עקרונות חינוכיים

הרב רחמים רפאל ציקוושוילי הוא רב ורועה רוחני בקהילות ליוצאי גרוזיה בארה”ק לצד עבודתו כמפקח חינוכי בתלמוד תורה חב”ד בגילה. הוא ראה ברכה רבה בעבודתו ומחבר יהודים רבים לתורה ולחסידות מתוך אהבה ומסירות • בעבודתו הוא גם רואה הרבה ‘מופתים’ וסיפורי חיים מרגשים – בכתבה שלפניכם

הרב רחמים רפאל ציקוושוילי (במרכז) עם שומעי לקחו

הרב רחמים רפאל ציקוושוילי הינו דמות ידועה בקרב הקהילה הגרוזינית בירושלים בפרט וברחבי הארץ בכלל. הוא פועל רבות בקרב בני העדה כדי לקרבם ליהדות ולחסידות, ולהפיח בהם ביתר שאת את רוח ישראל סבא שקיימת בהם מדורות קודמים.

בשנים האחרונות הוא מנהיג ביד רמה את בית הכנסת בשכונת ‘רוממה’ אך מצודתו פרוסה על עוד ארבעה בתי כנסת הפרוסים ברחבי ירושלים. הוא מוסר שיעורי תורה רבים, מקיים כינוסים, ביקורי בית, ונמצא בכל אזכרה או שמחה.

יחד עם זאת מוכר הרב ציקוושוילי כאיש חינוך ומשמש כמפקח בתלמוד תורה חב”ד בגילה בהנהלתו של מנכ”ל המוסדות השליח הרב הירש פרבר, ויועץ צמוד לתלמודי תורה נוספים. הוא רואה בכל זה שליחות קודש.

חוויות ילדות 

הרב רחמים רפאל ציקוושוילי נולד בעיר כותאיסי שבגרוזיה בשנת תשכ”ו. אביו חכם שלום שי’, היה תלמידו של חכם יעקב דברשוילי שינק את תורתו והנהגותיו מהמשפיע הרב שמואל לויטין. “אני זוכר סיפורים רבים ששמעתי בתור ילד ונער מהרב דברשוילי על הרבי הרש”ב והרבי הריי”צ ועל חסידים בדורות קודמים כמו גם הנהגות חסידיות. העיר כותאיסי הייתה עיר מלאה ביהודים וסופרים, שהנוכחות של חסידי חב”ד הורגשה בה היטב. היו שם רבנים שזכו עוד ללמוד ב’תומכי תמימים’, ונהגו במנהגי חב”ד”.

“לפני כחמש שנים נסעתי לביקור בקהילות יהודיות בגרוזיה עם גבאי בית הכנסת שלנו מר לוי בר תקווה. הגענו לכותאיסי ולמרות שיצאתי ממנה בגיל שש, זכרתי הרבה. זכרתי את ההליכה לבית הכנסת בשעה ארבע לפנות בוקר, לאחר שאבי ייסד מניין לאמירת ‘תהילים’ בשבת מברכים, כאשר התפילה עצמה החלה בשעה שש”.  

בית משפחת ציקשווילי היה דתי, עם מסורת חזקה ואמונה פשוטה. “כשעלינו ארצה בשנת תשל”ב, סיפר אבי שהיה בטוח  שיתגייס למשטרה מפני שחשב שעבודתה של המשטרה בארץ ישראל היא לאכוף את חוקי ההלכה ושמירת השבת… בשנים הראשונות התגוררנו באשקלון אך משאת נפשו של אבי היה ירושלים. ואכן, לאחר שנתיים ימים, מכר אבי את כל חפציו ומיטלטליו ורכש דירה בסנהדריה המורחבת. בשכונה היו מעט חסידים ונכנסתי ללמוד בחינוך העצמאי.  

“כשסיימתי את לימודיי בתלמוד תורה, נכנסתי ללמוד ב’בית התלמוד’ ישיבה שהייתה קרובה לבית הוריי. המושג חב”ד היה אמנם ידוע לי, אין יהודי מהעדה הגרוזינית שלא שמע על חב”ד, אך לא הבנתי אז את עומק המשמעות של להיות חסיד וללמוד במוסדות חסידיים.

“הנטייה שלי לחב”ד התעצמה ככל שהתבגרתי דווקא בגלל ההתנגדות העזה ששררה בישיבה כנגד תורת החסידות. אנחנו מדברים על תחילת שנות הממי”ם, כשההתנגדות הייתה בשיאה. אני זוכר את חתימות הרבנים כנגד התהלוכה שחסידי חב”ד ארגנו אז בתל אביב. בארון בחדר שלי בפנימיה התנוססה תמונתו של הרבי, והבחורים ששמעו על כך, ביקשו להסירה. בתור נער צעיר לא הבנתי על מה כל ההתנגדות, הרי אבי וסבותיי דיברו ביראת כבוד גדולה לחסידות. ההתנגדות הגדולה הזו פעלה אצלי דווקא בכיוון ההפוך – היא עוררה את סקרנותי. הבנתי שאם ישנה כזו התנגדות, כנראה שלא מדובר בסתם עניין.

“אצל הוריי חגגו תמיד את חג הגאולה י”ט כסלו. זה עשרות בשנים שאבי מארגן התוועדויות גדולות ביום הזה, עם מאכל ומשתה כיד המלך. כבר בכותאיסי יום זה נחוג כחג לכל דבר ועניין כאשר רבים מיהודי העיר הגיעו אל ביתנו לחגוג, והמנהג הועתק לארץ ישראל. אל החגיגה הזאת שמתקיימת בארץ ישראל, מגיעים בכל שנה עשרות משתתפים מכל רחבי הארץ, בניהם חכמי העדה. להתוועדות זו הייתי מביא גם חברים מהישיבה שהתלהבו לא רק מהאוכל אלא גם מהזמירות והנעימות החסידיות שהושמעו שם.

“יום אחד שאלתי את אבא למה הוא חוגג את י”ט בכסלו? ומיהו בעל התניא? הוא החל להסביר לי את מה שידע, וסקרנותי גדלה עוד יותר. בישיבה היו עוד כעשרה בחורים שהגיעו מבתים חב”דיים, בניהם האחים ערנטרוי, ווילהלם, ועוד.

“יום אחד פגשתי אחד מחשובי חסידי חב”ד בשכונה, הרה”ח ר’ אברהם קוט, וביקשתי ממנו שילמד אותנו חסידות. הוא ניאות בשמחה ובכל ליל שבת היינו מתכנסים כעשרה בחורים ללמוד מאמרים, שיחות של הרבי וכמובן ספר התניא. ביתו היה ממוקם מול הישיבה, והיינו יוצאים אחרי הסעודה בהיחבא כדי שאיש מצוות המשגיחים לא יתפוס אותנו. השיעורים אצל הרב קוט פתחו לי את העיניים; נהייתי ‘בריאה חדשה’. הבנתי שהחידוש הוא ‘דע את אלוקי אביך’ ולא עוד עשיית מצוות כמצוות אנשים מלומדה. השקפתי השתנתה מן הקצה אל הקצה.

“כשהגעתי לישיבה גבוהה, התברר לנו שקבוצות תלמידים מישיבות ליטאיות נוספות, לומדים חסידות. הדבר נודע לי כאשר קבוצה מישיבת ‘איתרי’ ובראשם הרב יעקב שמואלביץ עברו ללמוד ב’תומכי תמימים’ בכפר חב”ד. שמועה זו גרמה אצל רבים זעזוע, אבל אצלי פיעמה שמחה גדולה.

“בשלב מסוים נוצר מצב מעניין: בכל ישיבה ליטאית היה נציג חב”די, וכשארגנו התוועדויות או נסיעות לישיבה בכפר חב”ד, היינו מארגנים זאת ביחד. אני הייתי הנציג החב”די בישיבת ‘בית התלמוד’. ומי שהתוועדו אתנו רבות, היו הרב זעליג פלדמן, הרב בנימין זילברשטרום והרב אברהם ברוך פבזנר. בימי שישי נסעתי עם בחורים חב”דיים למבצע תפילין בתחנה המרכזית בתל אביב. כך, בחור ליטאי, בלי חתימת זקן עם ספר המוסר ‘נפש החיים’ של ר’ חיים מוולוז’ין זיכה יהודים במצוות תפילין. היו חודשים שמדי שבת חופשה נסענו לישיבה בכפר חב”ד, שם שתינו בצמא את ההתוועדויות של הרב בערל קסלמן והרב מענדל פוטרפס מהם שתינו בצמא. מידת האמת ניכרה מכל מילה שהוציאו מהפה.

“כשהגעתי לשיעור ג’, הרגשתי בינתיים שהקרקע ‘בוערת תחת רגליי’. המשגיחים לא ראו בעין יפה את מעשיי. הם שידרו שאי אפשר להמשיך כך עוד. אחד מהם אמר לי, ‘כל עוד שכל המתקרבים הם בחורים שהגיעו מבתים חסידיים, ניחא; אבל לסחוב בחורים שהגיעו מבתים ליטאיים מדורי דורות לחסידות חב”ד? על זה הנהלת הישיבה לא יכולה לעבור לסדר היום’. גם ראש הישיבה הגאון הרב שוורצמן, יהודי רציני משכמו ומעלה, זימן אותי אליו לשיחה. הוא עצמו היה נוהג בכמה מנהגי חסידים, כמו גארטל בתפילות, ובביתו ראיתי ‘תורה אור’ ועוד ספרי חסידות. הוא אמר לי: “אתה בחור נחמד, אבל לא ייתכן שבישיבה ליטאית תנהג בצורה כזו. מחר מישהו ירצה ללמד את תורת הרב קוק ומה נעשה? אתה יודע שזה לא אישי, אני עצמי לומד חסידות, אבל לא ייתכן לעשות זאת בתוך כותלי הישיבה, כתלמיד מן המניין”.

בזמן הזה כבר הסתובבתי עם חתימת זקן ולכובע שלי היה קנייטש חב”די טיפוסי. הקצף יצא על בחור ליטאי שסחבתי לחב”ד בשם הרב רפאל בכר, כיום שליח בבאר שבע ועוד מספר בחורים מהישיבה.

בעקבות דבריו הנמכתי מעט את הפעילות, ואת שיעורי חסידות שהתקיימו עד אז בצריף החב”די של עולי רוסיה בשכונה, העתקנו למקום מרוחק יותר – בית כנסת חב”די בריחוק מקום, כדי שהמשגיחים לא יתפסו אותנו. בשלב מסוים הבנתי כבר שהמקום שלי זה בכפר חב”ד. נבחנתי לישיבה והתקבלתי, אך קודם לכן כבר באתי בקשרי השידוכים עם בתו של הרב בן ציון מיכלאשווילי מכפר חב”ד, כך שהרעיון נגנז. בישיבה הליטאית הסכימו להשאיר אותי עוד כמה חודשים עד לנישואיי”.                      

רועה עדה

לאחר החתונה קבעו בני הזוג את מושבם בשכונת סנהדריה הירושלמית. כבר בתשרי הראשון, תשמ”ה, טסו בני הזוג ל-770. “עוד קודם הטיסה חלמתי חלום, ובחלומי אני רואה את עצמי מחלק עלוני הסברה בגרוזינית במקומות רבים, ולאחר מכן אני עובר ליד הרבי עם העלונים והוא אומר לי ‘ישר כוח’. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חלמתי על הרבי.  

“כשסיפרתי את החלום לידידי הטוב הרב ישראל דרור כהן מצפת שהיה ה’מכה בפטיש’ להתקרבותי לרבי ולתורת החסידות, אמר לי ‘כשחולמים על הרבי, זה אמיתי. חלומות כאלה לא מקוטלגים בחלומות שווא ידברו’. הוא דחק בי לכתוב על החלום הזה ולשלוח את המכתב לרבי – וזאת עשיתי. לאחר כמה ימים קיבלתי מענה: “נתקבל, ובעת רצון יקרא על הציון”.

“אחרי החתונה נכנסתי ללמוד בכולל רבנים לעולי גרוזיה שהוקם בברכת הרבי בשיכון חב”ד בלוד כשהיוזם והמנהל הוא חמי הרב בן ציון מיכלאשווילי.

“המשגיח בכולל היה הרב אהרון אלאשוילי ומנהליו היו מחשובי רבני העדה: חכם רפאל אלאשוילי, חמי הרב בן ציון מיכלאשווילי, חכם משה מיכלאשווילי והרב יצחק מיכלאשווילי. הגעתי כמעט מדי יום מירושלים, ופעמים רבות הייתי מתארח בכפר חב”ד אצל חמי, שם הכרתי את אחד מתושבי כפר חב”ד, הרב יצחק קריכלי, יהודי חסידי שדברי הרבי יקרים ללבו. בשיחות בינינו דיברנו על כך שלעולי גרוזיה אין שום עיתון או נייר עמדה חב”די כמו שיש לחב”ד עבור קהלים אחרים.

“לקחנו יוזמה. אני הבאתי את החומר והוא היה מתרגם אותו לגרוזינית, שפה שעוד לא ממש הבנתי על בוריה. לעלון שהוצאנו קראנו ‘תורה אור’. העלון פורסם בכל הקהילות הגרוזיניות בארץ ישראל ויוצא לאור עד עצם היום הזה. זמן מה לאחר מכן, חזר לארץ ישראל גיסי הרב אברהם מיכלאשווילי הפועל רבות עם יהודי גרוזיה, ומאז קיבל העלון תפוצה רצינית יותר. לצד סיפורים חסידיים ושיחה של הרבי מובאים שם גם ענייני הסברה ב’גאולה ומשיח’. כשהגעתי לרבי בשנת תנש”א לאחר הוצאתו לאור של גיליון החמישים, הגשנו גיסי ואני כמה עלונים ממה שהוצאנו, והרבי בירכנו ב”ברכה והצלחה”. באותם רגעים הרגשתי מעין סגירת מעגל שנפתח עם החלום”.

ברבות השנים נכנס הרב ציקוושוילי לתפקידים חינוכיים בתלמוד תורה חב”ד בשכונת גילה, לאחר מכן עסק בחינוך בתלמוד תורה חב”ד בנתניה לצד משרת רבנות בעיר, וכשחזר לירושלים, מונה למפקח בת”ת בגילה (ראה מסגרת).

לצד עשייתו החינוכית הברוכה, משמש הרב ציקוושוילי כרב בני העדה בירושלים. “לאחר חתונתי למדתי בכולל בלוד חמש שנים שם נבחנתי אצל הרב מרדכי אליהו וקבלתי ‘סמיכה’ לרבנות. כבר בשנים ההם התחלתי למסור שיעורי תורה בבית הכנסת לעולי גרוזיה שממוקם בשוק מחנה יהודה. בית הכנסת נקרא על שמו של הרב חכם משה דבורשווילי. בית הכנסת הזה היה שייך לארגון ‘יד לאחים’ וחכם משה היה מוסר שם שיעורים וחבר פעיל בארגון. כשנפטר לבית עולמו בשנת תשל”ט, נקרא בית הכנסת על שמו “דברת משה”. מאוחר יותר התחלתי למסור שיעורים בבית כנסת “קול יעקב” בשכונת רוממה ומוניתי שם למורה הרוחני. את השליחות הרבנית והמסירות להנחלת המורשת, ירשתי מאבי חכם שלום.

“אני זוכר שבשנות הלמד”ים היה נוסע כמעט מדי שבת לקהילה הגרוזינית בבאר שבע מפני שלא היה להם רב. רבותיו רתמו אותו למשימה והוא לא שאל הרבה שאלות; ‘יש יהודים שמתפללים בלי חזן ובלי בעל קורא, אני נוסע’, אמר. בחודשי תשרי נדד כמה פעמים לנתניה כדי לשמש כחזן בקהילה הגדולה של הגרוזינים בעיר, וצירף אותי אליו כבעל תוקע. בשנת תשנ”ז קיבלתי מהם הצעה להגיע לעיר ולשמש כרב בקהילתם.

“לאחר שקיבלתי את ברכת הרבי באמצעות ה’אגרות קודש’, עזבתי את ירושלים לטובת הקהילה בנתניה. בד בבד התחלתי לעבוד במוסדות חב”ד בעיר, הן בתלמוד תורה והן כמוסר שיעורים בישיבה בעוד רעייתי ניהלה את המעונות. ארבע שנים שהיתי בנתניה, ובהם קיבלתי היתר מהרב אשכנזי לערוך חופות. עשיתי גם ‘שימוש’ בבית דין של הרב וואזנר בבני ברק בכל ענייני הרבנות, למדתי ספרות סת”ם ושחיטה בכדי שאוכל להבין ולענות על השאלות שאשאל”.

לאחר ארבע שנים של הפצרות מצד בני המשפחה והמקורבים מירושלים, החליט הרב ציקוושוילי לחזור לירושלים. הוא חזר לקהילה הגרוזינית בשכונת רוממה. זמן קצר לאחר מכן הוצע לו לשדר פינה קבועה ביהדות בשפה הגרוזינית ברדיו העולים – רדיו רקע. הפינה משודרת מדי ערב שבת ובה הוא מדבר על גאולה, על פרשת שבוע ומספר סיפורים על הרבי מלך המשיח ונשיאי חב”ד. בבית הכנסת ייסד כולל ערב אותו מסבסדים בני משפחתו של חכם יעקב דבורשווילי שעל שמו קרוי בית כנסת. כמו כן מתקיימים שיעורים ותפילות כסדרן והתוועדויות חסידיות מדי שבת וביומא דפגרא.

ויש גם פירות לפעילותו. הנה דוגמה קטנה: רפי רפאלי, אחד הבחורים בני קהילתו בנתניה, ביקשו באחד הימים שילמדו לתקוע בשופר כדי שיוכל לזכות את חבריו החיילים בבסיס המשטרה הצבאית בו שירת. הרב ציקוושוילי התלהב מהרעיון, רכש בעבורו שופר ולימדו את רזי התקיעה.

במשך כמה ימים התאמן הבחור על הקולות השונים כמו גם שינן את הלכות תקיעת שופר, ומאז, במשך כל חודש אלול, תקע בו ברחבי הבסיס מדי יום ביומו. “כיום האדם היקר הזה מקורב לשליח הרב סגל בראשון לציון, והוא בסגל הנהלת מכללת נתניה ומשפיע רבות על חבריו”, מתגאה הרב ציקוושוילי. “זהו בעצם הערך המוסף של רב חב”די; הוא רב שנמצא בכל מקום ובכל מצב בשביל המטרה לקרב כמה שיותר יהודים”.

כשחזר מנתניה, החליט שלא להזניח את שאר בתי הכנסת של העדה ברחבי העיר, וכיום הוא אמנם יושב ברוממה אבל מצודתו פרוסה בכל הקהילות של יוצאי גרוזיה ברחבי העיר, בבתי כנסת בפסגת זאב, בנווה יעקב, בקטמון ובקריית יובל. הרב ציקשוילי הפך לכתובת לענייני שמחות ואזכרות, לענייני שאלות בהלכה. “רבים פוקדים את ביתנו בכדי לכתוב לרבי דרך ה’אגרות’ קודש”. 

בתור רב קהילה, מה האתגרים שניצבים בפניך?

“האתגרים הם מגוונים למדי. דבר ראשון צריך לדעת להתאים את עצמך לכל מצב ולכל גיל. היו תקופות שהייתי מוסר שיעורים בכולל בלוד בהלכות טהרה או בהלכות שבת, שימשתי כר”מ בישיבה בביתר עלית שניהלה הרה”ח הרב דניאל גולדברג ע”ה, ובד בבד עבדתי בתלמוד תורה עם ילדים קטנים בגילה ופועל עם עולי גרוזיה. בכל כמה שעות הייתי צריך להחליף ‘דיסק’. צריכים להתאים את עצמנו לשליחות שעומדת מולנו.

“לשליח, ובפרט מי שפועל בשדה הרבנות, אסור לעשות מעצמו ‘ציור’, זה אולי עובד טוב בחוגים אחרים, אבל אם אני יכול לקרב יהודי, אני אהיה שם ולא משנה איך הוא נראה או בן כמה הוא. כשרב פועל באופן כזה שכל מה שעומד מול עיניו היא שליחות אלוקית, ממילא הוא יאיר פנים לכולם, וכמים הפנים אל הפנים – אנשים יחזירו לו אהבה. היום השליחות הרבנית היא לא רק לפסוק הלכות, אלא להיות אבא ואימא של בני הקהילה, לדעת להקשיב, לעזור ולתמוך, ובמיוחד לאהוב כל אחד”.  

כמי שפועל עם ציבורים שונים ומגוונים, מה מייחד את הפעילות עם הקהילה הגרוזינית?

“אצל בני העדה המשפחתיות מאוד חשובה. לא בכל עדה עושים ענין כל כך גדול מאזכרה. הרב מוזמן ונותנים לו לומר דברי תורה בעוד שכולם מקשיבים. כשאתה רב חב”די, אתה מדבר חסידות גם אם אתה לא קורא לזה בשם. עוד דבר מאוד מאפיין, בני הקהילה מתחברים לרבנים בני העדה; גם ארבעים שנה אחרי העלייה ארצה, הקהילה תרגיש שייכת למישהו שמגיע מתוכם, שמכיר את הניואנסים הדקים ויכיר את השפה. המאפיין הכי בולט היא אמונת החכמים שעוברת מדור לדור.

“יש לנו מנהג בשיעורי תורה שאני מוסר, שאני פותח או מסיים בשלושה סיפורי חסידים והנהגות חסידיות. בכל שבוע דואג שיהיה לי מלאי של סיפורים, שכן באנשים בני העדה מפעמת חמימות גדולה לתורה ומצוות. לא פעם ראיתי כמה כוחו של סיפור לפעול דבר שאף פלפול בנוי לתלפיות לא יכול”.

הרב רחמים רפאל ציקוושוילי עם הרבי במעמד חלוקת ‘כוס של ברכה’

‘מופת’ בשמים

דומה שמיותר לשאול את הרב ציקשווילי על גאולה ומשיח, שכן מי שמלווה אותו אפילו לשעות אחדות, חש עד כמה הוא חדור בנושא הזה. ובכל זאת, אני שואל אותו על כך, והוא עונה ברורות: “הפעילות בנושא משיח, מלבד עצם חשיבותה – היא גם מגבירה את יתר הפעילות. אני נפגש עם כאלה שלמדו איתי בישיבה, אברכים ליטאים, והם אומרים לי שמדהים עד כמה כל מה שהרבי דיבר בעבר, קורה מול עינינו. אצלנו בבית הכנסת מכריזים ‘יחי אדוננו’. לעיתים אמנם יש כאלה שלא יודעים ושואלים, אבל לא צריך להיבהל. צריך ללמוד הנושא ולענות ברורות”.

“בכלל, כל הנושא של הכתיבה לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’, מאוד חזק בקהילה. מדי שבוע אנשים פונים אלי ומבקשים לכתוב וכן נשים פונות לזוגתי.

לפני כמה שנים טסנו עם אחד מילדנו ל-770 כדי לחגוג לו בר מצווה. קודם לכן כתבנו לרבי והתשובה הייתה: בעת הנסיעה ילמדו ברבים את שלושת השיעורים, חומש תהילים ותניא הידועים על פי התקנה של מו”ח אדמו”ר. האמת היא שלא ממש לקחנו את הדברים כפשוטם, אך לפני הנחיתה בניו-יורק נקלענו לסערה גדולה שטלטלה את המטוס, חפצים עפו לאנשים מהיד. טסתי הרבה במהלך חיי ולא ראיתי דבר כזה. מיד נזכרנו בדברי הרבי במכתב. בו במקום פתחנו את התניא היומי וביקשתי מבני לחזור על זה. הוא קורא וראה זה פלא: אדמו”ר הזקן מדבר על קריעת ים-סוף, מיד כשבני התיישב, שכחה הסערה. כשנחתנו, מספר נשים שישבו בסמוך אלינו שאלו את רעייתי מה קראנו ומתוך איזה ספר, שבתוך רגע השקיט את הסערה?!…

כוחה של תשובה של הרבי.

 

עקרונות חינוכיים

כאמור בגוף הכתבה, הרב ציקוושוילי עוסק זה שנים רבות בתפקידים חינוכיים. הוא החל בתלמוד תורה חב”ד בשכונת גילה, לאחר מכן עסק בחינוך בתלמוד תורה חב”ד בנתניה לצד משרת רבנות בעיר, וכשחזר לירושלים, מונה למפקח בת”ת בגילה. ביקשנו לשאול אותו כמה שאלות חינוכיות מעמיקות, והוא נענה בשמחה.

מהו ה’אני מאמין’ שלך בחינוך?

ה’אני מאמין’ שלי, מסביר הרב ציקשווילי בקול שמסגיר את אהבתו לחינוך, “הוא שהמחנך צריך לחיות את המושג ‘חינוך’, לחיות יראת שמים, לחיות רבי, לחיות חסידות, להיות כזה. נר להאיר. הכול מתחיל במחנך. מחנך לא הולך לישון בלי לסיים את הרמב”ם היומי או את שיעוריו הקבועים, התלמידים, גם אם הם לא רואים את זה, הם חשים את זה. זה המפתח לחינוך – דוגמה חיה. אפשר לדבר ולדבר ושום דבר לא ייקלט שעה שהמחנך עצמו לא יהיה מונח בעניין בצורה פנימית”.

את כל חינוך התלמידים אתה מטיל על המחנכים?

“אכן, יש אנשים שאומרים ‘הנה תראה, התלמידים הללו עברו אצל מחנך ירא שמים ותראה איפה הם נמצאים כיום’. אז האמת היא שלעבודת החינוך יש עוד שותפים כמו ההורים וכן הסביבה, אבל בנוסף לכך – אותה לחלוחית שהמורה מכניס בתלמידיו, נספגת שם לעולם, גם אם בשלב זה לא ניכר על התלמיד יראת שמים, בעתיד הדברים יעלו ויצופו. כבר הספקתי לפגוש כמה תלמידים שירדו מן הדרך וחזרו כי היה להם לאן לחזור. החוויה המתוקה של התורה והמצוות לא נתנה מנוח היא עמדה מול עיניהם”.

מתוך ניסיונך איך בכלל ניתן בדורנו לחנך לפנימיות? 

“לחסידות יש כוח. חסידות היא פנימיות הכתר, וכשאנו מחנכים על ברכי החסידות, זה חינוך לפנימיות. אנחנו אולי לא שמים לב לזה, אבל מי שייצא החוצה ייווכח עד כמה אפילו הזיבורית החב”דית יש בה פנימיות. כל מי שיילך ברחוב, יזהה חב”דניק מרחוק. למה? כי זה קורן החוצה. אם ילד רואה שהמחנך שלו חי רבי ועושה מעשים בפועל ולא רק מדבר, אזי הילד מקבל חינוך מצוין לפנימיות”.

בכל זאת אבל יש בוודאי קונפליקטים, איך מגשרים עליהם?

הקונפליקטים, אם ישנם, אינם עם התלמידים אלא עם ההורים כאשר הם משדרים על גל מסוים והתלמוד תורה משדר על גל אחר. לכן, ההנהלה והמורים צריכים לדבר בקול ברור, שיהיו עקרונות ויהיו מטרות, לא מתוך אגו אלא מתוך מהות. כך הדבר. כך אנחנו מאמינים. מוכרח להיות בהירות, ועל בית הספר לדבר בקול אחד וברור. 

“יחד אם זאת, בכדי לא להגיע לקונפליקטים, יש לערוך תיאום ציפיות. המורה צריך להיות בקשר רציף עם ההורים, וכן המנהל והמפקח, והכל בדרך של ‘כבדהו וכבדהו’. אצלנו מקיימים הרצאות של מאמנים אישיים ומרצים חב”דיים. בעצם הרי כולם רוצים את טובת הילד. אם ההורה מבין שאין חלילה משחקי כוחות, אלא מדובר בעקרונות שנעשים במאור פנים ובאהבה גדולה והילדים שמחים, אזי הוא יקבל גם דברים שמנוגדים לתפיסת עולמו ובסוף הוא מאמץ גם תפיסה כזו”.

הרב ציקשווילי מבקש לתת להורים את המתכון להצלחה. “כשאתה מגיע לתלמוד תורה לבדוק אותו, דבר ראשון יש לבדוק לא את הרמה הלימודית, על אף שגם היא חשובה, אלא לבדוק האם הילדים שמחים, אם הם לומדים מתוך אושר והמלמדים שמחים ומחייכים, כהוראתו הידועה של הרבי למזכיר הרב חודקוב”.

 

כה תאמר לבית יעקב

פעילות ענפה מתקיימת גם עם ציבור הנשים, נשות העדה, הן בשיעורי תורה והן בכינוסים. אחת ממוסרות השיעורים הוותיקה והנמרצת היא גב’ חנה שמואלי, שזו תשע עשרה שנה רצופות מוסרת שיעורים בכל רחבי הארץ בפני נשי העדה הגרוזינית, מתוכן שלוש שנים בירושלים. “בירושלים האוכלוסייה שונה, המרחקים מקשים על משתתפות משכונות האחרות להגיע תדיר כפי שזה קורה בערים קטנות” מספרת הגב’ שמואלי. “לאחרונה הרגשתי שאמנם יש הענות גדולה, אבל בפועל נשים לא מתקרבות ליהדות, ובמשך ארבעה חודשים חדלתי מלמסור שיעורים. ואז קיבלתי טלפונים רבות מנשים שאמרו שגם אם הן אינן חוזרות בתשובה, אבל השיעור הזה בעבורן הוא מרגוע לנפש. אחת הנשים סיפרה שהיא הגיעה עד לעברי פי מוות, ובזכות השיעורים חזרה לעצמה. או אז הבנתי שלא בודקים אפקטיביות של שיעורים בכמה נשים החלו לחבוש פאה, או בכמה נשים שהחלו לקיים מצוות, וכך חזרנו לפעילות עמן בכוחות חדשים”.

על-אף שהגב’ שמואלי אינה מזוהה חיצונית עם חסידות חב”ד, הרי שבלבה בוערת אש של אמונה ברבי ובתורת החסידות. “הייתה תקופה שהוריי התגוררו מול 770, גדלנו על אהבה לחב”ד. אני עצמי כתבתי לרבי מכתבים כבר מגיל 12, מאז שעלינו ארצה בשנת תשל”א. במכתב הראשון שנכתב בשפה הרוסית כתבתי שהיות שאנחנו חרדים בבית, ובזמנו היו שלעגו במשפחה על האדיקות שלנו בטענה שאנחנו פרימיטיביים, מה אעשה? כמו כן שאלתי את הרבי אם אני אנשא? ואיזה בית אקים? זה עניין אותי כבר בגיל הזה.

כתשובה הרבי שלח לי שתי מטבעות של ‘עשר אגורות’ ועוד מכתב מלא ברכות שאני זוכרת ממנו מילים כמו “יאיר מזלך”. המכתב של הרבי חיזק אותי מאוד ונטע בי עידוד.

לילה לאחר שקיבלתי את המכתב, חלמתי חלום, ממש מחזה, שבו ראיתי את אישי לעתיד. זה היה מוזר מאוד. חשבתי שחלומות שווא ידברו וכבר למחרת שכחתי מכל העניין.

אבי שהיה נהג של ראש ישיבה חשוב, פגש בישיבה בחור ממוצא גרוזיני בעל שיעור קומה, והחל להביא אותו לסעודות שבת. ברגע שהבטתי בו, החסרתי פעימה. בו במקום נזכרתי בחלום וזיהיתי את הבחור, אבל העדפתי לשמור את המחשבות לעצמי. כשאבי שאל אותי לאחר חצי שנה האם אני מוכנה לשמוע הצעת שידוכין, ידעתי מיד במי מדובר והסכמתי. חצי שנה אחר-כך, כשהייתי בת שבע-עשרה, נישאנו. רק לאחר מכן סיפרתי לו את פרשת המכתב והחלום המופלא”. 

כשהוריה של הגב’ שמואלי עברו להתגורר בקראון הייטס במסגרת עבודתו של אבי המשפחה ביבוא סחורות, הגיעה חנה עם בעלה ובנם הראשון שכבר היה בן תשעה חודשים לביקור אצל ההורים. “באותה תקופה הילד לא נע ולא זע. הוא שכב כמו אבן שאין לה הופכין. כמו כל זוג הורים ציפינו שיגדל ויתחיל לזחול או להתהפך, אך הוא לא עשה כלום. הבנו שיש בעיה. הרופאים שבדקו אותו, לא אחד ולא שניים, קבעו שהוא סובל משיתוק ילדים, והדבר העכיר מאוד את מצב רוחנו.

לאחר שאבי ראה אותו ושמע מאתנו על הדיאגנוזה של הרופאים, הוא לקח אותנו אתו למעמד חלוקת דולרים כדי לבקש עבורו את ברכת הרבי. כשהגיע תורי, נעמדתי עם הילד מול הרבי וסיפרתי לרבי בשפה הרוסית על מצב הילד וביקשתי ברכה. “הילד שבידיי לא עומד ולא זוחל. ורופאים קבעו שמדובר בשיתוק ילדים”, אמרתי בעצב.     

הרבי נתן דולר אחד בשבילי ועוד דולר בעבורו ובירך “ברכה והצלחה” ויצאתי. לפתע קראו לי לשוב אל הרבי. חזרתי ועמדתי מול פני הקודש. הרבי שאל אותי ברוסית האם יש לילד אות בספר התורה? עניתי בשלילה, והרבי הורה שנרכוש בעבורו אות, מה שעשינו עוד באותו היום.

לאחר הביקור ב-770 חזרנו ארצה, והדבר הראשון שעשיתי זה מקלחת לילד. לאחר מכן באתי להלביש לו פיג’מה, וראה זה פלא: הוא נעמד על רגליו, נתן קונטרה ברגליים. מרוב התרגשות הרמתי קול צווחה אותו שמעו כל השכנים.

היום אותו ילד הינו אברך בעיר אשדוד שעושה חיל בלימודיו, והוא אב לשלושה ילדים רכים ומתוקים”, מסיימת הגב’ שמואלי את סיפורה.

 

רגעים קטנים ומאירים עם הרבי

למעלה מעשרים תשרי שהה הרב ציקוושוילי בחודש תשרי ב-770, אבל את תשרי של שנת תשמ”ט דומה שלא יישכח לעולם. “תשרי תשמ”ט היה עמוס בגילויים עבורנו. הגענו עם ילדנו הבכור, ישראל שמשון, המשמש כיום כמשפיע בישיבה בקרית שמואל ופועל עם בני העדה באזור הצפון. הוא היה אז בן שנתיים וחצי בלבד. במעמד ‘כוס של ברכה’ שבמוצאי שמחת תורה, בשעה שתיים לפנות בוקר, עברתי עם הילד. הרבי מזג לי יין וכן לילד, ואז הפסיק לחלק וליווה אותו במבטו עד שירדנו מהבימה. כל המעמד הזה נמשך שניות ארוכות.

בהזדמנות אחרת באותה שנה, בחלוקת דולרים, ביקש הילד מהרבי שיבוא אתנו בחזרה לארץ הקודש, הרבי חייך חיוך רחב, ובירך פעמיים “נסיעה טובה”. בסיום כינוס נשים שהיה באותו החודש, לקחה רעייתי את הילד וכשעברו בחלוקת דולרים בתום השיחה, קרא הילד לעבר הרבי: “משיח נאו”. הרבי עודדו בחוזקה כשחיוך גדול ורחב על פניו הקדושות, וענה בקול רם: ‘אמן’.