הסיפור לע”נ הרה”ח ר’ צבי לידר ע”ה, והתודה לבנו הרה”ח ר’ דודי שי’.
לפני שבועות אחדים עליתי אל בית משפחת לידר בשיכון חב”ד בלוד כדי לנחם את בני המשפחה על פטירתו בדמי ימיו של אביהם הרה”ח ר’ צבי ע”ה.
א
לפני שבועות אחדים עליתי אל בית משפחת לידר בשיכון חב”ד בלוד כדי לנחם את בני המשפחה על פטירתו בדמי ימיו של אביהם הרה”ח ר’ צבי ע”ה.
זכיתי לפגוש את בני המשפחה הענפה, חסידי חב”ד המפוזרים ברחבי תבל, חלקם זכו להיות שלוחי הרבי מה”מ העסוקים בלהפיץ את תורת החסידות למאות ולאלפים ולהכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו.
במהלך שיחת הניחומים, עלה סיפור מופלא השייך לשורשי המשפחה, משפחת לידר לדורותיה המיוחסת למהר”ל מפראג. אולם לא עד לשם חפצתי להגיע בסיפורי זה, אלא על תקופת החרם הגדול שהטילו ה”מתנגדים” על אדמו”ר הזקן ותורת חסידות חב”ד.
ב
היה זה באותם ימים אפלים שבהם רדפו ה”מתנגדים” בחימה שפוכה כנגד כל אשר בשם חסיד יכונה. כל מי שהצטרף ל”כת”, נודה, הורחק וגורש מביתו, מקהילתו ולעתים רבות גם ממשפחתו.
שיא המלחמה היה בחרם הנורא שהטיל בית הדין של וילנא כנגד רבינו הזקן. חרם. דבר נורא. שלושת דייני העיר וילנא התכנסו בחדא מחתא, ומבלי לבדוק את דרכי החסידים האם השמועות שיצאו עליהם אכן נכונות או לא, הטילו חרם ושמתא על עדת החסידים.
אחד משלושת הדיינים, היה אליהו הינדס, מי שכיהן כספרא ודיינא בוילנא קרוב ליובל שנים (נפטר כ”ד תמוז תקפ”ט). אף ידו שלו לא רעדה כאשר אחז בקולמוס והוסיף את חתימתו על כתב החרם.
וה”עונש” הנורא שקיבל, לא איחר מלהגיע…
בנו הגאון הרב שלמה זלמן (נולד בשנת תקמ”ב בוילנא) גילה באחד הימים את אורה ומתיקותה של תורת החסידות. היה זה כאשר עבר ליד בית הכנסת של החסידים, שמע את קול תפילתם המתגעגע, ראה את הרצינות שעל פניהם שעה שהם מתחטאים לפני אביהם שבשמים, ואש פנימית ניצתה בתוכו. הוא חש כי החסידים אינם כמו שמספרים עליהם. כך החל ללמוד מקרוב את דרכיהם ואף להתקרב לחסידות. הוא לא שת לבו לשנאה ובז לחרמות שהכיר כה מקרוב מחבריו ומשכניו, והפך את דרכיו עד שהצטרף כחסיד מן המניין לעדת החסידים. הוא ידע היטב כי העונש הנורא בוא יבוא, ועם כל זאת - לא חשש.
לא ארכו הימים, ו”פשעו” הנורא התגלה על ידי כל תושבי וילנא - שלמה זלמן הינדס הפך להיות חסיד. שומו שמים! לא עמד לו כבודו של אביו, ובני הקהילה החלו לרדוף אותו בחימה שפוכה, הציקו לו בכל אשר פנה. נערי הקהילה לא חסכו ממנו בזיונות וגידופים ואפילו אבנים נזרקו לעברו כשצעד ברחובה של עיר. מהר מאד הבין כי לא יוכל להמשיך את חייו באופן כזה, ועקר מעיר מכורתו וילנא, והתיישב בלידא. בתקופה ההיא התקשר בעבותות אהבה למורו ורבו רבי מרדכי מלכוביץ’, מתלמידיו הגדולים של רבי שלמה מקרלין.
הוריו של שלמה זלמן קרעו עליו קריעה וישבו עליו ‘שבעה’ במשך ארבעה–עשר יום; שכן כך היה המנהג בימים ההם, להתאבל ארבעה–עשר ימים אחר ה”מת החסיד” - שבעה ימים כדין ‘שבעה’ רגילה אחר מת, ו’שבעה’ ימים נוספים אחר נשמתו…
בלידא המשיך הרב שלמה זלמן הינדס לגדול ולהתעצם בתורה ובחסידות. את יומו הקדיש ללימוד מעמיק ולתפילות רוויות רגש. הוא היה עומד בתפילתו כבן המתחטא לפני אביו, וקולו מתחנן ומפציר כדרך תפילתם של החסידים.
לימים מורו ורבו רבי מרדכי השיב את נשמתו לבוראה, ואת מקומו מילא הצדיק רבי נח מלכוביץ’, שהמשיך להנהיג את עדתו בחסד וברחמים, כשהוא מרומם את חסידיו לפסגות–רום בעבודת השם.
עשרים וחמש שנים עברו עליו בלידא בהתעלות, מתוך אש פנימית יוקדת - הרחק מבית הוריו, הרחק עוד יותר ממולדתו וילנא רבתי. כמעט ושכח מהם…
ג
היה זה יום רגיל, ככל הימים לכאורה, כאשר הרב שלמה זלמן ישב ליד אחד מספסלי בית המדרש החסידי, והתעמק בלימודו. לפתע ניגש אליו מורו ורבו, משך בעדינות בשרוולו כדי לנתקו מן הלימוד, והפנה לעברו שאלה שהדהימה אותו: “מה שלום אביך?”
לשונו של הרב שלמה זלמן נדבקה לחכו. עשרים וחמש שנה לא ראה את אביו, עשרים וחמש שנה מאז גורש בביזיון מקהילת וילנא. כל קשר לא היה לו, לא עם משפחתו ולא עם איש מחבריו לשעבר.
הרב שלמה זלמן משך בכתפיו, כאומר “מאין לי לדעת?” בלבו התפלא על השאלה; הן הרבי יודע את סיפור חייו.
הצדיק רבי נח לא הגיב, ופנה לשוב למקומו.
למחרת חזר הדבר ונשנה שוב. הרב שלמה זלמן שקוע בלימודו, ורבו מפתיע אותו בשנית עם השאלה לשלומו של אביו. משיכת הכתף אף היא שבה על עצמה בשנית.
כשהשאלה הופנתה אליו בשלישית, הבין כי דברים בגו, וכי רבו רומז לו רמיזה של ממש.
בלית ברירה, מתוך חשש גדול, ארז את צרורו הדל ושב לוילנא… הוא לא ידע אם המקום עדיין מסוכן עבורו כפי שהיה בימים עברו; האם השתנו האנשים? האם השתנתה הגישה כלפי החסידים?! כל אלה היו עבורו חידה מאיימת.
אל בית הוריו הגיע בשעת ערב מאוחרת. בלב הולם נקש על דלת הבית. אמו ניצבה בפתח ועיניה נקרעו לרווחה. למרות חצי–יובל השנים שחלפו, היא לא יכלה שלא לזהות את בנה. כמעט קרסה על מקומה מעוצמת ההפתעה. הן ישבה עליו ‘שבעה’…
“אמא, האוכל להיכנס?” שאל הבן את אמו שעמידתה בפתח הבית חסמה את האפשרות להיכנס פנימה.
האם פחדה מאד, חששה. היא ידעה כמה מסוכן הדבר… עדיין אש המחלוקת מלהטת סביב סביב, והיא, אישה פשוטה. מה לה מחלוקת, מה לה שנאה. רק בנה עומד מולה ומבקש להיכנס פנימה אל ביתה…
מבלי אומר ודברים, סבה על עקבותיה בהשאירה את הדלת פתוחה. הבן נכנס פנימה אחריה, מקפיד לסגור אחריו את הדלת מחשש שעינם של אחרים תשזוף אותו בכניסתו.
בבית פנימה, הרחק מעין רואים, הרשתה האם לעצמה לדבר עם בנה, לא בלי חשש. היא ידעה שהדבר אסור עליה באיסור חמור; הן חרם הוטל על בנה. ועם זאת, לא הייתה צריכה פקחות יתרה כדי לראות כי בנה עדיין שומר תורה ומצוות כבימים עברו, ופניו עדינות הסבר מעידות כאלף עדים כי התעלה בתורתו ובעבודת השם שלו…
הוא ביקש לדבר עם אביו, לראות בשלומו. הן בשל כך הוא הגיע על שאלתו של מורו ורבו.
אמו גילתה את אוזנו, כי למרות השנים הארוכות שחלפו, אביו עדיין כועס ורושף כנגדו; שנאתו לא התפוגגה. היא הזהירה אותו מההשלכות של הפגישה עם אביו.
ואף על פי כן…
האם בפקחותה החליטה להחביאו בחדר הפנימי בהבטיחה לבנה כי תדבר עם האב ותכשיר את הלבבות בטרם יראהו.
בשעת ערב מאוחרת, שמע הרב שלמה זלמן ממקום מחבואו את דלת הבית נפתחת, והנה גם את קולו המוכר של אביו. דבר לא השתנה במשך השנים. לבו קפא. הוא ידע כי השעה הגורלית הולכת ומתקרבת. בינו לבינו תהה לעצמו שוב בפעם–המי–יודע–כמה - מדוע רבו הצדיק שלחו לברר על אודות אביו…
שעות ארוכות נמשכה שיחת ההפצרה והשכנוע בין האם לבעלה, סופר ודיין בוילנא רבתי. איש נכבד בקהילתו, בר–דעת שלא בקלות היה מוכן לשנות את דעותיו.
רק בשעה 1 בלילה, נאות לבסוף לראות את בנו ולבחון אותו בתלמודו. “אם אשתכנע כי למרות כל מה שעשה, הוא עדיין שומר מצוות ועדיין למדן כפי שהיה, אהיה מוכן לשקול לשוחח עמו”, התנה עם רעייתו תנאי חמור.
נכנס האב לחדר, מבטו נוקב וארשת חמורת–סבר על פניו. במשך שעה ארוכה בחן את בנו בלימוד בכל מסכתות הש”ס, ומצא לפניו כלי מלא וגדוש, גאון אדיר, גדוש בידע בכל מקצועות התורה. בקי מופלג.
רק אז התרככו בפניו במקצת, והוא הושיט ידו לבנו ל”שלום עליכם”…
השיחה בין הבן לאביו כבר הייתה נעימה יותר, לשמחת–לבה של האם שעמדה מן הצד ולבה התרחב.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת, כאשר האב נשבה לחלוטין בקסמו הלמדני של בנו, וביקש את סליחתו על הרדיפות שרדף אותו בשנאה יוקדת כאשר “ערק” אל רגביה הרעננים בשדה החסידות.
שתיקה, ספק חגיגית ספק מעיקה, נתלתה בחלל החדר. היה זה רגע היסטורי.
“אבא”, הפר פתאום קולו של הבן את הדממה. “ההלכה פוסקת שאדם צריך לבקש מחילה באותו מקום בו נעשה העוול. פגעתם בי לעיני כל בבית המדרש הגדול של וילנא”…
האב הבין מיד את משמעות הדבר. בנו מבקש ממנו שיתנצל ברבים, לעיני קהל עדת וילנא ולא להסתפק בחדר האפל–למחצה בו ישבו. לא מאוטם–לב ביקש זאת הבן, ואף לא לכבודו, כי אם לכבודה של תנועת החסידות והחסידים הנרדפים על לא עוול בכפם.
צלל האב בהרהורים, ולאחר מלחמה פנימית ממושכת, הביע את הסכמתו. לשבחו של האב–הדיין ייאמר, כי נדרש לכך אומץ רב.
הוא הציע לבנו כי יעלו כעת על יצועם לשינה קצרה, לנצל את שאריות הלילה המסעיר והגורלי הזה, ובבוקר השכם יילכו יחדיו לבית המדרש. עובדת בואם יחד לבית המדרש תעיד כאלף עדים כי האב קיבל מחדש את בנו. לאחר התפילה אף יעלה על הבמה ויבקש את סליחת בנו לעיני ולאוזני קהל עם ועולם.
באותה שעה, החלו קרניים ראשונות של אור להאיר את שמיה של וילנא.
בשעה שנקבע מראש, נקש הבן על דלת חדרו של אביו כדי להעירו לתפילה, אך אין קול ואין עונה. הדבר היה מוזר בעיניו, שכן אביו תמיד היה מראשוני באי בית המדרש. אין זאת, סבר, כי הלילה הארוך עייף אותו יתר על המידה.
בעדינות חרישית פתח את דלת החדר, ניסה להקיץ את אביו, אך לתדהמתו גילה כי אביו השיב את נשמתו לבוראה - - -
ד
לאחר תום ימי ה’שבעה’, שב הרב שלמה זלמן הינדס אל חצרו של מורו ורבו רבי נח מלכוביץ’. משנכנס לקודש פנימה, נתן בו הרבי את עיניו. היה ניכר כי הוא יודע כבר מכל אשר נעשה…
“הייתי צריך לאחוז את אביך בעולם הזה שלושה ימים יותר ממה שנגזר עליו, כדי שתהיה לו הזכות לבקש ממך מחילה”.
שתיקה עמוקה נתלתה בחלל החדר.
ושוב הפר הצדיק את השתיקה “אמנם למרות הכל [בהתכוונו על החרם והרדיפות - מ.ז.] אביכם היה ראוי לכך שיקבל את ההזדמנות למחילתכם”.
הרב שלמה זלמן עלה לארץ הקודש בשנת תרי”ב, ונפטר בטבריה בי”ז בטבת תרי”ט.
•
צאצאיו של ר’ אליהו הינדס, דיין בבית הדין של וילנא, היו משיחים במתק שפתיים, כי ה”עונש הגדול” ביותר שקיבל היה, שאלפים מצאצאיו נמנו על עדת קהל החסידים לענפיהם השונים, בהם רבים חסידי חב”ד ההולכים לאורו של אדמו”ר הזקן, נגדו הכריזו את החרם הנורא. אך תורתו האירה והופצה בכל קצווי תבל.
הסיפור לע”נ הרה”ח ר’ צבי לידר ע”ה,
והתודה לבנו הרה”ח ר’ דודי שי’.