לפי כל הסימנים שהובאו בדברי חז ” ל – נמצאים אנו בדור ד ” עקבות משיחא ”, ומיום לי

לפי כל הסימנים שהובאו בדברי חז”ל – נמצאים אנו בדור ד”עקבות משיחא”, ומיום ליום – הולכים ומתקרבים לתקופה דימות המשיח. ונמצא, שמלך המשיח יכול לבוא תיכף ומיד . . ומכיון שכן, הרי בודאי שמלך המשיח נמצא כבר בעולם . . ולא עוד, אלא שמציאותו קיימת כ”גדול” – “מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו”! • משיחת ש”פ אחרי ה’תשמ”ו – בלתי מוגה

א. ההפטרה דשבת חול-המועד פסח היא – נבואת יחזקאל אודות העצמות היבשות, שתוכנה – הענין ד”תחיית המתים”: “הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל . . ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו’”. וכדאיתא בגמרא: “ג’ מפתחות בידו של הקב”ה שלא נמסרו ביד שליח . . מפתח של תחיית המתים, מניין, דכתיב וידעתם כי אני ה’ בפתחי את קברותיכם”.

ונמצא, שגם בשבת חול-המועד פסח מודגשת שלימות הגאולה – תחיית המתים לעתיד לבוא.

 

ב. ויש להוסיף, שבענין הגאולה שבהפטרה דשבת חול-המועד פסח ישנו עילוי ושלימות לגבי ענין הגאולה שבהפטרה דאחרון של פסח, “עוד היום בנוב גו’ ויצא חוטר מגזע ישי וגו’”.

ובהקדמה: בסוף הלכות מלכים – כותב הרמב”ם: “אל יעלה על הדעת שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהי’ שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעי’ (בהפטרה דאחרון של פסח) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ – משל וחידה . . וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים . . אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”.

ולכאורה, תמוה הדבר ביותר: א’ מי”ג העיקרים, יסודות הדת והאמונה, הוא – הענין דתחיית המתים, והרי אין לך שינוי ממנהגו של עולם יותר מתחיית המתים!

[מצינו בגמרא שהענין דתחיית המתים מוכרח במכל-שכן וקל-וחומר – “דלא הוו חיי, דהוו חיי לא כל-שכן” (אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין, אותן שהיו כבר לא כל-שכן), אבל אף-על-פי-כן, מובן וגם פשוט שאין לך שינוי מנהגו של עולם יותר מתחיית המתים!!].

ואם-כן, כיצד כותב הרמב”ם שבימות המשיח לא יהיה חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג – הרי אין לך חידוש במעשה בראשית יותר מתחיית המתים?!

ולכן, בהכרח לומר, שישנם ב’ תקופות בימות המשיח: בתקופה הראשונה – עולם כמנהגו נוהג, “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”, ובתקופה השני’ – חידוש ושינוי במעשה בראשית, עד ל”תחיית המתים”.

ועל-פי-זה: מה-שכתב הרמב”ם שבימות המשיח עולם כמנהגו נוהג – כוונתו, שהתחלת התקופה דימות המשיח אינה תלוי’ בשינוי מנהגו של עולם [כפי שכותב לפני זה אודות ביאת המלך המשיח – “אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחי’ מתים כו’”], כי אם, “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”, כלומר, כשבטל “שעבוד מלכיות” – הרי זה סימן שהגיעה התקופה ד”ימות המשיח”, אף-על-פי שלא נתחדש דבר במעשה בראשית, “וגר זאב עם כבש וגו’”, שכן, ביחס לענין זה מספיק גם באופן ד”משל וחידה” בלבד; אבל, אין כוונת הרמב”ם לשלול את הענין ד”וגר זאב עם כבש וגו’” כפשטות הכתובים.

ובלשון הרמב”ם: “כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים”, ולא עוד, אלא שכותב בפירוש באגרת תחיית המתים ש”אין דברינו זה החלטי כו’ ואם הוא כפשוטו, הרי יהיה נס כו’”, כלומר, שהרמב”ם עצמו מסכים שיתכן שיתברר שהכוונה היא כפשוטם של כתובים.

ואין צורך להמתין לבירור הדבר בימות המשיח – מכיון שכבר נתברר בתורת החסידות, ש”וגר זאב עם כבש וגו’” הוא – כפשטות הכתובים, חידוש במעשה בראשית.

ועל-פי-זה מובן העילוי בענין הגאולה שבהפטרה דשבת חול-המועד פסח לגבי ענין הגאולה שבהפטרה דאחרון של פסח:

בהפטרה דאחרון של פסח מדובר אודות התחלת התקופה דימות המשיח, החל מעצם התגלותו של מלך המשיח – “ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה”, אשר, לדעת הרמב”ם יכול להיות אז מעמד ומצב דעולם כמנהגו נוהג (מלבד ביטול שעבוד מלכיות), ומה-שכתוב בהמשך ההפטרה “וגר זאב עם כבש גו’ ונער קטן נוהג בם” – אין זה כפשוטו, חידוש במעשה בראשית, אלא “משל וחידה”;

ואילו בהפטרה דשבת חול-המועד פסח מדובר אודות תקופה מאוחרת יותר בימות המשיח גופא – השלימות דימות המשיח – שאז יהיה הענין ד”תחיית המתים”, חידוש הכי גדול במעשה בראשית.

 

ג. והנה, גם העילוי דתקופה השניה בימות המשיח, “תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים” – “תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”.

ובלשון הידוע דתורת המגיד (ורבינו הזקן) בביאור המשנה “דע מה למעלה ממך”. – “כל מה שלמעלה הכל הוא ממך”, היינו, שגם הענינים הכי נעלים, “כל מה שלמעלה”, תלויים בעבודת האדם.

וזוהי ההוראה בנוגע לעבודה בפועל – בהמשך להאמור לעיל שהעבודה בזמן הזה צריכה להיות באופן שהוא מעין ודוגמת המעמד ומצב דימות המשיח:

אין להסתפק בעבודה שהיא מעין ודוגמת התחלת ימות המשיח, כאשר עולם כמנהגו נוהג, ללא חידוש במעשה בראשית, כי אם, ביטול שעבוד מלכיות, היינו, שעובד עבודתו באופן שאין אצלו שום מניעות ועיכובים כו’, אלא צריכה להיות עבודה נעלית יותר - מעין ודוגמת “תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים”, כאשר יהיה שינוי מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית, היינו, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה דגדרי העולם.

 

ד. ויש להוסיף ביאור בשייכותה של העבודה בזמן הזה באופן שהוא מעין ודוגמת המעמד ומצב דימות המשיח (עד לתכלית השלימות דימות המשיח) לכל אחד ואחד מישראל – מפני שיש בו ניצוץ מנשמתו של משיח:

על הפסוק “דרך כוכב מיעקב” – מבואר בחז”ל דקאי על מלך המשיח, ועל דרך זה ברמב”ם: “נבא בשני משיחים, במשיח הראשון שהוא דוד . . ובמשיח האחרון . . דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח”.

אמנם, מצינו בירושלמי ש”דרך כוכב מיעקב” קאי על כל אחד ואחד מישראל, שלכן, פתרון החלום ד”בלע חד כוכבא” היה בקשר ל”גברא יהודאי”, “דכתיב דרך כוכב מיעקב” (ולפיכך נמשלו ישראל לכוכבים). כלומר, ענין זה ש”כוכב” (ענינו של משיח) קאי על יהודי – הוא בפשטות ובוודאות גמורה כל כך, שאפילו ב”חלום”, שיכול להיות בו דברים שאינם ברורים כו’, בבחינת “חלומות שוא ידברון” – לא יתכן באופן אחר!

ונתבאר, שאין סתירה בדבר – על-פי מה שכתוב בספר מאור עינים (להרה”צ ר’ נחום מטשערנאביל) שבנשמתו של כל איש ישראל יש ניצוץ מנשמתו של משיח, כשם שנשמתו של משיח היא בחי’ יחידה הכללית דכל בני-ישראל.

ולא עוד, אלא שמציאותו של משיח צדקנו היא היא המציאות דכל ישראל:

“המלך (ובנדון-דידן, מלך המשיח) . . לבו לב כל קהל ישראל”, כלומר, על-דרך ובדוגמת הלב שבו תלוי עיקר החיות כידוע מה שכתב החכם צבי שלא יתכן קיומו של בעל חי ללא לב.

[ועד כדי כך מופרך הדבר – אפילו בתור קא-סלקא-דעתך כו’, כלומר, מצינו בתורה הלכות בענינים שלא היו ולא נבראו, כמו: בן סורר ומורה ועיר הנדחת, אבל אף על פי כן, יש נתינת מקום לענין זה, מה-שאין-כן בנדון-דידן – מופרך הדבר אפילו בתור קא-סלקא-דעתך בלבד].

ומכיון שמשיח צדקנו הוא מלך – “מלך המשיח”, הרי המציאות דכל ישראל תלוי’ במציאותו של מלך המשיח – “לב כל קהל ישראל”.

ועל-פי-זה מובן בפשטות שאצל כל אחד ואחד מישראל שייכת (ובמילא צריכה להיות) עבודה שהיא מעין ודוגמת אופן העבודה דימות המשיח, וכאמור, לא רק התחלת ימות המשיח, אלא גם תקופה השניה, חידוש במעשה בראשית.

 

ה. והנה, האמור לעיל אודות העבודה בזמן הזה באופן שהוא מעין ודוגמת ימות המשיח, עד לשלימות דימות המשיח – צריך להתבטא לכל לראש באמונה במלך המשיח ובצפיה לביאתו:

האמונה בביאת המשיח והצפיה לביאתו צריכה להיות לא רק ביחס לתקופה הראשונה דימות המשיח, כאשר לא יבטל דבר ממנהגו של עולם, מלבד שעבוד מלכיות [ובלשון הרמב”ם: “לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל”]. אלא גם ביחס לתקופה השניה, השלימות דימות המשיח – כאשר “יהיה שם חידוש במעשה בראשית”, עד לשינוי הכי עיקרי דתחיית המתים.

כלומר: האמונה בביאת המשיח (והצפיה לביאתו) צריכה להיות באופן שמלכתחילה יודעים שבימות המשיח תהיה הנהגת העולם באופן שונה ומחודש לגמרי – הנהגה נסית שלמעלה מהטבע.

וענין זה – שיש להדגיש מלכתחילה אודות ההנהגה העל-טבעית דימות המשיח – מתבטא בהקדמת ההפטרה דשבת חול-המועד פסח (עצמות היבשות) להפטרה דאחרון של פסח (עוד היום בנוב):

עוד לפני שקורין את ההפטרה שבה מדובר אודות התחלת התגלותו של מלך המשיח, “ויצא חוטר מגזע ישי גו’” (היינו, זה-עתה יצא ונתגלה כו’), מקדימין לקרוא את ההפטרה שבה מתואר המצב דשלימות ימות המשיח (תקופה הב’) - חידוש במעשה בראשית, תחיית המתים! 

דוגמא לדבר גם מהוראת כ”ק אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע להמלמד של נכדותיו הקטנות – בשמעו שכאשר מספר להם אודות עניני נסים, משתדל לנסות להסביר להם את הדברים ולקרב אל השכל כו’ (עד כמה שאפשר), מחשש שמא לא יתקבל הדבר כל כך מצד קטנותן – שההנהגה צריכה להיות באופן הפכי, כלומר, לומר להן את האמת, שנסים אלו אינם על-פי דרך הטבע כלל, שכן, נוסף על המבואר בספר חסידים גודל הזהירות מאמירת דבר שאינו אמיתי בפרט לקטנים כו’, הרי מיסודות החינוך של ילדי ישראל שמלכתחילה צריכים לדעת שישנם ב’ אופני הנהגה: הנהגה טבעית, והנהגה נסית שלמעלה מדרך הטבע.

[וכמודגש גם בחג הפסח – שמיד בהתחלת “ליל הסדר” עושים כמה שינויים כדי להתמי’ את התינוקות שישאלו “מה נשתנה”, ואז יוכלו לספר להם – “והגדת לבנך” – אודות הנסים ונפלאות דיציאת מצרים, “ביד חזקה ובזרוע נטוי’ ובמורא גדול ובאותות ובמופתים”, ככל פרטי הענינים שאומרים ב”הגדה” – נסים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי].

 

ו. ובפרטיות יותר: בסוף הל’ מלכים – כותב הרמב”ם: “המלך המשיח עתיד לעמוד כו’”, “וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו”, וממשיך לבאר כמה וכמה פרטים – הן בנוגע למלך המשיח עצמו, והן בנוגע למעמד ומצב העולם בימות המשיח, אשר, כל פרטים אלו אינם סיפור דברים בעלמא, כי אם, הלכה ופסק-דין (ככל הענינים שבספר הרמב”ם – אפילו הלכה שאין בה אלא תיבות אחדות בלבד, ועל-אחת-כמה-וכמה – שני פרקים!), היינו, שיש חיוב להאמין ולחכות (לא רק לכללות ביאתו של מלך המשיח, אלא גם) לכל פרטי הדברים שנימנו ברמב”ם.

ישנם אמנם פרטים שאודותם כותב הרמב”ם ש”לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו”, אבל, בנוגע לכל שאר הפרטים שכתבם הרמב”ם בבירור ובוודאות בתור פסק-דין להלכה, וכמו: “יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וכו’”, עד לסיום הענין, “ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה כו’, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד . . כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים” - צריכה להיות האמונה (והצפיה כו’) בכל תוקף הוודאות, כמו האמונה ב”עשרת-הדברות”, שכן, ענין זה הוא פסק-דין ב”משנה-תורה”, אשר, כל הענינים שבו הם אמת לאמיתתם, כתורת משה – “משה אמת ותורתו אמת”, וכמו-כן תורת רבינו משה בן מיימון, אשר, “ממשה עד משה לא קם כמשה”.

ואפילו בנוגע לענינים שלא נתבררו בדברי הרמב”ם, וכמו הענין ד”וגר זאב עם כבש וגו’” כפשטות הכתובים, שהרמב”ם עצמו כותב שיתכן שיתברר ש”יהיה כפשוטו כו’” – הרי כבר נתברר, כאמור, בתורת החסידות שהדברים הם כפשוטם של כתובים, היינו, חידוש במעשה בראשית.

ועל-דרך-זה בנוגע להכרעתו של רבינו הזקן – בעל התניא והשולחן-ערוך, פוסק התורת החסידות ובתורת הנגלה – בפלוגתת הרמב”ם והראב”ד בפירוש מאמר רז”ל “העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה” [שממנו מוכיח הרמב”ם “הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה”, והראב”ד סובר שיהיה שם גוף, ויהיה שייך בו אכילה ושתיה, הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר, אם כי לא יהיה צורך באכילה ושתיה] - דמכיון שיש צורך לשלול את הענין דאכילה ושתי’, מוכח, ששייך שם ענין של אכילה ושתיה, מכיון שיהיו נשמות בגופים, ואף-על-פי-כן, אין בו אכילה ושתיה – שינוי מנהגו של עולם,

ופשיטא – החידוש הכי עיקרי דתחיית המתים, אחד מי”ג העקרים (כנ”ל בארוכה), 

בכל ענינים אלו – צריכה להיות האמונה (והצפיה כו’) בכל תוקף הוודאות!

 

ז. ויש להוסיף שכבכל האמור לעיל ישנה הדגשה יתירה בדורנו זה:

לפי כל הסימנים שהובאו בדברי חז”ל – נמצאים אנו בדור ד”עקבות משיחא”, ומיום ליום – הולכים ומתקרבים לתקופה דימות המשיח. מאז שדובר בענין זה בפעם האחרונה, עברו כמה רגעים, שעות וימים, ובמילא, נתקרבנו יותר לתקופה דימות המשיח.

ונמצא, שמלך המשיח יכול לבוא תיכף ומיד - אפילו באופן ד”עני ורוכב על חמור”, ועל-אחת-כמה-וכמה באופן ד”זכו, עם ענני שמיא”, “כהרף עין”, ומכיון שיכול לבוא תיכף ומיד – בודאי יבוא תיכף ומיד!

ומכיון שכן, הרי בודאי שמלך המשיח נמצא כבר בעולם – לא רק בבחינת עיבור, אשר, לאחרי כן צריך עדיין לצאת לאויר העולם (“ויצא חוטר מגזע ישי גו’”), כי אם, שמציאותו קיימת באויר העולם, ולא עוד, אלא שמציאותו קיימת כ”גדול” – “מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו”!

ולכן, בדורנו זה צריכה להיות הדגשה יתירה בכל הקשור לאמונה בביאת המשיח והצפיה לביאתו – אמונה וצפיה החודרת את כל מציאותו של האדם, בכל כחות נפשו, עד למחשבה דיבור ומעשה.

 

ח. ובאותיות פשוטות – בנוגע לעבודה בפועל: מחשבתו של יהודי צריכה להיות חדורה באמונה וצפיה לביאת מלך המשיח,

ובמילא, בא הדבר לידי ביטוי בפועל ממש – הן בדיבור, שדיבורו עם הזולת אודות ביאת מלך המשיח הוא מתוך להט וחיות, בדברים היוצאים מן הלב, אשר, מטבעו של אדם, שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, היינו, שגם הזולת נעשה חדור באמונה וצפיה לביאת המשיח.

– וכאמור לעיל שבזה נכלל גם הדיבור עם בני-נח אודות מעלת ימות המשיח, ש”באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה כו’”, כנ”ל בארוכה, וכאמור, בדברים היוצאים מן הלב, שנכנסים אל הלב, כטבע האדם (לא רק בני-ישראל, אלא גם בני-נח) -

והן במעשה – שעבודתו בקיום התורה ומצוותיה, הפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות חוצה היא באופן שהוא מעין ודוגמת המעמד ומצב דימות המשיח, הן ביחס להעדר מציאות של מניעה ועיכוב כו’, והן ביחס לעבודה שהיא למעלה ממדידה והגבלה דגדרי העולם (כנ”ל בארוכה).

והעיקר - שעל-ידי-זה מקרבים וממהרים ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו,

ועוד לפני זה – “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם”, גם ברגעי הגלות האחרונים, כפי שהיה בגאולה ממצרים – “כימי צאתך מארץ מצרים”, ועאכו”כ בגאולה העתידה – “אראנו נפלאות”,

במהרה בימינו, בעגלא דידן ממש.