. שם, בפאתי העיר, המתין לנו ראש העיר צ’יאילי, סגנו לצדו, ושניהם ליוו והדריכו אותנו בכל היום הארוך בצ’יאילי.

“זהו ‘אתהפכא’ כל כך עצום ומוחשי, בעוד רבי לוי יצחק הגיע הנה בנחושתיים, ואנחנו מתקבלים כאן בכבוד מלכים, בצורה מהירה וזריזה” משתף הת’ מנחם מענדל גרליק את קוראי “בית משיח”.

“אני חושב ביני לבין עצמי כי הנסיעה לקזחסטאן עצמה הייתה ארוכה, וכעת עשינו נסיעה נוספת מפרכת לעבר מקום גלותו הממשי של רבי לוי יצחק. למרות הנוחות הרבה יחסית בה אנו נוסעים, אפשר להרגיש כעת במוחשיות יותר עד כמה המקום אליו אנחנו נוסעים, הוא חור נידח. גלות של ממש”.

הבה נחזור ליומנו של ‘תמים’ נוסף:

“חום כבד קיבל את פנינו. ‘היום יש רק 50 מעלות חום’, ניחמו אותנו, ‘יש לא מעט ימים שבהם מגיעים מעלות החום ל–‏60 ויותר”. אי אפשר שלא להרגיש, ולו במקצת, את הקושי האיום שאפף את הצדיק ואת רעייתו הרבנית במקום זה, בחום הנורא, כאשר יתושים עוקצים מכל עבר, לצד הרעב הנורא. אלו היו ייסוריהם הגשמיים, בנוסף לייסורים הנפשיים - בגלות וריחוק מכל יהודי באשר הוא.

כשמרגישים על בשרינו את החום, אי אפשר שלא לקרוא שוב את תיאורה של הרבנית מיום ב’ בניסן ת”ש, יום ההילולא של אדמו”ר הרש”ב.

פיסית, בעלי חש מאוד שלא בטוב. היה זה חודשיים לאחר מסעו אל הגלות, וגם תנאי החיים שם היו קשים במידה שלא שיערתי קודם לכן. אך ביום זה שכח בעלי את כל זאת.

“היום הרי הוא יום ב’ ניסן. מן הראוי היה לומר חסידות - אבל הרבה שומעים אין. הייתי רוצה לכתוב עניין בחסידות - אבל נייר לכתוב עליו אין. עלי אפוא לצאת ידי חובתי במחשבה. יעזור ה’ שיהיה לי כוח לחשוב”… זמן–מה ישב בעלי כשהוא שקוע במחשבותיו, ולאחר–מכן החל לדבר על הרבי נ”ע, כשהוא שוכח כליל על מקום המצאו ועל מצבו.

החום היה אז כה גדול, עד שלא ניתן היה להישאר בלבוש מלא. אני זוכרת שבערב הבאתי לבעלי בגדים נקיים, ובסביבות השעה 10 בבוקר כבר היתה החולצה מכוסה בנקודות שחורות. הדבר נגרם על–ידי הזבובים שטינפו את החולצה במהלך הלילה. הדבר היה בלתי–נסבל. לאחר זמן–מה עלה בידינו למצוא חדר שבו היתה כמות הזבובים קטנה במקצת. בשעה שבעלי דיבר, היה תמיד מעיף מבט על הכתמים שעל החולצה, ומתרומם לעולם אחר לחלוטין. הוא סירב בתכלית לשים לב לקשיים מסוג זה.

ראש עיריית צ’יאילי הוביל אותנו אל עבר בקתה מסוימת וטען שלפי הממצאים שבידם, רבי לוי יצחק והרבנית התגוררו בבקתה זו.

מסתבר שדבריו אינם מדויקים. שכן לטיסה שלנו הצטרפה חוקרת גויה תושבת האזור, שבשל המסע הייחודי, זה כבר כמה חודשים שהיא חוקרת ודורשת את כל הקשור לרבי לוי יצחק בצ’יאילי. מדהים להיווכח בבקיאות שלה ברשימת הזיכרונות של הרבנית.

היא לא מקבלת את גרסת ראש העיר. “זה לא ממוקם 2 קילומטר מבית הנתיבות ולא 4 קילומטר ממשרדי הנ.ק.וו.ד”, היא סבורה ומשווה לנתונים שבכתבי הרבנית חנה. בכל מקרה, אנחנו לומדים יחד את רשימת המאסר שוודאי נכתב על ידי רבי לוי יצחק כאן בצ’יאילי.

צ’יאילי היום הרבה יותר מפותחת מכפי שהייתה בעבר, אם כי עדיין ישנם פה ושם בתים מחימר, בדיוק כמו שמתארת הרבנית ביומנה. בבתים רבים עדיין אין חשמל, ואף המים מגיעים דרך שאיבה ידנית מהבאר.

בעקבות רשימת הרבנית המשכנו הלאה למספר מוקדים המוזכרים בזיכרונותיה. כאשר קוראים את הזיכרונות ונפגשים עין בעין עם אותם המקומות, זו חוויה והפנמה מסוג אחר לגמרי. הזיכרונות לא רק נקראים, אלא גם מורגשים אחרת לגמרי.

אנחנו מגיעים אל בית הנתיבות של צ’יאילי. אי אפשר שלא להציץ שוב בזכרונותיה של הרבנית כאשר הגיעה לכאן בפעם הראשונה לפגוש את בעלה הדגול והוא המתין לבואה בתחנת הרכבת:

בתחנה המתינו כולם לכלי הרכב שסברו שיבוא לאסוף אותי, ובינתיים סיפרו לי עד כמה גרוע מזג האוויר המקומי - החום, הביצות והיתושים, וכי אנשים מתים כאן מקדחת המלריה. כשהגיע זמני לצאת מן הקרון, נשאו אנשים אלה עבורי את כל החבילות, והמתינו לבני שיבוא עם כלי רכבו. לתדהמתם, בני וכלי הרכב לא הופיעו, ובמקומו קיבלו את פני בעלי ז”ל ויהודי גולה נוסף…

יחד עם שמחתי הרבה על כך שעלה בידי לראות את בעלי שוב, הרי מראהו החיצוני ולבושו, כמו כללות השינוי שחל בפניו, והשינוי שהורגש איכשהו בכל מראהו, חוררו (אם להשתמש בלשון הדיבור) חור בלבי. אבל מובן שהתחזקנו למרות הכל, גם הוא וגם אני.

לכאן ממש, בבית הנתיבות, הגיעו רבי לוי יצחק והרבנית מידי יום. הם היו יושבים כאן על הספסל עד 10 בלילה. כשרואים את הבקתה שבה חיו, ניתן להבין מדוע ההישארות בבית לא הייתה אופציה. הרב והרבנית התגוררו עם אישה ובנה השייגעץ ו’דבר אחר’ שמילאו את החצר, מה שהסב עגמת נפש רבה לרבי לוי”צ.

עוד רגע מיוחד במסע שכולו היה אוסף של “רגעים מיוחדים” - היה בהדפסת ספר התניא בתחנת הרכבת של העיר. הרבנית מספרת שבמקום הזה היה רבי לוי יצחק כותב את החידושים שלו על ספר התניא, שכן זה היה מקום נקי, מוצל ונוח יחסית לעומת הבית בו הם התגוררו, והנה כעת סגירת מעגל מופלאה, שאנחנו, תלמידי בנו הגדול, מדפיסים מחדש את ספר היסוד של חסידות חב”ד…

הת’ מנחם מענדל גרליק משתף ברגשותיו מהמקום הזה: “כשישבתי שם על הספסל של תחנת הרכבת, חשבתי לעצמי, ‘אולי כאן, בדיוק כאן במקום הזה ישב ר’ לויק וחשב על אותם דברי תורה שאני לומד כעת?’ פתאום נסכה בי התרגשות עצומה; הכול הפך להיות חי ומוחשי מאד. הנה, כאן זה היה, זה קרה אז כאן, וזה קורה עכשיו. הלימוד במקום פתאום מקבל מימד אחר לגמרי. התורה של ר’ לויק היא תורה גבוהה, ספירות וקבלות, והשהות במקום מעניקה גישמאק אחר בלימוד”…

מכאן ממשיכים לעבר בית הקברות. הרבנית ביומנה מספרת על מסירות נפשו של רבי לוי יצחק בהביאו 2 יהודים לקבורת ישראל. כאן עמל רבי לוי’ק בכוחותיו האחרונים לקבור שני יהודים שהוגלו למקום ונפטרו בדמי ימיהם. הוא קבר אותם באותו בית עלמין בו היו קבורים מספר יהודים, כאשר גדר קלה מקיפה את הקברים מסביב. ר’ לוי’ק אמר אז קדיש ללא מניין. חיפשנו את הקברים אך לא מצאנו, אך קדיש במנין רב–משתתפים אמרנו גם אמרנו.

הגענו לבית הספר שעדיין נשאר על מקומו כמו בימים ההם. גם כאן מקבלים את פנינו בטקס מיוחד בו כיבדו אותנו בכיבוד מקומי מסורתי ובתלבושות מסורתיות. מנהלת בית הספר קיבלה את פנינו ונשאה דברים. היא סיפרה כי שמעה על הקדוש היהודי שהתגורר במקום זה, והיא רואה בכך זכות נפלאה.

כאן, אל בית הספר הזה, הייתה מגיעה הרבנית עם המברקים שקיבלה מבנה הבכור, כדי שמורה מקומית תתרגם את תוכנם מאנגלית לרוסית.

הוספנו לבקר גם במאפייה אליה הגיעו רבי לוי יצחק והרבנית. אפילו פתח החלון נשאר באותו מקום. לכאן הגיעו מידי שלושה ימים כדי לקבל מנת לחם זעומה שלא הספיקה עבור שניהם.

השגת ככר לחם הייתה כרוכה בקשיים מרובים ולא אחת היו מוותרים על הלחם הקלוקל הזה, ובלבד שלא לעמוד בכל הסבל והעינוי, הביזוי וההשפלה, אשר היו כרוכים בהשגת ככר לחם במשקל קילוגרם אחד, או פחות אשר צריך היה להספיק לבעליו למשך שלושה ימים רצופים!

השלב הראשון היה להקדים לצאת מהבית ולהגיע למקום חלוקת הלחם זמן ניכר לפני התחלת החלוקה, לעמוד בראש התור. במרבית המקרים היתה כמות הלחם מספיקה רק לחלק הראשון של העומדים בתור, ואילו אנשי השורה אמצעית והבאים אחריהם נאלצו לחזור בידיים ריקות. 

האספסוף שהגיע לחלוקת הלחם, היה מורכב מטיפוסים שונים ומשונים: אסירים או עבריינים שהוגלו מכל מיני מדינות. בליל של שפות נשמע במקום, וכל אחד נדחק לראש התור, בליווי צעקות וקללות אשר לא אחת הביאו לתגרות ידים חריפות.

למרות שהרב היה בלבוש פשוט, שלא לעורר תשומת לב, לא יכול היה להעלים את תווי פנו העדינים ופרצופו היהודי אשר משכו את תשומת לבם של האיכרים המגושמים. אף אלה הבינו כי אין להתייחס אליו כאל שאר האסירים וכי זכאי הוא ליחס של דרך ארץ והערצה.

ואמנם, לא אחת קרה אשר אלו שעמדו בראש תור ניסו “להגניב” אותו לפניהם, כדי להקל מעליו את קושי העמידה בתור. פעם בעת מצוקה חמורה, לא היה לרב לחם לאכול במשך חודש ימים…

כאן, ליד המאפיה, מעיר ראש הישיבה הרב אורנשטיין, אנחנו יכולים לדעת בבירור גם היכן בדיוק עמדו רבי לוי יצחק והרבנית. הוא גם ערך חישוב מהיר שבמשך שנות הגלות, הם הגיעו למקום כ–‏500 פעם (!)

המשכנו לעבר משרדי הנ.ק.וו.ד. המקומיים. רבי לוי יצחק נאלץ להגיע לכאן מרחק של 4 קילומטר (כל צד) מדי עשרה ימים כדי לחתום אישור נוכחות. קשה לקרוא את תיאוריה של הרבנית, באיזו תשישות היה שב לביתו.

אחת לעשרה ימים היה על בעלי ללכת להתייצב במשרדי הנ.ק.וו.ד. כדי להירשם, ושם היה עליו לחתום את שמו.

המבנה שאליו היו צריכים ללכת כדי להירשם היה במרחק ארבעה קילומטרים מהחדר שבו גרנו. בעלי נאלץ לצעוד מרחק זה ביום, דרך שדות חשופים, תחת השמש הקופחת. בשובו מן ההרשמה היה בעלי כושל אל תוך הבית כל עוד נפשו בו, ומיד היה שוכב לנוח. בתקופת האחד במאי, וכן ב”ימי אוקטובר”, היה בעלי צריך ללכת לשם במשך שלושה ימים ברציפות, ללא הפסק, ובכל הליכה היה עליו להיזהר בתשובות שנתן על השאלות שהוצגו בפניו.

לסיום, לקחה אותנו החוקרת למיקום שבו על פי תחקיריה התגוררו רבי לוי יצחק והרבנית. נראה שדבריה יותר מבוססים מדבריו של ראש העירייה. חלק מהבקתות באותו מקום עדיין בקתות חימר, חדרים קטנטנים, מחניקים מאד, חום נוראי, ולא פחות נורא - שכנים קאזחיים מגושמים, שקצים ועיזים מסתובבים מתחת לרגליים. אי אפשר שלא “למשש” ולחוש כל כך טוב מעט מזעיר מהגלות הנוראה שבה היה רבי לוי יצחק.

שוב פתחנו את הזיכרונות וקראנו על הקפות שמחת תורה שנערכו, כנראה באחת מבקתות אלה, על ידי רבי לוי יצחק, מתוך התעלמות מוחלטת מהסביבה והתנאים הקשים, כיצד ניגן את ניגונו שלו בכל עוז ותעצומות. ניסינו יחד לשחזר זאת על ידי כך שגם אנחנו פצחנו בניגון ההקפות שלו.

שמחת–תורה תש”ג.

ספר–תורה עדיין לא היה אז ברשותנו. האורח שהיה אוכל אצלנו בימים באותה תקופה - קיבל עבודה כשומר, ובליל שמחת–תורה היה עליו לשהות בשדה ולשמור שהתבואה הצומחת שם לא תיגנב. היינו אפוא אני ובעלי לבדנו בחדר.

הגיע זמן ההקפות. קשה לאדם קטן–ערך כמוני לתאר את החוויה הרוחנית שניכרה על פני בעלי, כשהחל להכריז בקול רם: “אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו!” הוא אמר את מלות הפסוק באותו ניגון שבו נהג לעשות זאת בעירנו - בלילה הראשון בבית–הכנסת, בנוכחות מאות רבות של יהודים, ולמחרת - בלילה השני - בביתנו, בנוכחות המקורבים בלבד, שמנו מניינים אחדים. בבית כמו בבית–הכנסת - לא זו בלבד שהיו ריקודים, אלא שנראה היה שגם האבנים רקדו מגודל השמחה…

בשמחה כזו התאזר בעלי גם כאן. הוא אמר כל פסוק, ולאחר כל הקפה שר ורקד - בינו לבין עצמו, כמובן - כשבפיו הניגון שכונה בעירנו “ניגונו של הרב”. בין השולחן למיטה היה שטח פנוי קטן, ושם הלך בעלי סביב סביב בעריכת ההקפות: “זך וישר הושיעה נא… טוב ומטיב עננו ביום קראנו” - ניתן היה לחוש במלים אלה את רגשי לבבו, את שאיפתו שהשמחה תהיה שמחה זכה וטהורה. “יודע מחשבות הושיעה נא… לובש צדקות עננו ביום קראנו”…

היתה זו עבורי חווייה קשה ביותר. ישבתי לי בפינה, על שרפרף העץ, והתבוננתי בגודלה ובעוצמתה של אהבת התורה של אדם זה, שרקד כך את כל שבע ההקפות.

ובניגון סוער זה של רבי לויק, שהוא סוג של מארש ניצחון, יצאנו את צי’אלי.

הבית הקאזאחי שהרבי מכר במכירת חמץ

בוקר, יום שישי. לאחר התאוששות מיום הארוך אתמול בצי’אלי (הגענו חזרה מהטיסה בשתיים וחצי בלילה), ולאחר סדרי חסידות ונגלה (הישיבה הוציאה לאור חוברות לימוד לשם כך), יצאנו היום בצהריים להמשך המסע בעקבות רשימת הרבנית. כל אחד מהתמימים קיבל חוברת ובו ליקוט קטעי זיכרונות של הרבנית, הנוגעים ישירות לאלמא אטא.

המקום הראשון היה אתגרי במיוחד; איתור ביתם של רבי לוי יצחק והרבנית שבו התגוררו בחודשים האחרונים לחייו של ר’ לויק באלמא אטא. יש סימנים רבים ואנחנו התמימים השתתפנו בחיפושים. הצלחנו ב”ה להגיע די–קרוב. אפילו קרוב מאד. הכתובת שיש בידינו כבר אינה קיימת ועלינו לחשב חישובים.

זה ימים ארוכים שהשלוחים המקומיים עושים מאמצים אדירים לאיתור המקום לכבוד המסע שלנו. יש הרבה נתונים שעוזרים. בלי ספק עברנו “בדל”ת אמות”, למדנו מתורתו של “בעל הבית” וניגנו יחד בהתרגשות רבה את ניגונו. השלוחים במקום נחושים להמשיך לאיתור המיקום המדויק יותר. זו הייתה בלי ספק התחנה הראשונה והמרגשת ביותר.

משם המשכנו הלאה לרחוב ליניא 7, הבית של הרבנית חנה בו התגוררה לאחר הסתלקותו של רבי לוי יצחק. בשטרות מכירת חמץ שחתם עליהם הרבי, הוא הוסיף את הבית הזה והחשיבו כרכושו, בתור בן יורש, והיה מוכר את החמץ שבו.

בחצר הבית ניגנו כולנו את הניגון מבית אביה של הרבנית “רחמנא דעני”.

הנקודה הבאה הייתה ביתו של “ר’ מרדכי סולדבניקוב הצעיר”. זה היה הבית הראשון שרבי לוי יצחק הגיע אליו ישר מתחנת הרכבת בבואו מהמסע המתיש מצי’אלי ביום חמישי, מיד אחר חג הפסח כ”ז בניסן תש”ד.

התחנה האחרונה שלנו הייתה אגם “טשטאג”, למרגלות נוף הרים מדהים ביופיו. כאן, לפי רשימת הרבנית, טבלו חסידים במסירות נפש לפני שנשאו את מיטתו של רבי לוי יצחק. ר’ יוסף נימוטין זכור לטוב טבל אז, למרות שהיה אז חולה עם 40 מעלות חום…

שבת של התעלות

אם כל שבת קודש הרי היא בבחינת קודש, הרי ששבת באלמא אטא, לא הרחק מבעל ההילולא, הרי הוא בבחינת קודש קודשים.

תלמידי התמימים התארחו בקמפוס של המרכז היהודי בראשות שלוחי הרבי. “התקבלנו בהכנסת האורחים מופלאה”, מעיד הת’ מ”מ גרליק. “גם אני מגיע מבית של שלוחים שמארח רבות, אבל בכזו קבלת פנים לבבית, טרם נפגשתי. הכול היה בפשטות ובנעימות לא מצויים”.

כל השבת הייתה מעין התוועדות אחת ארוכה, כאשר באופן טבעי, הנושא היה רבי לוי יצחק, אישיותו ותורתו. “כולנו היינו בהתעוררות רבה”, מוסיף ומספר הת’ מ”מ גרליק. “כשניגנו כולנו את המילים מהקאפ’ של הרבי ‘מקימי מעפר דל’, הייתה התרגשות עצומה. כמו רק עכשיו הבנתי במימד עמוק יותר, איפה אנחנו נמצאים, ואיזה כיבוד אב עצום אנחנו עושים בעצם בואנו לשם”.

מופת מדהים בציון של רבי לוי’ק

ביום האחרון למסע, יום ראשון בשבוע, שוב פקדו תלמידי התמימים, ובראשם ראשי הישיבה, את ציונו של רבי לוי יצחק, כדי להיפרד.

במקום הקדוש הזה, בו ראו רבים ישועות ונפלאות, פתח ראש הישיבה הרב אורנשטיין וסיפר על החסיד ר’ יוסף נימוטין שהתגורר באלמא אטא וסייע רבות לרבי לוי יצחק. אחרי ההסתלקות הלך לקברו של ר’ לויק וביקש ברכה לצאת את מסך הברזל האימתני. בהיותו ב’ציון’ הבטיח לשוכן במקום, כי אם יפעל למענו לצאת, הוא יגיע לבנו היושב בניו יורק, הרבי, וישאל אותו מדוע הוא אינו מבקר את אביו.

ואכן, מיד לאחר שיצא מקברו של הצדיק, פגש באדם שהיה בעל תפקיד בכיר במחלקת ההגירה “אוביר”, וזה סייע בידו. ר’ יוסף ראה ישועה מהירה, וזכה לצאת מעמק הבכא.

כשנכנס ליחידות, התעניין הרבי ביסודיות לגבי התקופה האחרונה לחייו של אביו, ור’ יוסף השיב אחת לאחת. אולם במקום הזה, בו השכינה שורה, פתאום נאלם ר’ יוסף דום ולא העז לשאול את הרבי את השאלה שהבטיח לשאול. לקראת סוף היחידות, התכונן הלה לצאת החוצה כשהוא מוותר על השאלה.

פתאום פנה אליו הרבי, ואמר לו: “נו? הרי דיברתם אצל אבא שתשאלו משהו…”

“סיפור זה שסיפר ראש הישיבה בחיות רבה במקום ציון הקודש, לימד והמחיש יותר מכל מה נורא המקום הזה”, סיכם בהתרגשות הת’ מנחם מענדל גרליק, מתלמידי הישיבה.

ואילו הת’ לוי יצחק נקי, אף הוא מתלמידי הישיבה, מסכם מבחינתו את המסע המרתק הזה:

“לאורך כל המסע הלכנו על פי ה’מפה’ של הרבנית חנה ברשימותיה.

“באחת מרשימותיה אותה כבר כתבה בהיותה יחד עם בנה הבכור, הרבי, בניו יורק, היא מתארת שזה עתה ביקר בביתה בנה והוא יצא לדרכו. היא מוסיפה ומציינת שיש דבר שיושב ומעיק לה על לבה, והיא כותבת את הדברים פשוט כדי לחלוק ולפרוק. היא מספרת עד כמה כואב לה שלא עושים דבר עם תורתו של ר’ לויק, שאף היא הייתה שותפה בכתיבת תורה זו, ועל כך מביעה את צערה.

“כשקראנו את רגשותיה אלה - לא יכולנו שלא להרגיש תחושה עזה של סיפוק עצום - שהנה אנו עומדים במחיצת בעלה באוהל הקודש, אחרי כל מה שלמדנו והספקנו בלימוד תורתו של בעלה, דבר שבוודאי גורם נחת רוח עצומה לר’ לויק לרבנית חנה, ולבנם הגדול הרבי שדאג אישית להוציא לאור את כתביו של אביו.

“באותו יום בו עזבנו את אלמא אטא, נכנסו בפעם השניה, והאחרונה, אל הציון של רבי לויק. אינה דומה הפעם השניה לפעם הראשונה. כעת, אחרי כל המסע לצ’יאילי, שם שהה ארבע שנים, ואחרי מה שראינו והרגשנו מעט מזעיר ממה שעבר, התחושה בכניסה אל הציון היא אחרת, עוצמתית הרבה יותר. הרגשתי שאי אפשר לצאת מכאן כמו שנכנסתי. לא סתם רבי לויק שהה כאן בשנות גלותו - וזה בהחלט מחייב ומזכה אותנו”…