אחרי הצלחתה של סידרת המאמרים בענייני משיח שהודפסה בשבועוננו בשבועות האחרונים, בי

אחרי הצלחתה של סידרת המאמרים בענייני משיח שהודפסה בשבועוננו בשבועות האחרונים, בית משיח גאה להציג סידרה נוספת של מאמרים בענייני משיח וגאולה שתבאר את ענייני הגאולה והחיים בגאולה בשפה השווה לכל נפש.

זהו מבוא לסדרת מאמרים חדשה תחת הכותרת “הגאולה –  במה אנו מאמינים?”. סדרה זו מגיעה אחרי ההצלחה של הסדרה הראשונה שלנו שנקראה “משיח – במה אנו מאמינים?”. אני רוצה להתחיל ולהסביר את ההבדל בין שתי הסדרות.

הסדרה הראשונה  “משיח – במה אנו מאמינים?” עסקה בשאלות בסיסיות על יסודות האמונה היהודית, משיח וימות המשיח. התמודדנו עם שאלות כמו “מדוע חשוב להאמין במשיח”, “למה אנחנו מאמינים שמשיח הוא בן אנוש?”, וכדומה.

הסדרה הקרובה “גאולה – במה אנו מאמינים”, תעסוק בשאלות על החיים בימות המשיח. “האם תהיה אכילה ושתייה בימות המשיח?” “מי יקום ראשון בתחיית המתים?” וכדומה.

אנשים רבים עשויים לתהות: מדוע חשוב לדעת, איך ייראה העולם בימות המשיח? האמונה העיקרית במשיח היא עצם האמונה שהוא יכול לבוא, לא כך?

 התשובה  היא פשוטה: 1) כאשר נכיר את הניסים העצומים שיתרחשו בביאת המשיח, הציפיה שלנו לבואו תגדל ותתחזק. 2) מידע שגוי אודות ימות המשיח יכול לגרום לאדם לאבד את הציפיה אליו.

אשתף עמכם הקוראים סיפור, לו הייתי עד: בזמן שלמדתי בישיבת ליובאוויטש בטורונטו, מסרתי שיעור יומי בענייני משיח וגאולה. יום אחד הגיע לדבר עימי אחד מחברי קהילת חב”ד המקומית.

הוא סיפר לי כי בתו לומדת בבית ספר לבנות שאינו משתייך לליובאוויטש. באותו בוקר, המורה שאלה בכיתה, מה הם מחפשים בחייהם. רוב הבנות ענו משהו אישי כמו חתונה, אחים וכדומה. ביתו, שספגה את החינוך החסידי בבית, השיבה כי היא מצפה לביאת המשיח. במקום להתפעל ולהתרשם מכך שיש ילדה שמשאת נפשה בחיים היא לא דברים אישיים, המורה החלה לצעוק עליה: “את בטוחה שאת רוצה שמשיח יבוא? את לא יודעת שכאשר הוא יבוא יהיה יום הדין הגדול והנורא?”

 הילדה הגיעה הביתה מבית הספר עם דמעות בעיניים. היא סיפרה לאביה על מה שהמורה אמרה, אבל אבא לא ידע מה לענות. כאשר הראיתי לו שהרבי מביא מהאריז”ל¹ כי “יום הדין הגדול” הוא רק עבור אומות העולם, הוא היה נרגש מאוד.

הנקודה ברורה: ככל שאנו יודעים יותר על הגאולה, אנו מצפים לה יותר. לכן מורה הרבי² ללמוד ענייני משיח וגאולה בעשרה, ואשר זוהי הדרך הישרה להביא את הגאולה. ובלשונו הק’: “יש מעלה מיוחדת כשלומדים ענייני משיח והגאולה ברבים בנוגע להתפעלות והשמחה ברגש הלב, שעל ידי זה הולכת וגדלה ההשתוקקות והציפיה לביאת המשיח”.

זאת ועוד:

הרבי מעודד ודורש מאיתנו “לחיות עם משיח בימות המשיח”. אנחנו צריכים לקבל את עצמנו להתרגל לאורח החיים של המשיח. זה – לא רק מסייע להתרגל למעבר מחיי גלות לחיים גאולתיים, זה גם ממהר ומזרז את ביאת המשיח. כאשר הקב”ה רואה כי נקטנו את הצעדים הדרושים לחזק את  האידישקייט שלנו ולהתחיל לחיות עם משיח, זה מעודד אותו כביכול להביא את משיח. אבל בשביל לחיות עם משיח, אנחנו צריכים לדעת כיצד יתנהלו החיים כאשר משיח יגיע.

[הבהרה חשובה: כמובן  שהאמור חל רק על דברים שהם בתוך גדרי ה’שולחן ערוך’. אם מישהו מחליט לפרוץ הלכה מתוך כוונה “לחיות עם משיח” – למשל: אם מישהו יאמר שמכיון שאנו בזמן הגאולה, כל הצומות בטלים, ולכן אותו אדם מחליט שהוא לא רוצה לצום יותר – זוהי התנהגות שרק מרחקת את ביאת המשיח!].

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שמבהיר את הנקודה הזו:

כמה מתלמידי הרב המגיד ממזריטש, הפצירו ברבם כי הם רוצים לראות את אליהו הנביא, אך המגיד דחה אותם. יום אחד קרא להם המגיד ואמר להם כי הם יזכו לראות את אליהו הנביא. כמובן שהתלמידים היו נרגשים מאד.

המגיד סיפר להם כי למחרת יחול יום הולדתו של הפריץ. לכבוד מאורע “חשוב” זה, מתכננים אצילים רבים לבוא לביקור בעירם. כל האצילים מגיעים בכרכרותיהם המפוארות, רתומות לסוסים אבירים. בצהריים, המשיך המגיד, כל הקרונות יסעו בשיירה לאחוזת הפריץ. במרכבה השלישית יסע אליהו הנביא במסווה של אציל פולני.

למחרת, קמו התלמידים מוקדם והלכו למקווה. הם המתינו ברחוב הראשי לבוא השיירה. כאשר עברה השיירה לבסוף, קפצו על העגלה השלישית ואמרו בפולנית: “צהריים טובים אליהו”. ה”אציל” הפולני תקע בהם מבט משתומם והעיף אותה מהעגלה. נקל לשער את תחושת האכזבה של התלמידים בשעה שחזרו אל רבם.

כאשר רבם המגיד ראה את פניהם, שאל אותם מה קרה. הם אמרו לו שכנראה חלה כאן טעות מצערת – האציל אותו ראו הוא בשום אופן לא אליהו הנביא. וכי אליהו היה נוהג בהם כך? האם לא היה משיב לברכתם?

שאל אותם המגיד: “באיזו שפה קבלתם את פניו”? כאשר השיבו “בפולנית”, חייך המגיד ואמר: “אם באמת הייתם מרגישים כי אתם מדברים עם אליהו הנביא, לא הייתם מדברים איתו פולנית!”…

הלקח ברור. כאשר אנו יודעים כי אנו עומדים להיכנס לימות המשיח, אנחנו צריכים להתאים את המחשבה דיבור ומעשה שלנו לתקופה זו. מה שהיה טוב עד עכשיו לא מתאים להיום. כאשר אדם עומד ומחכה לראות את המלך, הוא לובש את מיטב בגדיו ומתנהג בצורה הכי טובה לה הוא מסוגל. אנו צריכים להסתגל לחיים בארמון ולא להיפך.

ברור כי כל עוד אנחנו עדיין בגלות, אנחנו לא נוכל לחיות באמת גאולה, אורח חיים שונה לחלוטין. אולם אם ננסה בכל כוחנו, זה יכול לתת לנו תחושה של העתיד הקרוב אליו אנו מתקרבים.

(שמעתי מפי הרב צבי פרימן): כשאנשים רואים את הלבוש החסידי שלי, הם שואלים אותי איך זה שאני חי בעבר. אני משיב להם: אני לא חי בעבר, אני מראה לכם את אורח החיים של העתיד…

זה עולה בקנה אחד עם הסיפור המפורסם של כ”ק אדמו”ר הצ”צ:

שאל פעם חסיד את אדמו”ר הצמח צדק: “מה הטעם להשקיע את עצמנו בלימוד החסידות, העוסק בהפשטות, שאף בן תמותה אינו יכול לתפוס במלואן. הרי אחרי הכל, כאשר יבוא משיח גם אלו שלא למדו חסידות יבינו באלוקות, כמו שכתוב: “כי כולם ידעו אותי’”.

השיב הצמח צדק: “כאשר אדם מאזין לשיחה הנערכת בצדה השני של הגדר, איננו מבין את כל השיחה, אלא רק את הנקודה הכללית שבה. רק מאוחר יותר, כאשר השיחה חוזרת אליו על כל פרטיה, הוא מבין, כל מה ששמע קודם לכן. כל רגע או שניים הוא חושב, “אהה! עכשיו אני מבין את כל אותם פרטים ששמעתי!”

“גם כאן”, הסביר הצמח צדק, “זה נכון כי מי שלומד חסידות תופס רק חלק מהנושא. אבל כאשר משיח ילמד אותו לעתיד לבוא, האיש יוכל להביט לאחור ולומר: “אהה …!”

“מלבד זאת, מי מי ששומע את תורתו של משיח בפעם השנייה, יבין אותה הרבה יותר לעומק מאשר מי ששומע אותה אז בפעם הראשונה. כמו בפסוק המצוטט לעיל האומר: “כי כולם ידעו אותי”, אבל ברור שבלתי אפשרי להשוות את ההבנה של ילד קטן לזו של אדם מבוגר שלמד רבות.

•

זוהי רק הקדמה. במאמרים הקרובים נתחיל להתוות את אורח החיים בימות המשיח.

                               

1) אגרות קודש חלק ב’ עמוד סה.

2) שיחת ש”פ תזו”מ תנש”א