מוגש לרגל היארצייט שלו בכ”ב חשון
הרב נחום יצחק פינסון זכה ללמוד בתומכי תמימים בליובאוויטש. לאחר חתונתו היה לסוחר והתגורר הרחק מאנ”ש. כאשר ראה את מצבם הרוחני של בניו, מכר את שעון הזהב שלו ותכשיטי אשתו כדי שיוכל לשלוח את בניו לישיבה. כאשר עבר לחרקוב, היה ביתו פתוח לאורחים, עד שבביתו הופיע ה’מוסר’ הידוע שהוביל למאסרו ושילוחו לסיביר, מ
הרב נחום יצחק פינסון זכה ללמוד בתומכי תמימים בליובאוויטש. לאחר חתונתו היה לסוחר והתגורר הרחק מאנ”ש. כאשר ראה את מצבם הרוחני של בניו, מכר את שעון הזהב שלו ותכשיטי אשתו כדי שיוכל לשלוח את בניו לישיבה. כאשר עבר לחרקוב, היה ביתו פתוח לאורחים, עד שבביתו הופיע ה’מוסר’ הידוע שהוביל למאסרו ושילוחו לסיביר, משם לא שב. מוגש לרגל היארצייט שלו בכ”ב חשון
הרה”ח ר’ נחום יצחק פינסון וילדיו, בחודש ניסן תרצ”ז - שני משמאל עומד בנו הרב ניסן פינסון, השליח בתוניסהרב נחום יצחק פינסון הי”ד נולד בשנת תרמ”ה לאביו הרב יוסף פינסון בעיר פאהאר. עוד בהיותו ילד קטן, נפטר אביו, והיתום עבר לגור אצל סבו, שעבד כחקלאי בחלקת אדמה שחכר מאחד האדונים הגויים באיזור.
הסב, בנו של אחד מחסידי אדמו”ר האמצעי, היה יהודי תלמיד חכם שקבע עיתים לתורה, ואף ישב ולמד עם נכדו עד שנעשה ראוי להיכנס לישיבה. הנער למד בישיבה הסמוכה למקום מגוריו, עד שהגיע לגיל 17, ואז עבר ללמוד בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש.
לאחר שסיים את חוק לימודיו בישיבה, חזר לבית סבו והשתדך. בתוך מספר שנים לאחר חתונתו נולדו לו ארבעה בנים ובת.
“למה לי חיים אם בניי לא יהיו תמימים?!”
ר’ נחום יצחק היה סוחר, טרוד ועסוק להביא מחייה לביתו. עקב כך, לא יכול היה להשגיח היטב על חינוך בניו, והללו נמסרו לבתי ספר ברוח המקום והתקופה: “טוב תורה עם דרך ארץ”, היה שגור הפתגם בפיהם של יהודי המקום. הגדילו לעשות נשות הקהילה, שאף ידעו לומר כי “דרך ארץ קדמה לתורה”, ומכיון שהילדים האלו ממילא לא יהיו רבנים, הרי שמספיק שהם ידעו מעט תורה. הגברים עמי הארצות, החרו החזיקו אחר נשותיהם, וליהודים יראי שמים היה מאד קשה [יש להבין כי באותם הימים לא היו מוסדות חינוכיים לבנות, והללו נשארו חשופות לחלוטין לרוחות הרעות שנשבו ברחובה של רוסיה].
הדבר ציער אותו מאד, ומספר פעמים אכן מנע מבניו ללמוד את לימודי החול, אך לא היה בכוחו לעמוד בזה נגד כל הסביבה ונגד קרובי המשפחה.
בעיר סטראדוב שבה התגורר, היה הוא היחיד מבין אנ”ש חסידי חב”ד. טרדות העסקים והבדידות השפיעו על תקיפותו בענייני חינוך הילדים, והוא נכנע לסביבה. הוא ניחם את עצמו כי יום יבוא, ירווח לו מעט, ואז יתמסר לתקן את הנזקים הנגרמים.
אך לרוע המזל, עסקיו לא היו במצב טוב. הוא נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ להוסיף נסיעות עסקים. נקל להבין כי בזמן שבו הוא לא שהה בבית, היו הילדים לגמרי בלי השגחה, והתחברו עם ילדים אחרים – לא בדיוק הילדים שאבא היה רוצה לראותם כחברים לבניו.
ביום בהיר אחד, כאשר בא מנסיעה רחוקה, שם לב ר’ נחום יצחק למצב חינוך הילדים, והתמרמר מאד. “למה לי חיים אם בני לא יהיו תמימים?!”, שאל את עצמו, והחליט כי הוא חייב למצוא מוצא מהמצב שנוצר.
ביקורת ממשלתית ביום שהגיעו לישיבה
היו אלו השנים הקשות שלאחר המהפכה. הקומוניסטים החלו לגזור גזרות על הישיבות ותלמודי התורה, והללו נסגרו בזה אחר זה. בכל האיזור לא היתה ישיבה אחת. סניף תומכי תמימים הקרוב ביותר, שכן במרחק עצום, כזה שר’ נחום יצחק שמצבו היה קשה, לא יכל להרשות לעצמו לשלם עבורו את הוצאות הדרך.
הוא חשב מעט, והגיע למסקנה. ארז את שעון הזהב שלו עם כמה תכשיטים של אשתו, ורץ אל צורף הזהב, שם מכר את התכשיטים תמורת מעט כסף. למחרת, ביקש מאשתו כי תכין צידה לדרך עבורו ועבור בניו, תנחום בר המצווה ואחיו הצעיר ממנו בשנתיים, שכן הוא החליט ללוקחם לישיבה.
זוגתו פתחה זוג עיניים גדולות, ובכאב לב שאלה: “איך אתה מסוגל לעשות את זה? לשלוח ילדים קטנים לכזה מרחק, בעיר שאין להם קרובי משפחה או אפילו ידידים שישגיחו?!”. הדבר נודע לבני המשפחה המורחבת, וביתו של ר’ נחום יצחק היה למוקד עליה לרגל למבקרים הרבים. הללו הסבירו לר’ נחום יצחק, כי אין זה הזמן כעת להתעקש על לימוד תורה, שהרי כעת הממשלה נלחמת בכך. כעת הזמן הוא למסור את הילדים לבתי ספר של הממשלה, יגדלו רופאים או מהנדסים ויתרמו למדינה יותר מאשר אם יבזבזו שנים בישיבה.
אבל ר’ נחום יצחק עמד בתוקף על החלטתו. אשתו, הבינה למרות רחמי האם שלה כי בעלה צודק, בדמעות שוטפות ארזה את התיקים, ולמחרת נפרדה מבעלה ובניה בדרכם אל הישיבה.
כאשר הגיעו אל הישיבה, לאחר שלושה ימים שבהם הטלטלו בדרכים, מצאו את הישיבה כמרקחה: באותו היום הגיעו פקידים מטעם הממשלה לבדוק מה קורה בישיבה. בחסדי שמים, היה מי שהודיע על כך מראש לרבני הישיבה, והתלמידים פוזרו מיידית. כאשר הגיעה הביקורת, לא מצאו במקום אף תלמיד, והסתלקו כלעומת שבאו.
ר’ נחום המבוהל, שקלט לפתע את חומרת המצב במלוא עוצמתה, סרב לעזוב את העיר במשך שבועיים וחצי, עד שהתארגן מקום חדש ללימודים, וראש הישיבה הבטיח לו אישית כי יקח אחריות על הילדים.
הילדים הללו, גדלו להיות חסידים יראי שמים ולמדנים, והכל בזכות מסירות נפשו של האב.
עובדים חצי יום, ולומדים חצי יום
לאחר שחזר לעירו, הורע מצבו הכלכלי עוד יותר. הממשלה הלאימה את החנויות והגבירו את נטל המיסים, עד כי לא היתה בידו פרוטה לקנות אוכל.
המצב החמיר כאשר גזרה הממשלה כי הדרך היחידה לעבוד היא ב’קולחוז’ – הממשלה החרימה אדמות שעליהם בנתה משקים שיתופיים שבהם שוכנו יחד איכרים ועבדו את האדמה כאשר השלל מחולק בין כולם לפי ימי העבודה. מכיון שהיה חסר להם מי שינהל את הקולחוז באיזור, ור’ נחום יצחק ידע לנהל עבודות אדמה, נלקח לעבוד בקולחוז.
הקולחוזים, שהיו הקומוניזם בהתגלמותו, היו כישלון חרוץ. האיכרים הממורמרים, שנאלצו למכור למדינה את הסחורה אותה עבדו וגידלו, תמורת מחיר מצחיק שאותם לא הצחיק כל כך – עבדו בעצלתיים. עקב כך שרר מחסור חמור במזון בקולחוז, ואנשים רבים השתדלו בכל מחיר לעזוב אותו.
מצבם של היהודים היה אף קשה יותר – כפרעה בשעתו לפני עבודת הפרך, פנו בתחילה אל היהודים במתק שפתיים והבטיחו להם כי יוכלו שלא לעבוד בשבת. אולם לאחר מכן הפרו את הבטחתם, ומי שלא עבד בשבת – קוצץ חלקו ברווחים. ר’ נחום יצחק נאלץ להישאר בקולחוז כשהוא סובל חרפת רעב ממש. המנה היומית היתה מעט לחם עם ירקות, בכמות שלא מספיקה לסעודה.
שני בניו, נאלצו לעזוב את הישיבה והגיעו לחרקוב, שם סייעו להם התמימים למצוא עבודה באריגה בכדי לעזור בפרנסת המשפחה.
בשנת תר”צ הצליח לברוח ממקום מגוריו, והגיע לגור בעיר חרקוב ליד בניו. מהיום שבא לשם, נהפך עליו הגלגל. ה’ ברך את מעשי ידיו, ופרנסתו ופרנסת בניו היתה בשפע מרובה. השלושה פתחו עסק לייצור סיכות, עסק שמאד הצליח.
הבנים הקפידו שלא לעבוד יותר מחצי יום – בחצי היום השני למדו, ביחד עם עוד בחורים רבים שמצאו לעצמם סידור דומה בחרקוב.
בית פתוח לאורחים
בחרקוב התגבשה באותם שנים קבוצת ‘תמימים’, חסידים בוגרי הישיבה בליובאוויטש, שהביאו את החיות החסידית אותה ינקו וספגו לעיר הסובייטית.
הימים ימי המאסרים והרדיפות. קבוצת החסידים בחרקוב, ידעו היטב כי הבולשת בעקבותיהם. ר’ נחום יצחק השתדל מאד שלא ללון כלל בביתו בימים טרופים אלו. גם בנו יהושע, שהיה כבר עטור בזקן נאלץ ללון מחוץ לבית. קשיש מזוקן, לא היה צריך כל כך לחשוש. אבל צעיר מזוקן? צעיר שמסמל בגופו כי הוא נגד רעיונותיה הנשגבים של המהפכה?!
ביתו של ר’ נחום היה פתוח לרווחה. כל תמים שנקלע לעיר חרקוב, קיבל בבית הכנסת את המידע על הבית מכניס האורחים, למרות הסכנה שבדבר. אחת לשנה היה הבית מארח את האסיפה השנתית בעיר לטובת ה’מעמד’, אסיפה אותה כיבדו בנוכחותם האישית ר’ ניסן נמנוב ור’ זלמן שמעון דבורקין שהיו מן הממונים.
ולא רק עבור הכנסת אורחים: ר’ יהודה חיטריק סיפר בזכרונותיו כי כאשר הגיעה השמועה לרבי על כך שעומדים לבנות בניינים על בית החיים הישן ברוסטוב, ביקש להעביר את קברו של אביו טרם יפגעו בו הרשעים. הרב חיטריק עצמו פחד לנסוע, כי ידע שהרוסים בעקבותיו, ומי שהתנדב להחליף אותו, היה ר’ נחום יצחק. בפועל, כשהגיע ראה שהבניה נעצרה בינתיים, ולא נאלצו להעביר את הציון.
ברשת ה’מוסר’
בתשרי תרצ”ט הגיע לעיר חרקוב ‘המוסר הידוע’, נחש לבוש בבגדי חסיד. כשהגיע פגש בבית הכנסת את אחד מבוגרי הישיבה בה למד שלא הצטיין בעודף שכל, והלה נתן לו פרטים על כל התמימים שבעיר. ביניהם, שלח אותו ללון בבית הפתוח – ביתו של ר’ נחום יצחק. מלבדו, ביקר אותו רשע בבית כמה מהחסידים שלא חשדו בו, ביניהם הרב מאיר גורקוב, הרב אברהם ברוך פבזנר (מחרקוב).
מוצאי שושן פורים, אחת בלילה. דפיקות עזות החרידו את בני הבית הישנים. בצעדים כושלים ניגשו לראות מי הם האורחים הלא קרואים. בפתח נצבו שני אנשי נ.ק.וו.ד. מיד בהיכנסם הזהירו כי איש לא יזוז ממקומו, והחלו לבצע חיפוש שנמשך שעות בבית. בסופו של דבר, נעצר מבטם על מספר שורות שהיו כתובות בעמוד האחרון של אחד הספרים – כתובתו של הרבי בוינה.
לדידם, היתה זו הוכחה חד משמעית. בזה הרגע הם לכדו את סוכנו של שניאורסון, איש הקשר שלו ברוסיה. באותו לילה נעצרו גם שני החסידים האחרים שהוזכרו לעיל.
מיד לאחר המאסר ניסו ילדיו להשיג מידע על מקום הימצאו של אביהם, אך העלו חרס בידם. לאחר מספר ימים קיבלו בנו וביתו זימון לבוא להיחקר בפני הנ.ק.וו.ד. החשש היה גדול והם התלבטו מאד האם ללכת. בסופו של דבר החליטו לגשת למטה הבולשת במועד שנקבע.
החוקר היה דווקא די חביב, ושאל שאלות לא כל כך מחשידות. כאשר היתה הפוגה בסדרת השאלות, ניסה הבן, יהושע, לשאול האם הוא יודע היכן אביו, והוא הפנה אותו לחוקר אחר – יהודי. כאשר שאל אותו היכן אביו, התפרץ עליו החוקר: “קונטרה רבולוציונר! אתה חושב ללמד אותי?! אני יכול ללמד אותך! בביתי יש יותר ספרים מביתך!”. הבחור הבין כי ממנו לא ישיג מידע, ועזב את המקום במפח נפש.
כאשר האחראי מטעם השלטונות במקום עבודתו ניסה לברר אצל ידידו התובע הכללי, נענה כי מצבו של ר’ נחום יצחק הוא הגרוע ביותר – שכן כל הזמן שואלים עליו, ומכאן שיש לו ידידים רבים, והרי שהוא קונטרה רבולוציונר מסוכן ביותר… כך עבד ההגיון ברוסיה הסטליניסטית.
אפיסת כוחות בסיביר
רק לאחר מכן התבררה מטרת החקירה המוזרה – הרוסים פשוט רצו לראות האם ילדיו הולכים בדרכו. כאשר התברר להם כי הבן עטור זקן והבת לבושה בצניעות, החליטו שלא להקל בעונשו, והוא נשלח לחמש שנות עבודה בסיביר.
בפסח, שהה ר’ נחום יצחק ביחד עם ר’ מאיר גורקוב באותו החדר, כאשר לשניהם 3 קוביות סוכר ובצל וחצי. זה היה אמור להספיק לשמונה ימים!
ביום הרביעי כבר היה במצב של אפיסת כוחות, ולא יכל לרדת מהמיטה. הדברים הגיעו עד כדי כך, כי האסירים הגויים, שבימים כתיקונם היו הורגים עבור מעט אוכל, טרחו והשיגו לו בעצמם קוביית סוכר.
לאחר מספר חודשים הועבר למחנה מרוחק לביצוע גזר הדין.
הרב פינסון נשלח לאיזור אורל שבסביר. מאוחר יותר נשלח (יחד עם החסיד הרב יעקב גורקוב) למחנה ‘בלקר בינדזק’. בניו גילו זאת בזכות מסירות נפשו של בנו תנחום שנסע עם בקבוק וודקה לעבר המחנות, פגש את אשתו של האחראי על המחנות, ושיחד אותה על מנת לקבל את המידע היכן מוחזק אביו. הוא פגש את אביו, והצליח להעביר לו למחנה בגדים ומעט אוכל.
כאשר חזר, סיפר לאחיו על הפגישה, והללו הכינו חבילות לשלוח למחנה. שבועות ספורים לאחר מכן, חזרו החבילות, כשעליהם ההודעה: “מת ביום.…”
כוחותיו של ר’ נחום יצחק לא עמדו לו עוד, וביום כ”ב חשון תש”ב נפטר והוא בן 57 בלבד.