מאת: זלמן צרפתי סיפורו של החייל היוגוסלבי היה זה זמן קצר לפני חג הפסח, שנת תשס”ב

מאת: זלמן צרפתי

סיפורו של החייל היוגוסלבי

היה זה זמן קצר לפני חג הפסח, שנת תשס”ב. קיימנו באחד היישובים הדתיים בארץ ישראל שבת התרמה לארגון. נציג מטעמינו התארח בשבת בקהילה וסיפר על הפעילות שלנו ועל סכומי הכסף הגדולים הנדרשים לארגון הבריתות, וביקש מהתושבים להשתתף בהוצאות הגדולות.

במוצאי שבת הגיעו המתפללים לבית הכנסת לפגוש את נציג הארגון ולמסור את תרומתם איש כפי נדבת ליבו, ביניהם הרב האזורי שהתרשם במיוחד והחליט לחתום על הוראת קבע. “אני רוצה לקנות ‘מניה’ בארגון”, אמר.

למחרת בשעת ערב מאוחרת, אני מקבל טלפון מאותו רב ומבקש עזרה בארגון ברית מילה עבור צעיר יהודי מיוגוסלביה. הוא סיפר שביקר הערב באחד הישובים שתחת אחריותו לסדר עניינים הקשורים לחג הפסח ולהביא מצות שמורות למספר תושבים ולליל הסדר המרכזי שנערך בישוב. כאשר יצא מביתו לכיוון החנייה של היישוב, הגיח לפתע מאחד השבילים החשוכים בחור צעיר, גבוה וחסון, והחל ללכת לצדו. הוא חשש מעט, אולם כעבור זמן קצר של הליכה משותפת, פנה אליו הצעיר הזר ושאל באנגלית: “ראביי, אולי תוכל לעזור לי”?

הרב ענה שהוא אינו מתגורר בישוב, אבל ישמח לעזור במה שיוכל. “זה עניין דתי”, אמר הבחור וניסה להביע את עצמו, אך לא הצליח למצוא את המילים המתאימות לבטא את מבוקשו.

מבטאו הסגיר שהוא אינו יליד הארץ, הרב שהיה עדיין תחת הרושם של הסיפורים ששמע בשבת, שאל את הצעיר בעדינות אולי הוא מתכוון לעזרה בעריכת ברית מילה. “כן”, אישר הצעיר כשהוא תמה כיצד הצליח הרב לנחש את מבוקשו.

הרב ביקש מהצעיר להתלוות אליו לרכב, והוא סיפר ששמו יעקב מרוויצה ושהגיע לאחרונה מיוגוסלביה להתנדב ביישוב. לדבריו, רבה הראשי של יוגוסלביה מכיר אותו, ויכול להעיד על יהדותו.

השניים טלפנו אלי מהמכונית, וכשהרב נקב בשמו של רבה של יוגוסלביה כמי שמכיר את הבחור נדהמתי מההשגחה הפרטית, מפי שבדיוק סיימתי אתו עכשיו שיחת טלפון בה דיברנו על ארגון בריתות במדינה.

הרב קישר בינינו, ערכנו בירור יהדות כנדרש, וקבענו את הברית עוד באותו שבוע. בשבת הבאה, סיפר הרב לקהילתו על ההשגחה הפרטית שחווה בתחילת השבוע. כשסיים, קם אחד התושבים וסיפר שהוא עובד כנהג בברית יוסף יצחק, וביום שלישי האחרון הוא זה שהסיע את הצעיר היוגוסלבי לברית המילה. “אתה יכול להיות רגוע”, חייך הנהג, “הוא עבר את הברית בהצלחה, והחזרתי אותו ליישובו”.

שלש שנים לאחר מכן, פורסם בתקשורת על אירוע טראגי בו עלה נגמ”ש צבאי עם שישה חיילים על מטען חבלה רב–עצמה במהלך מבצע הריסת מחרטות בשכונת זייתון שבדרום רצועת עזה. היה זה אירוע קשה במיוחד, שכן מעוצמת ההדף לא נשאר כמעט זכר להרוגים, ובמשך שעות ארוכות עמלו חיילי צה”ל לאסוף את חלקי הגופות על מנת להביאם לקבר ישראל.

כמו שאר אזרחי המדינה, שמע גם הרב בכלי התקשורת על האירוע הקשה שכונה ‘אסון הנגמ”ש’. לאחר כמה שעות, כאשר פורסמו שמות ההרוגים, התברר שבין ההרוגים היה גם הצעיר היוגוסלבי יעקב מרוויצה הי”ד.

הרב התקשר אלי שוב וסיפר לי שיעקב נהרג, אז גם נודע לנו סיפורו של יעקב. הוא נולד בשנת תשל”ט ביוגוסלביה וגדל בעיר נוביסד. עם סיום המלחמה ביוגוסלביה, עזב את הצבא היוגוסלבי, שם שירת ביחידה מובחרת, והחליט להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. בחורף תשס”ב הגיע יעקב לבדו לארץ ישראל ולאחר כחצי שנה התגייס לצה”ל כחייל בודד. הוא שאף להשתמש בידע שלו על מנת להציל את היהודים מהמחבלים הערבים, ולשם כך התעקש להתגייס ליחידה קרבית בצה”ל, אך בגיל 26 נהרג יעקב עם חמשת חבריו והובא לקבר ישראל כדת וכדין. לבקשת אימו נקבר יעקב בבית הקברות היהודי שבעיר נוביסד ביוגוסלביה, כשהוא מהול כיהודי שלם.

ברית מילה לרב האזורי

זמן מה לאחר מכן, נפגשתי עם הרב בהשגחה פרטית בפלורידה. הגענו שנינו לאותו מקום לגיוס כספים וכמובן ששוחחנו על סיפורו של יעקב הי”ד. תוך כדי שיחה, הגענו איכשהו לנושא הבריתות בקיבוצים. סיפרתי שרבים מבני הקיבוצים נימולו על ידי רופאים שאינם שומרי תורה ומצוות, ודבר זה כשלעצמו מהווה בעיה. מה גם שרבים מרופאים אלו אינם מלים לפי כללי ההלכה, ופעמים רבות גם לאחר הברית התינוק נותר ערל בהגדרה ההלכתית.

תוך כדי שיחה אני מבחין במשהו שעובר על הרב. לאחר כמה דקות הוא מספר לי שהוא עצמו נולד בקיבוץ וחזר בתשובה בצעירותו. הוא גם נזכר שכאשר שאל פעם את אימו אודות ברית המילה שלו, היא סיפרה שכלל לא תכננו לערוך לו ברית מילה, אולם רופא שהגיע לבדוק את התינוקות שנולדו בקיבוץ הציע להוריו לערוך את הברית, והם הסכימו. כעת, חשש שאולי גם אצלו יש בעיה.

ואכן, בבדיקה הסתבר כי הרופא ביצע בתינוק חיתוך קל ומבחינה הלכתית לא הייתה ב’מילה’ זו כל מצווה. מאז ועד היום נותר היה הרב ערל מבלי ידיעתו.

הרב היה בהלם. הוא חי בעולם כחמישים שנה, מהם כמה עשרות שנים כיהודי חרדי, שדואג לזכות יהודים אחרי במצוות, והנה הוא מגלה שאיננו מהול כהלכה. הוא היה מבולבל לחלוטין. “מיד כשאגיע לארץ ישראל אתקן את העניין”, הוא אמר לי.

הבהרתי לו שבכל רגע שחולף, חל עליו איסור כרת. הוא אמר לי שבערב יש לו טיסה לניו יורק שם הוא אמור להיפגש עם כמה גבירים גדולים כדי לקדם פרויקט גדול בארץ ישראל בתחום הפצת היהדות. אמרתי לו שכעת הוא בעצמו הפרויקט. הפעלנו מיד את הקשרים שהיו לנו שם ותוך כמה שעות תיקנו את מה שהיה דרוש תיקון כבר חמישים שנה. היה לו קצת לחוץ באותו יום, אבל בערב הוא כבר היה במטוס בדרכו לניו יורק כשהוא מהול והפעם כדת וכדין.

המלחמה שהוכרעה לאחר שבעים שנה

הרב מנחם מענדל טייכמן, כיום שליח הרבי לדוברי רוסית בנתניה, שימש שנים רבות כשליח בהאדיטש, שם זכה לערוך ברית מילה ליהודים רבים בגלילות האדיטש. הברית הראשונה שערך באזור ליהודי בן שבעים מהעיר סומי שבאוקראינה היוותה סגירת מעגל כפולה.

כשנולד, כך סיפר, התחוללה מלחמה של ממש במשפחה. סבו נלחם כדי להכניס את הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו, ואילו אמו שהייתה חברה במפלגה הקומוניסטית, נלחמה בכל כוחה שלא למול את בנה רח”ל.

שבעים שנה בדיוק לאחר מכן, ניצח הסב את הקומוניזם ונכדו זכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. הברית נערכה בסמיכות ממש לציון רבנו הזקן בוצעה על ידי המוהל הרב יעקב גייסנוביץ’, ונקרא שמו בישראל על שם סבו - ברוך.

את הברכות בברית המילה ביקש הנימול לברך על גביע כסף עתיק שמסר לשלוחים. הוא סיפר שהגביע היה שייך לבית הכנסת של סומי, בשנות השואה התגלגל הגביע לידי סבו ששמר עליו כעל אוצר יקר וחלם כל ימיו שיום אחד ישוב הגביע לבית הכנסת שחדל לתפקד בשנים האיומות של השלטון הקומוניסטי. בערוב ימיו, כשהיה הסבא על ערש דווי, העביר את הגביע לנכדו ואמר לו: “שמור את הגביע אצלך. יבוא היום ותדע למי להעביר את הגביע.

לאחר הברית, אמר היהודי הנימול לרב טייכמן שהוא חש שאותו יום עליו דיבר הסב לפני למעלה מארבעים שנה הגיע והוא האדם אליו הגביע צריך לעבור.

קיבל הרב טייכמן את הגביע מידי אותו יהודי ומיהר להעבירו לידידו השליח ורבה של סומי הרב יחיאל שלמה הלוי לויטנסקי, אשר החזירו למקומו הטבעי, בבית הכנסת הגדול של סומי. כך שב הגביע למקום שממנו הוצא שמונים שנה קודם לכן וסגר את המעגל.

ברית בהימלאיה

יום אחד מתקשרת אלי גברת המציגה את עצמה כמזכירתו של נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון. היא מספרת כי בתה וחתנה נסעו לפני שנים לטיול במזרח והחליטו להשתקע בכפר נידח בהרי ההימליה. לפני מספר ימים ילדה ביתה את בנה הבכור. ההורים מבחינתם כבר וויתרו מראש על אפשרות לקיים ברית מילה ב’חור’ שכזה, אך היא, הסבתא, מנסה לשכנע אותם שלא להרים ידיים ושאלה האם נוכל לסייע להם.

זה היה סיפור לא פשוט. מבחינת המוהל שייקח על עצמו את הפרויקט, משמעות הדבר הייתה - עריכת בדיקות רפואיות וקבלת חיסונים נגד מחלות שונות ומשונות שקיימות עדיין בהודו הפרימיטיבית, השגת ויזה להודו, טיסה ארוכה בת שלושים שעות הכוללת תחנה בשוויץ, ומשם טיסה נוספת לניו דלהי. ומשם מסע ארוך, כארבע עשרה שעות ברכב, לדרמסאלה, ולאחריו - מסע ארוך ברגל בהרי ההימלאיה.

הבקשה הועברה לטיפולו של הרב ישי דהן, אחד המוהלים הוותיקים של הארגון, הנחשב מומחה של ממש והלה נרתם למשימה.

זמן קצר לפני הטיסה, קיבל המוהל לפתע הודעה שבנו, תינוק בן מספר ימים, אושפז בדחיפות בבית הרפואה במחלקת טיפול נמרץ, לאחר אירוע רפואי פתאומי. הרב דהן היה נסער משטף האירועים והתקשר אלי להודיע לי שהנסיעה מבוטלת. “הבן שלי, תינוק שרק נולד, מאושפז בטיפול נמרץ. אשתי, אחותה ואני מחליפים משמרות לטפל בילד”, סיפר בצער. 

חשתי במצב מורכב במיוחד. מחד הבנתי לליבו של הרב דהן שהכרתי כמוהל בעל מסירות נפש מיוחדת, ואיני יכול לדרוש ממנו לעזוב את בנו הפעוט במצב הזה. מצד שני עמד תינוק יהודי בקצה העולם שעלול לגדול ללא ברית מילה, והרב דהן הוא היחיד שיוכל במצב הנתון לבצע אותה בזמנה וכהלכתה.

החלטתי לנסוע אליו הביתה. בדרך נזכרתי בסיפור ששמעתי פעם על בחור צעיר שניחן בכישרונות מיוחדים הגיע ללמוד בישיבה של רבי חיים מוולוז’ין. מידי יום היה יושב במשך שש עשרה שעות ולומד תורה. באחד הימים הוא קיבל מכתב מאמו, בו היא מבקשת ממנו לשוב הביתה, מכיוון שאביו חולה ואין מי שיפרנס את המשפחה. עם המכתב בידו, ניגש הבחור אל ראש הישיבה וביקש את רשותו לשוב הביתה. הרהר ראש הישיבה מספר רגעים, ולבסוף אמר: “אם לעצתי תשמע, שוב ללימודך” שמע התלמיד אל דברי רבו וחזר ללמוד. כעבור זמן מה הגיע מכתב נוסף מהאם, ובו שוב ביקשה שישוב הבייתה. בצר לו ניגש הבחור שוב אל ראש הישיבה. תשובתו של רבי חיים הייתה זהה לקודמתה. שוב מילא הבחור את ציווי רבו ושב אל לימודו. גם משהגיעו מכתבים נוספים ברוח זו, לא זז הרב מעמדתו והבחור נשאר בישיבה והתעלה בלימוד וכעבור שנים רבות היה הבחור לאחד מגדולי הדור. טרם פטירתו של ראש הישיבה, הוא קרא לבחור וגילה לו כי כל המאורעות שאירעו היו ניסיונות להפסיקו מלימודו. “אני הבנתי כי מדובר במעשה שטן, ומשום כך הוריתי לך להמשיך וללמוד”. אמר ראש הישיבה.

סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו שיעשה כהבנתו. הרב דהן התייעץ עם בני משפחתו והודיע לי כי למרות הכל הוא מקבל על עצמו את המשימה.

הוא ערך במהירות את כל ההכנות לנסיעה וביום המיועד הוא היה בכפר הנידח בהימלאיה וערך שם את הברית לשמחת המשפחות, ההורים והסבתא. מיד לאחר הברית מיהר הרב דהן להתקשר ארצה להתעדכן בשלום בנו, אשתו סיפרה לו בהתרגשות כי לפני כמה רגעים חלה הטבה משמעותית במצבו של הילד, והוחלט לשחררו מטיפול נמרץ. הילד המשיך להבריא בצורה ניסית וכעבור זמן קצר ביותר שוחרר לביתו בריא לגמרי.

התיקון של המכשפה מבאר שבע

לפני שנים פשטה בעיר באר שבע השמועה על אישה עולה מברית המועצות לשעבר המקבלת בביתה אנשים, חוזה עתידות, מחוללת פלאות וכביכול שולטת בכוחות הטבע באמצעות שמות של טומאה וכישוף. היא ניצלה את כוחותיה אלו כדי לסחוף אחרי יהודים תמימים בעודה מטיפה להם בעד הנצרות ומסיתה אותם להעבירם על דתם ודעתם.

אולם הטריגר שגרם למספר אנשים לעלות לביקור אצל המכשפה המסיונרית היה שיחת טלפון שהתקבלה במשרד אחד הארגונים להפצת יהדות בבאר שבע. על הקו הייתה אמה של אותה אישה, ששמעה על מעללי בתה והזדעזעה עד עמקי נשמתה.

הפעילים הנמרצים החליטו לגשת מיד אל המקום ולבדוק במו עיניהם את נכונות הדברים. הם הגיעו אל בית האישה ונוכחו לדעת כי השמועות שהגיעו לאוזניהם נכונות. הם לא הסתירו את מטרת ביקורם והבהירו לאישה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי עליה לחדול על אתר מפעילותה. הם לא הסתפקו בכך אלא אף הזהירו אותה כנהוג בבירת הנגב כי מעשיה אינם חוקיים ואם לא תחדל ממעשיה, יערבו את המשטרה ואולי גם גורמים נוספים. 

האישה, שנוכחה ברצינות כוונותיהם, הביעה את הסכמתה לחדול מפעילותה. לאחר שהבטיחה להם שלא תמשיך במעשיה, שבו הפעילים אל בית הוריה, על מנת להודות לאם על המידע והסיוע. בתוך כך, נכנס בעלה הביתה. הפעילים הופתעו לגלות שהם מכירים משכבר הימים. שכן האיש עובד במשרד הבריאות על גבול ישראל–מצרים במסוף בניצנה, שם נוהגים הפעילים לפעול במסגרת הארגון. הם קיבלו את ידידם בחיבוק חם והתיישבו לשיחת רעים.

ואז, לתדהמת כולם התחילה האישה לצעוק על בעלה לעיני האורחים הנדהמים. “אתה אשם בכל, בגללך כל הירידה של ביתנו, עד הידרדרות לנישואין עם גוי ונפילה לעבודה זרה ולמיסיון, הכל באשמתך!” הטיחה בו בכאב.

שתיקה כבדה נפלה בחלל החדר. האורחים ישבו ושתקו במבוכה והאיש עמד מבויש מול אורחיו, אל מול המתקפה הבלתי צפויה של רעייתו. אולם היא המשיכה והכתה בו ללא רחם: “הכל בגלל ברית המילה, כבר שלושים שנה, עוד מרוסיה, אני מתחננת אליך שתעבור ברית מילה כמו כל היהודים, ואתה מסרב. ואלו התוצאות. אני יודעת בתוך תוכי שזו הסיבה לצרותנו. בת אחת ויחידה יש לנו, וכל חלומנו היה לעלות לארץ הקודש ולחיות בין יהודים. אבל כעת הפסדנו את בתנו היחידה, והכול בגלל שלא עברת ברית מילה!”

שוב השתררה דממה. האורחים ישבו ועיכלו את הדברים. “כיצד זה לא סיפרת לנו עד כה כי אינך נימול?” שאלו בפליאה. “אנו מכירים כבר שנים, אתה מניח אתנו תפילין, ועובדה כה בסיסית לא ידענו?!”

האיש שתק. הוא התרגש מאד וקשה היה לו לעצור בעד רגשותיו. בו במקום יצרו איתי הפעילים קשר וסיפרו לי על המקרה. הודעתי לו מיד שיתכונן, ולמחרת בבוקר, תמתין לו מונית שתוביל אותו אל בית הרפואה, שם יעבור ברית מילה. ואכן, כך היה.

היהודי זכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו, ושב אל ביתו מאושר, כאדם חדש. מאז אותו היום, חיים בני הזוג באושר ובנחת ומודים לה’ יתברך ששלח את שלוחיו להצילם ברגע הנכון. 

המטוס שברח והזר המוזר

הרב ישי דהאן, אחד המוהלים המומחים מוותיקי הארגון, טס פעם למלגה שבספרד לעריכת ברית. החוויה השמימית לה זכה באותו מסע בלתי נשכח אינה נתפסת בשכל אנושי, וכך היה הסיפור:

הטיסה היוצאת מהארץ התעכבה מסיבות שונות, והגיעה לספרד באיחור ניכר. משנחת הרב דהאן סוף כל סוף בספרד, הבין כי הטיסה הפנימית למלגה כבר יצאה לדרכה. “מה אעשה?” הרהר אובד עצות “לאן אפנה? איני מכיר את שפת המקום ואין לי כאן שום מכר או איש קשר”.

תחושת הזרות והבדידות גברה כשנדחק בין ההמון באוטובוס הצפוף, המסיע את כולם ברחבי הטרמינל ענק. השאלות המשיכו להטרידו. הוא לא ידע אנה יפנה ברגע בו יסחף עם הזרם בנתיב הירידה מהאוטובוס. לא היה לו שום מושג איך להשלים את המשימה בשלה הגיע הנה ולנסוע לברית, והוא התפלל לה’ שיעזור לו.

לפתע פתאום, כמו משום מקום, צץ על ידו אדם בעל זקן, חבוש קסקט שנצמד אליו והחל לשאול: “מי אתה? האם אתה רב?” “לא, אני מוהל” השיב הרב דהן “ולאן אתה נוסע, למלגה?” “כן, אבל המטוס כבר טס” השיב המוהל.

לפתע פקד על המוהל: “תן לי את את הדרכון שלך”.

המוהל בצע בצייתנות את ההוראה והוציא את דרכונו. הלה תפס את ידי המוהל, הורידו מהאוטובוס והחל להריץ אותו ברחבי הטרמינל במהירות מטורפת. הזר רץ במהירות, והמוהל המשתאה מתנשם, בעקבותיו, מנסה להדביק את הקצב. הם רצים בדרך לא דרך. חולפים במהירת מסחררת על פני השטח העצום, מטפסים גרמי מדרגות, עולים יורדים והנה הם מוצאים עצמם לפני דלפק העליה למטוס.

באורח מוזר, מסתובב הזר לעבר המוהל ומושיט לו כרטיס עליה למטוס עוד טרם הגיעו לדלפק מבלי שאפילו פתח את הדרכון.

שוב הוא תפס אותו ביד והוליכו אל הדלת האחרונה המובילה מהדלפק למטוס. הדייל בדלפק, שבדיוק עמד לסגור הדלת, אפשר למוהל לעבור. הזר הכניסו פנימה כשהוא צועק לו “זהו. אתה תגיע לברית”.

הבלתי יאמן אירע. המוהל הגיע לברית במועד, ללא שום עיכוב.