הבחירה של ‘רבי’

בשעת לילה מאוחרת, פנה הרה”ח ר’ חיים זלמן קוזלינר ושאל: “ר’ מענדל, על מה אנו מתוועדים היום?!” ור’ מענדל פתח ואמר: “אכן יום גדול היום. היום סיימתי לקרוא קריאת שמע שעל המיטה”. והוא הוסיף לפרש את דבריו: “כשהייתי ‘אצלם’, שהיתי שנתיים בבית האסורים הנודע לשימצה בלנינגרד, המכונה “שפאלערקע” (היכן ששהה כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ במאסר הידוע). הם חקרו אותי ללא הרף, תוך ייסורים ועינויים קשים, ותוך כדי כך כינו אותי בכל התארים השפלים ביותר שניתן לכנות אדם, עד ששלחו אותי למחנה העבודה בסיביר.

מספר הרה”ח ר’ מיכל וישצקי: היה זה לאחר שהמשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס חזר מהמאסר והגלות בסיביר ושהה בעיר טשערנוביץ. באותה תקופה הוא היה מגיע בכל יום לביתנו ולומד כמה שעות נגלה וחסידות עם אבי המשפיע הרה”ח ר’ משה וישצקי.

יום אחד, אין א מיטן מיטוואך (ביום רגיל בהחלט), הודיע לפתע ר’ מענדל: היינט פארברענגט מען (היום מתוועדים). לא שאלנו שאלות. לימדו אותנו כל הזמן, שתמים אינו שואל אף פעם “פארוואס” (מדוע, מפני מה). ואם בכל זאת קרה פעם ששאל, הרי מיד הוא עונה לעצמו: משום שכך צריך להיות.

תפקידנו, הילדים, היה לרוץ ולהודיע לכל החסידים שיש התוועדות, ולעשות זאת כמובן בצורה מחתרתית, שלא ייוודע הדבר לאוזניים שאינן צריכות לשמוע. לאחר מכן אמא הייתה שולחת אותנו לקנות “פארבייסן” להתוועדות: תפוחי אדמה, בצל, הערינג (דג מלוח) וכדומה. וכך, בלי לשאול שאלות הגיעו כל החסידים לביתנו, והתקיימה התוועדות “חזקה” מאד, עם אמירת “לחיים”, סיפורים, דברי התעוררות, ניגונים וריקודים, מאמצע היום עד מאוחר בלילה.

בשעת לילה מאוחרת, פנה הרה”ח ר’ חיים זלמן קוזלינר (שכינויו הי’ “חז”ק”) לר’ מענדל: “ר’ מענדל, על מה אנו מתוועדים היום?!” כולם ציפו למוצא פיו של ר’ מענדל, והוא פתח ואמר: “אכן יום גדול היום. היום סיימתי לקרוא קריאת שמע שעל המיטה”. והוא הוסיף לפרש את דבריו: “כשהייתי ‘אצלם’, שהיתי שנתיים בבית האסורים הנודע לשימצה בלנינגרד, המכונה “שפאלערקע” (היכן ששהה כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ במאסר הידוע). הם חקרו אותי ללא הרף, תוך ייסורים ועינויים קשים, ותוך כדי כך כינו אותי בכל התארים השפלים ביותר שניתן לכנות אדם: גנב, רוצח, נואף, אונטערוועלטניק, אויסווארף, רשע וכו’, עד ששלחו אותי למחנה העבודה בסיביר.

“שמעתי”, המשיך ר’ מענדל, “שהרבי הריי”צ אמר ‘קליפה זאגט דעם אמת’ (ה”קליפה” אומרת את האמת). לפיכך כשה’קליפה’ מדברת, צריך להקשיב היטב. הקשבתי אפוא היטב לכל התארים השפלים בהם כינו אותי, ולאחר מכן, כשהייתה לי מנוחה מסוימת ולא הייתי טרוד כל הזמן במחשבה כיצד להינצל מהם, מצאתי לעצמי גם פנאי לקרוא קריאת שמע שעל המיטה. התבוננתי, פשפשתי במעשיי דיבוריי ומחשבותיי, וחיפשתי בעצמי אותם כינויים שבהשגחה פרטית כינו אותי בהם, כדי לתקנם. ואכן בסופו של דבר מצאתי שהייתי ראוי בצדק לכל אותם תארים שפלים אם במחשבה, אם בדיבור, אם במעשה, אם בהרגש הלב, בהבנה במוח, או בכוחות המקיפים רצון ותענוג. הבנתי שכל אותם תארי קלון שכינו אותי בהם הגיעו לי ביושר, והשתדלתי ככל יכולתי לחזור עליהם בתשובה ולתקן פגמים אלו בנפשי.

“אולם דבר אחד לא יכולתי להבין בשום אופן. אחד מהדברים שהם אמרו לי: חושב אתה שאיננו יודעים מי אתה - אתה ממלא מקומו של שניאורסון, של הרבי הריי”צ. את זאת לא יכולתי להבין בשום אופן כיצד יש בי אפילו משהו מן המשהו ממחשבה פסולה זו. שכן מעולם לא חלמתי ולא עלתה על לבי בשום אופן שבעולם איזושהי מחשבה שטותית כזו להידמות לרבי. אפשר לטעות ולחשוב שאתה דומה למשהו שיש לו איזה שהוא ערך אליך. אדם עלול לחשוב שהוא חכם גדול, שהוא צדיק גדול וכדומה, למרות שאינו כזה. אבל על דבר שלגמרי לא בערך, אין שום אפשרות שאדם ינסה לחשוב שהוא דומה לזה. אם כן, כאשר אני יודע בפשטות שרבי הוא לא בערך לגמרי, ואין אנו מבינים ברבי מאומה - איך אפשר להאשים אותי במחשבה, ואפילו מחשבה דקה, שאני רוצה להידמות לרבי, דבר שמעולם לא חלמתי על שכמותו.

“מאידך, אמרתי לעצמי, מכיוון שהם אמרו זאת, והרי “קליפה זאגט דעם אמת”, סימן שיש בי גם משהו מזה ועליי לתקנו. אולם לא הצלחתי למצוא בעצמי אף שמץ ממחשבה פסולה זו, וממילא לא ידעתי מה עליי לתקן.

“היום - סיים ר’ מענדל - סיימתי לקרוא קריאת שמע שעל המיטה. הגעתי סוף סוף להבנה שגם בזה הקליפה אמרה את האמת, ואכן הייתה לי גם שמץ ממחשבה פסולה זו: היה זה כאשר המשפיע הרה”ח ר’ ניסן נעמנוב עזב את רוסיה דרך לבוב, הוא קרא לי ואמר: ‘הער זיך איין (הקשב) מענדל, אני הרי נוסע, והכל נשאר עליך’. ואני סברתי וקיבלתי”.

ר’ ניסן היה האחראי הממונה על כל ענייני חב”ד ברוסיה, אחרי שהרבי הריי”צ יצא משם. ואז, כאשר כמעט לא הייתה כלל תקשורת עם הרבי בדרך הטבע, ולא יכלו לקבל מהרבי תשובות לשאלות חיוניות, היה על ר’ ניסן לקבל החלטות חשובות וחיוניות בכל ענייני חב”ד ברוסיה - באיזו עיר להשאיר ישיבה במחתרת ובאיזו לא, מי צריך לברוח ומי דווקא להישאר, ומה לעשות בכל מיני שאלות כבדות משקל שדרשו תשובה מיידית בתנאים הקשים מנשוא שהיו אז. כתוצאה מהמצב, נהג ר’ ניסן בדברים מסוימים כאילו “רביסטעוועט” (הנהגה דומה להנהגה של רבי): היו שואלים אותו שאלות בכל התחומים, החל ממעבר דירה, עצות להיפטר מהצבא הרוסי, ענייני שידוכים וכדומה. והוא ענה בפסקנות והעמיד על דעתו גם בעניינים חיוניים, ואפילו בעניינים של פיקוח נפש, בדוגמא כאילו מעין הנהגה של רבי.

“אם כן”, אמר ר’ מענדל, “כאשר ר’ ניסן אמר לי שהוא נוסע והכל נשאר עליי, ואני הסכמתי וקיבלתי זאת (למרות שבפשטות הייתה הכוונה על ניהול ענייני חב”ד ברוסיה וקבלת החלטות חשובות בזה), נמצא שאולי הייתה אצלי איזו שהיא שמץ של מחשבה פסולה שאולי גם אני אהיה כמו הרבי. לכן אני כה שמח שהגעתי להבנה זו, כי ב”ה סיימתי לקרוא קריאת שמע שעל המיטה בנוגע לכל מה שהיה עליי לתקן מהכינויים שהם, הקליפה, כינו אותי בהשגחה פרטית, תוך שקיבלתי על כך מכות נאמנות. ועתה יודע אני שגם זה היה בצדק, ועליי לתקן זאת.

הבחירה של ‘רבי’

אחד הדברים הפשוטים והברורים אצל כל חסיד, כפי שחינך אותנו במיוחד הרבי שליט”א, שרבי הוא למעלה מכל הגבלות העולם, וכל מה שקורה עמו הוא אך ורק ברצונו ובהסכמתו. לגבי רבי אין שום העלם ושום צמצום. כל הצמצומים וההגבלות שנדמה לעינינו כאילו ישנם אצלו, אינם אלא “הגבלה רצונית” ו”הגבלה עצמית”.

ככה הוא בנוגע לרבי ונשיא, ובפרט בדור השביעי, אחרי שהודיע וקבע עובדה שנגמרה עבודת הבירורים, גם של הכפתורים האחרונים, וכבר הביא את העולם כולו לשלימותו: הוא מצד עצמו יודע הכל ויכול הכל, בהיותו בטל לגמרי וקשור ומאוחד לגמרי ברצונו של הקב”ה אשר מי יאמר לו מה תעשה. ומה שלפעמים נראה לנו כאילו הוא מוגבל, אין זאת אלא שהוא מעמיד עצמו במצב זה. אבל גם כאשר הוא מעמיד עצמו במצב זה, אין זאת אלא “הגבלה רצונית” ו”הגבלה עצמית”. אין זאת אלא שהוא קבע והוא החליט שרצונו דווקא להיות כרגע סגור בחדר ולא לצאת ולהתגלות. אבל הוא בכל תוקפו הבלתי מוגבל נמצא בתוך אותו מצב שקבע להיות בו.

ודורנו זה, דור השביעי, שונה מכפי שהיה בצדיקים קודמים, משום שכאשר הגיעה שעתו של צדיק אחר, היה צריך להתקדם שלב נוסף לקראת הגאולה. ולכן נסתיימה עבודתו של צדיק זה, כדי שתגיע עבודתו של צדיק אחר, “וזרח השמש ובא השמש”. אבל בדורנו זה, הדור האחרון לגלות שהוא גם הדור הראשון לגאולה, כאשר הובטחנו ובאופן של נבואה ממש, כי הנה זה משיח בא תיכף ומיד ממש, וכי אין דור נוסף ח”ו, אלא אנו עוברים לגאולה האמיתית והשלימה בלי הפסק בינתיים - הרי ברור שכל מה שנדמה לנו אצלו כחולי וכמכאוב, אינו אלא כדברי הנביא (ישעי’ פרק נ”ג) אודות המלך המשיח “את חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוקים ומעונה” - “העולם נהי’ כל כך מגושם, שאין הוא יכול עוד לשמוע את הרבי מדבר”. וגם כאשר נדמה לנו, כהמשך הפסוקים, “כי נגזר מארץ חיים” - הרי הפסוק ממשיך ומסיים “יראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה’ בידו יצלח”.

ולכן, כדברי הרבי (ש”פ ויגש תשמ”ז): “כאשר נשמעת טענה בעולם ש”ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא” - אזי צריכים לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי תורה, ואין מה לחשוש כיצד תהי’ התגובה כו’, מכיוון שהעולם מוכן לקבל את הדברים …

“וכאמור, העולם נמצא במצב כזה שהוא מוכן לקבל דברים אלו. צריכים רק לאומרם בדברים היוצאים מן הלב, שאז פועלים הדברים פעולתם, ובאופן שהפעולה היא בדרכי נועם ובדרכי שלום, מבלי שיהי’ צורך לבטל איזו התנגדות (ועל אחת כמה וכמה שאין צורך במלחמה) - כפי שראו במוחש כל אלו שעסקו בזה”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.