פעם הפליא הרבי במעלתו של הרה”ח ר’ זלמן סרברנסקי, שייסד את מוסדות חב”ד במלבורן, ו

פעם הפליא הרבי במעלתו של הרה”ח ר’ זלמן סרברנסקי, שייסד את מוסדות חב”ד במלבורן, והוסיף משפט נדיר על בנו, הרה”ח ר’ חיים סרברנסקי: ‘הוא אחד ממיליון!’ * אחרי כזה תואר נדיר שזכה ר’ חיים לקבל מהרבי מלך המשיח — דומה שגם מיליון מילים לא יספיקו לתאר את דמותו רבת האנפין, של החסיד שניהל עסקים חובקי עולם, אבל לא היה מונח בעניינים גשמיים כהוא זה; החסיד שבהוראת הרבי עסק רוב יומו במסחר — אבל ראשו היה מונח במאות מאמרי החסידות ומסכתות הגמרא שידע בעל–פה; החסיד שכל חייו הקדיש לטובת הזולת, אך ידע גם לעמוד בתוקף כאשר היה צורך בכך כדי לקדם את ענייני הרבי * חלק ראשון מתולדות חייו של החסיד הנדיר הרה”ח ר’ חיים סרברנסקי

הרה”ח ר’ יהושע שנ”ז סרברנסקי עם בניו ר’ חיים (מימין) ויבלחט”א ר’ אהרן (משמאל)הרה”ח ר’ חיים סרברנסקי היה בנו בכורו של הרה”ח ר’ יהושע שניאור זלמן סרברנסקי, מחשובי חסידי חב”ד בחרקוב ומנהל הישיבה המחתרתית בעיר. אמו, מרת ברכה, הייתה אחותו הגדולה של המשפיע המפורסם הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס.

ר’ חיים נולד כשנה לאחר חתונתם, בקיץ תרפ”ט. אביו, ששאף להחדיר בבנו אווירה חסידית חמה ולבבית, שתחסן אותו מול רוחות הכפירה הקומוניסטיות שנישבו בחוזקה ברחוב, לקח את בנו לבית הכנסת מאז הגיעו לגיל שלוש. בכל שבת היו השניים צועדים מרחק של חצי שעה מביתם עד לבית הכנסת, שם ספג חיים הצעיר את האווירה החסידית המיוחדת, בהתוועדויות עם הרה”ח ר’ אברהם ברוך פבזנר והרה”ח ר’ איצ’ה דער מתמיד.

כאשר הגיע לגיל חינוך, שכר אביו מלמד חסידי שלימד אותו על טהרת הקודש. בהגיעו לגיל שמונה, כאשר על פי החוק היה צריך ללכת לבית הספר העממי, מקום בו החדירו את רעיונות הקומוניזם והכפירה בבורא עולם — חשש ר’ זלמן שהשכנים יבחינו שבנו אינו פוקד את בית הספר, והחליט להערים עליהם: בכל בוקר, בשעה שכל ילדי השכנים היו יוצאים לבית הספר, גם חיים הקטן היה יוצא מביתו כשילקוטו בידו — אך במקום ללכת לבית הספר, פנה לבית מורתו היהודייה שאביו שכר עבורו. ילדי השכנים שמו לב שהוא לא מגיע לבית הספר, אבל למרות מדיניות ההלשנות שהייתה נפוצה מאוד ברוסיה של אותן שנים, נמנעו מלהלשין לשלטונות. הסדר זה החזיק מעמד כשלוש שנים, עד שלבניין המגורים הגיעה שכנה קומוניסטית אדוקה, שמייד כאשר שמעה על בן השכנים שאינו פוקד את בית הספר — מיהרה להלשין על ר’ זלמן במשרדי הק.ג.ב..

לאחר שנודע על כך לשלטונות, לא הייתה לר’ זלמן ברירה אלא לשלוח את בנו חיים לבית הספר העממי. אילו התעקש להשאיר את בנו בבית, היה מסתכן בלקיחתו בכוח — על ידי השלטונות — לבית יתומים, שם היו מחנכים אותו ברוח קומוניסטית מובהקת. מול התעמולה הקומוניסטית שנשבה בבית הספר, החדיר ר’ זלמן בבנו חיים רוח איתנה של אמונה, חסידות ויראת שמים. באמתלאות שונות הצליח במשך שנה שלא לשלוח אותו לבית הספר ביום השבת.

לאחר שנה בה נעדר בשבתות, הבינו מנהלי בית הספר שמדובר במניע דתי, הפסול לחלוטין על פי החוק הסובייטי, ובעיצומו של יום השבת הגיעו לביתו של ר’ זלמן והזהירו שבאם חיים ימשיך להיעדר מבית הספר בשבתות, בגלל מניעים דתיים — הם ייאלצו לדווח על כך לשלטונות. ר’ זלמן התחמק מהם איכשהו, ואמר שיסדר את העניין לקראת שנת הלימודים הבאה.

מלחמת העולם השניה, שסחפה את רוסיה למערבולת הדמים בתחילת קיץ תש”א, חסכה את הצורך בהתמודדות עם בעיית הלימודים בשבתות. הלימודים לא החלו, וכעבור זמן קצר נאלץ ר’ זלמן לברוח מחרקוב עם משפחתו, מאימת החזית המתקרבת.

בריחה מבית הרפואה

לקראת ראש השנה תש”ב, הגיעו ידיעות על התקרבות הגרמנים לחרקוב. ר’ זלמן לא יכול הי’ לברוח מהעיר, מכיוון שהיה מגוייס לצבא, אך דווקא משום כך הייתה משפחתו זכאית לעלות בחינם על אחת מהרכבות שיוצאות מהעיר אל פנים המדינה, הרחק מהחזית.

שבועות ארוכים ארך מסעם, עד שבסופו של דבר הגיעו לסמרקנד. זמן קצר לאחר הגיעם, חלה חיים בדלקת ריאות חריפה, בשתי האונות, והוא הובהל לבית הרפואה. חיים הצעיר ראה את האנשים סביבו מתים כמו זבובים. כה רבים היו המתים, עד שלצוות בית הרפואה לא היה זמן לקבור את כולם, וצחנת הגופות ריחפה באוויר. הוא הבין שאם חפץ חיים הוא, עליו לחלץ את עצמו מהמקום הזה במהירות, אבל מפאת חומו הגבוה, סירבו הרופאים לשחררו.

הוא מצא לכך עצה, וכאשר הגיעו האחיות למדוד את חומו, הכניס את המדחום מתחת לשמיכה, ושם נענע אותו עד שהכספית ירדה לרמה הרצויה, ואז החזיר את המדחום לאחות. לאחת כמה ‘בדיקות’ בהן החזיר מדחום עם טמפרטורה סבירה, הורו הרופאים לשחררו. הוא חזר בשמחה לביתו, שם טיפלו בו בני משפחתו במסירות עד שהחלים ממחלתו בניסי ניסים.

לאחר כמה חודשים הגיע אביו לסמרקנד, אך בעקבות מחלת הריאות שתקפה אותו, נבצר ממנו לעבוד לפרנסתו. בלית ברירה אחרת, יצא חיים הצעיר לשוק וניסה את כוחו במסחר.

גם בזמנים קשים אלו, הקפיד חיים ללמוד תורה. הוא היה קם בשעה שש בבוקר ולומד גמרא עם שכנו, הרה”ח ר’ אליהו חיים רויטבלט. בשעת בוקר מוקדמת זו היה קר מאוד — אפילו המים שהכין ליד המיטה לנטילת ידיים, היו קפואים, אבל דבר לא מנע מהם לשבת וללמוד לאור הפתילה.

לאחר שאביו התרפא ממחלתו והחל לעבוד, שלח את חיים הצעיר ללמוד בתלמוד תורה שנפתח בימים ההם בסמרקנד.

בתחילה למד חיים  בתלמוד–תורה, אצל הרה”ח ר’ אליהו חיים רויטבלט ור’ משה רובינסון (קרלביטשער). אחר–כך עבר לישיבה, שם למד נגלה אצל הרה”ג הרה”ח ר’ זלמן שמעון דבורקין והרה”ג הרה”ח ר’ אברהם אליהו פלוטקין, וחסידות אצל המשפיע הרה”ח ר’ ניסן נעמינוב.

ר’ חיים היה חדור בחסידות עוד מימי ילדותו. בעידודו של דודו, הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, למד ר’ חיים עד הבר–מצווה שלו ל”ב פרקי תניא בעל–פה, ולאחר הבר–מצווה סיים את כל הג”ן פרקים של התניא. בהמשך למד בעל פה גם את שער היחוד והאמונה, אגרת התשובה וחלק גדול מאגרת הקודש. שנים רבות אחר–כך, באחד מביקוריו בארץ הקודש, שאלו הדוד ר’ מענדל האם הוא עדיין זוכר את פרקי התניא. נענה ר’ חיים ואמר בפשטות: “מה אתה חושב שאני עושה כל כך הרבה שעות במטוס?…”.

בתקופת לימודיו בישיבה, החל ללמוד מאמרי חסידות בעל פה. ידידו, יבלחט”א, הרב מענדל ארונוב, מספר שלאחר שהיה לומד כל ליל שישי, כנהוג אז בקרב הבחורים החסידיים — היה הולך לנוח על מיטתו ביום שישי אחר–הצהריים, אך לא היה נרדם אלא רק נח וחוזר חסידות. סבתו, מרת מארייאשא, הייתה פונה אליו לפעמים בבקשה: חיים, תאמר חסידות! ור’ חיים היה חוזר לפניה על מאמר בעל פה.

יציאה ברכבת האחרונה

בתום מלחמת העולם השניה, בשנת תש”ה, נחתם הסכם בין ממשלות רוסיה ופולין, לפיו כל אזרחי פולין שנמלטו בשנות המלחמה אל השטח הרוסי, רשאים לצאת מרוסיה ולחזור למולדתם. הסכם זה איפשר לחסידי חב”ד לצאת מרוסיה, לאחר שזייפו מסמכים המעידים כי הם אזרחים פולניים.

אביו, ר’ זלמן, הצטרף לוועד המיוחד שהוקם לצורך ארגון הבריחה ההמונית, בניהולו של הרה”ח ר’ לייבל מוצ’קין, ומונה להיות גזבר הקופה.

בעת הצורך התנדב חיים הצעיר לבצע שליחויות עבור הוועד. הוא היה אז בגיל 17 וחייב בתעודת זהות עם תמונה, אולם החזיק בכיסו תעודת זהות של מישהו אחר, בן 14, וההליכה ברחובות העיר הייתה מסוכנת עבורו. ואכן היו כמה פעמים ששוטרים עצרו אותו וביקשו לראות את ניירותיו, ורק בנס הצליח להנצל מהם.

במסגרת שליחויותיו נפגש עם אזרחים פולניים בבתי–מרזח, שם קיבל מהם את המסמכים הפולניים שלהם, ובתמורה העביר להם את הכסף שקיבל מהוועד.

לעיתים קרובות היה הולך לרה”ח ר’ מענדל גורליק, שהיה מומחה לזייף מסמכים, והעביר ממנו ואליו מסמכים לזיוף. רבני אנ”ש, שראו בפעילות הזאת הצלת נפשות ופיקוח נפש, התירו לעוסקים במלאכה לעבוד גם בשבת, בעת הצורך. כך אירע לא פעם שחיים היה צריך לטלטל מסמכים בעיצומו של יום השבת. לפי הוראת הרבנים, היה מניח את המסמכים מתחת לכיפתו, כדי שיטלטל בשינוי.

ר’ זלמן ומשפחתו יצאו בקבוצה האחרונה שהצליחה לצאת מרוסיה לפולין, בט’ טבת תש”ז. לפי התוכנית המקורית, חיים לא היה אמור לנסוע עם בני משפחתו, אלא ברכבת הבאה. בהשגחה פרטית, הוא ראה חסיד ישיש מתקשה לסחוב את מזוודותיו לרכבת, ומיהר לעזור לו ונכנס אתו לתוך הקרון. תוך כדי שהוא מסייע לקשיש להתמקם בקרון, נשמעה הצפירה והרכבת החלה לנוע. חיים נשאר איפוא ברכבת, ולא ידע כי בכך נחרץ גורלו לחופשי, כיוון שקבוצת החסידים עמם היה אמור לנסוע ברכבת הבאה — נתפסו במעבר הגבול ונשלחו לשנים רבות בכלא הסובייטי…

 הרופא הבכיר: יש לכם פרוטקציה גדולה בשמים

לאחר נדודים הגיע חיים עם אחיו אהרן לישיבה בברינואה. חיים היה ידוע כמתמיד גדול בלימודו, והיה מושפע פנימי של הרה”ח ר’ ניסן נמנוב, עוד מתקופת סמרקנד. הוא למד עשרות מאמרים בעל–פה, והרגיל את עצמו להתפלל באריכות, תוך התבוננות מעמיקה במאמרי חסידות. גם בנגלה השקיע את כל כולו, ולמד בהתמדה מיוחדת.

אהבת הלימוד השכיחה ממנו את הצורך לדאוג לצרכים הגשמיים של גופו, והוא מיעט באכילה ושינה. אם לא די בכך, הרי שבהתוועדויות שנערכו בישיבה, היה לוקח הרבה משקה, מה שלא תרם לבריאותו הלקויה.

גופו הצנום של חיים הצעיר לא עמד בעומס שהוטל עליו, וביום בהיר אחד איבד חיים את התחושה בידיו. כעבור כמה שעות איבד את התחושה ברגליו, ולא יכול היה ללכת, וגם הדיבור היה קשה עליו. הוא הרגיש משותק.

כמובן שמייד הבהילו אותו לבית הרפואה לסדרת בדיקות. הרופאים היו תמימי דעים שמערכות גופו קרסו עקב הרגלי אכילה ושינה לקויים, אולם לא הצליחו לשפר את מצבו. ראשי הג’ויינט בפריז, שהרגישו אחריות למצבם של הפליטים, הביאו למיטתו של חיים את טובי הרופאים, אולם ללא הועיל.

ר’ זלמן שלח מייד מכתב לרבי הריי”צ וביקש את ברכתו, וכעבור זמן קצר קיבל מכתב מהרבי הריי”צ עם ברכה לרפואה שלימה.

חלפו כמה חודשים ללא שיפור במצבו הרפואי של חיים, ור’ זלמן שלח לרבי בקשת ברכה נוספת. הפעם כתב הרבי במענה שצריך לדאוג לרופאים טובים ותהיה רפואה שלימה.

בכל אותו זמן היה חיים הצעיר מרותק למיטתו בישיבה, כשהוא משותק כמעט בכל גופו. ר’ זלמן כתב לרבי שוב, וציין שהרופאים אינם מצליחים לרפא את בנו, והוא מבקש שהרבי יברכו ברפואה שלימה בלי הרופאים. תשובתו של הרבי הייתה: כתוב בתורה “ורפא ירפא”, ומכיוון שהתורה אומרת שצריך לשאול חוות דעת רופא, הרי כאשר ילכו שוב לרופאים — תהיה רפואה שלימה.

כאשר ר’ ניסן נמנוב ראה את תשובת הרבי, הוא אמר בהתרגשות לר’ זלמן: יש לך הבטחה ברורה מהרבי שתהיה רפואה שלימה, ורק צריכים לעשות את הכלי לזה ולהביא רופא מומחה. הוזמן רופא מומחה, ולאחר שביקר את חיים במשך כמה ימים, והביא עמו תרופות שונות, התחולל הנס המיוחל, וגופו של חיים החל לחזור לאיתנו. הרופא, שהיה מופתע מאוד ממהירות ההחלמה, התבטא בהתפעלות: יש לכם פרוטקציה גדולה בשמים.

ר’ זלמן מיהר לבשר לרבי הריי”צ שבנו חיים יצא מכלל סכנה, וקיבל את מענה הרבי מתאריך ד’ ניסן תש”ט:

במענה על כתבו, ת”ל אשר הוטבה בריאות בנו חיים שי’ והשם–יתברך יחזקו ויחזק את בריאות כולם ויעזרם בהסתדרות טובה בגשמיות וברוחניות.

בחודשים הבאים התאושש גופו של חיים. משך תקופה ארוכה היה צריך עוד לשכב במיטתו ולאסוף כוחות. הוא גם לא היה יכול לאמץ את מוחו בלימוד — כפי שהיה רגיל עד אז — ולא היה יכול ללמוד יותר מעשר דקות בעיון. רוב שעות היום נח במיטתו, ומפעם לפעם היו לומד לגירסא, גמרא או מאמרי חסידות.

רק בשלהי סיון תש”ט הצליח חיים לכתוב בעצמו מכתב לרבי על השיפור בבריאותו, וזכה אף הוא לקבל מכתב מהרבי בכ”ה סיון תש”ט:

במענה על כתבו מי”ז לחדש זה, ת”ל אשר הוטבה בריאותו והשם–יתברך ישלח לו רפואה בגשמיות וברוחניות.

הנסיעה לאוסטרליה, לפי רמז במכתב הרבי

בקיץ תש”ט היגרה משפחת סרברנסקי לאוסטרליה, לאחר שקיבלו את תשובת הרבי הריי”צ בז’ תמוז תש”ט:

במענה על מכתב תלמידי ידידי שי’ אדות הכנת נסיעתו עם בני–ביתו בניו תלמידי תומכי–תמימים–ליובאוויטש יחיו ובתם נחמה תחי’ תלמידה בית רבקה, בודאי עוסקים עתה בקיבוץ כל עניני חומר בספרים, כתבים וקונטרסים וכל דברים הנדפסים מספרי’ אוצר החסידים, והשי”ת יחזק בריאות כולכם ויתן לכם נסיעה כשורה ומוצלחה . .

חיים, שלמד בישיבת תומכי תמימים בברינואה, רצה בתחילה להשאר בישיבה ולנסוע — כמו כמה מחבריו — לישיבת תות”ל המרכזית אצל הרבי בניו–יורק. אולם לאור תשובת הרבי, בה כתב על “נסיעתו עם בני ביתו” תוך שהוא מזכיר במפורש את “בניו תלמידי תומכי תמימים ליובאוויטש שיחיו”, הבין חיים שרצונו של הרבי שגם הוא יסע עם משפחתו לאוסטרליה.

לאחר הגיעם לאוסטרליה, קיבלו מהרבי הריי”צ מכתב עם הנחיות לעתיד, ובנוגע לר’ חיים — שכאמור היה חלוש ולא יכול לאמץ את מוחו בלימוד כל היום — כתב הרבי הריי”צ: “נכון הדבר מה שבנו חיים שי’ עוסק בעבודת הגן אבל צריך לקבוע בכל יום עתים לתורה”.

גופו בעבודת השדה, ונשמתו ב’בית חיינו’

ר’ חיים, שלפי הוראת הרבי הריי”צ עבד במשך היום בשדות התבואה, קבע עיתים לתורה בבוקר ובערב. בשעות אלה היה מגיע לישיבה ושוקע בלימוד התורה.

גם בזמן העבודה ניצל ר’ חיים כל רגע פנוי ללימוד. בהפסקת האוכל, שנמשכה כשעה, מיהר לסיים את ארוחתו בעשרים דקות, ובשאר הזמן ישב ולמד נ”ך עם מצודות. כעבור שנתיים סיים לעבור בעיון על כל הנ”ך.

מחבריו שבארצות הברית שמע ר’ חיים על הוראותיו של הרבי בקשר להפצת המעיינות, כולל עריכת “מסיבות שבת” עם ילדים. בכל שבת היה אוסף את ילדי היישוב וקורא לפניהם מספר הזכרונות של הרבי הריי”צ, שבדיוק באותה תקופה הגיע לאוסטרליה.

מאז יו”ד שבט, קיבל ר’ חיים עידכונים שוטפים מהנעשה ב”בית חיינו”. ידידיו משכבר הימים, הרה”ח ר’ יוסף שי’ רייצעס, הרה”ח ר’ דוד שי’ רסקין והרה”ח ר’ משה שי’ לברטוב, כתבו לו בפרוטרוט על הנעשה ב”בית חיינו” ופעולות החסידים להביא להכתרת הרבי מלך המשיח לאדמו”ר השביעי של חב”ד.

התכתבותו התכופה עם חבריו בניו–יורק, עוררה בו געגועים עמוקים ללימודים בישיבת ‘תומכי תמימים’ וחשק עצום לנסוע ולהסתופף בצלו של הרבי מלך המשיח ב”בית חיינו”. הוא ביקש איפוא מאביו שבמכתביו לרבי ישאל אם בנו יכול לנסוע ל”בית חיינו”.

על בקשתו זו, קיבל ר’ זלמן מענה ארוך מח’ אלול תש”י:

ב”ה, ח’ אלול, השי”ת

הרה”ח הוו”ח אי”א וכו’ מוה’ זלמן שי’

שלום וברכה:

במענה על מכתבו מכ”ד מנחם–אב המודיע אשר בנו הבכור חיים שי’ — הסכים כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ שיתעסק חלק מזמנו בעבודת הגן מפני מצב בריאותו, וילמוד ענינים קלים לפי ערך, ושואל אם ימשיך בזה, כי צר לו על זמנו שהוכרח להפסיק מלימודו ואינו ככל חבריו שי’ הלומדים בתו”ת, ומוסיף אשר הן הוא והן בנו מצטערים על זה, ואשר בנו הוא בעל חושים טובים, ושואל דעתי אם אף–על–פי–כן ימשיך כמקודם או שיבוא לארצות–הברית ללמוד בתומכי–תמימים.

הנה לפי דעתי לכל הפחות במשך השנה עד יו”ד שבט הבע”ל (התשי”א) ימשיך בנו בעבודת הגן, בקביעת עתים לתורה, כפי שהורה לו כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ, ושיעור מיוחד בתורת נשיאנו הוא כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ.

ויסביר לבנו וכן לעצמו, אשר לחינם מצטערים על שחלק מזמן בנו נותן לעבודה גשמית ורק איזה שעות נשארות לו בשביל לימוד התורה. ידוע מאמר רז”ל הובא באגרת–הקודש פ’ כ”ב, אין אדם יודע במה משתכר וכו’ ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומסיים אדמו”ר הזקן הנה הושוו זה–לזה, וידוע מה שכתוב בשל”ה, אשר התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, זאת אומרת, אשר גם במאמר רז”ל זה “אין אדם יודע במה משתכר”, הכוונה גם–כן, או בעיקר, לשכר ופרנסה רוחנית, וגם בזה הושוו זה–לזה לענין הקץ, אשר על זה אמרו ליבא לפומי’ לא גליא, ומבואר הפירוש על זה דקאי גם על לב העליון ופה העליון, אשר גם לפה העליון לא נתגלה הקץ, ועל–פי אדמו”ר הזקן, הנה כן הוא גם בענין השכר ופרנסה רוחנית.

והגע בעצמך: וואס דארף מען ארומגיין מיט אייגענע חשבונות, טראכטן וואס פאר זיך איז בעסער ברוחניות, וואס אין רוחניות בכלל ווייסן מיר הלואי די מציאות אליין אבער ניט דעם מהות, בשעת מען האט א הוראה פון דעם נשיא הדור, וואס דער נשיא הוא לבם של כל ישראל, וואס איז העכער פון פה, און נאכמער: ווי על פי חסידות ווערט מבואר, איז דער נשיא דער רבי דער ממוצע המחבר מיט עצמות ומהות אין סוף ב”ה, איז אז ער האט אנגעוויזן א מקום פרנסה רוחנית, איז דאס זיכער דאס בעסטע וואס עס קען זיין פאר דער נשמה און פאר בריאות הגוף, וואס בריאות הנשמה איז דאן, ווען זי איז א כלי אויף אויסצופירן די כוונה העליונה און רצון העליון.

[=והגע בעצמך: לשם מה להסתובב עם חשבונות עצמיים ולחשוב מה יותר טוב עבורו ברוחניות — והרי בנוגע לרוחניות בכלל, הלוואי והיינו יודעים את המציאות בלבד, ובוודאי שאין לנו מושג במהות — בשעה שיש הוראה מנשיא הדור, שהנשיא הוא לבם של כל ישראל, שזה גבוה יותר מפה, ויתירה מזו: כפי שמבואר בחסידות, שהרבי הנשיא הוא הממוצע המחבר עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא. וכאשר הוא מראה את מקום הפרנסה הרוחנית, הרי בוודאי שזהו הדבר הטוב ביותר שיכול להיות עבור הנשמה ועבור בריאות הגוף, שהרי הבריאות של הנשמה היא כאשר היא מהווה כלי לפעול ולמלא את הכוונה העליונה והרצון העליון].

ברגעים הראשונים לאחר קריאת המכתב, חלשה דעתו של ר’ חיים. בכל מאודו רצה לעזוב את עבודת האדמה ולחזור לספסל הלימודים כמו התמימים בני גילו, שלמדו בישיבת תומכי תמימים המרכזית בחצרו של הרבי. הוא התקשה לעכל את הרעיון שעליו להמשיך בעבודת הכפיים. אולם לאחר שקרא את המכתב שוב ושוב, הבין שהוא נמצא כעת במצב מיוחד, יוצא מהכלל, ודווקא בהמשך עבודתו מקיים הוא את הרצון העליון. מה שהקל עליו את ההסתגלות למצבו החדש, הייתה העובדה שהרבי תחם את הוראתו לזמן מסויים — עד יו”ד שבט תשי”א. ‘לאחר יו”ד שבט, אוכל סוף סוף לנסוע לרבי’, חשב ר’ חיים לעצמו.

שליחות — לפי רצון הרבי

בי”א שבט תשי”א קיבל הרבי מלך המשיח את הנשיאות באופן גלוי, והבשורה הטובה עברה בכל מושבות אנ”ש ברחבי תבל. חבריו של ר’ חיים, שלמדו באותה תקופה ב’בית חיינו’, שלחו לו מכתבים מלאי רגש ותיאורים על הגילויים העצומים שזכו לראות באותם ימים, ושוב התלהטה בלבו של ר’ חיים התשוקה לעזוב את עבודת האדמה ולנסוע להסתופף בחצרות קודשנו.

ר’ חיים שיגר מכתב מלא רגש, בו הביע את געגועיו העזים והתשוקה המפעמת בלבו להגיע לחצרות קודשנו ולחזור ללמוד בתומכי תמימים. הוא לא הסתפק במכתב, אלא גם שיגר מכתבים לחבריו, ר’ יוסף רייצעס, ר’ דוד רסקין ור’ משה לברטוב, וביקשם שכאשר יזכו להיכנס ליחידות בהיכל קודשו של הרבי, יעוררו רחמים אודותיו. הרבי שמע את בקשתם, והגיב באמירה כללית: “אין א גוטן אופן” [=בשעה טובה], אך לא יותר מכך. גם מדודו, הרה”ח ר’ בנציון שם–טוב, ביקש ר’ חיים שכאשר ייכנס ליחידות, יזכיר אותו לטובה בפני הרבי.

בכ”ב אייר תשי”א, קיבל ר’ חיים מהרבי מכתב תשובה חד וברור:

על–ידי דודו הרה”ח אי”א נו”נ עוסק בצ”צ באמונה וכו’ מוה”ר בן ציון שי’ שם טוב שד”ר קבלתי את שאלתו, וכן נתקבל גם–כן מכתבו בשאלה זו על–ידי המרכז לעניני חינוך, ותוכן שאלתו באשר מרגיש את–עצמו תודה לא–ל טוב בבריאות התחיל לחשוב אודות נסיעה לכאן בכדי ללמוד בהאולם דתומכי תמימים ולהיות בתוככי החסידים:

הנה לדעתי אין כדאי למהר בזה, וכדאי שימשיך בעבודתו בגן או בעבודה אחרת — פיזישע ארבעט [= עבודה פיזית] — ובזמן הפנוי שלו יקבע עתים לתורה ללמוד בעצמו ולהשתדל גם כן בהפצת התורה בהסביבה לו, כי אין אתנו יודע עד מה, מה גדול יותר (הן מצד הענין גופא, וכן בנוגע להעובד עצמו) אם להיות בסביבה של חסידים ולספוג לתוכו, או למלאות השליחות להפצת המעיינות חוצה, אף שנדמה שעל–ידי–זה נגרע חלק ידיעתו בתורה או בהנהגה בדרכי החסידות והחסידים. וגדול הספק עוד יותר על פי המבואר באגרת הקדש ס”ט, אשר בדורתינו אלה עיקר העבודה היא בקו הצדקה.

מובן מאליו, אשר ח”ו וח”ו להתייאש מהנסיעה לכאן, אבל לעת–עתה טוב ונכון שיקח חלק בהתפתחות הישיבה במקומו באופן המתאים לפי יכולתו וכחותיו, ויחזק את בריאותו כדבעי למהוי על–ידי עבודתו בגן והדומה עד שיהי’ בריא אולם.

מוסג”פ השיחה מי”ג שבט אשר בה יראה מה שנדבר בעת ההתועדות אז, בנוגע לההשתלמות שיש לכל אחד ואחד, שזה תלוי במעמדו ומצבו הוא דוקא, ולא תמיד יש ללמוד מאחד על חבירו.

בברכה ופ”ש כל החבורה שלהם

מ. שניאורסאהן

בשיחה שצירף הרבי למכתב זה, התייחס הרבי בדיוק לקונפליקט שאפף את ר’ חיים באותה שעה:

העניין שלנו הוא — לא לרדוף דווקא אחר גדולות ונפלאות — מכיוון, שאם אין זה מעניינו, מעניין שליחותו בעולם הזה, הרי, מלבד זה שספק גדול האם יגיע לזה, מהי התועלת בגדולות ונפלאות כאשר אינו ממלא את השליחות שהטילה עליו ההשגחה העליונה?!

ובפשטות יותר: מהי התועלת בגדולות ונפלאות, ואיזה גדולות ונפלאות יש כאן — אם אינו מקיים את ציווי הקב”ה על ידי עבדיו הצדיקים אודות עבודתו ופעולתו?!

והיוצא מזה בנוגע לפועל אלינו: כאשר הרבי נתן לו שליחות, עבודה מסויימת — הרי אפילו אם נראה לו שלגדולות מזה נוצר, והתברך בלבבו לאמר שיש לו כוחות להגיע לכך — עליו לדעת, שאין זו הדרך שלו, ולא בכך יבוא להשלימות שלו. הלווואי שלא יהיה ההיפך מזה חס–ושלום.

צריכים לאחוז בידית הדלת של הרבי, ולילך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, ואז ייטב לו בזה ובבא.

“מכתבו של הרבי, והשיחה הקדושה העמידו אותו במקום המתאים לרצונו הק’”, סיפר ר’ חיים ברבות הימים. “הרבי הצליח להביא אותי להבנה שקיום רצונו של הרבי גבוה יותר ממה שאני רוצה”.

יחד עם זאת, לא שלל הרבי את המשך השאיפה לעזוב את עבודת הכפיים ולחזור לישיבה. אלא רק אמר שעדיין לא הגיע הזמן לכך. ר’ חיים המשיך איפוא לעבוד בשגרת יומו. גופו היה בשדה, אבל לבו היה הרחק הרחק, באולם הישיבה ובמסדרונות בית–חיינו. באמצעות המכתבים המפורטים שקיבל מידידיו, הצליח ‘לחיות’ את הנעשה בבית חיינו עד לפרטים הקטנים.

באותם ימים מלאי געגועים, נזכר ר’ חיים באמרתה של סבתו מארייאשא, אם אמו לבית פוטרפס, שבהיותם בפריז לאחר מחלתו, אמרה לו: עדיף שלא תלמד כעת, ויהיה לך חשק גדול לחזור ללימודים, ואז תמשיך ללמוד עוד כמה שנים, ואחר–כך ייעלם לך החשק מהלימודים…

מפעם לפעם כתב ר’ חיים לרבי על רצונו לנסוע לניו–יורק להסתופף בצלו של הרבי, אולם לא קיבל את תשובתו החיובית של הרבי. רק לפני פסח תשי”ח אישר לו הרבי להגיע ל–770.

 (על המשך עבודתו באוסטרליה, היחידויות אצל הרבי ושליחויות מיוחדות לרוסיה וליוון — בכתבה הבאה)