העובדה שיום הגאולה ג’ תמוז חל תמיד באותו יום בשבוע בו חלים שבעה עשר בתמוז ותשעה

העובדה שיום הגאולה ג’ תמוז חל תמיד באותו יום בשבוע בו חלים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב - אינה אלא משום שיום זה בא לגלות את פנימיותם של ימים אלו. לדעת להסתכל על הטוב העמוק הטמון בהם, ולא על מה שנראה בעינינו. מסתבר שדווקא דברים שבחיצוניות הם היפך הטוב, דווקא בהם טמון הטוב הנעלם.

סיפר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, מה ששמע מהרה”ח ר’ ישראל הלוי נעוועלער:

הייתה תקופה, שבביתו של ר’ ישראל התקיימה מעין מסעדה אליה הגיעו כל האורחים (ה”חוקיים” וה”בלתי–חוקיים”) החסידים שחיפשו מקום לאכול ללא חששות כשרות. ר’ ישראל היה בעצמו השוחט, ולאחר מכן היה עליו למרוט את העופות, למלוח ולהכשיר אותם, ואחר כך לדאוג שגם הבישולים יתנהלו לפי כל כללי הכשרות, וכמובן שכל זה גזל ממנו זמן רב מאד. כך הי’ מספר המשפיע ר’ מענדל.

כשפרסמתי פעם סיפור זה, קיבלתי בעקבות זאת “מנה הגונה” מהרה”ח ר’ דוד ע”ה חן. הוא טען בלהט שר’ ישראל עצמו לא התעסק בשום אופן בגשמיות - מריטת העופות, מליחתם והכשרתם ובהכנת הסעודות. הוא היה איש רוחני ולא היה שייך בשום אופן לעסוק בדברים כאלו בגשמיות ממש. אלא שהיה תמיד יושב עם האורחים, שומע מכל אחד מהם על צרותיו ובעיותיו תחת השלטון הבולשביקי, מעודד ומנחם, נותן עצות כשצריך ועוזר בכל מקום שאפשר. האנשים הכירו אותו וראו בו כתובת לקבלת עצה ועידוד. והרי צרות לא חסרו ליהודים בגלות בכלל, ובמיוחד באותה תקופה. כך או כך, התוצאה הייתה שבמשך כל היום לא הייתה לו מנוחה אף לרגע. משעות הבוקר המוקדמות ואף לפנות בוקר, ועד חצות הלילה, שאז בדרך כלל נתרוקן הבית מאדם, היה ר’ ישראל עסוק כל הזמן במסעדה ובמה שסביב לה.

באותה תקופה נכנס ר’ ישראל ל”יחידות” אל כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע והתאונן מרה על מצבו: אין לו פנאי לפתוח ספר. הוא אינו יכול ללמוד חסידות. הוא מתייבש ומתקרר ומה יהא בסופו. הוא תיאר לפני הרבי את סדר יומו העמוס לעייפה, כך שלא נותר במשך היום שום מקום פנוי לדחוק שם אף רגע ללימוד חסידות - עד חצות הלילה, כאשר הוא כבר עייף ויגע, כמעט מתמוטט על מיטתו, ובקושי קורא בכוונה קריאת–שמע שעל המיטה.

אחרי שהקשיב בתשומת לב לכל הרצאת דבריו, אמר לו הרבי: ובכן, “וואס ווערסטו נתפעל?” (מה אתה מתפעל?) - אם בחצות הלילה מסתיימת העבודה ומסתיים זרם הפונים, זהו הזמן לשבת וללמוד חסידות! והוסיף הרבי: בשעות הראשונות אמנם יקשה עליך הדבר (מרוב עייפות), אך לאחר מכן, תוך כדי לימוד, תקבל חיות ו”גישמאק” בלימוד.

[ור’ מענדל הי’ מבאר ומדגיש את פירוש הדברים: הוטל עליו - כאשר הוא עייף ומותש לגמרי וכמעט נופל על מיטתו באפיסת כוחות - ללמוד הרבה יותר משעתיים. שכן החיות והגישמאק יבואו רק לאחר “השעות הראשונות”. וזאת, כאשר עוד מעט עליו כבר לקום לעבודת היום הבא].

וסיים הרבי את דבריו: “וואס טראכסטו?” (מה אתה חושב?) מתי הוא הזמן ללמוד חסידות - “ווען דו האסט גוט געגעסן? (כאשר אכלת טוב?), האסט גוט געשלאפען? (ישנת טוב?)”, אז הוא הזמן ללמוד חסידות?! לא. דווקא כשלא אכלת טוב ולא ישנת טוב - זהו הזמן ללמוד חסידות!”

בתקופה אחרת של חייו היה ר’ ישראל מלמד לתינוקות של בית רבן, וגם אז הוא התאונן ב”יחידות” (כמדומני שזה הי’ עוד אצל הרבי הרש”ב נ”ע) על כך שעקב היותו “מלמד”, אין לו די זמן ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות. ענה לו הרבי: עליך לדאוג שהזאב יהיה שבע, ולמרות זאת הכבשה תישאר שלימה.

הצמאון והגעגוע שבימי הגלות

העובדה, אומר הרבי שליט”א מלך המשיח (שיחת ג’ תמוז תשמ”ח), שיום הגאולה ג’ תמוז חל תמיד באותו יום בשבוע בו חלים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב - אינה אלא משום שיום זה בא לגלות את פנימיותם של ימים אלו. שהרי בחיצוניותם מסמלים ימים אלו את החורבן והגלות, והם נקראים בהלכה ימים של היפך הזכות. אך כיוון שיודעים אנו שהכל הוא בהשגחה פרטית, אשר “מאתו לא תצא הרעות” ח”ו ו”אין רע יורד מלמעלה”, הרי שגם זו לטובה. ואדרבה, דווקא בדברים שבחיצוניות הם היפך הטוב, דווקא בהם טמון הטוב הנעלם.

את זה בא ג’ תמוז לגלות, אומר הרבי: הרי גם ג’ תמוז היה נראה בתחילתו ענין שהוא היפך הטוב - שולחים את הרבי הריי”צ לגלות. ובכך כאילו פוסקים כי הוא “אשם” וחייב “עונש”. ורק אלו שהיו על אתר ידעו שלאמתו של דבר הייתה ביום זה הצלה מהיפך החיים לחיים והתחלת השחרור והגאולה המלאים. ולאחר מכן התברר הדבר לכולם למפרע שלא היה זה אלא יום זכאי ו”אתחלתא דגאולה”, שממנו התחילה הגאולה והשחרור המלא.

ולכן יום זה, ג’ בתמוז, שלכאורה היה נראה גלות ובאמת הייתה בו התחלת הגאולה, נותן כח לגלות את פנימיותם של כל שלושת השבועות, ימי “בין המצרים”, ימי הגלות והחורבן - שבפנימיותם לא באו אלא כדי להביא להתקשרות עמוקה יותר עם הקב”ה מאשר היה לפני החורבן. להתקשרות אמיתית ופנימית יותר, שתתגלה במלוא שלימותה בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי מעשינו ועבודתנו כל ימי משך הגלות.

כעת, בזמן הגלות, אסור ואי אפשר להודות לה’ על הגלות. אדרבה. יהודי צריך לשנוא את הגלות שנאה פנימית ועמוקה. כאשר הבן מרגיש את גודל ועוצמת הריחוק מאביו, אין הוא יכול לשמוח בקשר העצמותי. הרגשת החסרון שבריחוק מאביו מביאה אותו למצב שהוא זועק מעצם נפשו שאינו יכול לסבול את הריחוק, “צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ צי’ ועייף בלי מים”. ועצם זעקה זו מגלה עד כמה הוא קשור ומאוחד עם האב באופן מוחלט כל כך ששום דבר לא יוכל להפריד ביניהם. עד שגם ברגע בו נדמה שאין כל קשר ביניהם, דווקא אז בא לידי ביטוי הקשר העמוק ביותר. אבל כאשר מגיע הרגע בו מתגלה אותו קשר עצמותי, כאשר מתוך חושך הגלות פורצת ובוקעת הגאולה, כאשר כבר רואים ומבינים ומרגישים את מה שלמעלה מכל הבנה ומכל הרגש - אז נוכל ונצטרך להודות לה’ על שכעס עלינו כביכול (“אנפת בי”) והביא עלינו את החורבן והגלות.

כשנפקח את העיניים ונראה את הגאולה האמיתית והשלימה, כאשר תתגלה האמיתיות והפנימיות של הכל, גם ובמיוחד של הגלות, אזי נודה ונשבח לה’ על הגלות. אז נאמר “אודך ה’ כי אנפת בי”. שכן אז נכיר ונרגיש כי מלכתחילה לא היה כאן חורבן. אבינו שבשמים מעולם לא עזב את בניו. אין זאת אלא שרצה לגלות את הקשר העצמותי שלו עמנו ושלנו עמו, קשר עצמי שמתגלה דווקא כאשר לא רואים שום “גילויים”. ולכן הוא התעלם והסתתר בתכלית בתוך החושך הכפול ומכופל של החורבן והגלות, “גוים מרקדים בהיכלו והוא שותק” - כדי שיתגלה אותו קשר עצמותי שבין אבינו שבשמים לעמו ישראל.

וככל שעוברים את הגלות ומגיעים לסיומה, אזי, אומר הרבי מלך המשיח שליט”א (שיחת ש”פ בלק תנש”א) נרגש פחות ופחות הכאב והצער של הגלות, ומתחילה ה”טעימה” מהאור והשמחה של הגאולה. עד שמרגישים רק את הפנימיות של הגלות, שהיא הגאולה.

זו הסיבה שבכל הדורות היה חודש תמוז חודש עצוב וכואב, חודש של ימים שאינם זכאין, ועד שאפילו שמו של החודש הוא שם של עבודה זרה (“נשים המבכות את התמוז”). ואילו עתה, בדור האחרון, נקבע בחודש זה חג הגאולה, “מועד המועדים” י”ב–י”ג תמוז. ועד ששמו של החודש בפי חסידים ומהם הולך ומתפשט בכל העולם כולו הוא “חודש הגאולה” - שכן כאשר מתקרבים ממש אל הגאולה הולך ופוחת הרגש הכאב וצער הגלות והולך ומוסיף הרגש האור והשמחה העצמותית של הגאולה.

לגלות את הטוב שבתוך ההעלם

את כל זה, אומר הרבי, בא לגלות במיוחד יום הגאולה ג’ בתמוז. אותו יום שבתחילה נראה כאילו הוא יום של “הוכרחתי לצאת בגולה”, אך לאחר מכן נתגלה למפרע לכולם כיצד הוא יום אתחלתא דגאולה. כי יום זה הוא לא רק יום של ירידה צורך עלי’, אלא שמלכתחילה לא הייתה בו אלא עלי’ נפלאה, התחלת הגאולה - הוא הוא המגלה את הטוב (בגימטריא י”ז) הנעלם והמופלא שישנו בי”ז בתמוז, ואת העובדה שתשעה באב הוא יום לידתו והתגלותו של משיח. הוא הוא המגלה את העובדה שכל החורבן לא הי’ אלא “שבירת הציור הקודם” כדי להביא להתגלותה של ההתקשרות העצמותית.

ג’ תמוז, אומר הרבי, הוא הפועל ומגלה כיצד ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה. משום שיום זה, בהיותו בעצמו יום שהי’ נראה תחילה העלם בתכלית ולבסוף נתגלה כי אינו אלא התחלת הגילוי - הריהו מגלה גם בימי החורבן כי לאמתו של דבר דווקא בימים אלו ניתנה לנו התחלת הגילוי של אותו קשר שלא הי’ יכול כביכול להתגלות בזמן ה”גילויים” הנפלאים שהיו בבית המקדש הראשון והשני. קשר מופלא זה יתגלה דווקא מתוך הגלות והחורבן - בבית המקדש השלישי שבו לא שייך שום חורבן וגלות, בהיותו “בניינא דקודשא בריך הוא”.

לנצל את הקיץ כדי לסיים את הגלות

כדי להתרומם מהגבלות הגלות, מהעובדה “שנולדו בגלות וגדלו בגלות וממילא הינם אנשי גלות, ושואלים כל מיני שאלות וקושיות הנובעות מחושך הגלות” (שיחת ש”פ במדבר ה’תנש”א) - לשם כך יש להשתמש באותו “מרשם בדוק” שניתן לנו על ידי המלך המשיח עצמו. “מרשם” שמטרתו היא לא רק כדי למהר ולזרז את ביאת המשיח והגאולה. “לחיות עם משיח” בכל כוחות נפשו ובכל מציאותו, גם אם עדיין לא יצא לגמרי מהגלות הפנימית והוא מרגיש עצמו “מחוץ” לגאולה. שזהו הלימוד והעיסוק בעניני משיח וגאולה. ובשבועות אלו במיוחד בעניני בנין בית המקדש. ובפרט “בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו”. ובהדגשה מיוחדת על לימוד הדבר–מלכות משיחות תנש”א–תשנ”ב, שבו מוסבר ומודגש “לידע ולהכיר המעמד ומצב שבו נמצאים עכשיו, שעומדים על סף הגאולה ממש ומראים באצבע הנה זה מלך המשיח בא” - להקפיד בכל תוקף, בלי תירוצים ובלי אמתלאות, ואפילו אם נדמה שיש בהם ממש, בהתמדה ובעקשנות ללא הרף, מבלי הבט על כל המונעים ומעכבים שמבית ומחוץ, ללמוד את כל הדבר–מלכות מתחילתו ועד סופו בכל שבוע ושבוע בבחינת “הפך בה והפך בה דכולא בה”. כך שהמוח והלב וכל האברים יהיו מלאים וחדורים כל כולם במשיח וגאולה. ובאופן שיודעים שזה הדבר הכי עכשווי והכי אקטואלי, הלכה למעשה בפועל ברגע זה ממש.

ובמיוחד בענין שהזמן גרמא, והרבי מדבר עליו בדבר מלכות של ג’ תמוז: לרשום כמה שיותר ילדים ל”מחנות קיץ” על טהרת הקודש. ולעשות הכל כדי שהילדים יספגו מקסימום של יהדות וחסידות ולחיות עם משיח. וגם אם זה קשה מבחינה כספית, הרי למה שהילדים צריכים לקבל ויקבלו דווקא שם, אין מחיר.

ומ”אורו של משיח” ל”צבאות השם”, הארגון שהרבי עצמו הקים, וביקש והורה במפורש פעמים רבות להשפיע שילדי ישראל יירשמו אליו. וידוע הסיפור על מי שביקש ברכה לבתו שעברה תאונה, והרבי אמר שיעלו אותה בדרגה בצבאות השם!

ובפרט בארץ הקודש, שהרב דוד נחשון זכה לקבל עשרות מענות מהרבי על כל צעד ושעל בקשר לארגון זה, ועל גודל הנחת רוח שגרם בזה וכו’. ובשנים האחרונות נעשתה בזה מהפיכה של ממש: למעלה מ–300 סניפים פעילים ברחבי הארץ לבנים בנות ומקורבים, פעמיים בשבוע. פעילויות מלאות בתוכן חסידי לכל הילדים. מקבלים שם דברים שלא מקבלים בשום מקום אחר. גם תכנית ה’ראלי’ החודשית מלאה בתוכן חסידי מידי חודש - הכל חדור בקבלת פני משיח. וכן “עיתון צבאות השם” המחודש פעמיים בחודש, מלא וחדור במשיח. וכן טלמסר צבאות השם - כל ילד שבתוך התוכנית מקבל תיבה אישית, מתקדם שם במשימות ועולה בדרגות וכו’. כך, שכדברי הרבי בשיחת שמחת תורה תשנ”ב: כשרואים ילד יהודי, מה רואים עליו? משיח!

ועד שמכל פינה ומכל צד ומכל העולם כולו תפרוץ הקריאה וההכרזה הממלאת את כל המציאות: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.