איש חסיד היה הרה״ח ר’ זלמן יודא דייטש ע”ה, קשור בכל נימי לבו ונפשו לרבי, שלקחו כ

איש חסיד היה הרה״ח ר’ זלמן יודא דייטש ע”ה, קשור בכל נימי לבו ונפשו לרבי, שלקחו כשותף מלא לעסקיו חובקי העולם. ר’ זלמן היווה דוגמה לדמות של חסיד, אשר למרות עסקיו המסועפים, הקדיש בכל יום זמן ללימוד תורה, לקיום הוראותיו של הרבי וכחייל בשורה הראשונה במילוי רצונו הקדוש * לבו היה פתוח לרווחה, והוזיל מכספו סכומים אדירים לצדקה, בראותו את עצמו כ’צינור’ בלבד להעברת השפע למי שצריך * קווים לדמותו של חסיד מתוך הספר “ויהי איש מצליח” המתעד את תולדות חייו של הרה״ח ר’ זלמן יודא דייטש ע״ה שיראה אור בימים הקרובים בע”ה

ר’ זלמן במדי כבוד שהעניקו לו אנשי עסקים ניגריים, נושא דברים במסיבה שהכינו לכבוד! | אהבת ישראל ללא גבולות. עם אחד ה׳מקורבים׳איש חסיד ומצליח היה בשכונת קראון הייטס, ור’ זלמן יודא דייטש שמו. חסיד עם חיוך צנוע, נעים הליכות, כמעט נחבא אל הכלים, ועם זאת שמו היה ידוע לרבים-רבים מחסידי חב״ד בשכונת קראון הייטס, ולא רק, אלא חסידים מכל רחבי העולם ידעו את שמו ואת כתובתו, כמו גם את כתובת לבו הפתוח וער לכל דבר שבקדושה.

ר’ זלמן גילם בדמותו רבגוניות עשירה ומיוחדת של חסיד ולמדן, זאת למרות שעצם מהותו הייתה איש עסקים שעסקיו חבקו עולם, שעשה חיל בעסקיו וזכה להיות ‘מתמכין דאורייתא’. יהודי שיראתו קודמת לחכמתו, חסידותו קודמת לעושרו - אך אלה וגם אלה, נמזגו באישיותו והרכיבו דמות שלמה, תמימה וגדושה.

כבר בהיותו נער שאף לגדולות בלימוד התורה. שנות נעוריו היו קודש ללימוד וליגיעת התורה, ‘נגלה’ וחסידות, עד שהיה לאחד מפאריה של ישיבת “תומכי תמימים” ליובאוויטש המרכזית. לא בכדי נבחר לאחד משבעת ‘הקנים’.

עם פטירתו הפתאומית של אביו, איש החסד ר’ שלום ישעי’ דייטש, ‘נשלף’ על ידי הרבי בבת אחת מעולם התורה המחמם והמלבב והוטל אל שדה החרולים של עולם העסקים הקר והמנוכר, שבו מספרים ארוכים ועסקאות נפתלות מחליפים את מקומם של הוויות אביי ורבא ושל מושגי ‘מלכות דאצילות’, שמלאו את לבו בחמימות אופיינית.

חייו של הנער המתמיד והשקדן השתנו בבת אחת באותה ‘יחידות’ גורלית, ערב נישואיו לבת גילו ושותפתו הנאמנה לחיים, תבלחט”א מרת צירל תחי’. היה זה זמן קצר לאחר פטירת אביו ר’ שלום ישעי’ כאשר נכנס עם אמו האלמנה לרבי, ועם אחיו ואחיותיו. לבם היה כבד, ואמו שאלה את הרבי לגבי המשך פרנסת המשפחה שנגדעה לפתע פתאום. הרבי הורה לר׳ זלמן, שהיה לפני חתונתו, לקחת על עצמו את עול העסקים. לא היה גבול לתדהמתו של התמים זלמן יודא הצעיר, שכה רצה להמשיך לשבת באוהלה של תורה ובהמשך לצאת בשליחות נשיא הדור השביעי אל ערי השדה ולקרוא שם בשם ה׳ א-ל עולם.

כאשר הבין כי שליחותו עלי אדמות - כפי אשר התווה המשלח - אינה נמצאת מול האותיות הקטנות והמחכימות, אלא במשאים ומתנים פתלתלים מול סוחרים ערמומיים וקשוחים, בו ברגע ביטל רצונו מול רצון המשלח כחייל נאמן הניצב הכן לפקודה ואומר ״הנני!״ מאותו רגע נמוגו כל השאלות וכל הספקות, למרות שלהבת אש השליחות שבערה בלבו כל השנים. כי כן ציווה המלך.

את מחשבותיו לצאת לשליחות יחד עם רעייתו הצעירה, גנז ר׳ זלמן בו במקום, והוא הבין כעת ששליחותו בעולם היא דרך עולם הביזנס של הבדים והטקסטיל, עם חשבונות וטורי מספרים ארוכים, סיכונים וסיכויים שגורמים לחלישות הדעת ולטרדת הנפש. הוא נטל על עצמו את ניהול חברת ”דייטש טקסטיל״ לצד אמו. משרדו “המפואר” לא היה אלא חדר ממוצע בין כתליו של מחסן בדים.

ר׳ זלמן ידע כי הוא לא לבד בעסקיו. יש לו שותף, שותף אמיתי לכל דבר. הרבי עצמו ביקשו להיות שותף בעסקיו ואף העניק לו 100$ בליווי ברכה. עם שותף כזה אי אפשר שלא להיות רגוע יותר. הוא אמנם לא ידע את שפת העסקים, לא היה לו ניסיון מוקדם, אבל ברכת הרבי חיזקה אותו והעניקה לו כוחות.

רגש ‘התקשרות’ בוער בלב

ר׳ זלמן לא היה רב בישראל - אך עם זאת, הוא היה תלמיד חכם מופלג ששט בקלילות בעולמה של תורה, צלל ללא קושי לסוגיות מעמיקות בגמרא ובחסידות. ראשו הקיף ידע עצום בנושאים של תורה. כל זה לא מנע ממנו לזרוק לאשפה כרטיסי שמחה שבהם נכתב, בטעות, תואר “הרב” בצמוד לשמו.

ר׳ זלמן לא היה משפיע בקהל עדת החסידים - אך רבים ראו בדמותו דוגמה חסידית למופת והיו מתייעצים אתו בעניינים רוחניים כמו גם בענייני חינוך, באשר היה מודל לדמות חסידית מהלכת, חסיד הבטל לרבו, ראש וראשון לכל מעשי חסידות.

השתוקקותו לדברי קדשו של הרבי לא ידעה שובע. “כשאבא למד שיחות או מאמרים של הרבי, הוא למד זאת מתוך אהבה יוקדת לרבי. זה היה אחד מערוצי החיבור שלו לרבי”, העיד בנו הרב לוי יצחק ע”ה, שכיהן כשליח הרבי בטייסין קורנר שבורג׳יניה. “פעם אחת ראיתי אותו לומד שיחה לפרשת נשא בשבוע של פרשת בשלח. שאלתי אותו כיצד הוא יכול להתענג מלימוד שיחה שכלל אינה עוסקת בנושאים של פרשת השבוע. בתשובתו אלי היה מסר עמוק: ׳אם לומדים את השיחות של הרבי כדי שיהיה מה לדבר בשולחן שבת, אתה צודק. אבל כאשר לומדים מתוך אהבה לרבי - אין הבדל בין שיחה לפרשת נשא לשיחה העוסקת בפרשת בשלח׳”.

אם היה מגיע למשרדו לקוח הנמנה על חוגי החרדים שומרי המצוות, היה חוזר לפניו את דברי הרבי מההתוועדות האחרונה או רעיון יפה שראה ב”אגרות קודש”. מכאן שאב את חיותו.

יום אחד נכנס למשרדו חסיד מאחת החצרות החסידיות. ר׳ זלמן התעניין אצלו לאיזו חסידות הוא משתייך והלה השיב כי הנו חסיד מונקאטש. “מעניין” אמר זלמן בהפתעה. “בדיוק היום למדתי ב׳אגרות קדש׳ אגרת שהרבי כתב לפני שנים לחסיד מונקאטש שכתב לו. החסיד ההוא - הוסיף לספר - היה חשוך ילדים, וביקש ברכה לזרע של קיימא. הרבי, בתשובה, הורה לו לצייר לעצמו את קלסתר פני האדמו”ר ממונקאטש, וזה יהיה לו לסגולה לילדים” [לכאורה מדובר באגרת המופיעה בחלק כא עמוד קלה: “וברכה בכל עת זמנה היא, ואברכו ואת זוגתו תחי׳ בשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד, שנת מילוי משאלות לבבם לטוב. יצייר לעצמו מזמן לזמן צורת רבו - בעהמ”ס מנח”א [בעל מחבר ספר ׳מנחת אלעזר׳] - וישתדל בפרנסת אחרים ברוחניות, והשי”ת יפרנסו בהרחבה בגו”ר” - המלבה”ד].

הפתעתו של זלמן גדלה כאשר שמע את תשובת החסיד שעמד מולו: “השגחה פרטית שאתה מזכיר את המקרה זה”, השיב הלה בחיוך קטן “מאחר שאני הוא התינוק שנולד לאותו חסיד מונקאטש שצייר את פני רבו כעצת הרבי מליובאוויטש, ואכן זכה שייולד לו בן”…

ר׳ זלמן ההמום העניק לו מיד את כרך ה”אגרות קדש” המדובר במתנה, ובאותו ערב, בשולחן ארוחת הערב, זכו ילדיו לסיפור מיוחד שקרה לו במשך היום.

שריפה וניסיון

במשך השנים עסקיו הלכו ושגשגו, כאשר על פי הוראת הרבי והסכמתו, הכניס כשותפים לביזנס גם את אחיו ר׳ יוסף ע”ה, ויבלחט”א ר׳ אברהם משה שי׳, וכן את הגיס ר׳ גבריאל גופין שי׳.

לצד השגשוג והצמיחה הגדולה, הרי שבמשך השנים עברו עסקי משפחת דייטש גם משברים לא פשוטים. אחד מהם היה בחודש תשרי תש”מ כאשר שרפה פרצה במחסן הבדים וכילתה את כולו על הסחורה העצומה שבתוכו. היה זה באחת השעות הקטנות של הלילה. במחסן היו באותה שעה שני עובדים גויים שהועסקו במקום. אחד מהם ניסה לברוח דרך החלון, אבל החלון היה סגור והעובד האומלל מצא את מותו מחנק כתוצאה משאיפת עשן. גם חברו לא הצליח להימלט מלשונות האש האימתניות. מכל המחסן הגדול שהכיל אלפי סלילי בד ססגוניים לא נותר אלא מדפים מפויחים וערמות של גלילי בד שרופים ומפויחים.

אם לא די בכך, הרי שחברת הביטוח סירבה לכסות את הנזק בתואנות שונות. הפקידים ניסו להאשים את ר’ זלמן ור’ יוסף דייטש באחריות למות הפועלים, בכך שלא בנו במקום יציאה נוספת למקרה חרום כפי הנדרש. בין לילה נשארה משפחת דייטש על ענפיה השונים, נקיה ממקור פרנסתה. בנוסף לכך, כעת נאלצו לעמוד בפני בעיות חמורות עם החוק. התובע המחוזי היה אדם קשוח. ר’ זלמן ור’ יוסף נלקחו בו ביום באזיקים אל בית המשפט. בעיתונים נכתב באותיות גדולות ושחורות שהיתה זו אחת השריפות הגדולות בהיסטוריה של העיר.

לא היה זמן כדי לשקוע בדכדוך או בייאוש. לא איש כמו ר’ זלמן דייטש ירים ידיים נוכח המצב. פרנסתם של אנשים רבים מדי הייתה תלויה ביכולת שלו להתאושש ולבנות מחדש את המחסן. הוא ידע שצריך להתחיל הכול מההתחלה, ואם כך - הוא יעשה זאת. הלוואות חדשות גויסו מפה ומשם; עד מהרה אותר מחסן חלופי, אמנם קטן יותר, שממנו ניתן היה להתחיל את העסק מנקודת ההתחלה הראשונית.

לפניהם עמדו עוד חודשים ארוכים של דיונים משפטיים, הן מול חברת הביטוח והן במישור הפלילי - האחריות למותם של הפועלים.

מובן מאליו כי ר’ זלמן ושותפיו הודיעו לרבי על השריפה הנוראה. התשובה הייתה ברורה ומעודדת: “ויהי רצון שיקויים בהם מאמר קדושי עליון המפורסם, ויבשוו טוב, אזכיר על הציון”.

בעוד המאבקים המשפטיים בחברת הביטוח נמשכים, אתא ובא חג שמחת תורה. יום זה הוא היום המיוחד והשמח ביותר בחצרו של הרבי - כאשר הרבי עצמו עומד ומנצח בכל עוז על גלי השמחה ששוטפים את הקהל מקצה לקצה. זה יום שבו אפשר לפעול רבות. עם שלהי היום, נכנס הרבי כדרכו בקודש להתוועדות לכבודו של יום. במהלך ההתוועדות דיבר הרבי על מצוות הצדקה, והציע שכל אחד מהמשתתפים יתכוון לתת “נתינה גדולה” ובלב שלם. עוד הוסיף הרבי והתנה, כי יש להחליט על הנתינה בזמן ההתוועדות דווקא.

לחסידים יש ‘חוש ריח’ והם הבינו כי לא בכדי אומר זאת הרבי, אין זאת אלא שעת רצון להשיג ולפעול גדולות ונצורות. ר’ זלמן חסיד נאמן וצייתן, לא היה צריך סגולות נפלאות; די לו בכך שהרבי מבקש והוא נענה. בו במקום החליט לתת סכום גדול לצדקה. דא עקא, רק לפני שבוע וחצי ליחכו לשונות האש את כל נכסיו ולא הותירו אחריהם ולא כלום. לא היה ברשותו סכום כסף כלשהו עבור מתת צדקה.

לא חסיד כר’ זלמן דייטש יתחשב ב”פכים קטנים” כאלה. מיד לאחר שמחת תורה אסף כספים מכל מקור אפשרי. הוא משכן מחדש את ביתו תמורת הלוואה ראויה לשמה. בנוסף לכך השיג עוד הלוואות מכאן ומשם, ולאחר מכן הכניס למזכירות סכום עתק בסך מאתיים וחמישים אלף דולר, הסכום שהחליט עליו בזמן ההתוועדות. היה זה סכום עצום שניתן במזומן.

במילים פשוטות וחסרות יומרה צירף ר’ זלמן לסכום הענק גם מילים אחדות: “בהמשך לשיחת קודש דשמחת תורה הננו” - כאן מונה ר’ זלמן את שמו, שם אמו, ושמות בני משפחתו השותפים לעסק ושם אמותיהם - “מצרפים בזה הסכום בתור התחלה”.

כעבור שעות אחדות צלצל הטלפון בביתו של ר’ זלמן ומעבר לקו היה מזכירו של הרבי הרב יהודה לייב גרונר. “הרבי מבקש לברר האם ההחלטה על הסכום נעשתה בזמן ההתוועדות ובלב שלם?” לר’ זלמן לא היו ספקות והוא משיב בפה מלא תשובה חיובית. לא היה מאושר ממנו כאשר הרבי הסכים לקבל את הכסף.

ר’ זלמן לא ראה בנתינת הכסף חובה או ציות; הוא ראה זאת כזכות עצומה שנפלה בחלקו!

לר’ זלמן הייתה מסקנה מיוחדת במינה על השריפה ותוצאותיה. “אם הקב”ה שולח לנו ניסיון” אמר לאחיו בנעימה השקולה שלו, “אי אפשר להתנגד לכך ועלינו לקבל זאת באהבה. אבל אם אפשר לתת צדקה כדי להמתיק את הדין וכדי ששוב לא יחזור האסון - כדאי הדבר מאד. אבל את מה שעברנו, עלינו לקבל באהבה וללמוד מהניסיון”.

בנחישות ובעקביות המשיך ר’ זלמן לבנות מחדש את העסק. אט אט חזרו העסקים לפרוח ולהתבסס מחדש. לא היה תחליף לשם הטוב שרכש ברבות השנים בקרב הסוחרים.

בד בבד נשכר עורך הדין רפופורט כדי לטפל בבעיות המשפטיות ולהגן על הנאשמים. המשפט הסתיים בזיכויים של האחים דייטש.

חסיד ואיש עסקים

העסקים הלכו והתפשטו גם מחוץ לניו יורק. באחת מנסיעותיו לניגריה שבאפריקה פגש ר’ זלמן במטוס שר חבר בממשלה הניגרית והוא השכיל לרקום עמו קשר טוב. למותר לציין שהקשר האישי נתן דחיפה רבה לעסקיו. כשהיה מגיע למקום, היו הניגרים עורכים לכבודו קבלת פנים מפוארת, מלבישים אותו בתלבושת המסורתית שלהם ועונדים עליו תכשיטים
שונים, ובסופו של עניין היה חוזר לניו יורק כשבכיסו רווחים נאים והגונים.

ר’ זלמן יותר משהיה סוחר, היה חסיד, והוא ביקש לנצל את ההזדמנות להפצת המעיינות. הוא הפנה שאלה לרבי: “האם להדפיס את ספר התניא קדישא במקום נידח כמו ניגריה?” תשובתו של הרבי הייתה ברורה: “אפילו אם ישנו יהודי אחד בלבד במקום, כדאי הוא שידפיסו עבורו את התניא”. ר’ זלמן לא היסס. על אף קשיים לוגיסטיים רבים שנערמו באותה מדינה נחשלת, הצליח להשיג ציוד הדפסה מתאים.

ואכן, בשנת תשל”ט, הודפסה בניגריה מהדורה מספר 127 של ספר התניא. לא היה מאושר ממנו להכניס עותק ראשון למזכירות הרבי.

העסקים בניגריה נמשכו שנים מספר, עד שאחד מאנשי הקשר הניגרים החליט לגרוף רווח קל. הוא אסף מקדמות מכל הסוחרים שעבד אתם ונעלם כשסכום הכסף בכיסו. סוחרים רבים הפסידו ממון רב באותו תרגיל “עוקץ” - ור’ זלמן בתוכם. מאותו היום נאלץ ר’ זלמן לנתק את קשריו המסחריים בניגריה.

כחסיד ידע ר’ זלמן שהכול נעשה בהשגחה פרטית וכי אין רע יורד מלמעלה. חלפו עוד כמה שנים עד שנוכח בכך. בחורף תשד”מ התחוללה מהפכה במדינה והשליט שאגארי הודח מהשלטון. שערי המדינה נסגרו למסחר מבחוץ, וכל סוחר שכבר השקיע שם כסף סבל הפסדים עצומים. בהשוואה להפסדים אלו, היה ההפסד שהפסיד ר’ זלמן על ידי הנוכל הניגרי, קטן יחסית ופחות משמעותי. או אז הסתבר לו כי אותו גנב עלוב לא היה אלא שליח משמים כדי להציל אותו מהפסדים רבים וכבדים שעה שהופסק המסחר.

וכמו תמיד - בפיו של ר’ זלמן שיר שבח והלל לה’ שהציל אותו ממשבר גדול יותר.

איש ה׳מבצעים׳

עם היותו איש עסקים שהיה טרוד רוב יומו בעסקיו - מכל מקום מצא ר’ זלמן יודא ע”ה כוחות וזמן להקדיש מדי יום ביומו ללימוד תורתו של הרבי בעיון ובשקידה מתמדת. כך גם בעניני ‘מבצעים’ - הוא עצמו יצא לפעילות רחבה במגוון ה’מבצעים’, הן בחגי ישראל ומועדיו (ראה מסגרת) והן במבצעים השונים ששעתם תמיד יפה.

גם אנשים שלא זכו לצאת בשליחות מנהיג הדור ונביאו להפיץ תורה ויהדות ולהכין את העולם לגאולה, ראויים הם לשאת עיניים אל דמותו הנאצלת של ר’ זלמן דייטש וללמוד כי למרות סדר יומו העמוס והצפוף, מצא ר’ זלמן את הזמן לצאת ולעסוק במבצעי הרבי בגופו ובנפשו, ולא הסתפק בתרומת ידו. הוא הראה דוגמה אישית במסירת שיעורי תורה, במבצע תפילין ובמבצע מזוזה ובשאר מבצעי הקודש. ואם הוא על שלל עסקיו ושנים עשר ילדיו עושה כן, הרי שכל אחד מחויב ומצווה להתמסר לקריאות הקודש של הרבי, להיות נכונים לזכך את העולם בעשרת ה’מבצעים’ ולפעול להכנתו לקראת הגאולה הקרובה.

ובחנוני נא בזאת

במשך כל חייו נתנו זלמן, אחיו וגיסו צדקה ברוחב לב. ועם זאת, מדי פעם בפעם היה ר’ זלמן מוסיף צדקה באופן יוצא מן הכלל. העובדה שלא תמיד היו לו ‘מזומנים’ זמינים, מעולם לא עצרה אותו. אם היה צריך, הוא אף היה לווה מאחרים על מנת שיוכל להמשיך לתת ולהעניק. לפעמים אפילו היה ממשכן חלק מרכושו כדי להשיג משאבים נוספים לצדקה.

בשנת תשס”ה עבר העסק של משפחת דייטש טלטלות לא פשוטות. הייתה זו תקופה קשה ביותר בשל מדיניות כלכלית כושלת בארה”ב. השוק הכללי התערער, כשהוא סוחף אחריו בעלי עסקים רבים, והעסק של משפחת דייטש בתוכם.

אם לא די בכך, הרי שבאותה תקופה נפל האח-השותף ר’ יוסף למשכב שממנו לא קם עוד. ניהול הביזנס בלעדיו הפך למסובך ומאתגר יותר, ורווחי פחות.

דווקא אז, כשר’ זלמן רצה לתת לצדקה כספים שהבטיח בעבר, לא היה ברשותו כסף זמין. ר’ זלמן זכר היטב את “ובחנוני נא בזאת” והאמין בכל לבו בהבטחת ה’ ובישועתו. הוא היה משוכנע שאם ה’כלי’ ייעשה והצדקה תינתן, ה’ ישלם בכפל כפליים. כפל זה, כה קיווה, יכלול בתוכו, חוץ מהישועה הכספית, גם ישועה לאחיו החולה. את ה’כלי’ הזה היה זלמן נחוש לעשות גם באופן של “שטות דקדושה”.

דא עקא, שבתקופה כלכלית כה קשה ומתוחה, אף בנק לא הסכים לאשר הלוואה בסכום כל כך לא מתקבל על הדעת. אולם לא איש כר’ זלמן יתרגש ממגבלות כאלו. הוא פנה למספר בנקים שעבדו אתו בעבר, והציע להם למשכן בנין גדול שהיה ברשותו. את הכסף שיקבל תמורתו, כך קיווה, יתן לענייני הצדקה שביקש לסייע להם. למרות שמנהלי הבנקים הכירו אותו היטב כמו גם את שמו הטוב בעסקים לאורך השנים, אלו השיבו בשלילה לבקשת ההלוואה. אף אחד מהם לא העז לקחת על עצמו את הסיכון. ר’ זלמן יצא מאוכזב, בנק אחר בנק, לאחר שהשיבו פניו ריקם.

אף על פי כן, ר’ זלמן לא ויתר. לאחר חודשים של מאמצים, מצא פתרון בדמותו של עורך דין לא-יהודי, דונלד קמפבל שמו, מן העיר ביון שבניו-ג’רסי. ההיכרות בין השניים החלה שש שנים מוקדם יותר. מר קמפבל היה נוצרי מאמין, וככזה הצליח להבין את “הכוונה הדתית” של ר’ זלמן. הוא הכיר בינו לבין בנקאי מקומי. זה נעתר לבסוף לאשר את ההלוואה לא לפני שהציב שורה של תנאים קשים במיוחד: התנאי הראשון היה שעל ר’ זלמן לשעבד
לא רק את הבנין שהציע, אלא גם את כל נכסיו האחרים עד שהבנק יקבל את כל כספו בחזרה. היה זה תנאי קשה ביותר ששום איש עסקים שפוי לא היה מסכים לו, במיוחד לא במצב הפיננסי הגרוע.

התנאי השני היה שעל ר’ זלמן להציג תכנית מפורטת ביותר המסבירה כיצד הוא מתכנן לגייס את סכום ההלוואה בחזרה. התכנית הייתה צריכה לשכנע את הבנק שישנם סיכויים מזהירים לעסק לעלות ולפרוח חזרה.

ר’ זלמן טרח והכין תשובות לכל השאלות. כיוון שכבר היה בעל ניסיון בשטח הנדל”ן, הבטיח להעמיק את מעורבותו בשוק זה כדי להגביר את הרווחים.

ההלוואה הפכה לשרירה וקיימת, ור’ זלמן קיבל את כספו המובטח לאחר שהתחייב לעמוד בכל התנאים הקשים.

עתה יצא “לחלק מתנות”. הוא פיזר סכומים גדולים לענייני צדקה שונים, אלא שבפעם הזו הקפיד לתת רק למוסדות שלא היה להם שום קשר עם בני משפחתו, גם לא לבתי חב”ד הרבים שהקימו בניו. אף על פי שהיה תומך קבוע ונדיב-לב בילדיו ובמוסדותיהם, בפעם המיוחדת הזו נראה היה שהוא רצה שצדקה זו תהיה חפה מכל נגיעה אישית. ה”שטות דקדושה” היתה צריכה להיות “שטות” בכל מאת האחוזים.

עתה הגיע הזמן לקיים את ההבטחה לבנק, ולהיכנס לעסקי הנדל״ן, להגברת רווחי החברה.

חברותו של ר’ זלמן עם דונלד קמפבל, היתה עכשיו גם כלי לישועה. כחצי שנה לאחר ההלוואה מהבנק, צלצל עורך הדין

הוא פיזר סכומים גדולים לענייני צדקה שונים, אלא שבפעם הזו הקפיד לתת רק למוסדות שלא היה להם שום קשר עם בני משפחתו, גם לא לבתי חב”ד הרבים שהקימו בניו. אף על פי שהיה תומך קבוע ונדיב-לב בילדיו ובמוסדותיהם, בפעם המיוחדת הזו נראה היה שהוא רצה שצדקה זו תהיה חפה מכל נגיעה אישית.

לר’ זלמן, ובפיו הצעה: בנין גדול שיצא לאחרונה לשוק בנוארק שבניו ג’רסי. המחיר מצוין וההשקעה נראית בטוחה.

“המחיר המצוין” התברר כסכום האסטרונומי של כמה מיליוני דולרים. כדי לממש את העסקה שאכן נראתה מבטיחה, על ר’ זלמן היה להשיג מיליון דולר במזומנים בתור מקדמה.

ר’ זלמן, אחיו וגיסו ר’ גבריאל שוב מצאו עצמם מחזרים אצל הבנקאים השונים, אך גם הפעם אלה השיבו את פניהם ריקם. לאחר שמשכנו את מה שנותר היה למשכן, ולאחר ששקעו עד צווארם בחובות חדשים, יצאה גם עסקה זו לפועל.

לא חלפו חודשים רבים, והבניין התברר כקשה לניהול. היו שם דירות פנויות רבות שלא הניבו הכנסה, וגם הדיירים שכבר התגוררו שם היו אנשים לא קלים. אבל ר’ זלמן, כדרכו, נכנס לעניין בכל מרצו. על אף שכבר לא היה צעיר, נסע רבות לאזור כדי להציע לאנשים לשכור אצלו דירות ולעורר התעניינות. חוץ מסוכני מכירות שהעסיק, עסק הוא עצמו בעניין. הוא הדפיס פליירים המתארים את הכדאיות שבהשכרת הדירות, הסתובב רבות ברחובות האזור ושוחח בעצמו עם אנשים כדי ליצור שמועות חיוביות.

אט אט החלו לראות תוצאות מבורכות וההשקעה החלה להניב פרי.

אך לרוע המזל, כשנתיים לאחר קניית הבניין, נפטרו שני האחים ר’ יוסף ור’ זלמן דייטש בהפרש של שבוע. גיסם, ר’ גבריאל גופין שיבדלח”א, הגיע להחלטה למכור את הבנין. למרות שהמקום הניב הכנסה יפה, היה קשה מאד לנהל אותו מרחוק, שכן הוא דרש תחזוקה מתמדת.

מיד לאחר שהוציאו את הבנין לשוק, קיבלו הצעה של כמה מיליוני דולרים תמורתו. לאחר חישוב מהיר התברר שהסכום שנתן ר’ זלמן לצדקה, הכפיל את עצמו בתוך שנתיים וחצי בלבד. לאחר ששלמו לבנק את יתרת ההלוואה, עדיין נשאר רווח גדול בידי בני המשפחה…

“ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקיתי לכם ברכה עד בלי די” וה”עשר כדי שתתעשר” התקיימו כאן במלואם.

כזה היה ר’ זלמן, בטל מוחלט לרצונותיו של הרבי, וכל מטרותיו לא היו אלא רצונותיו של הרבי ולא כרווח אישי שלו. רק מכוח זה יכול היה לאזור תעצומות נפש כה רבות ולהעניק לצדקה סכומים אדירים שכאלו בלי להניד עפעף, בידיעה שהכסף אינו שלו, וכי ניהול העולם הוא רק בידי הקב”ה.

חיים של גאולה

אם בכל ה’מבצעים’ הקדושים של הרבי נחלץ ר’ זלמן חושים כדי להגשימם ולממשם, הרי שאת נושא הגאולה הוא חי בכל לבו ונשמתו. באחת השנים, לקראת כינוס השלוחים העולמי, שבניו ומשפחתו הענפה היו חלק ממשפחת השלוחים - פרסם קריאה מקירות לבו. מכל שורה עולה ומבצבצת כמיהתו העצומה לגאולה - מחד גיסא, ואכזבתו כשחולפת עוד תקופה ועדיין לא ארעה ההתגלות - מאידך גיסא.

וכך כתב בתמצית דם לבו: “חונכנו כחסידי הרבי בדור השביעי, אשר תפקיד דורנו הוא הבאת הגאולה בפועל ממש. והעיקר - הרי שאיפתו של הרבי היא: ביאת משיח צדקנו.

“בכל שנה מחדש, כאשר מתכוננים לכינוס השלוחים, הנני מתפלל ומקווה, ובוודאי זוהי הרגשתו של כל אחד ואחד מהשלוחים והחסידים, שבסיום הכינוס נתראה כבר עם הרבי מלך המשיח ונזכה להתגלותו השלימה. כל התוכניות והסדנאות מטרתן העיקרית אחת היא: להתוות ולחפש את הדרכים, איך לזרז את ביאת המשיח, עד להתגלותו בפועל ממש”.

וכאן ממשיך ר’ זלמן ובאופן נדיר חושף צפונות מתהומות לבו: “אך עם תום הכינוס, ביום בו השלוחים חוזרים איש איש למקומו, ועדיין לא זכינו להתגלות - אני חש שהחמצנו הזדמנות אדירה. זוהי תחושה של כאב איום ונורא, תחושה של נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אני יושב בביתי לבד, אחרי שנפרדתי מבני משפחתי וידידיי השלוחים, ומתבונן איך זה קורה שוב שעוברת עוד שנה, והחמצנו את העיקר ולא השגנו עדיין את התוצאה הסופית של הכינוס - ביאת משיח צדקנו! איך זה קרה שישבו ביחד אלפי שלוחים, למדו ושוחחו, אכלו ורקדו, אבל את העיקר - ביאת משיח כפשוטו - לא פעלו?!”

ואכן, בכל פעם שנזדמן מפגש בו ישבו כמה שלוחים ביחד, היה ר’ זלמן מסביר וחוזר ומסביר, כי כל מטרת היציאה לשליחות היא זירוז הגאולה והבאת משיח צדקנו.

גם בסעודות השבת דאג ר’ זלמן תמיד לקשר כל דבר תורה שנאמר לעניין הקשור לגאולה ומשיח, ואף זירז את בניו לנסות לעשות אותו הדבר.

משפחת דייטש, ביוזמת ר’ זלמן, תמכה במימון הספר “ימות המשיח” שיצא לאור על ידי צעירי אגודת חב”ד שבאה”ק, בלשון הקודש ובאנגלית, באלפי עותקים. הספר עוסק בהסברת נושאי הגאולה בהיבטים שונים במטרה לגרום ליהודים ללמוד את עניני גאולה ומשיח, כפי שהציע הרבי וביקש.

אמונתו של ר’ זלמן במשיח ובגאולה לא פגה כהוא זה לאחר אירוע הבריאותי שארע ביום כ”ז באדר ראשון תשנ”ב, אז פסקו השיחות הקדושות. להיפך, חסידים הצביעו על עובדה זו כעוד סימן מובהק בדרך להתגלותו של הרבי. כמה חודשים לאחר מכן, בתחילת תשנ”ג הרבי אף החל לצאת אל הציבור במפרסת המיוחדת שבנו לשם כך ולעודד את שירת “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”. עבור ר’ זלמן הייתה זו פסגה של אמונה טהורה ברבי כמלך המשיח.

“מה יהיה עכשיו?!”, שאלו אחיו ר’ אברהם משה לאחר ג’ תמוז תשנ”ד - שאלה קשה מכל, שאלה שמיצתה את תהומות היגון והכאב גם יחד.

אך ר’ זלמן נטוע עמוק בשורשי אמונה שגם רוחות שאינן מצויות לא יכולות לה, ועם כל הכאב הנורא, השיב ללא היסוס: עכשיו צריכים להתחיל לחזק את האמונה ביתר שאת.

ואכן, כשהחל לצאת לאור שבועון “בית משיח” שנטל על עצמו משימה זו בדיוק - לא לתת לנושא הגאולה לרדת מסדר היום. ר’ זלמן שנושא פרסום משיח בער בעצמותיו וחשש מכך שהנושא ידעך במשך הזמן, ראה בכך חובה קדושה לעודד את השבועון שעמד חלוץ בראש המערכה ולא נתן לנושא להישכח. הוא לא הכיר שיקולים צדדיים - רק זאת ידע: צריך לעשות הכול כדי שנושא משיח ימשיך להדהד שבוע אחר שבוע בקול גדול ובגאון. הוא היה מחברי הוועד הגשמי של העיתון. בעצותיו המועילות הצליח להצעיד את העיתון על דרך המלך, ובתרומותיו הנכבדות סייע לעיתון במשך השנים.

ר’ זלמן אף היה שותף לפעילויות רבות שנעשו על ידי “מרכז חב”ד העולמי לקבלת פני משיח”, פעולות שנעשו על מנת שלא לתת להרגל והשגרה להאפיל על רגש הציפייה לגאולה. תמיד הביע מחדש את התפעמותו נוכח גילוי האמונה והבטחון של אלפי החסידים שהביעו את אמונתם היוקדת.

אם אפשר למצות את מסכת התקשרותו לרבי, ניתן לסכם זאת בסיפור, אחד מני רבים: בהיותו יושב תחכמוני בישיבה, בחור שלא הייתה לו משלו כל מקור פרנסה, היה נותן לרבי דמי ‘מעמד’ חודשיים בסכום של 20 דולר. באותם ימים סכום זה נחשב לסכום נכבד בהחלט, ובוודאי בקרב בחורים. כששאלו אותו לפשר הדבר, לא הבין את השאלה: “אני אוהב את הרבי, והכסף הזה מיועד לרבי”, אמר בפשטות ובכך סיכם את תמצית הקשר שלו עם הרבי - אהבת בן את אביו.

אין ספק שדמותו המיוחדת של הרה”ח ר’ זלמן יודא דייטש ע”ה הותירה רושם עז על מכריו כמו גם על יהודים רבים שלא ידעו עד כמה נפשו רחבה וגדולה. בערב ראש חודש מנחם אב תשס”ו נפטר ר’ זלמן בדמי ימיו והוא בן חמישים ותשע שנים בלבד, למגינת לב משפחתו הענפה, ידידיו, מכריו ואלפים שנהנו ממנו וקיבלו משפעת לבו הטוב.