מה מתכוונים בזמן לבישת הטלית ? כ ” ק אדמו ” ר הזקן : “בעטיפת ציצית יכוון כמו שכת
וכשם שללב אסור להפסיק לפעול אפילו לרגע חס ושלום, כך אסור ליהודי שחלילה יהיה אצלו, אפילו רגע אחד שבו אין את ה”וזכרתם”, יהודי אסור לו שיהיה אצלו היסח הדעת מה’ ומהתורה והמצוות אפילו לרגע אחד, ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא. לכן גם נוהגים אצלנו, החסידים ללבוש ציצית, טלית קטן, גם בלילה”.
מה מתכוונים בזמן לבישת הטלית?
כ”ק אדמו”ר הזקן: “בעטיפת ציצית יכוון כמו שכתוב בזוהר: להמשיך עליו מלכותו יתברך אשר היא מלכות כל עולמים כו’ לייחדה עלינו, על ידי מצוה זו. והוא כענין המלך”.
(תניא פרק מא)
שתהא אימתו עליך…
כ”ק אדמו”ר האמצעי: איך יתיישב עם הפסוק “עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה” עם הפסוק “עבדו את ה’ בשמחה בואו לפניו ברננה”? אלא, ש”עבדו את ה’ ביראה” – מכוון למצות ציצית (ותפילין) שלפני פסוקי דזמרה. כי ענין מצות עטיפת הטלית הוא קבלת עול מלכות שמים, ביראה ופחד, כמו שנאמר “שום תשים עליך מלך” ודרשו חז”ל: “שתהא אימתו עליך”. לעומת זאת “עבדו את ה’ בשמחה” – מכוון לשמחה שבפסוקי דזמרה וקריאת שמע, שהיא המדרגה הבאה בסדר המדרגות.
(אמרי בינה שער הציצית יב, ד)
מדוע הפתילים נקראים “גדילים”?
כ”ק אדמו”ר “הצמח צדק”: ארבעת הציציות שבארבעת הכנפות, מכוונות כנגד ארבעת חיות המרכבה העליונה, הבגד עצמו הוא כנגד “לבוש מלכות”, כלומר, ספירת המלכות דאצילות. על ידי קיום מצות ציצית, מרוממים, את ספירת המלכות דאצילות, לשרשה ומקורה, אשר הוא בחינת “ה’ אלוקי גדלת מאוד, הוד והדר לבשת עוטה אור כשלמה וגו’”. משום כך, פתילי הציצית נקראים “גדילים”, לפי שמעלים לבחינת “ה’ אלוקי גדלת מאוד”, כדברי ה”בחיי”.
(אור התורה במדבר כרך א עמ’ מח)
למטה – כמו למעלה ממש!
כ”ק אדמו”ר מהר”ש: נאמר: “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”. צלמנו – זו בחינת המצוות כפי שהן למעלה, הקב”ה מניח תפילין ומתעטף בציצית. וכדמותינו – זוהי המשכת המצוות שלמטה שהם רק דמות ואות וסימן על המצוות שלמעלה. כמו למשל, טלית וציצית, שבעולם הזה – הטלית היא גשמית, בעוד שלמעלה – היא בחינת שנתעטף הקב”ה בטלית לבנה – דהיינו שזוהי המשכה רוחנית מבחינת “לבושיה כתלג חיור” (לבושו כשלג לבן), שזוהי דרגת פנימיות הכתר, וכן הציציות, שיש בהן ל”ב חוטים, מכוונים כנגד ל”ב נתיבות החכמה, הנמשכות על ידי קיום מצות ציצית.
(תורת שמואל תרכ”ז ע’ תטו)
“ציצית הכנף”
כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע: דרשו חז”ל: “הכנף – מין כנף”. ופירושו על פי פנימיות הענינים: שהציצית, עם היותה שלא מהכנף ממש, שכן הכנף הוא מהטלית, שזהו בחינת “לבוש מלכות” – בחינת “סובב כל עלמין”, ואילו “לב החוטים” של הציצית, מורים על ל”ב נתיבות חכמה, אשר בשרשן הן עשר הספירות הגנוזות במאצילן, שהן שרש בחינת ממלא כל עלמין. נמצא שאינן מ”הכנף ממש” – שהוא בחינת אור אין סוף הבלי גבול. ברם, מכל מקום הרי הם קשורים ומיוחדים ב”כנף” ונקראים “מין כנף”, שכן ה”אור” הוא מעין ה”מאור”.
(המשך תער”ב ח”א עמ’ מג)
כשהרבי הריי”צ מעוטף בטלית מעל הראש…
כ”ק אדמו”ר הריי”צ: כשבאו לצלם את הרבי הריי”צ, בשבתו במאסר ברוסיה ב”עוון” הפצת היהדות והחסידות, היה זה בשבת, הרבי הריי”צ התפלל באריכות כשטליתו מכסה את פניו. לאחר זמן חזרו שוב, אך הפעם – לא היו פניו מכוסות בטלית. סימן להם בידו שאינו יכול להפסיק, ונבהלו והלכו. לאחר שחזרו בפעם השלישית, אמר להם הרבי הריי”צ שמכיון ששבת היום, אסור לו להצטלם. כששמעו זאת, הלכו להם, ודחו את הצילום לאחרי השבת.
לכאורה, איך יתכן, שהתפעלו ונבהלו מהמראה, הרי הסיבה שאסרוהו היא בגלל שהוא רב, רבי שמתכסה בטלית?!
אלא ביאר כ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א: “מצד העצמיות של הרבי שעמד בביטול עצמי ותוקף עצמי, נפעל גם במציאות כזו שהניצוץ האלוקי שבה נסתר ונעלם לגמרי… שכאשר מציאות זו רואה עצמות ומהות כפי שיושב מעוטף בטלית מעל הראש … מתבטלת מציאותם ומסתלקים מהמקום”…
(משיחת י”ב תמוז ה’תשי”א)
הציצית והלב…
כ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א: מעשה ביהודי שביקר אצל הרבי ביחידות, והרבי אמר לו לפתע, מיוזמתו, את הדברים הבאים: “לב בגימטריא 32, כמנין חוטי הציצית, שענינם הוא “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’”… וכשם שללב אסור להפסיק לפעול אפילו לרגע חס ושלום, כך אסור ליהודי שחלילה יהיה אצלו, אפילו רגע אחד שבו אין את ה”וזכרתם”, יהודי אסור לו שיהיה אצלו היסח הדעת מה’ ומהתורה והמצוות אפילו לרגע אחד, ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא. לכן גם נוהגים אצלנו, החסידים ללבוש ציצית, טלית קטן, גם בלילה”.
יותר משלוש שנים אחר כך, ניצל בנס מהתקפת לב חמורה, כשדיווח לרבי, השיב: “הזכרתיו על הציון לישועה קרובה ולרפואה שלימה וקרובה, בטח זוכר המדובר עימו על דבר לבישת טלית קטן גם בלילה ובעת השינה, ויעשה כן על כל פנים מכאן ולהבא, ויבשרו טוב”.
(רבים השיב מעוון ח”א)
פתגם השבוע בענייני גאולה ומשיח
…וכן תהי’ לנו – שתיכף ומיד ממש, ביום זה, יום השבת-קודש פרשת שלח, מתקיימת בפועל ממש הבשורה שבפרשת השבוע: “בישר להם שיכנסו לארץ”, וכסיום וחותם ההפטורה: “נתן ה’ בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו”, – כולל ובמיוחד (עי”ז) שגם ברגעי הגלות האחרונים עומדים בתוקף על שלימות הארץ בנוגע לחלקי הארץ שכבר ניתנו ע”י הקב”ה לבעלותם של בנ”י שלא להחזיר ח”ו אף שעל משטחי ארץ ישראל לאומות העולם – וכל בנ”י באים לארץ ישראל בשלימותה, שלימות בשלימות…
(משיחות ש”פ שלח ה’תנש”א)