בדירה שממול הבניין של “לוביאנקה” (מטה המשטרה החשאית), גדל הילד יוסף לבנהרץ במשפח

בדירה שממול הבניין של “לוביאנקה” (מטה המשטרה החשאית), גדל הילד יוסף לבנהרץ במשפחה חסידית שלא פחדה מאימת הקלגסים, ואירחה בביתה התוועדויות של גדולי החסידים, מהם ספג הרה”ח ר’ יוסף את מידת חסידותו היוקדת שליוותה אותו כל ימי חייו • ‘בית משיח’ פורש את מסכת חייו המרתקת של החסיד והמקושר, בעל החסדים הנסתרים, הרה”ח ר’ יוסף לבנהרץ שנפטר בשבוע האחרון • דיוקן של חסיד בן חסיד

ר’ יוסף מתוועד לרגל היארצייט של ידידו המשפיע הרה”ח ר’ מוטל קוזלינר הרה”ח ר’ יוסף לבנהרץ נולד בשנת תרפ”ט במוסקבה, לאביו הרה”ח ר’ אברהם שמואל לבנהרץ. את שנות ילדותו חווה בצלם של חשובי החסידים שהתארחו בבית הוריו בעת ההתוועדויות התדירות שנערכו בביתם. רבים מהם גם התארחו בביתם כאשר שהו במוסקבה לצורך ענינים שונים. אחד מהם היה המשפיע הנודע ר’ חיים שאול ברוק שסיפר בעצמו לר’ יוסף על שהותו בבית המשפחה: “בתקופה בה התאמצתי לקבל אישור יציאה מרוסיה, הגעתי למוסקבה והוריך פתחו בפניי את הבית לרווחה. לנתי אצלכם ימים רבים. זה לא היה פשוט, כי אם השלטונות היו מגלים זאת, היו שולחים אותי ואת אביך לסיביר, אולם אביך לא התרשם מכך”.

בשיחה עם כותב השורות לפני מספר שנים, סיפר ר’ יוסף לבנהרץ על חסידים נוספים, מידידי אביו, שהיו בני בית אצלם ובהם ר’ יענקל ז’וראוויצער, ר’ מוטל גורארי’, ר’ חיים אליעזר גורביץ ור’ משה דובראווסקי.

בבית משפחת לבנהרץ שררה אווירה חסידית אותנטית למרות שלא הרחק משם, סמוך ונראה, נמצא בניין ה”לוביאנקה” האיום, הלא הוא מטה המשטרה החשאית במוסקבה. במבנה מלבני זה נכלאו במשך השנים אלפי אזרחים שהואשמו בפעולה כלשהי נגד השלטונות. בבניין הזה נחקרו ממושכות תחת עינויים אכזריים, ורבים מהם סיימו את חייהם בתוך מרתפיו האפלים מבלי שזכו לקבל משפט צדק.

למרות הסוכנים החשאיים הרבים ששרצו באיזור, המשיכה משפחת לבנהרץ לארח את גדולי החסידים. לשגרת חיים כזו, היו זקוקים למנה גדושה של מסירות נפש. ואכן, אבי המשפחה, הרה”ח ר’ אברהם שמואל לבנהרץ ניחן בה במידה רבה. הוא, אשר הסתופף בצלם של אדמו”ר הרש”ב ואדמו”ר הריי”צ, ולאחר מכן התקשר לרבי, החדיר היטב בילדיו את ההרגש החסידי וההתקשרות הפנימית שלו.

 

שותף ביסוד ‘אחי תמימים’ תל אביב

מפנה בלתי צפוי אירע בחיי משפחת לבנהרץ, כאשר בעיצומן של שנות האימה של הרודן סטאלין, קיבלו אשרת יציאה והם יצאו לארץ הקודש, דבר שהיה בגדר חלום באותן שנים. המשפחה התגוררה בקרב חסידי חב”ד בתל־אביב, והם חשו כגן עדן עלי אדמות. הם למדו תורה בנחת, התפללו בבית הכנסת ללא מורא ושמרו שבת בגלוי.

בתקופה בה הגיעו לארץ הקודש, הוקם בתל־אביב ‘חדר’ חב”די שנקרא בשם ‘בני תמימים’, בו למדו גם בני משפחת לבנהרץ, ובהם ילדם יוסף. ה’חדר’ הוקם על ידי כמה מחסידי חב”ד שעלו מברית המועצות והתיישבו בתל אביב והסביבה. כשנתיים לאחר מכן נפתחה ישיבה עבור בוגרי ה’חדר’. לקראת הפתיחה נערכה אסיפה בבית כנסת חב”ד ברחוב מונטיפיורי. באסיפה היסטורית זו, שהתקיימה בי”ז באדר שני תרח”צ, נטל חלק ר’ אברהם שמואל לבנהרץ.

לאחר מספר שנים של מגורים בארץ הקודש, בהן אף נולדה בת הזקונים - בלה תחי’ (לימים גורביץ’), שבה המשפחה למוסקבה. איש מהם לא ידע על סבב הדמים הנורא שעתיד לפקוד את רוסיה שנים אחדות לאחר מכן.

בחודש סיון תש”א פלשה גרמניה לרוסיה. כמו אזרחים רבים גם משפחת לבנהרץ נמלטה ממוסקבה והגיעה לסמרקנד עם תינוק שזה עתה נולד, מרדכי. בסמרקנד שרר באותה תקופה רעב כבד, והתינוק שלא היה לו מה לאכול, נפטר ברעב.

אם לא די בכך, הרי שאבי המשפחה חלה פתאום והתקשה לפרנס את משפחתו. מכיון שכך, הבנים הגדולים זלמן ויוסף, שהיו אז נערים צעירים, יצאו לעבוד כדי לסייע לפרנסת הבית, בעוד אחיהם הצעירים נשלחו ללמוד בתומכי תמימים המחתרתית. למרוות קושי התקופה, גם שני הבנים הבוגרים הקדישו זמן ללימוד, ומפעם לפעם הסתופפו בהתוועדויות שקיימו חשובי החסידים ששהו אז בסמרקנד.

הק.ג.ב בעקבות לבנהרץ

בתום המלחמה שבה משפחת לבנהרץ למוסקבה, ומשם המשיכה ללבוב כדי לנסות ולצאת בבריחה החסידית הגדולה. בהיותם שם, הציעו החסידים לר’ אברהם שמואל לשוב למוסקבה ולמכור את דירתו כדי לממן את הנסיעה של משפחתו ברוכת הילדים. ההצעה נראתה בעיניו ומשפחת לבנהרץ שבה למוסקבה והדירה נמכרה. אולם בטרם הספיקו לשוב לעיר הגבול, נודע כי השלטונות ערכו מעצרים המוניים בקרב החסידים שהיו בלבוב, וכי שערי היציאה מרוסיה ננעלו.

מוסקבה, לבוב, מוסקבה, מכירת דירה והמחשבה לשוב ללבוב - מסתבר שהכל תועד על ידי הק.ג.ב! בשנים האחרונות התגלו בארכיון הק.ג.ב. דיווחים מאת ‘הסוכן פוקס’ שדיווח פרטים שונים על החסידים, ובין השאר גם על משפחת לבנהרץ.

“פוקס. 4/11/46 [י’ חשון תש”ז]

“הסוכן דיבר עם ד., שסיפר לו שלבנהרץ אברהם שמואל, שלאחרונה הגיע מלבוב וגר בפירובו פאלע, מתכונן למכור את ביתו ולנסוע עוד פעם עם משפחתו ללבוב”. 

ממידע מצומצם זה ניתן ללמוד, כי משפחת לבנהרץ הייתה יעד למעקב השלטונות, ולא בכדי. עמידתם על שמירת התורה ודרכי החסידות הייתה כנראה עילה מספקת למעקב אחריהם.

שערי לבוב ננעלו וכעת היה צריך למצוא פתרון חלופי למגורים, שכן הדירה במוסקבה נמכרה. משפחת לבנהרץ עברה לעיר צ’רנוביץ, אף היא עיר גבול, שם קיוותה להתבסס מעט. הם נאלצו לעבוד קשה כדי להתפרנס מבלי לחלל שבת.

בשנים הבאות נשא ר’ יוסף לאישה את חיה גולדה ע”ה לבית פטמן. בני הזוג נדדו אל העיר פרונזה (כיום - בישקק) שבקירגיזיה, כדי שיוכלו לעבוד מבלי לחלל שבת. הם בחרו את העיר הזאת שכן בה כבר התגורר אחיו ר’ זלמן לבנהרץ ומשפחתו וכן הרה”ח ר’ בערל יפה, עמו התייעצו בנושאים תורניים–חסידיים.

בשנים הבאות עבר ר’ יוסף להתגורר בטשקנט, שם כבר היתה קהילה חסידית מחתרתית גדולה.

הנבואה התקיימה במדויק

שבע משפחות מנתה משפחת לבנהרץ הענפה. ההורים ר’ אברהם שמואל ועטקא לבנהרץ, וילדיהם: ר’ זלמן, ר’ יוסף, ר’ משה, ר’ אלימלך, ר’ יונה, והבת גב’ בלה גורביץ’. בשלב מסוים עלה ר’ זלמן ומשפחתו לארץ הקודש, ומיני אז פעל רבות כדי לעלות את הוריו ואחיו לארץ הקודש.

האם, מרת עטקא, הצליחה לשלוח מכתב לבנה שבארץ הקודש, בו כתבה: “הגיע הזמן שנתראה, אבל דע לך - בלי כל הילדים לא נצא מרוסיה”.

באותן השנים היה מסך הברזל סגור הרמטית. רק בודדים הצליחו לצאת. איש לא ידע כיצד יתגשם החלום המשפחתי ליציאתם של הלבנהרצים מרוסיה.

ר’ זלמן מצדו החל לפעול במרץ רב ליציאתם של יקיריו. הוא ביקש להתחיל לפעול קודם ליציאתם של הוריו, אך כששאל על כך את הרבי, קיבל תשובה מפורשת, לשלוח לרוסיה דרישה לאיחוד משפחות עבור כל בני המשפחה המורחבת.

ר’ זלמן פעל באינטנסיביות ופיזר סכומים מכובדים כדי לזרז את התהליכים ולקבל מסמכים מהר ככל הניתן. כשבועיים לאחר שהגיעה תשובתו של הרבי, כבר נשלחו ה”דרישות” מארץ הקודש לרוסיה. ששת משפחות לבנהרץ שחיו באותם ימים כולן בטשקנט, הלכו יחדיו ל’אוביר’ (משרדי ההגירה) ואמרו לפקידה במקום כי הם מבקשים לצאת לארץ ישראל, לצורך איחוד משפחות עם אחיהם. זו לא הסתירה את פליאתה ושאלה בתימהון: “אח אחד יש לכם שם וכולכם רוצים לנסוע אליו? אולי תעשו להפך, שיבוא הוא לכאן. ומלבד זאת, למה לכם לנסוע למדינה פשיסטית שכזו?”…

התשובה הנועזת שקיבלה, הדהימה אותה. אחד האחים השיב לה בעזות: “את צריכה לקבל את הבקשות, ומה שיחליטו במוסקבה, כך יהיה”. הפקידה נאלמה דום ונטלה את הבקשות ללא אומר ודברים.

כעבור חודשיים הגיעה תשובת סירוב לבקשתם. כעת היה עליהם להמתין חצי שנה עד שיוכלו לנסות ולבקש שוב. בין כך ובין כך שלח ר’ זלמן בשנית דרישות להתאחד עם בני משפחתו. הם מצידם ביקשו עוד פעם לצאת, אך שוב נענו בסירוב, וחוזר חלילה. במקביל, המשיך ר’ זלמן לכתוב לרבי ולפרט במכתביו את שמות אחיו המבקשים לצאת: יוסף בן עטקא, יונה בן עטקא, אלימלך בן עטקא, משה בן עטקא ובלה בת עטקא.

סירוב רדף סירוב והמצב היה די מייאש. בשלב מסוים ביקשו בני המשפחה מר’ זלמן שישאל את הרבי האם לבקש רק עבור ההורים, וכאשר יצאו יבקשו גם עבור שאר האחים.

באותם ימים נסע הרה”ח ר’ מרדכי גולדברג מבני ברק לרבי, ור’ זלמן ביקשו לשטוח בפני הרבי את כל פרטי הבעיה, ולשאול כיצד לנהוג. הרב גולדברג קיבל תשובה ברורה, ואת דבריו כתב בכ”ג במר–חשון תשכ”ו:

“הבוקר הכנסתי פתק עם כל הפרטים לכ”ק אדמו”ר שליט”א ובצהרים קיבלתי מענה קדשו […] בקשר להגיש בקשה רק עבור ההורים ולא עבורם יחד עם האח, כתב אדמו”ר שליט”א: ‘אם כן, אין כדאי לבקש באופן זה’. כלומר רק עבור האב, כי כתבתי את הנימוק שזה יזיק לבריאותו. בקשר להגיש בקשה שם ברוסיה עבור כולם יחד, כתב אדמו”ר שליט”א: ‘בכל זאת יגישו שם עוד הפעם ועוד הפעם עד שירשו לצאת’. בקשר לברכה שישתחררו במהרה, כתב אדמו”ר שליט”א: ‘השמות ואזכיר על הציון’, כלומר לכתוב לו שמותיהם והוא יזכירם על הציון”.

לר’ מרדכי גולדברג, לא היה כל ספק, מה מבשרות תשובות כה ברורות מהרבי, והוא סיים את המכתב בפרשנות משלו: “אני חושב שזו תשובה משמחת בשבילך”.

כפי שהרבי חזה, כך קרה במדויק. המשפחות הגישו בקשת הגירה נוספת וקיבלו סירוב, ועוד סירוב, אך בפעם השלישית התקבלה תשובה חיובית עבור האח ר’ יוסף. הוא אכן יצא את רוסיה והגיע לארץ הקודש בי”ח בטבת תשכ”ו.

אך הנס המשיך, וכשנה וחצי לאחר מכן יצאו כל בני המשפחה בזה אחר זה, והגיעו לארץ הקודש. משפחת לבנהרץ כולה זכתה לראות בהתגשמות נבואת הרבי.

 הרבי מזמין

לקראת תשרי תשכ”ז נסע ר’ יוסף לבנהרץ אל הרבי בעקבות הזמנתו של הרבי, יחד עם עוד קבוצת עולים שהגיעה מרוסיה. כרטיסי הטיסות אף מומנו על ידי הרבי.

קבוצת העולים החדשים שהזמין הרבי, זכו לקירובים מיוחדים לאורך כל החודש. אחד הכיבודים היה כאשר הרבי ביקש שכולם יעמדו על בימת ההתוועדות סמוך למקום מושבו של הרבי. באחת ההתוועדויות אמר הרבי ‘לחיים’ לכל אחד מקבוצת העולים. כאשר הגיע אל ר’ יוסף לבנהרץ, אמר: “לאמיר זיך באקענען מיט עטקא’ס קינדער” [בואו נערוך היכרות עם ילדי עטקא]. כנראה הכוונה הייתה לכך שבשנים האחרונות ציין ר’ זלמן במכתביו לרבי את אחיו בצירוף שם אמם: עטקא.

ר’ יוסף ע”ה היה מהחסידים שהולכים בצידי הדרכים, נהג בדרך החסידות בכל צעד ושעל, אך תמיד עשה הכל בצניעות ובלי בליטות. גם התקשרותו לרבי לא היתה בולטת במיוחד, מלבד זאת שנכדיו ידעו לומר שהוא היה נוסע תדיר ל’תשרי’.

מוסיפה ומספרת בתו מרת שושנה דיקשטיין בשיחה ל’בית משיח’ בעיצומם של ימי ה’שבעה’:

“מאז הגיע אבא לארץ הקודש, הוא נסע לרבי כמעט כל ‘תשרי’ מאז  שנות הל’ הראשונות ועד לחודש תשרי תשנ”ג (מלבד שנת תשל”ו אז שלח את אמי ואותי). כאשר היה אצל הרבי, הוא היה נתון כל כולו לרבי. הוא השתתף בכל אירוע: תפילות, התוועדויות, כוס של ברכה, ועוד. מעולם לא החמיץ אפילו לא תפילה אחת עם הרבי. גם את אחייניו שהגיעו לרבי, היה מעודד תמיד שלא להיעדר ולו מתפילה אחת עם הרבי. תמיד עורר אותם להתחזק ב’חסידישקייט’, להיות כל העת סביב בית חיינו ושלא יסתובבו בקניות וכדומה.

אפיזודה מיוחדת זכורה לי מחג סוכות תשל”ט. זה היה שנה אחרי האירוע הבריאותי שקרה בשמחת תורה תשל”ח, ומכיון שכך, המזכירים עשו הכל כדי שהקהל לא יכביד על הרבי. בהושענא רבה, בעת ההקפות, הוחלט כי הרבי והחזן יסובבו את הבימה לבדם. אני עמדתי ב’עזרת נשים’ וראיתי הכל. והנה, כאשר הגיעה הקפה האחרונה, הרבי ביקש לערוך את ההקפות עם הקהל כולו. מבלי להמתין, נכנס הרבי בין החסידים והחל לפסוע. לפני הרבי פסע אבא ע”ה כשהוא שקוע כולו בסידורו ובנוסח ההושענות, מבלי להרגיש שהרבי הולך מאחוריו במשך רגעים ארוכים. רק כששם לב שהרבי מאחוריו, זז מיד הצידה”. 

חסיד ואיש חסד

בתקופה הראשונה למגוריו בארץ הקודש החל לעסוק לפרנסתו בליטוש יהלומים במפעל בתל אביב. כאשר נפתח בעידוד הרבי מפעל גולגוטקס בקרית מלאכי, עבר לעבוד שם. בהמשך אף היה שותף למפעל שנוהל על ידי אחיו ר’ זלמן ור’ יונה, ר’ מרדכי גורודצקי ור’ משה גולדשמיד ע”ה.

הוא היה ירא שמים מופלג. הקפיד מאד על תפילות במניין והיה משתתף קבוע בשיעורי הנגלה והחסידות בבית הכנסת ״בית מנחם״ שגר בסמיכות אליו, ואף היה מהגבאים בו. רבים מתושבי הכפר זוכרים כיצד דאג לארגן ‘פארבריינגעס’ בבית הכנסת, בעוד רעייתו מרת חייקע ע”ה הכינה סלטים גדולים ודגים טריים עבור המתוועדים. את הכול היה מגיש במאור פנים למתוועדים. לעיתים היה משתף את הקהל בזיכרונות אישיים ממה ששמע מחסידים מהדור הקודם.

בני משפחתו ידעו כי ר’ יוסף הולך תמיד עם מזומנים רבים בכיסו, אך מעולם לא ידעו את פשר הדבר. בשיחה שערכו עם אחד מחבריו, התברר להם כי אביהם סבר שלא ייתכן מקרה שבו יהודי יבקש ממנו עזרה מיידית, והוא לא יוכל לסייע, ובמזומן.

ר’ יוסף היה יהודי צנוע, תוכו כברו, מהדר במצוות, אך לא הראה זאת לאיש. גם מעשי החסד שהיו חלק מחייו, נעשו בהסתר ובצנעה.

גם כשלא היה בכפר חב״ד הקפיד מאד על שיעור הנגלה ושיעור בחסידות, חוץ מהשיעורים היומיים השווים לכל נפש. מעולם לא ביזבז רגע. תמיד היה עסוק - בעבודה, בתפילה ובלימוד. בכל מקום בו היה היו שפתיו רוחשות פסוקי תהלים.

כאשר מצבו הבריאותי הידרדר והוא הועבר לבית אבות, מצאו בני משפחתו עדות למעשי החסד המופלאים של אביהם, כפי שמספרת בתו מרת דיקשטיין: “מצאנו בביתו אין–ספור פתקים קטנים עליהם ציין אבא, כי נתן סכום כסף לאלמוני במתנה ולפלוני בהלוואה, וכך הלאה. רק אז התחלנו להבין עד כמה אבא - למרות שלא היה גביר ועמל קשות לפרנסתו כל ימיו - חילק והעניק כספים מכל לבו לכל יהודי”. 

 

•

 

ביום חמישי ז’ מנחם אב הלך לעולמו כשהוא מותיר אחריו שתי בנות - גב’ שושנה דיקשטיין וגב’ מירה דרוק (אשר יחד עם בעליהן עוסקות בשדה השליחות בעיר באר שבע), וכן נכדים ונינים ההולכים בדרכי התורה והחסידות, רבים מהם שלוחים.