השבוע, לרגל היום בו קיבל הרבי את שרביט הנשיאות, נזכר המשפיע הרב לוי יצחק גינזבור

השבוע, לרגל היום בו קיבל הרבי את שרביט הנשיאות, נזכר המשפיע הרב לוי יצחק גינזבורג בזכרונות ישנים, מעת היותו תלמיד בישיבה, ועל אירועים יוצאי דופן שהוא וחבריו בישיבה חוו. ואיך לא? סיפורים שתובנות ‘התקשרותיות’ בצדן • לחיים, חסידים! אשרינו!

לקראת יו”ד-י”א שבט, ראש השנה להתקשרות, נפתח הפעם בסיפור מהמשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, סיפור שהתרחש בהמשך לשליחותנו בישיבת תומכי תמימים במגדל העמק.

כדי להבין את הרקע לסיפור, צריך לתאר תחילה את מה שמסביב.

כבר סופר במסגרת זו על שליחותנו בת השנתיים שם, בשלהי שנת תשל”ז, כתלמידי ישיבת “תומכי תמימים” בכפר חב”ד, להקים את ישיבת “תומכי תמימים” במגדל העמק, ונוסיף עתה פרטים הנוגעים לסיפור דלקמן. הדבר היה ביוזמת המרא דאתרא של מגדל העמק, הרב יצחק דוד שי’ גרוסמן, ייבדל לחיים טובים וארוכים, ואביו הגאון הרב ישראל ע”ה שהיה ראש הישיבה בכפר חב”ד, נוסף להיותו רב שכונה בירושלים, חבר מועצת גדולי התורה וחבר ועד הרבנים של אגודת ישראל. בתחילה חשבנו, וכך חשבו גם הנהלת הישיבה בכפר חב”ד, שמדובר על שליחות לזמן קצר כדי להכין את התלמידים שהיו שם לבוא לכפר חב”ד. אולם “רבות מחשבות בלב איש”. הרב גרוסמן כתב לרבי על התוכנית שלו להקים ישיבה במגדל העמק, והרבי ענה: “באם אין הרי”ד שי’ גרוסמן מבטיח שיעמוד בתוקף נגד המנגדים לחב”ד שקמו ושיקומו עליו [הרב גרוסמן היה מתוועד ומשתפך על הקטע הזה בתשובת הרבי: הנה, הרבי מודיע ומבהיר שלא די באלו שכבר קמו וניסו להפריע, אלא עוד יקומו בעתיד. אבל אני מבטיח שנעמוד בע”ה בכל התוקף!] עליו לחזור בו מהתוכנית שלו. אביו שי’ יאמר בה שיעורים ד’ או ה’ פעמים בשבוע. ואשרי חלקם דתלמידי תומכי תמימים דכפר חב”ד שיחיו שנסעו לשם, וימשיכו שם בחיות ובתגבורת (כמדובר בח”י אלול), ויקוים בהם מאיר עיני שניהם ה’. אזכיר על הציון להצלחה מופלגה”. לאחר מכן שלח לנו הרבי מכתב ברכה לשנה החדשה עם כל השמות של התלמידים השלוחים, ובסופו הוסיף בגוף כתב יד קדשו “להצלחה רבה בשליחותם במגדל העמק”.

אחרי תקופה מסוימת, כאשר הגיע הזמן שלנו לנסוע ל”קבוצה”, והרב גרוסמן כתב לרבי שאם ניסע אינו יודע מה יהיה עם הישיבה, ענה הרבי: “ימסור להם בשמי, שאלה מביניהם שילמדו בהתמדה ושקידה בהישיבה במגדל העמק ויקבלו אישור מהנהלתה על זה, יבואו לכאן מלפני י”א ניסן עד אחרי שבת קודש מברכים אייר, על מנת לחזור תיכף ומיד להישיבה במגדל העמק ולהמשיך בה ביתר עז. 90% מהוצאות נסיעתם על ידי המזכירות דכאן”. כלומר, הרבי מימן 90% מכרטיס הנסיעה.

גם כשכבר הגענו ל-770 לקראת י”א ניסן תשל”ח, קיבלנו יחס מיוחד: שלחו מהמזכירות את ר’ בצלאל לשס לקבל אותנו בנמל התעופה קנדי ולהביא אותנו ל-770, ואף דאגו שנקבל חדרים בפנימיית הישיבה ב-1414. הרב חודקוב קרא לנו לשיחה מיוחדת, בה הדגיש בפנינו שאין אף רגע שאנו נמצאים כאילו ברשות עצמנו, אלא מיד בצאתנו מרשות הנהלת הישיבה במגדל העמק, אנו נכנסים תחת הנהלת ישיבת “תומכי תמימים” המרכזית בארה”ב, ועלינו לשמור את סדרי הישיבה במילואם בדיוק וכו’.

לאחר מכן התפללנו עם הרבי, השתתפנו בכמה התוועדויות מופלאות של הרבי, ועברנו ליד חדרו הקדוש בתור ליחידות (כך היה הסדר אחרי האירוע הבריאותי בתשל”ח. מעמדי חלוקת הדולרים עדיין לא התחילו אז), כשכל אחד מוסר את הפ”נ, מקבל דולר, והרבי מעניק לו מבט חודר ואומר “שליחות מצווה ובשורות טובות”.

מארוחת הצהריים
אל ‘גן עדן העליון’

לקראת שובנו ארצה בראש חודש אייר, כשהיינו באמצע ארוחת הצהריים בישיבה, בחדר האוכל שהיה אז ב-749, הודיעו לנו במפתיע מהמזכירות כי הרבי אמר שניכנס כולנו ל”יחידות” ב”גן עדן התחתון” לפני מנחה. וכך, ישר מארוחת הצהריים, נכנסנו כולנו ל”גן עדן התחתון”, המזכיר הריל”ג אמר לנו בשם הרבי כי עלינו לבחור מתוכנו מי שיהיה ה”בא-כח” שלנו, ובחרנו את המבוגר שבחבורה, הת’ יוסף יצחק זלמנוב. הרבי יצא ואמר לנו שיחה מיוחדת שהייתה מלאה בברכות מפליגות – ובהוראות מיוחדות (נדפסה בליקוטי שיחות כרך י”ד ע’ 337. להלן בתרגום מאידיש):

הקב”ה יברך ויצליח כל אחד מכם וכולכם יחד, במילוי השליחות להגדיל את הישיבה במגדל העמק (סניף של תומכי תמימים) באופן של להגדיל תורה ולהאדירה בכמות ובאיכות – על-ידי שבעצמכם תוסיפו בהתמדה ושקידה בלימודכם, הן בנגלה והן בחסידות, ובהנהגה חסידותית. וכן לפעול גם בתלמידים האחרים ובאנשי העיר שגם הם יתנהגו כך – על ידי שכל אחד יתעסק עם שניים (או על כל פנים עם אחד) מהם. אך בעיקר – על-ידי שתהיו דוגמא חי’, להראות בעצמו כיצד יש להתנהג. ושיהי’ כל זה בהצלחה רבה ומופלגה, לגאול על ידי זה חלק זה של ארץ ישראל ולהעמיד אותו למעלה ממיצרים וגבולים, ושזו תהי’ התחלה טובה להוציא את כל ארץ ישראל מהמיצרים וגבולים, ושכל זה יהי’ הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו ובקרוב ממש.

כדי: א) לעשות גם אחיזה בענינים גשמיים – ייתנו לכל אחד מכם שני שטרות – שטר אחד לתת לצדקה שם (במגדל העמק) והשני – בכותל המערבי. – תתדברו ביניכם מתי לנסוע לכותל המערבי כולכם ביחד – ותיקחו גם את ראש הישיבה והרב ג. (= גרוסמן)  שיחיו, עם כל השייכים לזה, ושם (בכותל) תחזרו ענינים בנגלה וענינים בחסידות, וגם לתת שם צדקה. [נתן לכל אחד ואחד מהשלוחים שיחיו שטר של עשר ל”י, ושטר של חמישים ל”י].  

ב) לקשר זאת עם כל השנה כולה – ייתנו ענין כללי (דכל השנה) [נתן לכל אחד ואחד לקוטי שיחות מכתבים כלליים לחג הפסח שנה זו].

אחר כך נתן לבא-כח של הקבוצה כנ”ל, ואמר: למסור זאת בשם כולכם להרב ג. שיחי’, מסתמא (כנ”ל) הוא גם ייסע אתכם לכותל המערבי. וכן למסור לו את בקבוק משקה זה, שיעשה שם התוועדות חסידותית, במגדל העמק בישיבה, ויזמין לשם גם את אנשי העיר, ושם תחזרו נקודות מהענינים שדוברו כאן.

והעיקר – שכל הענינים יהיו בפנימיות ובחיות, עד באופן של הולך ומוסיף ואור. סעו לבריאות, ושנשמע מכם בשורות טובות.

(אחר כך אמר להבא-כח הנ”ל): מסתמא תכתוב דו”ח איך הייתה הנסיעה, איך הגעתם, ואיך הי’ המילוי של השליחות הפרטית והשליחות הכללית.

ותלכו (כנ”ל – כל אחד ואחד מכם וכולכם ביחד) – מחיל אל חיל.

לא ידענו כמה משמעות וכמה כח היה במילים הללו של הרבי שהישיבה במגדל העמק הינה סניף של “תומכי תמימים” – לימים התברר שזה מה שבעצם הציל את הישיבה ופעל שתהיה אכן ישיבת “תומכי תמימים” ולא משהו אחר. אבל לשם כך צריך לחזור שוב כמה חודשים לאחור.

קשיים וניסיונות בישיבה

האמת הייתה כי בישיבה, ועוד הרבה יותר מאחורי הקלעים, התנהל מאבק על דמותה של הישיבה. תפילת שחרית של יום חול, למשל, התחילה בחורף בשעה שבע וחצי ובקיץ בשעה שבע – כמעט בלי סדר חסידות בוקר, שהיה רק כחצי שעה ואפילו פחות. אנו, שחששנו שמא נתייבש לגמרי בלי ה”לחלוחית” של חסידות, היינו חייבים להתחיל סדר חסידות אחרי מקווה בשעה חמש ושלושים בבוקר. משפיע לא היה לנו וממילא גם לא התוועדויות כדבעי (היינו “נעלמים” לפעמים ונוסעים לביתו של המשפיע ר’ ראובן דונין להתוועד). על שידורים בטלפון מהתוועדויות הרבי לא ויתרנו בשום אופן, בהתחלה היינו נוסעים כמעט בכל מוצאי שבת (מדובר על תחילת שנת תשל”ח, שאז הרבי דיבר כמעט בכל מוצאי שבת, בתחילה מחדרו הקדוש ואחר כך מההתוועדות ברבים), נוסף ליומי דפגרא נוספים, ברכבו של הרב גרוסמן עם המזכיר הנאמן ר’ יעקב הלפרין (היום בעיריית ירושלים), לביתו של ר’ חיים שלום הלוי סגל, שגר אז בישובי התענך ואצלו בבית התקיימו השידורים. אבל למחרת התקיימו הסדרים לגמרי כרגיל, ואם היינו עייפים ונרדמים, מיד הגיעה הטענה שבחב”ד לא לומדים (ומכך אפשר להשליך על דברים דומים).

הרב גרוסמן רצה אומנם ישיבה חסידית ואפילו חב”דית, אבל בכל זאת קצת יותר “פארווע” ולא כל כך מזוהה באופן מוחלט ו”קיצוני” עם חב”ד. ולכן ניסה להכניס לישיבה אנשי צוות נוספים שיהיו “פארווע” ולא “חב”דיים קיצונים”, אבל שוב ושוב אף אחד מאלו לא החזיק מעמד בישיבה. מאידך, חסידים שידעו על כך, לא ששו להיכנס למקום בו עלולים אולי להיות עימותים על דמות הישיבה. גם הנהלת הישיבה בכפר חב”ד לא ששה לעזור לפתח את הישיבה ולמצוא לה אנשי צוות חסידים – הם הרגישו כאילו לקחו להם את התלמידים במסווה של הכנת תלמידים נוספים שיבואו לישיבתם תוך זמן קצר, ולפועל פתחו להם ישיבה מתחרה.

בכל אופן, אנו נשארנו כמעט בלי הנהלה רוחנית, מלבד הגאון ר’ ישראל גרוסמן שהוא היה בעצם כמעט כל צוות הישיבה: על פי הוראת הרבי הנ”ל הוא שהה שם מיום ראשון עד יום רביעי אחר הצהריים, ואמר שיעור בכל יום, ארבע פעמים בשבוע, נוסף לשיעורי “סמיכה” שמסר בערב לשאר התמימים, כשלנו היה אז סדר חסידות בו למדנו בחברותות.

אחרי חצי שנה, לקראת הקיץ (אז קיבלנו את הכרטיס ונסענו לרבי. ואכן התברר שהיינו זקוקים מאד לכוחות נוספים, כי המצב נהיה הרבה יותר קשה) הודיע הגאון הרב ישראל גרוסמן שאין בכוחו עוד לעזוב את ביתו בירושלים ולהיות במגדל העמק כמעט כל השבוע, ואז נכנסו לישיבה ראש ישיבה ומנהל רוחני ליטאים (שמענו מאחורי הקלעים שהרבי היה מאד לא מרוצה מזה, וסיפרו אפילו שהם נשלחו מבני ברק כדי להשפיע על דמות הישיבה). המאבק על דמות הישיבה החריף. התחלנו לשמוע שיעורים בסגנון ליטאי, ואפילו שיחות-מוסר (“מוסר-שמועס”) עם כל הגינונים הליטאיים. חלק מהתלמידים הנוספים, יצרו קשר טוב עם הרבנים מבני ברק, והתחילו לטעון שאנו רוצים להשתלט עליהם ולהפוך אותם לחב”דניקים נגד רצונם ונגד הציווי “אל תטוש תורת אמך”. היו רגעים שהיה נדמה לנו שאיננו מסוגלים להתמודד עם הקשיים וחשבנו אפילו לעזוב. זכור לטוב הרב יצחק דוד גרוסמן, שבכל שעה קשה היה יושב ומתוועד עמנו ומשתפך: “אתם יודעים. אני לא נקרא חסיד חב”ד. אבל כשהרבי כותב לכם ‘ואשרי חלקם’ – אתם יודעים איזו זכות היא זו?! אתם מאושרים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא! ‘אשרי חלקם’, ‘אשרי חלקם’, ‘אשרי חלקם’! איך אפשר אפילו להעלות על הדעת להפסיד דבר כזה למרות כל הקשיים?!”

את כל זה צפה הרבי שליט”א מראש, כשאמר לנו שהישיבה היא “א סניף פון תומכי תמימים”. הרב גרוסמן ממש יצא מן הכלים בראותו עד כמה הרבי לוקח חסות על הישיבה, באומרו: אני חשבתי לקרוא לישיבה “ישיבת לוי-יצחק” על שם אביו של הרבי, והרבי אפילו לא שאל אותי, וקבע חד משמעית שזהו “א סניף פון תומכי תמימים!” 

כשהמשפיע ר’ מענדל
נטל את המושכות…

עיקר ההשפעה הייתה דווקא על המשפיע ר’ מענדל פוטרפס. כאשר ר’ מענדל שמע וראה את תוכן ה”יחידות” בה אמר הרבי שהישיבה היא “א סניף פון תומכי תמימים”, ‘נדלק’ באש קודש: “אַזוי, אַזוי, אם זהו סניף של תומכי תמימים, הרי שתומכי תמימים צריכה לדאוג עבור הסניף שלה!” ומאז לקח ר’ מענדל את הענין כנושא אישי שהוא אחראי לו. הוא חייב להביא חסידים כדי לצרף אותם לצוות הישיבה במגדל העמק, ולא רק חסידים סתם, אלא דווקא שלוחים של הרבי, כאלו שחדורים לגמרי בהתקשרות לוהטת לרבי.

ר’ מענדל “התלבש” על העניין בכל כוחו ובכל מרצו, ומי שהכיר את ר’ מענדל יודע, שכאשר הוא “התלבש” על איזה שהוא עניין, הרי היישום והביצוע בפועל במילואו הם רק שאלה של זמן. וכך, למרות שגם ההנהלה בכפר חב”ד לא ששה לכך, גם האברכים לא רצו ללכת, וגם הרב גרוסמן לא התלהב מהפיכת הישיבה לחב”דית, אך ר’ מענדל לא הרפה. הוא לחץ על השלוחים שיסכימו לחשוב ולהתעניין בזה ולכתוב על כך לרבי. הללו התעניינו הללו בפרטי ההצעה וכתבו לרבי על כמה הצעות שהיו להם, ובהם גם ההצעה לשמש כמשפיעים במגדל העמק. הרבי ענה כמעט לכולם “קדימה מגדל העמק”! וכך, לקראת שנת הלימודים תשל”ט, הגיעו הרבנים השלוחים הנמצאים שם היום: ראש הישיבה הרב יצחק גולדברג, המשגיח (ורב הקהילה היום) הרב יצחק הכהן הענדל, והמשפיע הרב יוסף יצחק הלוי גורביץ’.

מטבע הדברים, באותה תקופה עמד המשפיע ר’ מענדל בקשר חזק עם הרבנים גרוסמן, האב והבן, שמאז ומתמיד כיבדו אותו מאד ביודעם את מסירות הנפש הנפלאה שלו ברוסיה. הם התייחסו לר’ מענדל ממש כמו לאדמו”ר, אלא שר’ מענדל עשה מזה חוכא ואיטלולא.

באותה תקופה הזמין הרב גרוסמן את ר’ מענדל לבקר בעצמו במגדל העמק ולראות את המוסדות שם. ר’ מענדל הסכים, והביקור התקיים, כאשר הנהג של הרב גרוסמן הסיע אותו והרב גרוסמן עצמו הדריך והראה לר’ מענדל את כל ממלכתו. תוך כדי סיור פנה לפתע ר’ מענדל אל הרב גרוסמן ואמר:

יש לי שאלה בתניא. כתוב בפרק ב’ בתניא שכל בני ישראל, גם עמי הארץ ופחותי הערך, מקבלים את החיות האלוקית על ידי הקשר שלהם עם ראשי בני ישראל שבדורם, כשם שכל האברים מקבלים את חיותם מהנפש על ידי הקשר שלהם עם המוח שבראש. ואינני מבין, הטעים ר’ מענדל, מדוע הלשון בתניא היא “ראשי בני ישראל” בלשון רבים, והרי יש רק ראש אחד, נשיא הדור, “דַּבַּר אחד לדור ולא שני דַּבַּרים לדור”?! אמנם יש מפרשים שהכוונה היא לראשים שבכל דור ודור, אך בכל זאת פירוש זה אינו “חלק” לגמרי.

הרב גרוסמן דווקא היה מרוצה מהשאלה, הוא ניסה מיד לומר שהנה כאן רואים כי אכן יש “ראשי”, לשון רבים ויש עוד אדמו”רים. ר’ מענדל לא שמע, או שעשה עצמו כלא שומע, ומיד המשיך וענה: “אני חושב שהסיבה שזה כתוב בלשון רבים היא, מפני שהכוונה היא כנראה גם לשלוחים. הם, שלוחי הרבי, לשון רבים, הם המחברים ומביאים את הרבי והוראותיו לכל מקום, כמו הגידים שמחברים ומעבירים את החיות שבמוח לכל האברים.

‘רבי’ הוא לא רק למדן וצדיק

“רבי” הוא לא רק למדן וגאון גדול וצדיק גדול וחכם גדול ואיש אשכולות ואפילו לא רק נביא ובעל רוח הקודש. “הנשיא הוא הכל”. הכל ממש. כך אנו לומדים בתניא שהוא כמו המוח המחבר את כל האברים אל מהותם האמיתית, מהות אדם, שנלקחו ממוח האב והם קשורים לנפש, כך המוח מחבר כל יהודי עם מהותו ומציאותו האמיתית, הקב”ה. ככל שקשורים עמו יותר, כך קשורים יותר עם הקב”ה. בלי הקשר עם הראש, אי אפשר להיות קשורים עם הקב”ה וממילא אי אפשר לחיות ולהתקיים.

לכן, אפילו הפושעים ומורדים בו גם הם מקבלים את החיות שלהם ממנו ועל ידו מבחינת אחוריים – כי אין שום אפשרות אחרת לחיות ולהתקיים בלי הקשר עמו. וכשם שאף פעם אין חשש שמא יהיו קשורים עם המוח “יותר מדי” וישכחו את הנפש – שהרי כל מהותו של המוח הוא הקשר עם הנפש – כך אף פעם אין חשש שמא יהיו קשורים לרבי “יותר מדי”, כי ככל שיגדל הקשר עמו והשייכות אליו, כך תגדל הקשר והשייכות עם הקב”ה.

זו הסיבה שיש לנו שליחות מיוחדת לקשר יהודים לרבי – לא רק לקשר אותם עם הקב”ה על ידי התורה והמצוות, אלא שה”ויאמינו בהשם” יהיה דווקא ביחד עם “ובמשה עבדו” לדעת “תורה ציווה לנו – משה”, ו”זכרו תורת משה עבדי”. כי דווקא על ידי זה יהיה הקשר עם הקב”ה אמיתי יותר וגלוי יותר. וכשם שהקשר עם הקב”ה צריך להיות כל הזמן ובכל הפרטים – “כל מעשיך לשם שמים”, ו”בכל דרכיך דעהו”, ובאופן שאין שום דבר נוסף כלל, כי “אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”, וכל מה שמלבד “לשמש את קוני” זהו דבר זר ליהודי, עבודה זרה, עבודה שזרה לו – כך בדיוק בנוגע לקשר עם הרבי, שצריך להיות כל הזמן ובכל הפרטים ובאופן שאין שום דבר נוסף על כך כלל. ובמיוחד במלך המשיח, שהוא לא רק המוח והראש, אלא גם “לב כל ישראל”. הלב הוא לא רק נעלה מכולם ומנהיג את כולם כמו המוח, אלא הוא עצם החיים שלהם. שהרי הדם שבלב (ולא רק הארה ממנו) הוא החיים של כל אברי הגוף.

ובנמשל – הרבי הוא עצם החיים שלנו. ויותר מזה, אומר הרבי בשיחה המפורסמת של ב’ ניסן תשמ”ח: לא רק שהוא משפיע לנו חיים ומהווה את כל חיינו, אלא גם אנו צריכים להשפיע בו כביכול חיים, על ידי הכרזת “יחי המלך”. שתוכנה של ההכרזה היא קביעת העובדה שהוא מלכנו ואנחנו עמו ואנו מקבלים עלינו את מלכותו. ועל ידי כך עושים אותו כביכול למלך, כיוון שגם עשייתו למלך צריכה להיות באתערותא דלתתא, על ידי פעולת העם. ואת כל זאת עלינו לפעול אצל כולם, כל אנשי הדור. ושוב, בלשון הדבר-מלכות פרשת וארא – “להיות כל אחד ואחד,  מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, קודש לנשיא הדור, על ידי שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור, גואל אחרון, שענינו העיקרי “להביא לימות המשיח” בפועל ממש”. ובפשטות, להיות כולנו חדורים ומלאים במה שהרבי שליט”א תובע עכשיו – משיח וגאולה, על ידי לימוד הדבר מלכות בפרט, וענייני גאולה ומשיח בכלל. ולחיות עם זה כל הזמן, על ידי הכרזה ופרסום ללא הרף של בשורת הגאולה, וע”י בקשה ודרישה ללא הרף מהקב”ה ומן המלך המשיח עצמו את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש, בקריאה ובהכרזה הממלאת את כל המציאות ופועלת את ההתגלות בפועל ממש תיכף ומיד ממש – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.