ימים ספורים לאחר הקמת ישיבת ‘תומכי תמימים’ במבנה נטוש בפאתי לוד, בחודש שבט תש”ט,

ימים ספורים לאחר הקמת ישיבת ‘תומכי תמימים’ במבנה נטוש בפאתי לוד, בחודש שבט תש”ט, הגיע למקום כתב ‘הצופה’ כדי לסקר את היאחזותן של משפחות חב”ד בעיר וכן את הקמת המוסד החינוכי הראשון. הוא ביקר בישיבה, שוחח עם העולים ולאחר מכן פירסם סקירה אותנטית המשקפת את המצב הכללי באותם ימים • מוגש לרגל יום התייסדות ישיבת ‘תומכי תמימים’, ט”ו באלול *  מאת ג. צבי

ממחוז לוד עד לוד היהודית

כשהיינו עוברים בדרך לירושלים בשנים ההן - בימי שלטון המאנדאט - והמכונית היתה מאיטה את מהלכה כשהיתה מגיעה לשטח העירוני של לוד - היו פרחחים ערביים מנצלים את הרגע הזה, ואבנים היו עפות לעבר המכונית היהודית העוברת.

הרהורים אלה עלו בזיכרון שעה שמכוניתנו התקרבה ללוד של היום, לוד של קיבוץ גלויות ישראל. עוד מוכרת לנו היטב לוד משנים עברו, כשהיתה עיר מחוז, ותל אביב הגדולה כפופה היתה ללוד העיירה. כמה חודשים אחרי הכיבוש בידי צבא ישראל, היתה העיר שוממה מתושבים, אולם עתה שוב שוקקים חיים בין כתלי בתי לוד. עולי יהודים חדשים התיישבו בה ו”תגרי לוד” מסוג חדש קמו לעינינו והיו למציאות חיה.

עדת חסידים

ראשוני המתיישבים בלוד הם חסידי “חב”ד”. לפני ימים אחדים הגיעו העולים הראשונים, חסידי הרבי מליובאוויטש, ואחריהם יבואו הנותרים שנשארו עדיין באירופה, ומצפים כל יום לאניות שיובילו אותם לארץ הקודש.

ארבע עשרה משפחות מחסידי חב”ד, מרובות ילדים, השתקעו לעת עתה בלוד. בעברך ברחוב הראשי ליד תחנת הרכבת הגדולה, תרגיש מיד באווירה חסידית מובהקת. מתהלכים יהודים מגודלי זקנים ולבושי קאפוטות ארוכות וילדים רכים מסולסלי פיאות.

בחפץ לב נענו אחדים מראשי עדה זו למסור פרטים על חייהם ולבטיהם. מוכנים ומזומנים הם לגולל את פרשת חייהם אפילו לפני אדם חדש.

חב”ד ברוסיה הסובייטית

יוצאי רוסיה הסובייטית הם חסידי חב”ד. רובם נולדו ונתחנכו בארץ של מהפכת אוקטובר [המהפכה הקומוניסטית]. רבים מבין היהודים שומרי המסורת התאקלמו באווירתה החדשה של ברית המועצות. רק קומץ קטן שמר על הגחלת היהודית הדתית החסידית. ככת מיוחדת חיו ברוסיה מאות אחדות של יהודים, סגורים ומסוגרים בתוך עצמם, ובלהט הרעיון החב”די ובהתקשרות רוחנית אל הרבי מליובאוויטש החזיקו מעמד. במוסקבה, בחרקוב ובקיוב חיו יהודים כאלה כאיים מבודדים בתוך הים הגדול.

עם פרוץ המלחמה, כשהצבא הגרמני התפשט מזרחה, ברחו גם הם לכיוון אסיה התיכונית, שוב התקבצו יחדיו והיו לעדה אחת. הצעירים ביניהם גויסו לצבא, והיתר התיישבו בטשקנט, בירת קזחסטן [צריך להיות: אוזבקיסטן] ובסמרקנד באיזור טאדזיקיסטאן [צריך להיות: אוזבקיסטן]. גם שם הקימו תלמודי תורה וישיבות וטיפחו את הגחלת היהודית והחסידית. כל אנשי החבורה השתתפו בהחזקת מוסדות התורה, כל אחד לפי יכולתו תרם להחזקת בתי אולפנא. מוסדות התורה התקיימו, כמובן, במחתרת, ואיש שלא נמנה על הכת החסידית, לא הרגיש אפילו בקיומם. כמובן, שלא קיבלו כל עזרה מחו”ל. כולם עבדו כשאר האזרחים, כדי לפרנס עצמם ומשפחותיהם, [וכדי לא לחלל שבת] בעיקר ידם היתה במלאכת הטקסטיל וטריקוטאז’ ורבים מהם עבדו בבתי החרושת הממשלתיים הגדולים במדינה, מי כפועל שחור ומי כמנהל.

כך הקימו חסידי חב”ד מסביבם קיר מגן, הרוחות התזזיות שנשבו מכל הצדדים לא נגעו בם, והם החזיקו מעמד עד שלהי המלחמה. כששככה סערת הקרב שמו אלה החב”דניקים את פעמיהם לארץ ישראל.

הם עברו גבולות ודילגו אלפי קילומטרים, ישבו ישיבת עראי במחנות גרמניה ועל אדמת צרפת כי נעולים היו שערי ארץ ישראל ועם פתיחתם הגיעו גם הם.

“תגרי לוד” בנוסח ליובאוויטש

כאן בארץ חפצים הם לחיות בצוותא, להקים בית מלאכה קואופרטיבי [בהנהלה משותפת] לטריקוטאז’ וטקסטיל ולפרנס עצמם בכבוד. ואף על פי שבודדים בחבורה יכולים להסתדר בארץ על הצד היותר טוב - בכל זאת מוותרים הם על זה ואינם פורשים מהציבור, המלכד אותם בכוח השפעתו הרוחנית של האדמו”ר מליובאוויטש.

‘כל התחלה קשה’, וגם להקים מחדש בית ולדאוג לפרנסה, עולה בעמל רב, אולם האנשים הללו רגילים לסבל, ניצוץ התקוה מאיר בעיניהם ובטוחים הם בהתערותם במקום.

להקמת מפעל החרושת, רכישת המכונות הדרושות וחמרי גלם, נחוצים להם כמה אלפי לירות. את הסכום הזה עליהם לאסוף ממקורות שונים. טרם לקחו את הסכום המגיע להם ל’סידור ראשון’ [מה שקרוי היום: סל קליטה], מצרפים פרוטה לפרוטה, ואולי יצא להם חשבון גדול. לפי חישובם יקבלו 14 משפחות העולים כמאתיים עד שלוש מאות לירות על חשבון ‘סידור ראשון’, ובדבר הנותר, יפנו למוסדות פועלים שונים.

רצוי היה שתנועת ‘הפועל המזרחי’, תתן דעתה על ארגון פועלים תמימי דרך אלו ולהכניסם תחת כנפיה. התחלה מעין זו נעשתה כבר על ידי תנועתנו עוד במחנות גרמניה, ועל מוסדותינו כאן [‘הפועל המזרחי’] להמשיך ולטפל בהם.

בעיית החינוך

בעיית החינוך מטרידה את ראשי העדה הזו. בתוכניתם להקים ‘תלמודי תורה’ עם תוכנית לימודים לפי נוסח ‘חב”ד’, ולעת עתה אינם רוצים הם להתקשר עם אחד משני הזרמים הדתיים שבחינוך. ידועה להם גם המציאות הארצי–ישראלית ובעיית החזרת בתי ספר אלה היא חמורה, כי באין סעד ממשלתי לא יוכלו עולים חדשים אלה לטפח בכוחות עצמאיים את בתי אולפנא של ‘חב”ד’. אולם טרם באו לידי דעה אחידה בעניין מסובך זה.

החיים דורשים את שלהם. טרם הוקם בית ספר לתינוקות של בית רבן, הראוי לשמו, ומתהלכים ילדים שיש לחנכם. והנה כבר ראיתי באחד הבתים יושב ‘מלמד’ [הרב מיילך קפלן ע”ה] עם כשני מניינים ילדים ולומדים תורה, דוגמת ה’חדר’ בעיירה.

המפקח על הרכוש הנטוש העמיד לרשות חסידי ליובאוויטש בית נהדר בעל קומות אחדות בשביל בית ספר, גן ילדים ובית תפילה. החווילה העומדת בטבור העיר [בקצה העיר בשולי פרדס תפוזים] על יד בית תחנת הרכבת. היא שימשה קודם כבית מלון ל’עילית’ האנגלית [אישים מהשלטון האנגלי] שבעיר. מבית זה כבר בוקע קול תורה של ילדי ישראל. גם בית כנסת נמצא שם, ומתפללים שם שלוש פעמים ביום בציבור, כמובן בנוסח חב”ד. כן נקבעו שיעורי תורה בין מנחה למעריב, לומדים משניות ומעיינים בצוותא בספר ה’תניא’. רוצים לסדר שיעורים נוספים בגמרא ובפרשת השבוע, אולם חוסר ספרים מעכב.

בכניסה לבית התפילה מורגשת מיד הדלות השוררת בין העולים. ארון הקודש עשוי לוחות עץ אחדים, גם השולחנות והספסלים הם מאותו הסוג.

חובתנו כלפי מתיישבי לוד

יבואו נא האנשים שמתפקידם להגיש עזרה חומרית לעולה, וידאגו לבית הכנסת הראשון בלוד היהודית!

בשעת השיחה עם העולים שלומי האמונים - אשר כל מאמץ וסבל אינם גדולים בעיניהם ובלבד שלא תיכבה הגחלת החב”דית שבלבבם, הנך מרגיש, שכמו שהרבי כן גם חסידיו, שדבקו בו בלב ובנפש, עברו יסורים ושבעה מדורי טלטולים, ועמדו בכולם מבלי לאבד אף טיפה מתורת החסידות.

בשרשרת היהדות הדתית בארץ מתווספת טבעת נוספת; קטנה בכמותה, אולם גדולה וחשובה באיכותה, ועלינו למצוא שפה משותפת עם חסידים נלהבים אלה ולקרבם למחננו.

רקע הקמת ישיבת ‘תומכי תמימים’ בלוד

בשנת תש”ט הגיעו לארץ הקודש כמה עשרות משפחות של אנ”ש חסידי חב”ד. אלה הצליחו בסיום מלחמת העולם השנייה לצאת מרוסיה הסובייטית ולברוח מאימתו של סטאלין. אך גם כאן לא היו חייהם קלים. אם אין קמח אין תורה והציבור הקטן יחסית של חסידי חב”ד בארץ הקודש, לא היה יכול לשאת בעול נוסף על המוסדות שהיו קיימים עד אז בירושלים ובתל–אביב.

ר’ זושא וילימובסקי שניחן בחוש טבעי של עסקן ציבורי, ראה את המצב לאשורו, קם ועשה מעשה. הוא יסד את ישיבת ‘תומכי תמימים’ בלוד שלימים הפכה ל’תומכי תמימים’ המרכזית בארץ הקודש.

היה זה בתחילת חודש שבט תש”ט, זמן קצר לאחר שבקצה העיר לוד, סמוך לתחנת הרכבת התיישבו שלוש עשרה משפחות חב”דיות ובהן: משפחת הרב אלימלך (מיילך) קפלן (לימים התמנה לרבו של שיכון חב”ד בלוד), הרה”ח ר’ אריה לייב ליפסקר, המשפיע הרב בעריש רוזנברג ועוד. משפחות אלו תפסו בתים של משפחות ערביות שנטשו את המקום בעת מלחמת השחרור. התיישבות זו הייתה הגרעין שממנו צמח בעתיד שיכון חב”ד המכיל כיום מוסדות חינוך מפוארים. באותם ימים תנאי החיים היו אחרים לחלוטין מאלו המוכרים לנו היום.

למרות כל הקשיים, ר’ זושא הבין כי חייבים להקים ישיבה בה ילמדו ילדי משפחות אלו וכן ילדי משפחות חסידי חב”ד שעלו זה לא מכבר מרוסיה. הוא הגיע יום אחד ללוד וראה בניין ששימש בעבר כבית מלון קטן. הבניין בן שלוש קומות שכן ליד תחנת הרכבת, סמוך לבתים בהם התיישבו משפחות חב”דיות, והמקום נראה לו מתאים לישיבה.

ר’ זושא לא התייעץ עם איש ולא תכנן כיצד ומה לעשות. הוא נכנס לבניין, קנה מנעול גדול ונעל את דלת הבניין. בני משפחות החסידים שגרו בסמוך ראו את מעשיו, והביעו פליאה על כך שבחור יתפוס בניין שתי קומות. מה הוא יעשה שם לבדו? תמהו. ר’ זושא לא נתן להם זמן רב לתהיות. הוא הודיע בפסקנות: כאן תהיה ישיבה בה ילמדו נערים חסידיים. עד מהרה התברר כי מן השמים כיוונו אותו לגלגל זכות למקום זכאי, שכן כעשרים שנה קודם לכן, בקיץ תרפ”ט, שהה אדמו”ר הריי”צ בבניין זה למשך זמן קצר, כאשר ביקר בארץ הקודש. תוך ימים ספורים הביא ר’ זושא ריהוט מינימלי וכך הוקמה הישיבה, כאשר הרב מיילך קפלן משמש כר”מ הראשון.

שבועיים חלפו, ואל הבניין הגיעו שני פקידי סוכנות והביעו תדהמה ממראה עיניהם. לפי התוכנית שלהם, המקום היה עתיד לשמש מרכז קליטה לזוגות צעירים, והנה יושב מגיד שיעור ומלמד נערים גמרא. הם שאלו את מגיד השיעור ואת התלמידים: “מי הרשה לכם ללמוד כאן?” והם ענו דברים כהווייתם: נפתחה כאן ישיבה. הם הפנו את הפקידים אל מנהל הישיבה החדשה - ר’ זושא שישב באותה עת במשרד שאילתר במבנה סמוך.

“אתה מנהל הישיבה”? שאלו פקידי הסוכנות, ור’ זושא השיב בחיוב.

“אם כן, מי נתן לך רשות להקים ישיבה בבניין שאינו שייך לך? הלא בנין זה מיועד למרכז קליטה מטעם הסוכנות!” שאלו השניים.

“את אישור הכניסה לבניין קיבלתי מהמושל הצבאי”. ענה ר’ זושא בקור–רוח. הם ביקשו לראות את האישור, ור’ זושא קם בקור–רוח ממקומו ומציע להם להתלוות אליו למקום אחר בו הניח את האישור. הם השתכנעו מהביטחון העצמי שלו ומהנכונות שלו להוכיח את דבריו, והלכו לדרכם…

הישיבה נפתחה, אך הנהלת ישיבת ‘תומכי תמימים’ בתל אביב חששה כי יקשה להחזיק כלכלית את הישיבה. אולם אדמו”ר הריי”צ כתב להנהלה, כי לאחר שקיבלו בניין עבור ישיבה, אין לוותר על הבניין, וכדאי שתהיה ישיבת ‘תומכי תמימים’ גם בלוד. החסידים יישמו את הצעת הרבי הריי”צ, ובמקום קמה ישיבה, כאשר אנשי תל אביב ובהם הנהלת אגודת חסידי חב”ד פרשו את חסותם על הישיבה, שנוהלה זמן קצר על ידי ר’ זושא וילימובסקי. לאחר תקופת ההתבססות, מונה הרב אפרים וולף כמנהל, תפקיד אותו נשא ביד רמה במשך עשרות שנים.

עם הזמן, נוספו עוד בניינים לישיבה, ובהם הבניין שבתוככי פרדס התפוזים הסמוך. על שם הבניין הזה נקראה הישיבה בלוד בתקופה ההיא: ‘הישיבה בפרדס’, כינוי שהפך למושג בתולדות ישיבות ‘תומכי תמימים’ בארצנו הקדושה.