יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

כל אחד מאתנו, הרוצה להיות חסיד ומקושר ושייך לרבי שליט”א מלך המשיח, אינו יכול לסמוך על אחרים שיפעלו בזה, אלא לראות לעצמו זכות נפלאה וחובה קדושה לערוך בעצמו וכן להשתתף בכמה שיותר “סיומים” ולשתף בזה יהודים רבים ככל האפשר, וגם נשים וטף, כהוראת הרבי כמה פעמים

חסידים מספרים: פעם ציוו מן השמיים למורנו הבעל שם טוב שיסע לכפר פלוני ללמוד את מידת הביטחון מן המוכסן שדר באותו כפר. הגיעו הבעש”ט ותלמידיו לאותו כפר, והתאכסנו שם אצל המוכסן, שקיבל אותם בסבר פנים יפות ושמח מאד עליהם.

למחרת, בשעה שעמדו הבעש”ט ותלמידיו בתפילה, ראו לפתע כי אחד מן השוטרים של אדון הכפר מגיע לביתו של המוכסן ובידו מקל עבה. השוטר חבט שלוש פעמים על השולחן במקלו והלך לו. האורחים, שהתפלאו ולא הבינו מה מתרחש כאן, פנו אל בעל הבית, וראו שאינו שם לב לכך, ופניו שמחות כבראשונה. הסיחו גם הם את דעתם מן המאורע.

כעבור זמן מה, כשהאורחים כבר סיימו את תפילתם, הגיע שוב השוטר עם המקל העב, חבט שוב שלוש פעמים על השולחן במקלו, והלך לו. הפעם כבר לא יכלו האורחים להתאפק, ושאלו את המוכסן לפשר הדבר.

זוהי התראה, השיב להם המוכסן. הנני חייב לאדון הכפר סכום כסף גדול עבור חכירת הפונדק, והאדון שלח את השוטר להזכיר לי כי היום הוא היום האחרון לתשלום. הנוהג הוא ששלוש פעמים במשך היום בא השוטר לבית המוכסן ודופק במקלו על השולחן להזכירו על החוב, ולהזכיר לו את החוק המקומי הקובע כי כשיעבור היום ולא ישלם עד הערב, ייקח האדון אותו, יחד עם כל בני ביתו, למאסר.

אמרו לו האורחים: מכיוון שרואים אנו כי הינך רגוע ואינך דואג כלל מן האסון המתרגש עליך, כנראה כבר יש לך את הכסף מוכן. ואם כן, מדוע לעכב זאת עד הרגע האחרון, לך נא אל האדון לשלם ולהיפטר מן החוב, וכשתשוב נסב כולנו יחד לסעודה במנוחה.

בינתיים, ענה להם המוכסן, אין בידי אף פרוטה אחת, אך אינני דואג, כי בוודאי יזמין לי השם יתברך. נשב, אפוא, לאכול, כי עדיין יש לי עוד שלוש שעות לתשלום החוב.

ישבו האורחים לסעודה, והאריכו בסעודתם, ובעל הבית יושב ואוכל עמם, וגם עומד ומשמש אותם, ובפניו אין ניכר כלל כי זקוק הוא לכסף. כתום הסעודה הגיע שוב השוטר ודפק בפעם השלישית על השולחן, אך בעל הבית לא קם ולא זע. ברכו ברכת המזון במתינות ובאריכות, ואחר כך קם בעל הבית, לבש את בגדי השבת שלו, חגר חגורתו ואמר: כעת אלך לשלם לאדון את דמי החכירה.

שאלוהו שוב: האם יש לך מעות?

והוא בשלו: עדיין אין לי אף פרוטה, אבל בטוח אני בהשם יתברך כי יזמין לי כל צרכי.

נפטר המוכסן מהם והלך לדרכו, והם התייצבו על המרפסת ללוותו בעיניהם ולראות מה יהיה בו. והנה רואים הם כי עגלה נוסעת למולו, וכשהגיעה עד אליו עצרה. בעל הבית עמד ודיבר כמה רגעים עם הנוסע בעגלה, היה איזה דין ודברים ביניהם, ולאחר מכן נפרדו, הלה המשיך בדרכו וגם העגלה המשיכה בדרכה לכיוון השני. לפתע עצרה העגלה, והנוסע קרא לבעל הבית שישוב אליו. הלה אכן הגיע, שוב דיברו ביניהם כמה דברים, ואחר נתן הנוסע מעות בידו של בעל הבית, שנטלם והמשיך בדרכו אל האדון. 

כשהגיעה העגלה אל הבעש”ט ותלמידיו, שאלו את הנוסע בעגלה: מה היה לך עם בעל הבית, שהחזרת אותו מדרכו ונתת לו מעות?

השיב להם הנוסע: הצעתי לו עסק. רציתי לקנות ממנו את היי”ש שיעשה בחורף הבא בעד סכום מסויים. בתחילה לא השתווינו על המחיר, כי הוא דרש יותר ממה שהייתי מוכן לשלם, התעקש שלא לרדת מן המחיר, וטען שאין לו פנאי להאריך בדיבור כי עליו להגיע מיד את האדון לשלם לו את דמי החכירה. כך נפרדנו, והוא הלך לו לדרכו. לאחר מכן נמלכתי בדעתי כי הוא איש ישר ונאמן, וכדאי לעשות עמו את העסק במחיר שהוא דורש לפני שמישהו אחר יקדים אותי. ובכן קראתי לו מיד, סיכמנו בינינו את הפרטים בקיצור, מכיוון שהוא מיהר ללכת אל האדון, ושילמתי לו את כל הסכום מראש (ובסכום זה שקיבל עתה שילם המוכסן את חובו לאדון).

אמר הבעש”ט לתלמידיו: ראו נא כמה גדול כוחה של מידת הביטחון!

הביטחון - שיהיה טוב בפועל!

בקשר לימים אלו, ימי בין המצרים, מבואר בחסידות אודות האמונה הפשוטה והתמימה המושרשת בכל איש ישראל. האמונה שהכול מאת ה’, והרי “מאתו לא תצא הרעות” “ואין רע יורד מלמעלה”, אלא שהטוב האלוקי הוא גנוז וצפון דווקא בגלל גודלו ורב טובו, וכאשר האדם מגלה את מציאותו האמיתית של הרע הגלוי, שהוא הטוב הנעלם, הרי בכך מוציא הוא ומגלה את הטוב הפנימי, והוא גורם לכך שהטוב הנעלם יהפוך לטוב הנראה והנגלה גם בגלוי לעיני בשר.

אולם תורת החסידות תובעת מאתנו עוד שלב קדימה: לא רק להאמין ולהיות בטוח שהכול ממש בא מאת ה’, ומכיוון ש”אין רע יורד מלמעלה” הרי גנוז בזה טוב נעלם, ובסופו של דבר יתגלה הטוב ויהיה הכול לטובה - אלא לבטוח בה’, להיות בטוח שאכן יהיה טוב גם בגלוי ובפשטות, בטוב הנראה והנגלה. ולא רק אי פעם, מתי שיעלה ברצון ה’, אלא אכן מיד ממש.

כלומר, בנוגע לעבר, למה שכבר קרה, צריך יהודי להאמין כי גם מה שבחיצוניות לא היה נראה טוב, הרי בפנימיות היה גנוז בזה טוב פנימי ונעלם, וגם זו לטובה. אולם בנוגע למה שעומד לקרות, נדרשת מיהודי מידת הביטחון, לבטוח בה’ ולהיות בטוח שאכן יהיה טוב בפשטות ובגלוי, ולא רק בפנימיות ובהעלם.

וכדברי הרבי שליט”א מלך המשיח (לקוטי שיחות כרך ל”ו עמוד 3 ואילך): “פירוש “בטחון” אינו רק אמונה ביכולת ה’ להטיבו ולחלצו מצרה כו’, אלא שבוטח בה’ שכן יעשה בפועל, שהדבר וודאי אצלו עד שהוא במנוחה גמורה ואינו דואג כלל, וכמבואר בחובת הלבבות ש’מהות הבטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו’”.

וכמאמר ה”צמח צדק” המפורסם (שהרבי נוהג לחזור עליו הרבה מאד): “טראכט גוט - וועט זיין גוט” (= תחשוב טוב - ואכן יהיה טוב). וכפי שהרבי מדגיש שהדברים נאמרו על ידי הרבי הצמח צדק כהלכה למעשה (שממנה דווקא אפשר ללמוד הוראה למעשה בפועל) לחסיד שהיה אצלו מאורע של היפך הבריאות, והרבי ציווה עליו לחשוב טוב, ועל ידי כך אכן נהיה טוב בפועל ממש.

•

אם כך הוא המצב במישור האישי, במה שקורה לאדם עצמו, על אחת כמה וכמה במאורעות שקורים עם הציבור והרבים, ובפרט בקשר למה שמתרחש כאן בארץ ישראל, ובפרט שזה נוגע לכלל ישראל. ועל אחת כמה וכמה בכל הנוגע לכל מציאות זו של הגלות. שאף כי בנוגע לעבר, עלינו להאמין בה’ שהיה גנוז בזה טוב נעלם ובוודאי הכול היה לטובה,

- אבל בנוגע לעתיד, לרגע הקרוב, עלינו להיות בטוחים, ואכן בטוחים אנו בבטחון גמור, כי אכן הגאולה באה בפועל ממש. ובטחון זה עצמו פועל שאכן תהיה הגאולה בפועל ממש תיכף ומיד ממש.

כל זה אמור אפילו בשעה שהגלות מצד עצמה עדיין הייתה צריכה להימשך, ובכל זאת האמונה והבטחון הגמור יכולים לפעול את ביטולה והפיכתה לטוב.

על אחת כמה וכמה אצלנו, שהובטחנו (ב”דבר מלכות” לפרשת בלק ועוד) “בוודאי ובוודאי, ללא כל ספק וספק ספיקא, שכבר הגיע זמן הגאולה … ועד להכרזה ש”הנה זה (המלך המשיח) בא”, שכבר בא, היינו, שעומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה, ותיכף ומיד המשכתה ושלימותה”,

- על אחת כמה וכמה שצריך להיות וישנו בטחון גמור בהתממשות הדברים לעינינו עיני בשר כפשוטם ממש תיכף ומיד ממש. ובטחון זה עצמו הוא ה”כלי” להתגלות השלימה בגאולה האמיתית והשלימה.

ו”בטחון” הרי הוא “הולך ביחד” עם שמחה. ובפרט בימים אלו, לקראת ימי “תשעת הימים” עליהם נאמר כי “משנכנס אב ממעטין בשמחה”, ומביא הרבי שליט”א את פירוש הבעש”ט ש”ממעטין” את כל העניינים של היפך הטוב הגלוי על ידי “בשמחה”, שמחה של מצווה ושל תורה, באופן המותר על פי ההלכה, כמובן. ששמחה זו ממעטת את העניינים של היפך הטוב וממהרת את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלימה.

ולכן מעורר הרבי ומזכיר להרבות ככל האפשר בעריכת “סיומים” על מסכתות הש”ס וכדומה בכל מקום אפשרי, ולהשתדל שישמעו את ה”סיומים” יהודים רבים ככל האפשר, ועד שהרבי התבטא פעם, שכאשר פוגשים יהודי ברחוב, צריך לומר לו את המילים שבסיום המסכת, וכך לשתף גם אותו ב”סיום”. ובפרט ה”סיומים” ברדיו, ברשתות השונות, וכל המרבה הרי זה משובח, ויישר כוחם וגדולה זכותם של המארגנים. וכהוראת הרבי בשנת תנש”א להמשיך זאת עד חמשה עשר באב, ואם כן הרי מובן שיש להשתדל בכל הכוחות גם ברדיו וכו’ שהדברים ימשיכו עד ט”ו באב, גם אם זה לא הולך כל כך בקלות.

כל אחד מאתנו, המנסה לאחוז ב”קליאמקע” ורוצה להיות חסיד ומקושר ושייך לרבי שליט”א מלך המשיח, אינו יכול לסמוך על אחרים שיפעלו בזה, אלא לראות לעצמו זכות נפלאה וחובה קדושה לערוך בעצמו וכן להשתתף בכמה שיותר “סיומים” ולשתף בזה יהודים רבים ככל האפשר, וגם נשים וטף, כהוראת הרבי שליט”א כמה פעמים, ובפרט בשנת תנש”א.

(עד כמה שזכור לי, הרבי אמר פעם שרצוי לערוך “סיומים” על מסכתות עם גמרא, ובמיוחד מסכת תמיד, העוסקת בענייני הקרבת התמיד בבית המקדש, והיא קצרה וקלה ללמדה ולסיימה בזמן קצר. ובשעת הדחק לפחות על מסכת משניות, ורצוי יותר על משניות כאלו שאין עליהם גמרא, ובפרט מסכת מדות, העוסקת במדות בית המקדש. וכן ישנה הוראה, מפורסמת אמנם פחות, ללמוד בכל יום משמונת הימים עד ערב תשעה באב פרק אחד משמונת הפרקים שברמב”ם הלכות בית הבחירה).

וכידוע שעל ידי לימוד זה נחשב הדבר ש”אין בניין ביתי בטל”, מקיימים בזה, לפי החידוש הנפלא של הרבי שליט”א, את מצוות “ועשו לי מקדש”, והעיקר, שעל ידי זה ממהרים את התגלותו של בית המקדש השלישי בפועל ממש, “בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא משמיים”, בהתגלותו המלאה של הרבי שליט”א מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!